התפילה - תשוקת האדם לאלוהים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התפילה - תשוקת האדם לאלוהים
מכר
מאות
עותקים
התפילה - תשוקת האדם לאלוהים
מכר
מאות
עותקים

התפילה - תשוקת האדם לאלוהים

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דרור בונדי
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2016
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'

אברהם יהושע השל

אברהם יהושע הֶשל (11 בינואר 1907 –  23 בדצמבר 1972) היה מההוגים החשובים של יהדות ארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20, מרצה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית, חוקר מחשבת ישראל ופילוסוף.

נושאים

תקציר

"הרב פרופסור אברהם יהושע השל ז"ל, מהוגיה החשובים של יהדות אברהם יהושע השל ארצות הברית, היה אדם שהתפלל בפיו, בלבו, וכאשר צעד לצדו של ד"ר מרטין לותר קינג – ברגליו ממש. "חשתי שרגליי התפללו", אמר אז במשפט שנחרת לנצח בתפילת האומה והאדם. קול היהדות המוסרית של השל חיוני לישראל. הגיעה העת שגם אנו נרגיש כיצד רגלינו מתפללות, כאיש אחד בלב אחד."

(נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין)

"איך מתפללים? ספרו של אבי הוא מדריך והשראה ללב ולראש. מילותיו הן אוצר אדיר של יהדות"
(פרופ' סוזנה השל, מתוך ה"פתח דבר")
 
"בספר הזה אברהם יהושע השל מחזיר את הכוונה אל המקום אליו היא שייכת. השל בא להזכיר לנו את מה שיש לנו נטייה לשכוח:
ההתכנסות הדתית לא נועדה לענייני פוליטיקה, לצבירת כוח, או להשתייכות חברתית ומגזרית. העיקר, השל אומר, הוא לזכור מול מי אתה עומד ומתפלל. חשוב לקרוא את השל בזמן הזה, חשוב מאוד ונחוץ לנו להקשיב לקול היהודי המואר, לקול האנושי והכלל-עולמי שלו."
(אהוד בנאי)
 
"דרור בונדי, "היבואן המרכזי" של השל ארצה, ממשיך להנגיש לנו בדרכו העדינה והמדויקת תורות נפלאות של האדמו"ר מניו-יורק – והפעם עם דגש על מרכזיותה של התפילה בתהליך הגאולה."
(הרב דוב זינגר, ראש ישיבת "מקור חיים")

פרק ראשון

פתח דבר: 
פרופ' סוזנה השל
 
בכל בוקר הייתי קמה לראות את אבי, עטוי טלית ועטור תפילין, מתפלל בלחש. כילדה, אהבתי לעמוד בצמוד אליו מתחת לטלית, או להתכרבל על כיסא לידו, ולספוג את גלי החום והלהט שנבעו מתפילתו החרישית. אירוע יומיומי זה עיצב את חיי.
בבקרים של שבת וחג הלכנו כמעט תמיד למניין בסגנון האורתודוכסיה המודרנית שהתקיים בבית המדרש לרבנים שבניו יורק, היכן שאבי לימד. הלכתי איתו וישבתי עמו עד שהייתי בת שבע או שמונה, אז נזפה בי בבוטות להקה של גברות מבוגרות וציוותה עלי לעבור לעזרת הנשים, היכן שישבה אמי - בגלות מגן־עדן. בית הכנסת שבבית המדרש היה מאורגן בהיררכיה: הפרופסורים ישבו מלפנים, הסטודנטים מאחור - והתפילה נראתה נטולת כוונה לחלוטין. לעתים קרובות, הבחורים הצעירים שהובילו את התפילה התחרו ביניהם מי יסיים מהר יותר את תפילת מוסף; הפוליטיקה של חברי הסגל הכריעה מי יקבל עלייה; והסטודנטים לרבנות שהעבירו את הדרשה זכו לתגובה מזלזלת מצד חברי הסגל, שיצאו ביחד ללכת הביתה.
אבי היה מרוחק מכל זה, עומד מן העבר האחר. הוא מעולם לא הביע זלזול כלפי חברי המניין, אף לא התלונן. אך כאשר כתב שבתי הכנסת שבאמריקה הם לעתים קרובות המקום שאליו הולכת התפילה למות, בוודאי עלה במחשבתו אותו מניין. כאשר אבי זקוק היה לתפילת אמת, הוא יצא לצעידה ארוכה במעלה האפר וסט סייד לשטיבלך של גור, בית הכנסת הקטן שבהנהגתו של רבי ציוויאק הנפלא. השטיבלך היה מלא חיים ותוסס: יהודים אהבו את ה', והם מילאו את השטיבל הקטן בהתלהבות שלהם. שמחת תורה היתה חגיגה, במובן הדתי העמוק ביותר. הריקוד שלהם היה תפילה, מלאת השתוקקות ושמחה, זרועותיהם נפרשו אל על, נוגעים בשמים, פניהם נמלאו הודיה ואהבה לה'.
בעבור אבי, תפילה לא היתה אקט מילולי בלבד, אלא בראש ובראשונה דרך שבה אפילו הרגעים והמחוות השגרתיים ביותר עברו שינוי רוחני. כשצפיתי בו נפגש עם אנשים, ראיתי איך מילותיו הטובות מעלות חיוך על פניהם; וכשהוא הביט בשקיעה, היה מבטו תפילה ללא מילים. כשהוא היה מברך אותי בשבת בעודו מלטף את ראשי, הרגשתי שהוא נותן לי לטעום פיסת שמים.
להתפלל משמע גם להקשיב עמוקות, שיעור שלמדתי ממנו. פעמים רבות סיפר אבי על סבינו, הרבי מאפטא, האדמו״ר שנודע בחמלתו, ותמיד הרגשתי שהוא מקשיב לי באותה אמפתיה שבה צדיקי החסידות הקשיבו לכל אדם. אבי תמיד היה קשוב ומעורב מאוד, ותמיד היה מאתגר אותי לחשוב יותר לעומק ולשאול את עצמי מהי האחריות המוטלת עלי. כפי שכתב, התפילה מוכרחה לאתגר את שביעות הרצון שלנו. עצם השהות עמו היתה בשבילי חוויה של מה שגלום בתפילה.
התפילה הובילה אותו לאקטיביזם חברתי. אבי היה נסער בנוגע לחברה, וכתב שניגודו של הטוב אינו הרוע, אלא האדישות. והוא מעולם לא היה אדיש. לא כלפי חברים ותלמידים שסבלו ביחידות, ולא בנוגע לממשל שביצע זוועות בווייטנאם. ״להתפלל ולשבת בשקט בנוגע לווייטנאם זו נאצה כלפי שמיא״, כתב; ״אחדים אשמים, אך הכול נושאים באחריות״.
איך מתפללים? תפילה היא אתגר כשם שהיא מתנה. השאלה איך נוכל לפתח את יכולתנו להתפלל, היא מטרת הספר שלפנינו. התפילה היא הבית של הנשמה, כתב אבי, אך כמה מאיתנו עדיין צריכים למצוא את נשמתם ותודעתם, כדי שהתפילה תוכל להיכנס אלינו - זו היא משימתו של הספר. כוונה עמוקה היא רגע נדיר וגם חמקמק, אך ברגעים חמקמקים אלו שבהם תפילתנו מגיעה לכוונה עמוקה, חיינו משתנים.
במרס 1965 פנה לאבי חברו מרטין לותר קינג וביקש ממנו שיצטרף למאות הצועדים בסלמה, אלבמה, שהפגינו למען יכולתם של אפרו־אמריקנים לממש את זכותם להצביע. הם תבעו שהקונגרס האמריקני יעגן בחקיקה את זכות ההצבעה, חקיקה שתבטל את מאמציהן של כמה מדינות למנוע מאפרו־אמריקנים להצביע. סלמה היתה מקום מסוכן: המפגינים ניסו לצעוד פעמיים, אך משטרת מדינת אלבמה פעלה כנגדם בפראות והכתה רבים מהם עד זוב דם. כדי למנוע אלימות, הנשיא ג'ונסון שלח כוחות פדרליים להגן על הצועדים. אבי היה בשורה הראשונה, שלוב זרועות עם מרטין לותר קינג, יחד עם רבנים, אחיות, נזירים, כמרים, אתאיסטים קשי עורף, סוציאליסטים, צעירים וזקנים, שחורים ולבנים, אנשים של מצפון מקהילות רבות. זה היה רגע מרומם בהיסטוריה של ארצות הברית ובתולדות המנהיגות הדתית. כאשר אבי שב הביתה, הוא אמר לנו שחש קדושה במצעד, שהמצעד הזכיר לו כיצד הלך לצדם של אדמו״רים באירופה. הוא אמר: ״חשתי שרגליי התפללו״.
ואכן, מורי החסידות לימדו שאפילו מעשים שבכל יום - אכילה, הליכה, הקשבה לאדם אחר - יכולים להיהפך לתפילה.
להתפלל משמע לצעוד למען הצדק, למחות כנגד זוועות, להתייצב נוכח אתגרים ולעולם לא להיות אדיש. ידיעת אלוהים, נהג אבי לומר, מחדדת את תחושת האנושיות שלך. התפילה אולי לא תצילנו, אך הודות לה נהיה ראויים להצלה, כתב בספר שלפנינו.
איך מתפללים? ספרו של אבי הוא מדריך והשראה ללב ולראש. מילותיו הן אוצר אדיר של יהדות.

אברהם יהושע השל

אברהם יהושע הֶשל (11 בינואר 1907 –  23 בדצמבר 1972) היה מההוגים החשובים של יהדות ארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20, מרצה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית, חוקר מחשבת ישראל ופילוסוף.

עוד על הספר

  • תרגום: דרור בונדי
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2016
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'

נושאים

התפילה - תשוקת האדם לאלוהים אברהם יהושע השל
פתח דבר: 
פרופ' סוזנה השל
 
בכל בוקר הייתי קמה לראות את אבי, עטוי טלית ועטור תפילין, מתפלל בלחש. כילדה, אהבתי לעמוד בצמוד אליו מתחת לטלית, או להתכרבל על כיסא לידו, ולספוג את גלי החום והלהט שנבעו מתפילתו החרישית. אירוע יומיומי זה עיצב את חיי.
בבקרים של שבת וחג הלכנו כמעט תמיד למניין בסגנון האורתודוכסיה המודרנית שהתקיים בבית המדרש לרבנים שבניו יורק, היכן שאבי לימד. הלכתי איתו וישבתי עמו עד שהייתי בת שבע או שמונה, אז נזפה בי בבוטות להקה של גברות מבוגרות וציוותה עלי לעבור לעזרת הנשים, היכן שישבה אמי - בגלות מגן־עדן. בית הכנסת שבבית המדרש היה מאורגן בהיררכיה: הפרופסורים ישבו מלפנים, הסטודנטים מאחור - והתפילה נראתה נטולת כוונה לחלוטין. לעתים קרובות, הבחורים הצעירים שהובילו את התפילה התחרו ביניהם מי יסיים מהר יותר את תפילת מוסף; הפוליטיקה של חברי הסגל הכריעה מי יקבל עלייה; והסטודנטים לרבנות שהעבירו את הדרשה זכו לתגובה מזלזלת מצד חברי הסגל, שיצאו ביחד ללכת הביתה.
אבי היה מרוחק מכל זה, עומד מן העבר האחר. הוא מעולם לא הביע זלזול כלפי חברי המניין, אף לא התלונן. אך כאשר כתב שבתי הכנסת שבאמריקה הם לעתים קרובות המקום שאליו הולכת התפילה למות, בוודאי עלה במחשבתו אותו מניין. כאשר אבי זקוק היה לתפילת אמת, הוא יצא לצעידה ארוכה במעלה האפר וסט סייד לשטיבלך של גור, בית הכנסת הקטן שבהנהגתו של רבי ציוויאק הנפלא. השטיבלך היה מלא חיים ותוסס: יהודים אהבו את ה', והם מילאו את השטיבל הקטן בהתלהבות שלהם. שמחת תורה היתה חגיגה, במובן הדתי העמוק ביותר. הריקוד שלהם היה תפילה, מלאת השתוקקות ושמחה, זרועותיהם נפרשו אל על, נוגעים בשמים, פניהם נמלאו הודיה ואהבה לה'.
בעבור אבי, תפילה לא היתה אקט מילולי בלבד, אלא בראש ובראשונה דרך שבה אפילו הרגעים והמחוות השגרתיים ביותר עברו שינוי רוחני. כשצפיתי בו נפגש עם אנשים, ראיתי איך מילותיו הטובות מעלות חיוך על פניהם; וכשהוא הביט בשקיעה, היה מבטו תפילה ללא מילים. כשהוא היה מברך אותי בשבת בעודו מלטף את ראשי, הרגשתי שהוא נותן לי לטעום פיסת שמים.
להתפלל משמע גם להקשיב עמוקות, שיעור שלמדתי ממנו. פעמים רבות סיפר אבי על סבינו, הרבי מאפטא, האדמו״ר שנודע בחמלתו, ותמיד הרגשתי שהוא מקשיב לי באותה אמפתיה שבה צדיקי החסידות הקשיבו לכל אדם. אבי תמיד היה קשוב ומעורב מאוד, ותמיד היה מאתגר אותי לחשוב יותר לעומק ולשאול את עצמי מהי האחריות המוטלת עלי. כפי שכתב, התפילה מוכרחה לאתגר את שביעות הרצון שלנו. עצם השהות עמו היתה בשבילי חוויה של מה שגלום בתפילה.
התפילה הובילה אותו לאקטיביזם חברתי. אבי היה נסער בנוגע לחברה, וכתב שניגודו של הטוב אינו הרוע, אלא האדישות. והוא מעולם לא היה אדיש. לא כלפי חברים ותלמידים שסבלו ביחידות, ולא בנוגע לממשל שביצע זוועות בווייטנאם. ״להתפלל ולשבת בשקט בנוגע לווייטנאם זו נאצה כלפי שמיא״, כתב; ״אחדים אשמים, אך הכול נושאים באחריות״.
איך מתפללים? תפילה היא אתגר כשם שהיא מתנה. השאלה איך נוכל לפתח את יכולתנו להתפלל, היא מטרת הספר שלפנינו. התפילה היא הבית של הנשמה, כתב אבי, אך כמה מאיתנו עדיין צריכים למצוא את נשמתם ותודעתם, כדי שהתפילה תוכל להיכנס אלינו - זו היא משימתו של הספר. כוונה עמוקה היא רגע נדיר וגם חמקמק, אך ברגעים חמקמקים אלו שבהם תפילתנו מגיעה לכוונה עמוקה, חיינו משתנים.
במרס 1965 פנה לאבי חברו מרטין לותר קינג וביקש ממנו שיצטרף למאות הצועדים בסלמה, אלבמה, שהפגינו למען יכולתם של אפרו־אמריקנים לממש את זכותם להצביע. הם תבעו שהקונגרס האמריקני יעגן בחקיקה את זכות ההצבעה, חקיקה שתבטל את מאמציהן של כמה מדינות למנוע מאפרו־אמריקנים להצביע. סלמה היתה מקום מסוכן: המפגינים ניסו לצעוד פעמיים, אך משטרת מדינת אלבמה פעלה כנגדם בפראות והכתה רבים מהם עד זוב דם. כדי למנוע אלימות, הנשיא ג'ונסון שלח כוחות פדרליים להגן על הצועדים. אבי היה בשורה הראשונה, שלוב זרועות עם מרטין לותר קינג, יחד עם רבנים, אחיות, נזירים, כמרים, אתאיסטים קשי עורף, סוציאליסטים, צעירים וזקנים, שחורים ולבנים, אנשים של מצפון מקהילות רבות. זה היה רגע מרומם בהיסטוריה של ארצות הברית ובתולדות המנהיגות הדתית. כאשר אבי שב הביתה, הוא אמר לנו שחש קדושה במצעד, שהמצעד הזכיר לו כיצד הלך לצדם של אדמו״רים באירופה. הוא אמר: ״חשתי שרגליי התפללו״.
ואכן, מורי החסידות לימדו שאפילו מעשים שבכל יום - אכילה, הליכה, הקשבה לאדם אחר - יכולים להיהפך לתפילה.
להתפלל משמע לצעוד למען הצדק, למחות כנגד זוועות, להתייצב נוכח אתגרים ולעולם לא להיות אדיש. ידיעת אלוהים, נהג אבי לומר, מחדדת את תחושת האנושיות שלך. התפילה אולי לא תצילנו, אך הודות לה נהיה ראויים להצלה, כתב בספר שלפנינו.
איך מתפללים? ספרו של אבי הוא מדריך והשראה ללב ולראש. מילותיו הן אוצר אדיר של יהדות.