39
אש אדירה השתוללה, מתרוממת מקצה הצוק. שרשרת הרים מכוסים שלג נמתחה סביב. הרוח פרצה מן התהום, מתערבלת, גורמת ללשונות האש להתפרע, להשיב מלחמה כנגדה.
יואל קופר עמד על מָצוּק, שן סלע שמזדקרת מתוך ההר. הרוחות פרעו את זקנו ואת פאותיו, הוא מצמץ והתבונן סביב. ריח העשן היכה בנחיריו, הוא חש סחרור קל. שולי בגדיו נמרטו בצליפות חוזרות ונשנות.
הכל ייגמר.
לא חשוב מי אני.
לא חשוב מה עשיתי ומה אני עושה.
הוא לקח צעד קדימה, מתבוסס בשלג הרך. שלג שנמס לחלוטין בצלע ההרים הפונים לכיוון האש. הוא הרים את מבטו, האש הולכת וגדֵלה, גוברת, מתפרסת למלוא רוחב העין. מחליפה את השמיים התכולים.
הכל הבהב בצבעים עזים של כתום ואדום. דמעות ניגרו על לחייו המזוקנות של יואל. הוא יקפוץ לתוך האש הזו, הוא יישרף. הוא ימות על קידוש השם. מר ווֹרְם יחדל מלהתקיים, תוכניותיו האפלות, מה שהן לא יהיו, ייגנזו לנצח.
דמעותיו של יואל גברו, חזהו רטט, בכי של כאב מילא אותו. הוא לא רוצה לחטוא עוד. לפשוע. לגנוב. מי יודע מה עוד הוא עשה, מי יודע מה מתכנן עבורו מר ווֹרְם... חיי פשע וגזל. חיים של הישרדות מתמדת, מלחמה בכנופיות, מפגש תמידי עם אנשי העולם התחתון. ובכלל, לחטוא... לחטוא... לצרוב צלקת מכוערת בגוף ובנפש...
הוא יפיל עצמו אל האש, למען קדושת הבורא. למען התורה והמצוות שקיים עד ההתרסקות לתוך מר ווֹרְם. הוא ישמיד את עצמו, למען משפחתו. למען שמוליק שלו, שראה אותו במצבים הקשים ביותר.
למען בלומה. די היה לה בצער והייסורים שעברה בעטיו. די לה בחודשים הארוכים האלה ללא בעל, וגרוע מכך, אי-הידיעה מיהו, או מהו, האיש לו היא נשואה.
לבו הגביר את קצב פעימותיו. הוסיף לצעוד קדימה, אל שפת המָצוּק. החל לחוש את החום המייבש על פניו, ניחוח חרוך עלה באפו, והוא הבחין שקצוות שערותיו מתמוססים.
- - -
הוא עמד בגבו אל דלת הבית. שעה מוקדמת של לפנות בוקר, הרחוב נראה שומם. אַדוֹלְפיוּס הֶמילְטוֹן דחף את משקפי השמש האטומים שלו במעלה אפו, והסתכל לצדדים. עוקב בעיניו אחר מכונית מסחרית שגלגליה הקדמיים כמעט מתרוממים לאוויר, עושה את דרכה לקצה הרחוב.
ידו החליקה אל מעבר לכנף הבלייזר שלו, חוזרת בתוך רגעים, אקדח תפוס בין אצבעותיו. אַרקוּס-98, תשעה מילימטרים בעל פעולה כפולה, נראה מיושן, שחור ומשופשף בפינות, אך מעולם לא הִכזיב אותו. הוא הבריג מַשְׁתֵּק גוצי ודרך את הנשק.
הדלת כבר היתה פתוחה, טיפל במנעול בטרם שלף את אקדחו. הוא ציפה למצוא בפנים את משפחת קופר, עדיין על מיטותיהם. הם אינם נמנים על עבדי הממון שקמים מוקדם מדי ליום נוסף של אגירת חומר; גם עבדי הבורא קמים מוקדם, אך בשונה מעבדי ההבל, הם רצים לחיי העולם הבא.
ריח דחוס קידם את פניו כאשר נכנס פנימה, מכה על נחיריו. ניחוח של מחסנים חסרי חלונות, שלא נפתחו במשך ימים רבים. עיניו התרוצצו סביב, החלונות היו סגורים, אטומים, לא מאפשרים לאוויר השווייצרי היבש והבריא לחדור פנימה ולטהר את החלל.
הבית היה באותו מצב בדיוק בו ראה אותו לאחרונה. בגדים על המיטות ועל השולחנות. דלתות פתוחות בארונות גבוהים. מדפים מרוקנים. תיקים מלאים למחצה, שננטשו בהחלטה של רגע.
אם כן, החידה רק גוברת.
הסיבה העיקרית לכך שהחליט לשוב ולפרוץ פנימה, זו תיבת הדואר דמוית השובך שממוקמת בחזית הבית. הוא עבר במעלה הרחוב בסיור שגרתי, רואה שתיבת הדואר של משפחת קופר, ריקה מכל תוכן.
תיבת דואר של בית נטוש, נוטה להתמלא תוך זמן קצר עד לעייפה במכתבים, עיתונים, הזמנות ודברי דואר רשמיים. תיבה עמוסה להתפקע היא תמרור הזמנה לגנבים. אולם כאן, מי מרוקן את התיבה של קופר? אנשים שנמלטו בחיפזון שכזה, לא סביר שהיתה להם שהות להזמין שירותי דואר עוקב. וגם אם מצאו זמן לכך מאוחר יותר, זה עדיין לא פותר את חידת אי הימצאותם של ברושורים ועלוני פרסומת שמשולשלים לתיבות באופן קולקטיבי.
אַדוֹלְפיוּס התהלך שוב בבית, עובר דרך המטבח. סירים עמדו עדיין על הכיריים הכבויות. הוא פתח את המכסים ונסוג אחורנית בשאט. אדים חריפים טפחו על פניו. ריח חמוץ, מחליא, של מזון ששינה את מראהו, מרקיב.
הוא עבר בין החדרים, זעמו גובר למראה הריקנות. הוא החזיר את אקדחו לנרתיק הכתף ועשה את דרכו במסדרון. האם ייתכן שזהו שכן אדיב שמרוקן עבורם את תיבת הדואר? הוא נעצר בקצה המסדרון, בוהה ביצירת הסְפְּרֵי שתלתה על הקיר.
ורידֵי זיגזג פעמו על רקותיו. "מר ווֹרְם!" הוא לחש. "אני אמצא אותך... מר ווֹרְם. אני אמצא אותך!" כף ידו המכוסה בכפפה נקמצה לאגרוף, שהוטח בצעקה במרכז יצירת הסְפְּרֵי. נשמע קול עז של קריעה. שני חתכים ארוכים התפתחו מבסיס נקודת הפגיעה באלכסון לשני הצדדים.
שתי ידיו הבזיקו באחת וריתקו את המסגרת אל הקיר, מונעות מהיצירה להתרסק ארצה. קול טרטור גרם לראשו להסתובב, הוא הסתכל לכיוון הדלת. מאזין למנוע של מכונית שנעצרה בסמוך לבית. הוא רץ אל החלון, מסיט מעט את הווילון, מסתכל החוצה.
אדם ארכני בעל פנים אדומים יצא מהמכונית. הוא פתח את תיבת הדואר ודחף פנימה יד מגששת, שלף משם נייר בודד, הביט בו, ואז התכופף ויישר את פניו, מציץ לתוך התיבה. לבסוף הזדקף וחזר לעבר מכוניתו.
אַדוֹלְפיוּס שלף את אקדחו כאשר ראה את האיש נעצר מאחורי דלת מכוניתו הפתוחה, ומסתכל לכיוון הבית, ישירות אל החלון. אַדוֹלְפיוּס מצמץ, הוא הצמיד את המַשְׁתֵּק אל הזגוגית. הקליע יהדוף החוצה את שבר הזכוכית, וישאיר חור עגול. אצבעו ליטפה את ההדק.
בחוץ, האיש וידא שאין חבילות בסמוך למפתן הדלת, או מכתבים שהושלכו שם. הבדיקה שלו הסתיימה והוא נכנס אל מכוניתו, משלב הילוך ויוצא אל הכביש.
אַדוֹלְפיוּס רץ החוצה. המכונית המסחרית הצהובה טיפסה באִטיות במעלה הרחוב, סילון של עשן לבן מלווה אותה. הוא הבחין בלוגו מעוגל שהכיל במרכזו את האות דָּבֶּלְיוּ.
בהליכה מהירה עזב את הבית, עשה ברגל מרחק של שני בתים, שם חנה את מכוניתו. הוא התניע במהירות, ומחץ את דוושת התאוצה. הצמיגים הרעישו בסבסוב סרק על גבי הכביש הרטוב, עד שנאחזו והמכונית נורתה קדימה.
לא היה לו צורך למהר, משום שעד מהרה קלט שוב את המכונית הצהובה, חונה בצד הדרך, הדלת פתוחה. הנהג נשא בידיו ארגז, אותו הניח על מפתן דלת הבית שבסמוך לו עצר.
זהו משלוחן, חשב אַדוֹלְפיוּס. עושה למשפחת קופר טובה, מרוקן להם את תיבת הדואר אגב קו המשלוחים שלו. זה עומד להיות מסע ארוך אחריו, בדרכו למלא את חלוקת המשלוחים. בסופו של דבר הוא יוביל אל משפחת קופר.
המשלוחן חזר ועלה למכוניתו. אַדוֹלְפיוּס שלף משקפת מתא הכפפות, מצמיד לעיניו. החלונות האחוריים של המסחרית הציגו ארגזים, ולא ניתן היה לראות ביניהם דבר. הוא היטה מעט את ראשו, מסתכל אל ראי הצד, רואה את השתקפות המשלוחן, מציין דבר מה בעט על גבי מסמך שהשתלשל מתוך כַּן הצמוד לשמשה הקדמית.
המסחרית הצהובה יצאה שוב לדרכה. אַדוֹלְפיוּס שומר על מרחק מעט רב יותר מהדרוש, הן בשל הנסיעה האִטית והן בשל מצב התחבורה הדליל.
- - -
החדר היה חשוך ברובו.
ג'רלאד וִיינְבְּורֶן ישב ללא ניע על כיסא העור שלו. מרפקיו נעוצים בשולחן, ויד אחת שלו מחזיקה כוסית קריסטל זעירה דמוית משפך, מלאה משקה קִירְשְׁוָוסֶר, מי דובדבנים, שבהשפעת הקריסטל נראה צלול ושקוף, חד.
ידו ערבלה את הכוסית כנגד עינו הימנית, שהוסתרה בתנועת הערבול. עיניו היו מכווצות, אישוניו מצופים נימים ורודים. שְׁערו הקצוץ בגוון החול היה מוברש, כמעט קוצני. הוא לבש בגדים נוחים, חלוק רחב כרוך באבנט, ומכנסיים קלים דמויי שק.
שלושה בריונים עצומי ממדים ישבו בכורסה ארוכה מול שולחנו. המקטורנים איימו להתפקע עליהם. בקושי הצליחו לכפתר את הכפתורים. קרעים קטנים הופיע פה ושם, בעיקר באזור הזרועות והכתפיים.
"נמאס לי ממנו," לחש ג'ראלד, עדיין מערבל את הכוסית שלו. הוא בהה באורחיו דרך הכוסית, רואה אותם בגוונים עשירים וצבעוניים. "זו היתה הרפתקה במחיר של שלושה מיליון ושלוש-מאות אלף פרנקים."
מלמולי הפתעה נשמעו מכיוון הבריונים. ג'רלאד המשיך, "הייתי נואש מספיק כדי להשתכנע שהוא מסוגל לסייע לי לאתר אותו. למעשה, האיש פשוט לקח את הכסף, ומלבד לשלוח לי תמונות וגלויות אחת לתקופה, הוא לא עושה דבר."
הבריונים צחקקו, ג'ראלד הרים את עיניו האדמוניות ושיפד אותם במבטו. הצחקוקים גוועו. ג'ראלד נאנח. ידו עדיין מערבלת את כוסית הקִירְשְׁ. "אתם תמצאו אותו, תיקחו אותו, ותרסקו אותו. שמעתם?"
מנהיג הבריונים הרים את ידו. היה זה ברנש הבנוי כמו רגל של פיל, כולו שרירים וקמטוטים, ראשו מחובר ישירות לעצמות הבריח שלו. רגליו בקושי מסוגלות להתקפל. "כן, אדוני."
ג'ראלד הוריד את ידו הפנויה והרים תמונה מעל שולחנו. זו הציגה אדם בעל פנים חשוכים, בורות שחורים במקום עיניים, ולסת רחבה כפדחת של פטיש. "זהו אדולף..."
- - -
יואל לחש 'שמע ישראל...' לבו פועם בקצב גובר. גוונים כתומים חזרו אליו מההרים סביבו, צובעים את האופק ואת פניו. האש למטה כמו עלתה אליו, הזמינה אותו, בתנועת יד לוחשת, מאיימת.
זה לא הסוף, הוא חשב.
וזינק מקצה הצוק...
