(1)
״הסיפור טוב,״ אמר השָמן, והשתתק שתיקה מלאת משמעות. ״אבל...״
הייתי צריך לנחש. כבר שנים אני יודע שהספרים שלי משתייכים לקבוצה הזאת: טובים, אבל... המבקרים מתאמצים למקם את הכתיבה שלי בקטגוריה כזאת או אחרת, אבל העורכים מציאותיים יותר, ותמימי דעים. יש קטגוריה אחת ויחידה שמתאימה לכתיבה שלי: טובה, אבל...
הרמתי יד כמו כדי לבלום את השטף.
״בסדר,״ אמרתי. ״הבנתי. חסוך לעצמך את הנאום.״
זה לא היה אפשרי, כמובן. השמן היה מחויב להקיא את נאום רגשי האשמה שלו, ואני הייתי מחויב לסבול אותו, כי זה חלק מהאופי הלאומי. יש משהו אשם נורא בעצם העובדה שאדם הוא אורוגוואִי, ולכן אנחנו לא מסוגלים לומר לא ברור, כן ומוחלט. צריך להוסיף שטף מילים אדיר כדי להצדיק את הלא הזה בכל פעם שאנחנו מגיעים לבטא אותו; במרבית המקרים אנחנו מסתבכים בהרפתקאות סבוכות, נגועות בחוסר מציאות, שנוטות להביא לאסונות עצומים.
הקשבתי אפוא בהכנעה לסיפור על הקשיים העכשוויים בתעשיית המו״לות בארצנו, כאילו היה זה נושא חדש, כאילו השמן גילה אותו אחרי הרהורים וחקירות מעמיקות. כאילו היתה בארצנו תעשיית מו״לות. כאילו ארצנו היתה ארץ.
ואז באה הפגנת הרצון הטוב; הוא מעריך אותי וההוצאה לאור מקבלת אותי בזרועות פתוחות.
״אילו היה לך משהו...״
״תחתוך, שמן,״ קטעתי אותו, בהומור יותר מאשר במיאוס. ״אתה יודע יפה מאוד שאילו היה לי ׳משהו׳ לא הייתי מביא אותו אליכם; הייתי מנסה למצוא לו מקום בהוצאה ספרדית, או לפחות בארגנטינה.״
לא הוספתי את הנאום האידיאולוגי שלי; כבר קצת נמאס לי ממנו: אילו היה לי ״משהו״ לא הייתי אני, והייתי שונא את עצמי עד כדי כך שהייתי זונח את הספרות. תמיד חשבתי שמוטב לבקע סלעים כשכדור ברזל כבד קשור לקרסולי בשלשלת עבה, מלהרוג את מעשה היצירה החופשי במחשבה על ציבור הקוראים. אבל נכון שאין לי ניסיון בביקוע סלעים.
״תשאיר אותו אצלי,״ התעקש השמן, אכול אשמה. חוץ מזה, אני יודע שהוא קורא טוב, והוא אמר שהספר באמת מצא חן בעיניו וממש חבל לו שלא לפרסם אותו. אם כן, הגענו לשלב ההרפתקאות ההרסניות. (תשאיר אותו אצלי. ביריד הספרים הבא, אולי...)
״שמן,״ הסברתי בסבלנות, ״הבאתי לך את הספר כי אני צריך כסף, ואתה קראת אותו בעצלתיים, והצורך שלי דוחק. הכיסים שלי ריקים. אני צריך משהו עכשיו. תן לי מקדמה של אלף דולר והזכויות שלך. תפרסם, לא תפרסם; לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי הוא להשיג שטרות, עכשיו.״
״אתה יודע שלא אני מחליט. הייתי צריך להתייעץ עם הזקן.״
הוא לא אמר ״אני צריך״ אלא ״הייתי צריך״, אבל החלטתי שלא לשמוע טוב, ואמרתי ״בסדר״, והתיישבתי בחזרה, והתרווחתי, שעוּן לאחור, הראש על קצה המסעד כמו לקראת שינה.
״אני אחכה,״ הוספתי.
הוא קם בחוסר חשק והלך למשרד הסמוך כדי לשחק את תפקידו בקומדיה. מובן מאליו שהכול היה חסר טעם, אבל רציתי שהוא יסבול קצת, וחוץ מזה הרגשתי בנוח. אצלי בבית אין כורסאות. כנראה נרדמתי רגע או שניים, כי הופיע איש בעל אף אדום גדול, של ליצן, ואמר לי בצרפתית משפט לא מובן בן שש הברות.
כשחזר השמן נבהלתי קצת. הוא חזר למקומו בכורסה שמולי ודיבר. או שעדיין חלמתי, או שנוצר חוסר איזון קוסמי חמור.
״אלפיים,״ אמר בחיוך רחב מאוד. ״השגתי לך אלפיים דולר.״
