לא הבנתי דבר
בשיעור הראשון לא הבנתי דבר. התביישתי, כי דימיתי את עצמי לאישה נבונה. המורה דניאלה דיברה עברית. הכרתי כל אחת מהמילים שאמרה, אבל לא הבנתי למה מילותיה מכוונות אותי.
היא אמרה, "גלגלו את אגן הירכיים," ואני לא ידעתי מה עלי לעשות. אגן ירכיים? יש לי בכלל כזה? איפה בדיוק הוא נמצא? ומה פירוש לגלגל אותו?
השנה הייתה 1992. הייתי בשנת שבתון מהוראת הכימיה בבית ספר תיכון, וכדי למלא את מכסת שעות הלימוד שנדרשה ממני בחרתי בקורס פֶלְדֶּנְקְרַייז.
כשנרשמתי לקורס לא ידעתי מה ההבדל בין פלדנקרייז ובין התעמלות. חשבתי שכדאי שאצטרף לפעילות גופנית כלשהי כדי לעכב ולו מעט את התנוונות הגוף הצפויה לי בבוא ההזדקנות. את השם "פלדנקרייז" שמעתי בהיותי נערה, בשיעורי ההתעמלות הפרטיים שאמי שלחה אותי אליהם כדי ליישר לי את הגב.
השיעור הראשון בקורס פלדנקרייז פתח בפניי עולם חדש. הסתכלתי ימינה ושמאלה על המשתתפים האחרים, וראיתי אותם מתנועעים בכל מיני צורות. אפילו לחקות אותם לא ידעתי. ההנחיה, "גלגלו את האגן", וכמוה הנחיות אחרות, הציבו אותי ואת גופי מול חוסר הבנה ויכולת לבצען.
הייתי נבוכה. יש אנשים שמבוכה כזו מרחיקה אותם מהמשך הלמידה. לי קרה באותו שיעור ראשון בדיוק ההפך — נפתח לי אופק חדש של סקרנות. הרגשתי את עצמי ממש כמו אנאלפביתית משום שלא ידעתי משהו בסיסי הקשור לגופי, והתעורר בי רצון עמוק להבין מהו.
פעם כבר הייתי במצב דומה, כשהתחלתי ללמוד ציור. זה היה עשר שנים לפני כן, מיד עם סיום לימודיי לתעודת הוראה שבמסגרתם, בשיעורי פסיכולוגיה, הציע לנו המורה ללמוד מדי פעם משהו חדש. כך, אמר, נוכל ללמד מבלי להישחק. הוא דיבר נפלאות על היצירה האמנותית לסוגיה — כתיבה, נגינה, ציור, משחק — שעשויה לפרושׂ עבורנו שדות הנאה נרחבים.
הושפעתי מאוד מדבריו. בשיעור הציור הראשון וגם בשיעורים הבאים המורה דיברה, ולמרות שהבנתי כל מילה שלה לא ידעתי לייצר משמעות מרצף המילים. גם אז הרגשתי נבוכה, וחשבתי שיכול להיות שאני חווה חוויה דומה לזו של אלה הלוקים בחוסר יכולת לקשור בין חלקי המציאות, למרות שהמראה הכללי מוצג לפניהם.
הדבר השני שקסם לי בשיעור הפלדנקרייז הראשון שלי היה היחס אל הזמן. בשיעורי ההתעמלות שבהם השתתפתי עד אז, בעיקר בילדותי ובנעוריי, המורים תמיד קצבו אותו. הם אלה שקבעו את קצב התנועה ואת מספר הפעמים שיש לבצעה. הרגשתי כבולה, כאילו נתונה בסד. לא פעם התחמקתי מאותם שיעורים, שבהם גם אילצו אותי ללבוש מכנסיים קצרים ולחשוף את ירכיי השנואות עלי משום שנדמו בעיניי עבות מדי.
וכאן, בשיעור של דניאלה, היא נתנה הנחייה והשתתקה. יכולתי לבחור איך לעשות את התנועות שביקשה שנעשה — מהר או לאט וכמה פעמים. היא לא הדגימה לנו דבר. לא ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת, אבל לא נדרשתי לחקות אותה. הרגשתי חופשייה להחליט איך לתרגם את המילים שלה לפעולות של גוף.
אחת לכמה דקות היא ביקשה מאתנו שננוח. כבר לנוח? התפלאתי. אמי הקשישה הייתה צריכה לנוח, ואילו אני לא ידעתי בדרך כלל עייפות מהי.
דניאלה גם הוסיפה בקולה העמוק לשאול שאלות שנשמעו אמנם פשוטות, אך לא היה לי כל מושג באשר לתשובה כלשהי עליהן. היא שאלה, למשל, מה ההבדלים בתחושותינו בין צד ימין לצד שמאל בגופנו. הבדלים? אצלי? הייתי משוכנעת שאני סימטרית לחלוטין, שאין כל הבדל בין צד ימין שלי לצד שמאל. עוד לפני שהספקתי לגשש אחר תשובה אפשרית לשאלתה, דניאלה כבר שאלה שאלות נוספות, כאלה שאי אפשר למצוא להן תשובות באינטרנט או בספרים. היה עלי לדלות להן תשובות ממאגר תחושותיי האישיות.
אבל התחושות שלי היו בתרדמת.
כבר בסיום השיעור הראשון מצאתי את עצמי מחכה בקוצר רוח לשיעור השני. התלהבתי מהסקרנות החדשה שהתעוררה בי, ובמיוחד מהרצון לפענח קסם כלשהו אשר בקיומו חשתי. אם כי חשדתי שהמעקב אחר מהלכיו של הקסם לא יבטיח שאצליח אֵי פעם לפענחו.
בסוף השיעור הראשון ניגשו אחדות מהמשתתפות לדבר עם דניאלה. ניסיתי גם אני להתקרב אליה, ולו כדי למסור לידיה פתק שכתבתי.
מקצת מהדברים שעליהם דיברו באוזניה המתגודדות סביבה הגיעו גם לאוזניי. הן תיארו מה כואב להן, ציפו כנראה שדניאלה תציע דבר מה שיפיג את הכאבים. לא עלה אז בדעתי לספר לה — או לכל אדם אחר — מה כואב לי. לא הייתי מחוברת לכאבַיי כלל ולכן לא הייתי מסוגלת לדבר עליהם. יותר מכך, לא ידעתי שכאב יכול להוות נושא לשיחה.
לי, למשל, כאבה היד. לא סיפרתי על הכאב לאיש, ואפילו מעצמי התאמצתי רוב הזמן להעלים את קיומו. הרופאה שאליה הלכתי, כי עם רופאים מותר לדבר על כאב, הציעה "לפתוח" את היד בניתוח ולראות מה קורה בפנים. בחרתי לדחוק את הכאב לפינה אפלה בתקווה שעם הזמן יחלוף מעצמו.
בפתק שמסרתי לדניאלה ביטאתי את התפעלותי מכך שבמהלך השיעור היא דיברה וגם שתקה, והתנהגותה זו אפשרה לי חופש מוחלט להתלבט עם עצמי.
*
אבא אומר שעל כאבים לא צריך לדבר, שמחלות הן לא נושא לשיחה, ושאצלנו בבית הוא לא צריך ולא רוצה חולים. אני חוזרת מבית הספר מסוחררת, ואמא שמה לי מדחום מתחת לבית השחי. יש לי חום. אבא מצמיד את שפתיו למצח שלי ויודע גם הוא שיש לי חום גבוה.
אמא מתכננת הליכה לרופא אחר הצהריים. היא בטח תלבש את הבגדים הכי יפים שלה.
אבא צועק עלי, "מתי תפסיקי לעשות קוּנצים?! לא חסרים ולא נחוצים לי כעת חולים בבית."
*
עשרים שנה לפני השיעור הראשון שלי בפלדנקרייז, במהלך השיעור הראשון שלי בכימיה באוניברסיטה העברית, אמר פרופסור מיכאל ארדון שהרבה פעמים אנחנו מִתרגלים בהדרגה לְרעיון מבלי בעצם להבין אותו. בהמשך הוא גם הכתיב לנו הגדרות ומונחים מורכבים, שאותם באמת לא הבנתי מיד ומאז כבר שכחתי את רובם, אבל את המשפט ההוא שלו אני זוכרת. אולי אף בזכותו המשכתי לבוא לשיעורי הפלדנקרייז גם כשלא הבנתי הרבה מתוכנם.
דניאלה המשיכה לשאול שאלות על ההבדל בין הפניית הראש לצד ימין לבין הפנייתו שמאלה, על השוני בין שכיבה על הרצפה בתחילת השיעור לבין המגע איתה בסיומו. יחלפו חודשים רבים עד שאתחיל למצוא שברי תשובות על שאלות מעין אלו. אבל עוד לפני כן שמתי לב להבדלים בין השיעור של דניאלה לבין שיעורי ההתעמלות, שיעורי האמנות ושיעורי הכימיה.
משיעורי ההתעמלות בבית הספר הייתי בדרך כלל פטורה, ותחרויות האתלטיקה לא משכו את לבי. בהמשך, בחיי הבוגרים, כשניסיתי לקחת חלק בשיעורי התעמלות הסתכלתי רוב הזמן על השעון וחיכיתי שהשיעור ייגמר.
בשנות השמונים התחלתי ללמוד אמנות ומהר מאוד נוכחתי לדעת כי אישיותם של המורים, ולא אחת גם היצירות שלהם — "מככבות" באופן משמעותי בשיעורים שהעבירו. גם בשיעורי הכימיה היה השיעור לא אחת מופעו של המורה.
והנה לעומתם, כוונו שיעוריה של דניאלה כך שאני אהיה במרכז ההתעניינות שלי. השאלות ששאלה פתחו למעני שער אל תחושותיי. היה עלי להתעניין במה שאני עושה ובשאלה איך עשיתי זאת.
*
"זכרי שאת לא מעניינת איש ושלא תהיה לאף אחד סבלנות לשמוע עלייך. אם את רוצה להיות מקובלת, תקשיבי לאחרים — במיוחד לגברים שאוהבים לדבר על עצמם. כשתשאלי אותם עליהם הם ירצו להיות בחברתך," אומרת אמא בהבעת סוד כמוס העובר מאם לבת.
*
בתקופות שבהן ציירתי, ובניגוד למה שאמא שיננה באוזניי בילדותי ובנעוריי, הנושא שהכי עניין אותי היה לצייר את דיוקני. עשיתי זאת בכל מיני דרכים — בקו, בקולאז', בצבע, בצילום, בפורמט גדול או קטן. קיוויתי שכך אכיר את עצמי טוב יותר, וכך גם אלמד ליהנות בחברת אחרים מבלי להיות עסוקה מדי בשאלה איך הם ייהנו בחברתי.
בציורי הדיוקן העצמי, נקודת התצפית הייתה מחוצה לי. בציוריי אלה ביטאתי את האופן שבו דימיתי איך האחרים רואים אותי. הרביתי להתבונן בתצלומים שלי או בהשתקפות דמותי במראָה מתוך רצון שיזהו אותי בציוריי. עסקתי במראִי בתוך סביבות משתנות.
בשיעורים של דניאלה, כששכבתי על המזרון התחילה להשתנות נקודת המבט שלי על עצמי. דימיתי אותי לעין דמיונית שמביטה מקרוב על עורי. דימיתי את העור לנוף פתוח שאני מטיילת בו, לומדת להכיר את העמקים והגבעות שלו כנגד המזרון השטוח.
