ירושלים

הקדמה

 

העם העברי הוא שורש מרכזי בהתפתחות היהדות, הנצרות והאסלאם, והרוח האנושית במובן האוניברסלי ביותר, ולכן הבנה חדשה של מהותו ושליחותו חיונית להבנת עצמנו. במשך אלפיים השנים האחרונות שלוש הדתות הבנות-אחיות הללו עסקו יותר במלחמה ותחרות זו עם זו, מאשר בניסיונות להבין את מקורן וייעודן המשותפים, וכבכל ריב משפחתי או קהילתי, שלושתן יצאו נפסדות. הדבר החשוב ביותר שמלחמות הדת השכיחו הוא משמעות השליחות של העם העברי בביוגרפיה של האנושות. היום ביכולתנו להבין טוב מאי פעם כי התנ״ך הוא לא רק ספר המתאר את קורות העם העברי ואת שורשי היהדות, הנצרות והאסלאם, אלא גם שהוא ספר הביוגרפיה-האוטוביוגרפיה-הראשון של האנושות. סיפור בראשית ובריאת האדם בצלם האלוהים האחד, בו התנ״ך מתחיל, וחזון הגאולה הנבואי הכלל אנושי, בו הוא מסתיים, מביאים לראשונה בתולדות האנושות להכרת כל בני האדם את העובדה שיש לנו מקור, דרך, ויעוד משותפים כבני אדם פרטיים וכאנושות כולה. בתנ״ך מופיע לראשונה בפומבי הרעיון הנשגב שכל אדם ואדם, מעבר לכל עם וגזע, מגדר ומעמד, ברוא בצלם אלוהים, ומכיל בתוכו את הפוטנציאל הרוחני והמוסרי הגבוה ביותר, אותו ביכולתו לממש במהלך התפתחותו על האדמה. מתחילתו ועד סופו התנ״ך הוא ספר הספרים של האנושות, כי הוא מתעד לראשונה את דרכה וייעודה בין בראשית לאחרית כשלמות אחת. הוא מתמקד בתיאור קורות העם הנבחר שזכה לקבל ולממש את הייעוד הזה, להיות החלוץ ההולך לפני כל המחנה, שתפקידו לפלס את הדרך ולבשר את הידיעה הזו לכל האנושות, כפי שנאמר לאברהם: ״ויתברכו בך כל משפחות האדמה״.

כאמור, העם העברי לא רק הרה והוליד שתי דתות בנות אלא גם את הבת הבכורה, היהדות. מאונס ומרצון גם היהדות השתתפה במאבקי ירושה מרים עם שתי אחיותיה, שגרמו לה לאבד מרכיבים יסודיים ממהותה הכלל אנושית. במאבק הזה לא רק שתי הבנות הצעירות, הטוענות לבכורה, אלא גם הבת הבכורה עצמה, איבדה ממהות החזון וההבנה של מהותה העמוקה ביותר. (דוגמה למחקר החדש כיצד מעצבת ומשחיתה התחרות בין הדתות את דמותן, מצוי בספרו של ישראל יעקב יובל: שני גויים בבטנך, יהודים ונוצרים-דימויים הדדיים). כתוצאה מכך שלוש הדתות הפכו במידה רבה לתמונות ראי חד צדדיות, כל אחת של השתיים האחרות, ועל ידי כך עיוותו לא רק את הדימוי שיצרו מהאחרות אלא גם את דמותן העצמית. אין ספק שעוד בימי בית שני, לפני חורבן הבית ותחילת הנצרות, הופיעו מגמות של הקצנה והסתגרות ביהדות, שגרמו לשכחה גוברת של הייעוד האוניברסלי המקורי של העם העברי. מאבק ההישרדות והתחרות עם הנצרות, שהפכה במהירות לדת כנסייתית-אימפריאלית כוחנית ואכזרית, תרמה רבות להסתגרות הזו. אבל כשם שנחל שנעלם מפני השטח וממשיך לזרום מתחת לאדמה, עשוי לבקוע ולעלות שוב במקום וזמן חדשים, כך גם עלה בגורלו של הידע לגבי המהות הרוחנית המקורית של האדם והאנושות. ידע זה המשיך לזרום ולהתפתח מאחורי הקלעים של שלוש הדתות המתמסדות והולכות. בשלושתן נמצאו פילוסופים, מיסטיקאים ויודעי ח״ן ששמרו על גחלת קיומו והתפתחותו של האדם הברוא בצלם ועל זיקותיו לעולמות העליונים, בהם נמצא המוצא, הדרך והייעוד המשותפים לכל בני האדם. היום הגיע זמנו של הידע הזה לצאת לאור התודעה הרגילה של כל אדם ולתפוס את מקומו החיוני על במת ההיסטריה החיצונית. מה שנשמר והבשיל מאחורי הקלעים של ההיסטוריה בימי הביניים הוא הדחף הרוחני החשוב והמרכזי ביותר של האנושות, המקור האחד ממנו צמחו כל הדתות, העמים והתרבויות. מקור זה יכול וחייב היום להיות מוכר בתודעה מלאה וצלולה, ולהיות מיושם על ידי כל אדם הבוחר בכך. זהו הדחף של האני האנושי האמתי, כוח ההתהוות והיצירה האוניברסלי, ״אהיה אשר אהיה״, אשר החל מהמאה ה-20 יכול להתחיל ולהיות מובן על ידי מספר הולך וגדל של בני אדם מבני כל הדתות, העמים, הגזעים והמגדרים.

כל המבין את העומק והמורכבות של הבעיות הרוחניות העומדות בפנינו, יודע היטב שכל ניסיון בר קיימא ״לפתרון פוליטי״ של בעיית ירושלים וארץ ישראל, חייב להתבסס על שינוי תודעה מהותי ועמוק כזה. מה שחייב להשתנות מהיסוד זו הידע הממשי שלנו לגבי המוצא המשותף, הדרך המשותפת, והייעוד העתידי המשותף, של האדם והאנושות. מה שדרוש זה ידע והכרה חדשים, מחשבות יצירתיות חדשות, שמשנות את תפיסת המציאות עצמה. אין דבר ״פוליטי״ יותר משינוי תודעתי מעמיק זה, הדורש נכונות לשינוי מרחיק לכת של הרגלי החשיבה, התפיסה וההכרה שלנו. הדרישה לשינוי מהותי כזה של עצמנו מוצגת לפנינו השכם והערב בירושלים, לא באופן סימבולי, אלא במובן המוחשי ביותר. היא הראי החי, המדמם, השסוע, המשקף בנאמנות כואבת את עוצמת השכחה של מקורנו, דרכנו והתפתחותנו, וייעודנו הרוחני המשותף. ובמקום זה נבחנת בכל דור ודור מחדש מידת הנכונות שלנו לשנות את תודעתנו, הכרתנו וחיינו.

הידע המוצג בספר זה נוצר במחקרים רוחניים שהתנהלו בשנים האחרונות. כאשר מיישמים אותו במציאות מגלים שיש ביכולתו להעמיק ולחזק באופן פורה ומרפא את הקשר הרוחני, הדתי האנושי והפיזי לעם ישראל, ארץ ישראל וכל יושביה. הוא יכול לחזק את הכרתם ואמונתם של כל מי שמרגיש שמעולם לא הייתה כל סתירה בין אנושיות אמתית, אוניברסלית, להיות עברי, יהודי וישראלי, אלא להפך: ככל שמתחזקת הכרתנו את מהותו הרוחנית הממשית של האדם כן תתחזק הכרת רוחו ומהותו של העם העברי, מכיוון שהוא בישר לראשונה לכל האנושות את דבר קיומו של האדם הזה. במקום סתירות ומלחמות בין אנושיות ליהדות יתממש מחזור חי של הפריה הדדית בין היות אדם והיות יהודי, שאינו דורש וויתור כלשהו על מהות שניהם אלא להפך, מעמיק יותר ויותר כל אחד מהם על ידי העמקת הבנת מהותם המשותפת. ככל שאני הופך יותר אנושי, במובן האוניברסלי ביותר, המעוגן בידע רוחני חדש, כך אוכל להיות יותר מוגשם, פועל ויוצר בשורשי הווייתי כיהודי וישראלי; וככל שאבין טוב יותר את שורשי העם העברי וייעודו, אבין טוב יותר את מהות האנושות ויעודה. יהדות וישראליות שיצמחו מההפריה הדדית הזו עם הרוח הממשית של האנושות, תוכלנה לבטא אותה בצורה הטובה ביותר, כי הגילוי הרוחני המהפכני הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בביוגרפיה הרוחנית של האנושות התרחש כאן. עצם קיומם של אל אחד, אדם ברוא בצלם ואנושות אחת בושרו והובטחו לראשונה לכל האנושות דרך העם העברי. ומי יכול לחוות ולממש זאת יותר מאתנו היום, שזכינו להיוולד ולחיות בארץ המובטחת, לדבר בשפת הקודש העברית כשפת אימנו, ולקחת חלק בנס שיבת ציון ותחיית עם ישראל בארץ ישראל? ומה יכול להיות יותר מעורר תקווה ויצירה, לכל מי ששומר אמונים בכל הווייתו למקור החי של העם העברי, עם ישראל וארץ ישראל, מאשר להתנסות מחדש, הפעם כאדם חופשי, במקור עצמו, ולהבין בהכרה מלאה את הבשורה הייחודית שהעניק העם הנבחר לאנושות, שכל אדם על פני האדמה ברוא בצלם אלוהים, בבחינת ״חביב אדם שנברא בצלם״?