הקיסרית העירומה

"אֶת עוֹרָהּ פָּשְׁטָה / וְיָצְאָה. / קְלִילָה, מְשֻׁחְרֶרֶת / מִכֹּבֶד / הַמְּשִׁיכָה" כותבת רינה סופר, ספק על האהבה ספק על המוות ובעצם על הסוד החומק מאיתנו יום־יום, "שָׁקוּף שָׁקוּף / מֵעֵבֶר לָרוּחַ, מֵעֵבֶר לגַּוּף." ספרה "הקיסרית העירומה" מביא שירה בשלה בכל מובניה של המילה. "הקיסרית" אינה עירומה במובן האנדרסני, אלא במובן העמוק יותר, בו השירה חושפת את הנפש לעולמה.

 

ממרום שנותיה רינה סופר היא תופעת טבע: שירתה היא מערבולת של חיות תוססת, שיחד עם תובנותיה והפרספקטיבה היחידאית שלה, אינה חוששת לגעת גם במה שקשה או לא מקובל בחברתנו. סופר אינה מייפה דבר, אך גם אינה מתכנסת לתדמית הזיקנה המקובלת. "צִפּוֹר תּוֹעָה / נִקְּרָה בְּצַוָּארִי אֶת שְׁמָהּ: אַהֲבָה" היא אומרת, ואינה חוששת מלהבעיר אש בשורותיה, לחגוג את החיים במלואם, או לחיות גם את זכרונותיה הארוטיים. בו בזמן סופר אינה נרתעת מלכתוב על הבדידות והמוות, כפי שאינה נרתעת מלגעת בטראומה של ניצול מיני בימי ילדותה בבירוּת. הן מצד התוכן והן מצד האופן "הקיסרית העירומה" הוא ספר מפתיע

ונוגע, מחייב חיים, מאתגר ורצוף תובנות.