הנשמה היא לא נפחיה
מאוחר יותר עתיד טֶרֶנס וֶלֶן לזכות בעיטור קרב במלחמה בהודו־סין, ותצלומו בלוויית סיפור דרמטי ומחמיא על־אודותיו יופיעו בדיספַּאץ', אם כי שום אדם שמירנדה ואני שמענו עליו לא ידע לקבוע את מקום הימצאו לאחר שחרורו ושובו אל החיים האמריקאיים.
זה הסיפור על איך שפרנק קוֹלדוֶל, כריס דֶמֶטֵייז, מֶנְדי בְּלֶם ואני נהיינו, במילים של מקומון העיר, "ארבעת בני הערובה בלא יודעין", ואיך שהברית המוזרה והמיוחדת בינינו והטראומה סביב מקורהּ השפיעו על החיים והקריירות העתידיים שלנו כמבוגרים. הנקודה המרכזית החוזרת ונשנית במאמרים שהתפרסמו בדיספּאץ' קבעה שארבעתנו, שהוגדרנו כולנו כתלמידים איטיים או בעייתיים, שלא היתה לנו התושייה לברוח משיעור האזרחות יחד עם הילדים האחרים, אנחנו הם אלה שיצרו את "נסיבות לקיחת בני־הערובה" שהצדיקו קיפּוּד חיים.
אתר הטראומה המקורית היה שיעור אזרחות של כיתה ד', השיעור השני, בבית הספר היסודי ע"ש ר.ב. הֵייז כאן בקולַמבוס. לפני הרבה מאוד זמן. בשיעור הזה נדרשו מקומות ישיבה קבועים, וכולנו קיבלנו מכתבות שהוברגו לרצפה בטורים מסודרים. השנה היתה 1960, תקופה של להט פטריוטי נטול התלבטויות. זו היתה תקופה שהיום מתייחסים אליה כאל תקופה תמימה יותר. אזרחות היה שיעור חובה מטעם המדינה ועסק בחוקה, בנשיאי ארה"ב ובזרועות השלטון. ברבעון השני ממש בנינו דגמים של זרועות השלטון מעיסת נייר עם מסלולים ושבילים כדי להמחיש את איזון הכוחות שהאבות המייסדים שילבו בתוך המערכת הפדרלית. אני עיצבתי את העמודים הדוריים של הזרוע השיפוטית מגלילי הקרטון שבתוך חבילות של מגבת נייר קוֹרוֹנֶט, שהיה המותג המועדף על אמא שלנו. היה זה במהלך התקופה הקרה והאינסופית לכאורה בחודש מארס כשהמורה הקבועה שלנו לאזרחות נעדרה שהנושא הנלמד היה יחידת החוקה, ו קראנו בעיון את החוקה האמריקנית על הטיוטות והתיקונים השונים שלה בפיקוחו של מר ריצ'רד א. ג'ונסון, מורה מחליף לאורך זמן. לא היה אז מונח מוכר לחופשת לידה, אף על פי שההיריון של גב' רוזמן היה ניכר לפחות מאז חג ההודיה.
חדר שיעורי האזרחות בבי"ס ר.ב. הייז היה מורכב משישה טורים בני חמש מכתבות כל אחד. המכתבות והכיסאות היו מוברגים היטב זה אל זה ואל הרצפה ולמכתבות חוברו בצירים לוחות ניתנים להרמה, בדומה לכל המכתבות בכיתות בתי הספר היסודיים בעידן ההוא שלפני תרמילי הגב וילקוטי הספרים. בתוך המכתבה שהוקצתה לך אפסנת את העפרונות מס' 2, דפי כתיבה, דבק ושאר אביזרים חיוניים לחינוך בבית־הספר היסודי. שם גם נדרשת להניח את ספר הלימוד שלך מחוץ לטווח הראייה בזמן מבחן כיתתי. אני זוכר שדפי הכתיבה בעידן ההוא היו אפורים בהירים, רכים וחלקלקים עם שורות רחבות מאוד בכחול מנוקד; כל המשימות שהושלמו על הנייר הזה נראו מטושטשות במקצת.
בקולמבוס, עד כיתה ו' נקבעה לך כיתת־אם. זה היה חדר כיתה ספציפי, שם אחסנת את מעיל החורף שלך ואת הערדליים על וו ועל ריבוע של נייר עיתון, בהתאמה, לאורך הקיר; הוו הספציפי של כל תלמיד צוין בחתיכת בריסטול צבעוני עם השם הפרטי והאות הראשונה של שם המשפחה באותיות דפוס כתובות בטוש. שם, תחת לוח המכתבה הנפתח בכיתת־האם שלך, אפסנת את המטמון המרכזי של הציוד הלימודי שלך. בשעתו, המאפיין העיקרי לבגרותם של תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכון פישינגר שמעבר לכביש היה שלא היתה להם כיתת־אם אלא שהם עברו מחדר לחדר בהתאם לשיעורים ואפסנו את החומרים שלהם בלוֹקֵר עם מנעול־קוד שהיה עליך לשנן ואז להשמיד את פיסת הנייר עם הקוד הרשום עליה כך שאף אחד לא יוכל לפרוץ ללוקר שלך. שום דבר מכל אלה לא רלוונטי באופן ישיר לסיפור על איך קרה שהרביעייה הבלתי־סבירה המורכבת ממני עצמי, מכריס דֶמֶטֵייז מפרנקי קולדוול וממֶנדי בְּלֶם המוזרה והמופרעת נאלצה, עקב הנסיבות, להתמזג למה שעתיד היה להיות מוכר באופן בלתי רשמי יותר כ"הארבעה", חוץ אולי מהעובדה שאמנות ואזרחות היו שני השיעורים היחידים שנלמדו מחוץ לכיתת־האם שלנו. בשני השיעורים האלה נעשה שימוש במתקנים ובחומרים מיוחדים, כך שלרשות שניהם עמדו חדרים משלהם ומורים מקצועיים, והתלמידים הגיעו אליהם בהתאמה מכיתות־האם ובשעות קבועות. במקרה שלנו מדובר בשעה השנייה. הטור שבו התקדמנו מכיתת־האם אל חדרי האמנות והאזרחות של גב' בָּארי וגב' רוזמן בהתאמה היה שקט, אלפביתי, ומפוקח בקפדנות. סוף שנות החמישים ותחילת השישים לא היו תקופה של התרופפות משמעת ושל אי־סדר, מה שהפך את מה שקרה בשיעור האזרחות ביום הנידון לטראומטי אף יותר וגרם לכמה מתלמידי הכיתה (שאחד מהם היה טֶרֶנְס וֶלֶן, שהיה אולי קצת רכרוכי בתור בן מהעידן ההוא, ולפעמים נעל סנדלים ולבש מכנסיים קצרים מעור, אבל ממש הצטיין בכדורגל, והיה לו אבא מהנדס הידראולי מגרמניה המערבית שהשיג אזרחות אמריקנית, וגם יכול לגלגל את העיניים למעלה באופן שחשף את הרקמות הריריות שבתוכן ואז להקיף ככה את מגרש המשחקים, מה שהקנה לו חותם יוקרתי מסוים) לעזוב לתמיד את בית הספר היסודי הֵייז, היות שעצם השהייה בבניין, היא לבדה עוררה זיכרונות ורגשות טראומטיים ועיקשים.
רק הרבה יותר מאוחר הבנתי שהאירוע ליד הלוח בשיעור האזרחות עשוי להיות המקרה הדרמטי והמרגש ביותר שאהיה מעורב בו במהלך חיי. כמו שקרה בעניין אבי, אני חושב שבסופו של דבר אני אסיר תודה שלא הייתי מודע לכך בשעתו.
מקום הישיבה שלי עכשיו, מן הסתם למגינת לבה של גב' רוזמן אילו היתה שם, היה סמוך לחלון.
חדר כיתת האזרחות של גב' רוזמן, שדיוקני כל 34 נשיאי ארה"ב היו תלויים בו במרחקים שווים זה מזה על כל ארבעת הקירות ממש מתחת לתקרה, כמו גם מפות תבליט גלולות של שלוש־עשרה המושבות המקוריות, של מדינות הברית ומדינות הקונפדרציה בסביבות 1861, ושל ארצות הברית הנוכחיות, כולל איי הוואיי, וארונות פלדה מלאים בסוגים מסוגים שונים של צרכים נוספים, הכיל בעיקר שולחן מתכת גדול למורה ולוח צפחה שחור בחזית החדר, וסך של 30 מכתבות וכיסאות מוברגים, שבהם אנחנו, כיתה ד' של המחנכת מיס וְלַסטוֹס, היינו ערוכים בשישה טורים בני חמישה תלמידים כל אחד. מאחר שמר ג'ונסון היה ממלא מקום, השתעשענו בשינוי סדר הישיבה הרגיל של גב' רוזמן ובהפיכת מקומותינו בטורים ממזרח למערב בחדר הכיתה, מה שאומר שרוזמרי אֶהֶרְן ואמילי־אן בַּאר מוקמו במכתבות הראשונות בטור הקרוב ביותר אל מתלי המעילים (שהיו ריקים תמיד מאחר שחדר כיתת האזרחות של גב' רוזמן לא שימש ככיתת־אם לאף אחד) ודלת הכיתה, והשני מבין התאומים סוֶרינגֶן מוקם בחזית הטור המזרחי ביותר, סמוך לראשון מבין שני החלונות הגדולים שבקיר המזרחי, שאת תריסיהם הכבדים ניתן היה להוריד לצורך הקרנת שקופיות או סרט היסטורי מזדמן. אני ישבתי במכתבה שלפני האחרונה טור המזרחי ביותר, מה שהיה טעות לוגיסטית שגב' רוזמן לעולם לא היתה מניחה לה לקרות, היות שהוגדרתי כבעל מיומנויות הקשבה לקויות וכך גם בקטגוריה הקשורה מילוי הוראות וכל מורה במשרה מלאה בכיתות הנמוכות בבית־הספר ר.ב.הייז ידע שאני תלמיד שיש להושיבו הרחק ככל האפשר מחלונות וממקורות אחרים של הסחת דעת אפשרית. רשת תיל מרושתת היוותה חלק בלתי נפרד מכל שמשות החלונות בבניין בית הספר וזאת כדי להקשות על שבירת החלון בכדור מחניים תועה או באבן שהטיח איזה ונדאל. זאת ועוד, התלמיד שישב ממש לשמאלי בטור הבא בסידור המפוברק היה סַנְגֵ'יי רַבּינדְרָנַת, שלא הפסיק לרגע ללמוד בטירוף, וגם היה לו כתב־יד מופתי, והיה אולי זה שמבין כל התלמידים בבית הספר ר.ב. הייז הכי כדאי היה לשבת לידו בזמן מבחנים. רשת התיל, שחילקה את החלון ל־84 ריבועים קטנים ואף הוסיפה טור של 12 מלבנים דקים במקום שבו הטור האנכי הראשון ברשת כמעט נגע בגבול הימני של החלון, עוצבה בחלקה במטרה להפוך את החלונות לפחות מושכים ולצמצם את הסיכוי שתלמיד יאבד את הריכוז או ישקע בהרהורים על הסצנה שבחוץ, שבשיעורי האזרחות של חודש מארס כללה בעיקר שמיים אפורים ושילדות עצים עירומים ושוליים הרוסים של מגרשי כדורגל ושדה פנימי לא מגודר של מגרש בייסבול שמשחקי הליגה הקטנה התקיימו בו כל שנה בין ה־21 במאי ל־4 באוגוסט. מאחור, ובהקצרה חזקה מאוד — בהיותו חסום בשדרות טאפְט ומתפרש על פני שלושה ריבועים בלבד בקצה השמאלי התחתון של החלון — היה מגרש הבייסבול המגודר והתקני במידותיו של תיכון פישינגר, שם שיחקו הנערים הגדולים בייסבול במסגרת הלגיון האמריקני במטרה להישאר בשיא הכושר שלהם לקראת עונת התיכונים. כל אביב נסדק קומץ חלונות בבית הספר שלנו בידי ונדאלים; במגרשי הכדורגל היו אי־אלו אבנים חשופות, שלפחות את מחציתן או אף יותר מכך ניתן היה להכניס אל שדה הראייה המכויל בלי להזיז את הראש באופן ניכר לעין. גם את כל השדה הפנימי הריק והעזוב של מגרש הבייסבול ניתן היה לראות באמצעות תזוזה או שתיים עדינות ביותר, השדה הפנימי הזה היה בוצי בכל מקום שלא היה בו שלג. אני אחד שתמיד היה לו שדה ראייה טוב, ובחלק ניכר משלושת השבועות של מר ג'ונסון על חוקת ארה"ב, נכחתי בשיעורי האזרחות בעיקר בגופי בלבד בעוד שתשומת הלב האמיתית שלי כוונה בזווית העין אל המגרשים והרחוב שבחוץ, שהכיול של רשת החלון חילק לריבועים נפרדים שנדמו לי ממש כמו שורות פאנלים של רצועות קומיקס, סטוריבורדים של סרטים, תעלומות הקומיקס של אלפרד היצ'קוק, וכדומה. מובן מאליו שהעיסוק האינטנסיבי הזה היה קטלני מבחינת מיומנויות ההקשבה שלי במהלך השיעור השני, שיעור האזרחות, בכך שהוא גרם לקשב שלי לא רק לשוטט בעצלתיים אלא גם לבנות באופן אקטיבי פנטזיות לינאריות סיפוריות, מאורגנות בתמונות נפרדות, רבות מהפנטזיות נפרשו בפירוט רב. מה שאומר שכל דבר שהיה מאיזושהי בחינה ראוי לציון בנוף שבחוץ — למשל פיסת פסולת ססגונית שריחפה מריבוע תיל אחד אל הבא אחריו, או אוטובוס עירוני שזרם באדישות מימין לשמאל לאורך שלוש שורות הריבועים האופקיים הנמוכים ביותר — הפך לדחף לדמיין בחשאי סטוריבורדים של סרטי־קולנוע או קומיקס, שבהם ניתן להשתמש בכל אחד מהריבועים הנותרים של רשת החלון כדי להמשיך ולהעמיק את נראטיב הפאנלים — אוטובוס התחבורה העירונית בעל המראה הרגיל לאמיתו של דבר נחטף בידי מי שהיה אז האויב המר של באטמן, רֶד קומנדו, שבסצנות פְּנים בריבועים סמוכים מחזיק בבני־ערובה, ביניהם מיס וְלַסטוֹס, כמה ילדים עיוורים מביה"ס המדינתי לעיוורים ולחירשים, ואת אחי הבכור המפוחד והמורה שלו לפסנתר גב' דוּדְנה, עד שלתוך האוטובוס הנוסע חודרים באטמן יחד עם (מאחורי המסכה הקישוטית הקטנה שלו) רובין שנראה מוכר באופן ראוי לציון במיוחד, בסדרה של תמרונים אקרובטיים בעזרת חבל וקרס אחיזה שכל אחד מהם מילא והנפיש ריבוע רשת אחד של החלון, ואחר כך קפא לתמונה חיה בעוד תשומת לבי עוברת אל הפאנל הבא, וכך הלאה. הקונסטרוקציות המדומיינות האלה, שלעתים קרובות תפסו את שטח החלון כולו, היו עבודה מאומצת ומרוכזת; האמת היא שהיה להן אך דמיון קלוש למה שגב' קליימור, גב' טיילור, מיס וְלַסְטוס או הורי כינו חלומות בהקיץ. כשקרתה הטראומה הראשונית עדיין הייתי בן תשע; יום הולדתי העשירי עתיד היה לחול ב־8 באפריל. התקופה שבין גיל שבע עד כמעט עשר ממילא היתה מטרידה ומציקה (בעיקר להורי), לא ידעתי לקרוא בשום דרך שנחשבת לראויה ומקובלת. אני מתכוון לכך שיכולתי לסרוק עמוד מן הספר "מִיָּם אל ים זוהר: סיפורה של אמריקה במילים ובתמונות" (שהיה ספר החובה בשיעורי האזרחות של כל בתי הספר היסודיים במדינה באותם ימים) ולספק כמות מסוימת של מידע מדיד, למשל מספר המילים המדויק בכל עמוד, מספר המילים המדויק בכל שורה, ולעתים קרובות המילה ואפילו האות שמספר המופעים שלה בעמוד נתון הוא הגדול ביותר או הקטן ביותר, למשל, כמו גם מספר המופעים של כל מילה, ולעתים קרובות נשמר המידע הזה בזיכרוני זמן רב אחרי קריאת העמוד, אך למרות זאת לא יכולתי, ברוב המקרים, להפנים או למסור בדרך משביעת רצון מהי המשמעות של אותן מילים והצירופים השונים שלהן (מכל מקום, כך אני זוכר את התקופה), וכתוצאה מכך היו הביצועים שלי הרבה מתחת לממוצע כשנבחנתי בהטמעת שיעורי הבית ובהבנת הנקרא. להקלת כולם, בעיית הקריאה התהפכה, כמעט באותה מסתוריות שבה הופיעה, אי־שם בסביבות יום הולדתי העשירי.
