לא כך תיארתי לי

 הנערה.

מרגליות ליווה אותה ממשרדו. עד למעלית הלך לידה, כאילו רצה לומר משהו חשוב. זרועו היתה כפופה לעברה, כמעט מחזיקה בזרועה, אבל לא ממש נוגעת. ״מכשפה,״ קרא אחריה לפני שנסגרו הדלתות, ״היי מכשפה, תגידי לי כשתהיה תשובה מגנטיקה.״ הדלתות נסגרו לפני שהספיקה לחשוב על תשובה שנונה. בתוך המעלית עמד אוויר כבד של בושם מתוק ויקר. הוא התערבב בריח שמן המכונות ובמשב דביק של אוכל מבושל שהיה שם תמיד, כאילו עמדו דודי נירוסטה מלאים במרק עוף מבעבע מתחת לכבלי המעליות.
יואלה עמדה במעלית שירדה לקומת המרתף והחזיקה בשתי ידיים במבחנה האחת, נושמת את הריח הדחוס, מגרשת את אי־הנוחות. הקריאה האינטימית שלו לא עוררה בה כל עונג. גם הכינוי, שהיה מלא חיבה והתכוון לכך שהוחזקה בעיניו כמי שתמיד יודעת, והבדיל אותה מכל האחרים, הותיר אחריו מבוכה. בתוך התא הדחוס שירד במהירות, ברגע הקצר שבו עמדה מול הדלתות שנסגרו פתאום, התגבשה המחשבה: מה שנראה לעתים כידיעה מוקדמת, ודאית ונחרצת, מתברר שאינו אלא כיסוי למשהו הפוך, ואילו ידיעה שנראית אבסורדית ומופרכת ברגע היוולדה, שגורמת לה דווקא להתעקש ולבדוק ולשלול, מתבררת דווקא באבחנה מדויקת. הפעם נלווה לידיעה־מראש כאב ראש מעיק, שהחל ברגע שבו יצאה הנערה מהחדר ולא הרפה ממנה במשך שעות. בתחילה רק ניקר במרכז המצח, מין תקתוק שהתפשט בהדרגה לצדדים והגיע עד לרקות.
מה שהטריד אותה בכל פעם מחדש היה ההעדר המוחלט של שליטה בידיעה מראש, זו שמרגליות כינה אינטואיציה נדירה, כישרון אמיתי של רופא מאבחן. היא לא יכלה לדעת מתי יהיה בזה ממש, כמו במקרה של הנערה, ומתי תהיה הבל מוחלט, כמו במקרה של התינוקת אתמול. מה שהכביד כל־כך גם ברגע זה והאיר את ה״מכשפה״ של מרגליות באור תוקפני משהו, כמו גם את יראת הכבוד שבה הביט בה הבוקר המתמחה החדש, היה אי־ודאות בדבר כוחה לראות באמת. לא היתה כל חוקיות לטיבה של האינטואיציה שאמרו שיש לה. לפעמים, אחרי ביקור הבוקר, בעיקר אם היה מקרה עמום או חריג, היה מרגליות מטה את ראשו הצידה ואומר אולי נשאל את דוקטור גולדשמיט, היא בטח כבר יודעת משהו. וברגעים כאלה - כשלא היה אפשר לדעת מה עומד מאחרי האירוניה - פתאום היתה הוודאות בדבר הערכתו המקצועית אליה מתערערת, ובלי לדעת אם התכוון הפעם ברצינות - עיניו היו מושפלות לכפות ידיו, שאותן בחן בריכוז, ואי אפשר היה לדעת אם מרצד בהן הניצוץ ההוא, בחום־ירוק, מעל הכתמים הכהים — אבל היא מנתה בנאמנות את כל התכוונויותיה ותכניותיה להגיע לאבחנה נכונה ולאמת את השערותיה. דווקא כשהידיעה ברורה כל־כך, צריך אדם להבטיח את עצמו, להיזהר ולבדוק גם את מה שנראה מובן מאליו. ברגעים כאלה דווקא, שבהם נעשה העור שקוף לרגע ורואים בעדו את הכול, כמו במקרה של הנערה, צריך להימנע מלומר מלה. להיות תכליתי וסמכותי, להיפטר מהחביבות החמה, לדבר בעובדות־בינתיים, לא לומר דבר. כמו השטות שפלטה בחדר תינוקות. בתימהון מתפעל משכה בקיסם את פיסת העור העודפת שחיברה בין השפתיים הגדולות ואמרה לאחות שקיפלה את החיתולים, ״שום דבר, רק העור, לפי דעתי כל היתר בסדר.״ ״חשבתי שזה מקרה בשבילך,״ התנצלה האחות. ואחר־כך התברר ששום דבר לא היה בסדר.
כל היום ליוו את יואלה הפנים המוזרים של הנערה. במשך הבדיקה כיסו ההתרגשות והידיעה שהנה יש משהו אחר וחדש, שכמותו לא היה לה עוד, על מין אימה שזכרה מימי ההתמחות הראשונים, ושנדמה היה לה שאיבדה מזמן, וכי משום שאיבדה אותה אבד גם הריגוש שהיה כרוך בה, זה שהיה גורם לה לפני שנים, בלידות הראשונות, לקרוא בצהלה את מין היילוד. כבר שנים אחדות שמצאה את עצמה מפיקה מין חיוך על פניה, תוצאה של הרגשת הרווחה על שהכול עבר בשלום, וזעף מסוים על חרדה זעירה שהתעוררה בה בתוך התהליך, ומניחה את הרך הנולד בידי האחות, מציצה בעניין מוגבל מעל לכתפו של רופא הילדים, אבל מתרכזת בעיקר בהמתנה ליציאת השליה.
בזמן שהתבוננה בה מאחרי השולחן, מצמצמת את עיניה כדי להתרכז בדברים הנפתלים שהשמיעה האם, חשבה תיכף על הזימון המופלא הזה, שהביא לה את הנערה בדיוק עכשיו, שהנה, היא תהיה המקרה שתוכל להציג בסתיו. אבל גם אחרי שיצאה הנערה מהחדר, לא הרפו ממנה הפנים, ארוכים וחיוורים כפני רוח רפאים, כפנים שמעולם לא נגעה בהם שמש. גם כשביקשה לנער את זכרם ולהתרכז במבחנה, וגם כשדיברה עם הלבורנטית, חזרו ובאו. מרגע שהניחה את ידה על הבטן הצרה של הנערה דבק בה מגע העור החלק, וסבון החיטוי שבו קרצפה את אצבעותיה פעמים רבות במשך היום לא הועיל לטשטש את התחושה. המוזר היה שהעור עצמו, בזמן שנגעה בו ביד עירומה, היה אפילו נעים, יבש כמו אבן גיר מלוטשת, ואילו בזכר התחושה דבק משהו צונן ולא נעים, חלקלק ולחלוחי.
פעמים אחדות ניסתה לאלץ את עצמה להתרכז ולהגדיר במלים מהו הדבר המוזר בפנים האלה, אבל המאמץ התפוגג והרצף נמוג, וכל שנותר הוא צללית של החזה המתקער מאחרי הזרועות הצנומות, האף המתעקל, השפתיים הצרות בפה ארוך מאוד, עם מסגרת הגוף הצנום שפנימו חלול.

מֶ׳דארְף נִישְׁט (לא צריך), נזפה האם ממקומה בצד מיטת הטיפולים, נוגעת ביריעת הנייר הדק ששימשה סדין, בתשובה לתנועה האילמת של הנערה לעבר חצאית המשבצות. היא שכבה מתוחה, חרטומי הנעליים השחורות הזדקרו לעבר התקרה. רגליה הארוכות היו עדיין בגרבי הצמר השחורים וידיה צפודות בצד הגוף, אגרופים קמוצים, אגודלים בתוך האצבעות. עוד בכניסה, בעמידה המבוהלת ליד הדלת, נחבאת מאחרי הגב הרחב של האשה הכבדה במטפחת שחורה שחתכה קפל במצח, נראו פניה כאילו עדיין לא נשלמו, כאילו לא גמרו אומר אם להיות פני נערה או נער. הגבות היו סבוכות וכהות אבל העור היה חלק לגמרי, לא פצעון ולא ברק שמנוני. היתה בו חלקות קפואה, מאובקת, וכששכבה על מיטת הטיפולים עמדה יואלה מעל פניה כמו מעל סרקופג.
יואלה החניקה דחף בהול לגעת בלחי, לאבק אותה. והיססה לפני שהניחה יד על זרועה, כשהובילה אותה מחדר הקבלה לחדר הטיפולים, כאילו היה העור מסגרת למשהו שייפול החוצה אם רק ייתנו לו פתח, כאילו יתפורר המעטה לאבק, ויתגלה שאין שם בפנים אלא חלל ריק. אבל הנערה עמדה על רגליה, ושפתיה הארוכות רטטו כשנשכבה בפקודת אמה על מיטת הטיפולים. ״עכשיו נבדוק אותך,״ אמרה יואלה בנגינה נמרצת, במין עליצות שסימנה אשליה של ראשית פעולה, כזו שנהגה להשתמש בה כשכבר חשדה, עוד לפני שנוכחה לדעת בוודאות שהיא חסרת ישע.
נו קִים שׁוֹיְן (בואי כבר), אמרה האם. ויואלה הביטה נמשכת ונבהלת במצח הגיר, ומין יראה, נושנה ונשכחת, מפני הכניסה למחוזות המטושטשים ההם חלחלה, כאילו ידעה, בדרך עמומה שלעולם לא יהיה אפשר להוכיח, שהמצח הרחב הוא סימן, או פיצוי על משהו אחר, צר מאוד, או לא קיים בכלל, דברים שאי אפשר לומר לאיש במחלקה. ״דוקטור גולדשמיט,״ צפצף המכשיר, ״מחכים לך באולטרה סאונד,״ אבל יואלה עמדה בצד מיטת הטיפולים ולא זזה לעבר הטלפון, עד שתדע מה מתרחש מתחת לחולצת הפלנל, שעוד לפני שפרמה הנערה את כפתוריה כבר ידעה, בעצם, מה יהיה שם. העמידה הקעורה של הצללית הגבוהה בפתח כיסתה על מה שאין. שפתיה נמשכו הצידה בעווית. כזאת עדיין לא ראתה, ידעה בעודה ממששת את חוליות הצוואר, נוכחת שאפילו אחת לא חסרה.
בשעת בוקר מוקדמת, לפני שהמחלקה תתעורר לשגרת היום, לפני שהמסדרון יתמלא בנשים ממתינות, בדלת הצדדית, נכנסו השתיים לחדר הבדיקות, ואת החלוק לבשה בדרך, במרוצה. כמו בובת עץ, רגליה מתוחות וגופה נוטה פנימה, מכונס, וידיה שמוטות בצדי גופה, עמדה הנערה בדלת, כמובלת לדין התיישבה בצד אמה לפני שולחן הכתיבה. אחר־כך עמדה האם בצד מיטת הטיפולים ובתנועה זעפנית, אפה מתכנס אל השפה העליונה, הפשילה היא את החצאית הכחולה המשובצת מעל רגלי הנערה, תנועת ידה נחושה, כאילו מרטה עור מיותר משוק תרנגולת יבשה, עיניה נטו הצידה כמו עמדה לחשוף קלון גדול, בהתחלה עד לברכיים ואחר־כך בזהירות קצת למעלה, עד לגומייה העבה שהידקה את גרבי הצמר השחורים במעלה הירכיים הצנומות, ולבסוף משכה בתנועה אחת את החצאית למעלה, מגלה את תחתוני הטריקו בלבן־אפרפר, שבינם לבין שולי הגרביים בצבצה פיסת עור כחלחלה וחיוורת.
כששכבה הנערה כך, בלי לכווץ את כתפיה ולקער את בית החזה, ידעה יואלה שלא יהיו אפילו ניצני שדיים. פוזלת לעבר האם, אחזה בשולי החלוק, ואמרה לה לזוז הצידה לפני שמשכה בווילון. מעבר למחיצת הבד נראו בבירור הצללית הכבדה ותנועת הראש המכוסה למשעי, מוטה הצידה. אפילו לא קווצת שיער אחת, קירחת לגמרי. תמיד רצתה לשאול, ולא העזה, אם בלילה הן מסירות את המטפחת, ומה קורה אז עם הראש הקירח. היא ראתה מול עיניה יד נוגעת ונרתעת באוויר מפני ראש נשי קירח, וניערה את ראשה, כאילו אפשר לסלק כך מתוכו מחשבות שאינן קשורות לעניין ויסודן בהזיות רומנטיות שאינן שייכות לכאן בכלל, אלא למה שהחליטה שלא להרהר בו היום. הנערה נשמה נשימה עמוקה. חולצה משובצת ארוכת שרוולים תחובה עמוק בתוך החצאית. היא תצטרך לבקש ממנה להסיר את החולצה אבל זה יכול לחכות, אולי. לא יכול. ״תפתחי את החולצה בבקשה.״ הנערה פקחה את עיניה רק למחצה, ובידה השמאלית מיששה בכפתורים. יואלה הפשילה את הגופייה. שני כתמים עדינים של פטמות בוורוד ענוג, כשל תינוקת, על המשטח הלבן, החלק. זהו. אין סימני מין משניים, רשמה יואלה. ״תרימי את הידיים,״ אמרה, והביטה אל תוך בית השחי, מיששה את הבלוטות.
כדי להקהות את רישומה של האימה שבה היתה שרויה הנערה, השהתה את תנועותיה, ובתוך המחשבה על איך לבדוק אותה, במקומות ההם נערות אפילו לא נוגעות בעצמן, אי אפשר יהיה עם בדיקה וגינלית רגילה, אפילו עם קיסם לא תוכל ממש, חשבה שתצטרך להרגיש בבדיקה רקטלית, והשאלה היא אם צריך לומר לה משהו לפני כן. לרגע פנתה לאחור והציצה בנערה, שעיניה, תכלת כהה נבונה בתוך לבנונית עכורה ומבועתת, ננעצו ביד שנתחבה לתוך הכפפה, בצנצנת המשחה שבה טבלה יואלה את אצבעותיה, ופנו הצידה במהירות, השתהו על תמונת האשה הרוכנת, גלוית שדיים ומחייכת אל תינוק ורדרד, ונעצמו. אפשר לחשוב, אמרה פעם ולדנית אחת, אחרי שפשטה את רגליה לצדי כיסא הטיפולים, שנשים אחרי לידה נראות ככה, ראית פעם אישה מיניקה עם חלוק כזה? ומתי היה לה זמן ללבוש חלוק סטין ורוד כזה. אם יש לה עוד ילדים בבית כבר אין לה שדיים כאלה, ואם זה אחרי לידה ראשונה... מה את רוצה שיתלו כאן? אקספרסיוניזם גרמני? שאלה יואלה, תתייחסי לזה כמו לתשדיר שירות, הציעה אז, אבל אם מביטים בו פתאום, מבעד לעיניה של הנערה, יש אולי משהו מגונה בצילום הזה. ברכות הוורדית, העגולה, של השד החשוף, בהתמסרות שבה נכרך הגוף הקטן, הערום, אל העור החלק.
צללית גופה של האם, זעה ומכריזה על נוכחותה מאחרי הפרגוד, עצבנה אותה כמו הדיבור הנפתל של הרב בשש בבוקר, ״אז מה את אומרת, בשבע תוכלי לראות אותה?״, כאילו מדובר במבצע צבאי. אסור שיראו ואסור שידעו. והרי לבדוק עד הסוף, לדעת לגמרי, הם לא ייתנו. האבחנה תקלקל את סיכויי השידוך של הבנות האחרות. הנערה היא הבכורה מחמש, אמרה האם ושני כתמים אדומים הבריקו בפניה העגולים תחת השביס השחור. ואולי צריך, כמו מרגליות, שעד לפני שנים היה הרופא שהעדיפו הרבנים, להגיד בתנאים שלי, ולאבד את האישור הסמוי לטפל בהן. הנערה הזאת ואמה, בשבע בבוקר, כמו אז, כשהיתה צריכה ללכת עם רדת החשיכה לתוך מאה שערים ובקומה השנייה של הבניין הרעוע, בתוך חצר מלוכלכת, גל אבנים בפינה ופח אשפה פתוח ליד גרם מדרגות חיצוני, מעקה ברזל חלוד, אפילו שיח אחד לא היה שם, רק בטון ואשפה, עם ריח האבק בחוץ ואוויר מעופש בתוך הדירה, שאת דלתה פתח בפניה בדוחק אברך בתחתונים ארוכים ובגופייה ארוכה, פאותיו פיזזו כשהלך לפניה לחדר הפנימי, ובו, על מיטת יחיד בפינה, כרית גדולה תחת עכוזה, שכבה האשה ההיא, גם לה היתה מטפחת שחורה, ושנאה רשפה מעיניה הקטנות. גם היא שכבה שם קפואה, בלי לנשום, כתונת לילה רחבה וארוכה מתחת לשמיכה, וכששאבה מתוכה במזרק את תוכן הווגינה, כדי לתת את המבחנה בידי האברך־הבעל, שחיכה בחוץ, התיזה האשה מבין שפתיה ההדוקות רק צליל לא ברור של גינוי, כאילו יואלה היא חלק מקשר גדול שארגו נגדה. והתחושה ההיא הברורה שעוקבים אחריה כל הזמן, כמו בסיפור מרגלים, תשדורות עברו מצעד לצעד, מהרגע שבו החנתה את המכונית היתה לה אז הרגשה שמישהו מתבונן בה. כמו האם שעמדה מאחרי הפרגוד ומצמצה בשפתיה, נאנחה ומלמלה לעבר הנערה ששכבה בלי לזוז על מיטת הטיפולים.
סדין הנייר הדק רשרש וידה של הנערה ניתרה כמו הכה אותה זרם חשמל. אבל פניה היו קפואים. כף ידה בכפפה המשומנת, הביטה יואלה בבליטות הקטנות במורד הלחיים שכיסו על הידוק הלסתות, בשיער האסוף בקפידה לצמה ארוכה מתוחה מהמצח אחורנית. הנערה עצמה את עיניה. ככדור אש עברה הבושה מגופה החוצה בחדר. צר היה ליואלה עליה. לרגע אחד קצר הביטה בה וקלטה את הבושה והפחד, והתנערה מהם, הסבה את ראשה ואמרה, ״תורידי את התחתונים בבקשה,״ בנימה הצוננת, התכליתית, כאילו מעשה של יומיום, ״ותרימי את הברכיים.״ היא האזינה לרחש הנייר הדק כשהנערה קיפלה את רגליה, ורק אז הניחה עליה את סדין הבד. מאחרי הפרגוד עמדה האם בלי לזוז, ממלמלת בלי הרף מה שנשמע כמו פסוקי תהילים. המחשבה על עיניה — גם הן היו תכלת כהה, אגם דלוח של חשדנות בתוך לבן־צהבהב־עכור - נעוצות לעברן, עוקבות אחר ידיה, זיהמה את המעשה. היא שגרמה לה להרגיש מציצנית, חודרנית, כמעט פורנוגרפית. היה עליה להתעקש שתישאר בחדר הקבלה. האם היתה שמנה וגוצה. את שדיה הגדולים מחצה בתוך השמלה הכהה. חם היה בחדר והיא עצמה מזיעה מתחת לחלוק, אבל הנערה לא הדיפה שום ריח. בנערה היה משהו לא בשרי, כמו לגעת באין. אצבעותיה הקטנות שאחזו בדופנות מיטת הטיפולים היו כמעט שקופות, כמעט בצבע תכלת, ותכלת היה גם בחיוורון הזה בפנים שלא היו גבריים ממש אבל גם נשיים לא היו. בעוד חודש תהיה בת שש־עשרה, קוננה האם ליד השולחן בחדר הקבלה, וכלום כלום עוד לא הגיע, הם צריכים לדעת אם יש משהו לא בסדר, אולי צריך טיפול, בגלל השידוך. ובצד האם הזאת עם ריח חמצמץ של זיעה ועוד משהו, והמטפחת השחורה שכיסתה את הפנים, בצד הלחיים האדומות והתפוחות שלה והנשימה הכבדה, משדרת חרדה שאין לה דבר עם טובת הנערה, אלא עם כישלונה שלה. לידה היתה הנערה אוורירית כאילו יכלה לפוג בעוד רגע, כמו הזיה שנחתה לרגע על מיטת הטיפולים ותיכף תיעלם. מה שיואלה רצתה, כשעמדה סמוך להכנעה הגמורה שלה, לקבלת הדין הזאת, היה לנער את הזרועות המתוחות, לומר לה אל תסכימי. אבל הם יודעים לחנך את הילדים שלהם, היתה אמה אומרת, שם לא תשמעי את הילדים מדברים ככה להורים שלהם. אפילו לרגע אחד לא עלתה בפני הנערה בשעה שהאם דיברה - היא עצמה לא הוציאה הגה - הבעה של קוצר רוח או מבוכה כלפי הדיבור הגס, הדורסני.
הנערה התרוממה, צייתנית וכנועה, בברכיים צמודות הרימה את האגן. כמו בהיסח הדעת עטתה יואלה את הכפפות וטבלה אצבע בקרם השמן. ביד בוטחת פישקה את הברכיים שהורגשו גרומות והביטה במפשעה, נקייה משיער, ובשפתי הערווה, חתומות וחלקות כמו של ילדה קטנה. הנערה עצמה את עיניה ומתחה את צווארה, נעצה עיניים עצומות בתקרה, כמו מי שעוצם את עיניו לקראת צניחה בלי לצפות לעונג הריחוף. אני לא עושה לך כלום, ביקשה יואלה למחות כנגד הבעתה שהיתה בפנים. ״אל תפחדי,״ אמרה פתאום, ״לא תרגישי כלום,״ אבל הרי היא עצמה ידעה שלא הכאב ולא פסק הדין ולא האבחנה מפחידים אותה. יואלה נרתעה מפני התכלת הכהה שהביטה אליה פתאום, תחת עפעף עדין שנפער לרווחה. אלוהים יודע מה המסלול שעושות מחשבות בראש כמו שלהן. ״תשכבי על הצד, בבקשה,״ אמרה בנוקשות, מכסה על מעין התקוממות כנגד אלה החיים כשמחציתו התחתונה של הגוף איננה קיימת לגביהם. בזהירות החזיקה בקיסם המרופד ובעדינות רבה גיששה פנימה לתוך הווגינה. יש. אבל לא העמיקה אלא אצבע לפי הטבעת כדי לחוש את הרחם מאחור. וכבר בפעם הראשונה היתה תחושה מוזרה באצבע. של ריקנות באזורים ההם. שום דבר לא היה מאחור. האצבע גיששה בעקשנות כדי להיתקל במה שצריך שיהיה. אילו היתה ארוכה יותר היתה יכולה להמשיך הלאה והלאה. הריקנות של מה־שצריך־שיהיה־ואיננו. לא כמו אצל גברים. אחרת. כמו להיכנס לתוך קבר. מאחרי העור השקוף. האצבע מתעקשת לחפש מה שצריך להיות. מתקוממת נגד האין. לא היה בה זעזוע אלא ריגוש הגילוי, גוף ללא רחם ובלי סימני מין משניים. אין תשעורת. אין שדיים. אי אפשר יהיה לדעת בוודאות עד האולטרה סאונד, וצריך בדיקה גנטית, אבל בעצם עוד קודם ידעה שלא יהיה. גם לא שחלות ולא כלום. לשלול צריך, קודם כול לשלול, ציננה בתוכה את הריגוש. עם כל הכבוד לאינטואיציות, לא לחפש בחלל. בתנועה מהירה, לפני שתתברר ההתנגדות, פנתה לאחור, למגירת המזרקים, בלי להקדים דברים, משכה את הזרוע מתחת לסדין הבד, חיטאה ונעצה את המזרק בווריד.
מאחרי הפרגוד חדלה האם למלמל כשהנערה המתה פתאום כשננעץ המזרק. המיה אחת ודי. ״רק קצת דם, כדי לבדוק,״ אמרה לנערה וכופפה את זרועה אחת שהידקה פיסת צמר גפן. בזהירות רבה העבירה את הנוזל למבחנה. כבר אז ידעה שיותר לא ייתנו. וכבר אז החלה להתקומם כנגד המסלול המשוער שבו עתידים הדברים להתרחש.
שוב ישבו מול שולחן הכתיבה. ״צריך יהיה להמשיך לבדוק,״ אמרה יואלה בזהירות. ״אנחנו נאשפז אותה אצלנו במחלקה,״ הצהירה בנימה סמכותית, וכדי למנוע את ההתנגדות — האם כיווצה את שפתיה ואפה התקרב אל הפה, קמט אחד עלה בין העיניים הקטנות וכל החשדנות בעולם היתה גלומה בו — ״אי אפשר לדעת שום דבר בלי לבדוק.״ ״אני צריכה לדבר עם בעלי,״ אמרה האשה כשיואלה תלשה טופסי הפניה לאשפוז. ״באיזה קופת חולים אתם?״ שאלה כאילו רק בכך מדובר. ״צריך לדבר עם הרב,״ אמרה האשה אבל החזיקה בקצה אצבעותיה בניירות שהושיטה יואלה. ״איפה את לומדת?״ פנתה לנערה. עיניה היו נעוצות בקיר ממול. מבטה היה מעורפל וערפל חדש היה בעיניה. מאחרי גבה של יואלה היה תלוי לוח שנה. היא פנתה לאחור וצמצמה את עיניה כשהביטה ברישום של אנה טיכו, נוף הרי ירושלים, שקיבלה מיולדת לפני שנים. ״בית יעקב,״ השיבה האם, ״לומדת טוב מאוד.״ ״יפה מאוד,״ אמרה יואלה, והרהור עבר בה על מין עצה מעשית כמו — שצריך יהיה לפתח את הצד הזה, כי אחר לא יהיה. ״את צריכה משקפיים,״ אמרה בבהילות לנערה, שמצמצה פתאום, ״מתי בדקו לך את הראייה?״ ״יש לה,״ הצהירה האם, ״יש לה והיא לא משתמשת. רק לפעמים בבית־ספר.״ ״תגידי לי,״ רכנה האם קדימה מעל השולחן, ״בעלי שאל. הוא ביקש לדעת: לקיים יחסי אישות, היא תוכל? זה מה שאנחנו רוצים לברר.״ הנערה בהתה נכחה כאילו מדובר בשולחן. ״אני לא יכולה עוד לדעת שום דבר בלי בדיקות מקיפות,״ אמרה יואלה בנימה עוינת. צריך להפציר, להשאיר אותה כאן עכשיו. היא תיעלם מכאן ולא תשוב עוד. אבל הנגינה הנכונה לא יוצאת. מבט התרנגולת של האם מעורר בה זעם, אפשר לומר פשוט שאם הם לא רוצים - לא צריך. אבל הנערה. ראשה מורכן על הצוואר הדק. בגללה צריך להתעקש, היא רק יושבת כאן ושותקת כשגזר דינה נחרץ. והשתיקה הזאת, הכנועה, הוויתור מראש, דווקא הם דוחקים בה להירתם, למשוך אותה החוצה מתוך הוויתור הזה, לעשות שתבעט, שתמחה, לעמוד מאחרי הכתפיים הקעורות ולמשוך אותן. הם עולם אחר, חבל על המאמץ. ואל הנערה אי אפשר לחדור. רק השם, על הכרטיס הגדול, הניה הורוביץ, ומבחנה אחת בלבד, ובה הנוזל שייתן רק תשובות גנטיות. לשאול מה יהיה עליה ועל חייה, לחשוב על הימים העתידים שלה, על האופן שבו תתפורר שם, בחסות הנשים האלה, תתייבש ותתפורר, לחשוב על היומיום הרחוק שלה. צריך לחסום מחשבות כאלה, להתעלם מהן כמו מתהיות ילדים על מסלולה של השמש בלילות, כמו משאלות על הפרדוקסים האלוהיים; כינים עושות משהו טוב? שאל יאיר כשהיה בן שלוש. ״אז תודה רבה לך,״ אמרה האם ומשכה את עצמה מהכיסא והנערה אחריה, איברים־איברים. את הדלת לא סגרו. ואת המבחנה תוכל לקחת רק אחר־כך.
במסדרון, מחוץ לחדרה, עדיין ישבו, באותה הכנעה, שתי הזקנות. ״דוקטור,״ התרוממה הזקנה יותר, האחות הבכירה, והעזה בנמיכות רוח, ״אולי אפשר... צריך עוד פעם... היא...״ ״אין בעיה, רק תצטרכו לחכות כאן קצת.״ יואלה התכוונה להמשיך במרוצה אבל שוב הבחינה בכתם הגדול על מצחה של האחות הבכירה, הבריאה. וכבר בפעם שעברה התכוונה ושכחה. ״מה זה כאן? רופא ראה את זה?״ שאלה ונגעה בפנים הקמוטים והסבה אותם אל האור. ״זה כבר הרבה שנים,״ ביטלה הזקנה. אחותה החולה ישבה כפופה ונשאה את עיניה למעלה במאור פנים שהיו בו עליבות והכרת תודה. ״אבל רופא צריך לראות את זה,״ מחתה יואלה, ״זה לא טוב מה שיש לך כאן, את זה את יודעת?״ ״כן. אבל יותר טוב שלא.״ ״למה לא? זה לא טוב. צריך להוריד את זה.״ ״צריך,״ הסכימה הזקנה והסיטה את מטפחת הראש הדהויה ממצחה. בשני אוטובוסים היו באות מדי שבועיים שתיהן. את צניחת הרחם של האחות הצעירה אי אפשר היה לפתור אלא בטבעת גומי גדולה שתמכה בו מלמטה. ישישה בת שמונים שרחמה התדלדל וצנח. בכל פעם נאנחה האחות הבכירה על התקפי הלב שבגללם אי אפשר היה לנתח. הצעירה דיברה רק מעט, ולא התלוננה אף פעם. ראוי היה שכאן ועכשיו תטפל בה ולא תניח לה לחכות שעות כמו בפעם הקודמת.
פעם בשבועיים היו הפנים האלה נישאות אליה, אסירות תודה, על שהוציאה וחיטאה את טבעת הגומי והרכיבה אותה מחדש. בכל השבועות האחרונים התכוונה לדבר עם הבכורה על הכתם בפנים. אבל בכל פעם טיפלה בצעירה בין עניינים אחרים, בריצה בין חדר לידה למעבדה. עד שהכניסה אותן לחדר היתה חולפת על פניהן במרוצה ומאיצה את צעדיה באשמה. הן לא זזו ממושבן וחיכו בהכנעה מפויסת, בקבלת דין שלא היתה עמה כל התרסה. ובכל פעם היתה אומרת עוד רגע ושוכחת אותן לשעות, ובפעם הבאה, כשהיתה חולפת על פניהן במסדרון, בדרכה מחדר לידה לביקור הגדול או למרפאה, היתה נתקפת למראן, יושבות בקצה הכיסא כאילו בחסד ולא בזכות, צביטת אשמה וגם רחמים גדולים ואז היתה מושכת אותן אחריה לתוך החדר כאילו הגיעה במיוחד בשבילן. וגם עכשיו אי אפשר היה עוד לעכב את הכניסה לחדר האולטרה סאונד. ״זה ייקח עוד קצת זמן,״ אמרה והביטה סביב, ״אולי תרדו לקפטריה בינתיים.״ ״לא צריך, נחכה כאן, יש לנו...״ חייכה הזקנה־הצעירה ורשרשה בשקית שהיו בה שתי בננות ושני כריכים. ״אז עוד מעט,״ הבטיחה יואלה, ״עוד מעט.״
בחדר הפנימי כבר התחילו בלעדיה. היום היה תורה, אבל בין רגלי החולה הבהיקה הקרחת הקטנה והעגולה של אביטל. ״לא סגרנו שתורי היום?״ אמרה לחלל החדר בעליצות קלילה אבל אף אחד מארבעת הרופאים שרכנו אל המסך לא פנה להביט בה. ״לא רואים שום דבר, זה כמו הירח בצילומים,״ אמרה האשה ששכבה בכיסא והביטה אל המסך משמאלה. אחד מהם חייך אבל עדיין לא פנו אליה. ״הנה,״ אמרה יואלה והתקרבה למכשיר, ״רואים הכול, תסתכלי, כאן הרחם וכאן השחלות וכאן החצוצרות והנה הכתמים האלה השחורים, את רואה?״ ״תגדילו לי את האזור,״ דרש אביטל. ״את רואה את הפס? זה המזרק. הכתמים השחורים האלה? הם הזקיקים, אותם הוא מנסה עכשיו להוציא.״ בצילום המרצד נראה קצה המזרק מתקרב לזקיק. ״כואב,״ נאנחה האשה. ״אל תזוזי!״ קרא אביטל, ״עוד מעט, עוד רגע נפסיק,״ הפציר. האשה נאנחה. ״אל תזוזי!״ ציווה אביטל, ״לא לזוז!״ ורגע אחר־כך: ״תפסתי, הנה הוא.״ בשביעות רצון גדולה העביר את המזרק ליואלה, שעמדה מאחריו. ״תני להם את זה,״ אמר בלי גינונים, ״ותחזרי. את יכולה להחזיק לה את היד, שתלחץ כשכואב לה, הבטחתי לה. והידיים שלנו כחולות.״ ״אני רוצה הפסקה,״ לחשה האשה. טיפות זיעה נקוו על מצחה. ״חם לי,״ אמרה ונקשה בשיניה, ״אני מוכרחה הפסקה.״ ״בבקשה. אין בעיות,״ אמר אביטל בנימה צוננת וידו קפאה. ״הנה, הפסקה. אני לא זז,״ אמר בטינה.
״לא, תוציא אותו,״ דרשה האשה.
״מה, להוציא את המזרק? לגמרי?״ נדהם, ״אי אפשר, הנה היא תחזיק לך את היד ונחכה עד לשני, כבר שלושה יש לנו.״
״עוד כמה צריך?״ ביקשה.

״עוד כמה,״ השיב אביטל והניע את ידו בלי להביט בה. ״ואת תחזיקי לה את היד כי מתחילים עוד פעם.״ רגלי האשה רעדו. כף ידה הזיעה ומחצה את אצבעותיה של יואלה, שהביטה במסך ועצרה נשימה כשהמזרק חג כמו קרס מסביב לכתמים השחורים. כף ידה כאבה. ״סליחה,״ חייכה האשה במאמץ. עיניה היו מצומצמות ולחות. היא טלטלה את ראשה מצד לצד.
״אז תצעקי אם כואב לך,״ אמרה יואלה, ״את לא צריכה להתאפק.״
״מה יעזור לי לצעוק מה, זה יעשה שלא יכאב?״ הסבירה האשה, ״צעקות לא עוזרות לי, זה רק יפריע לו לעבוד.״
יואלה חילצה את כף ידה הלחה מאחיזתה של האשה ומחתה אותה בעדינות, בלי שיבחינו, על ירכה. לחלוחית דבקה בחלוק, הבהיקה לרגע וכמו נעלמה. בכף היד נותרה תחושה מאובקת וצוננת כאילו נגעה שוב, זה עתה, בעור הגיר של הנערה. האשה החזיקה עכשיו בידית הכיסא. בסופו של דבר, אחרי שמתרגלים, פעם אחר פעם, כשהיד נעשית מאומנת והעיניים נעוצות במסך או במזרק, כשההתערבות הכול־יכולה במהלך הטבעי של הדברים מיתרגמת לקשיים טכניים, לשאלה כמה זמן יחלוף עד שידוג המזרק את הזקיק וכמה ביציות יופרו בהצלחה, נותרת הדרמה רק בצירופים הלשוניים החגיגיים: הפריית מבחנה. אין טעם לעמוד שם עוד.

כחלחל שכב התינוק באינקובטור ופרכס ברגליו. הצינורות נעו אתו. ״עוד אף פעם לא נגעו בו ולא ליטפו אותו, והוא לא יודע מה זה להיות בידיים,״ אמרה האם הצעירה והחזיקה בדשי החלוק בשתי ידיים חיוורות. ״תגידי תודה שהוא בסדר,״ טפחה יואלה על זרועה. ״תודה פעמיים ביום, חיכה עד עכשיו — יחכה עוד יום.״
״למה את צריכה להיות כל־כך קשוחה?״ שאלה פתאום האם ונעצה בה מבט נבון. יואלה נדהמה. אחר־כך נזכרה שהאשה היא סטודנטית לפסיכולוגיה. לידה שנייה. ״גם בלידה שמעתי אותך, את קשה. ועוד את אשה,״ התריסה ההיא באומץ. יואלה חייכה. ״תלכי לאונקולוגיה, תראי מה זה קשוחים,״ אמרה במהירות, ״את רוצה שאני אתחיל לבכות עם כל אחת שצועקת כאן?״
על הדלפק ליד האחות בחדרי התינוקות נותרו ריבועי עוגת שוקולד זרועים סוכריות צבעוניות קטנות, והיא נגסה בפיזור דעת באחד מהם ובלי לחשוב יצאה במרוצה מחדר התינוקות כדי להספיק, אבל מאחר שלא חשבה, ומשום שלא רצתה לעבור ברגע ההוא בחדרי הלידה, חלפה שוב על פני האחיות הדתיות. הבכירה מוללה בידיה את שקית הניילון הריקה. והצעירה בהתה נכחה בעיניים חומות חולמניות וצעירות, תחת מצחה הקמוט והשביס המשובץ אחד־עשר נכדים כבר היו לה ורחם שצנח. בכיס החלוק צפצף המכשיר והיא נעצרה ליד דלת חדרה. בניד ראש סימנה לשתי הזקנות לבוא אחריה פנימה. כשהשיבה לטלפון ליד שולחנה חייכה לאחות הבכירה וסימנה לעבר הכיסאות. אבל הן נותרו לעמוד. ״יואלה,״ אמרה הילה, בין התייפחות אחת לשנייה, ״כל הבוקר אני... יואלה, אני בטוחה שעכשיו זה בחיך העליון. מאחורי השיניים. אני בטוחה.״ האחות הבכירה הורתה לצעירה לשבת. היא עצמה נותרה לעמוד. יואלה הציצה בניירות שליד מכשיר הטלפון. ״אז מה את רוצה שנעשה?״ שאלה. זו היתה הפעם השלישית באותו יום. ״אין לך כלום,״ אמרה בקול הסמכותי והסבלני ביותר שלה. ״אין לך כלום. תאמיני לי. יש יום יפה, חם בחוץ, למה את לא יוצאת מהבית.״ מהעבר השני בכתה הילה. ״אין לי לאן. אין בשביל מה ממילא.״ ״הילה, תפסיקי כבר,״ הזהירה יואלה, ״אני רופאה, אני יודעת, אני אומרת לך.״ ״את לא מבינה, בחיך העליון. זה לא שדיים או משהו,״ התנצחה הילה. ״אתמול הסתפקת באחות של קופת חולים,״ הזכירה יואלה, ״ואתמול זה היה בירך.״ ״זה לא היה אתמול,״ מחתה הילה, ״זה היה לפני שבוע, אולי יותר. וכל מה שאני רוצה הוא שתסדרי לי תור לכירורג פה ולסת.״ ״לא חשוב,״ קטעה יואלה, ״לא חשוב, אני אומרת לך שאין. שיהיה בסדר. בשום מקום אין. אתמול פה היום שם, לאן הוא ילך מחר? תניחי לזה כבר,״ אמרה בקוצר רוח, ״את לא יכולה להניח לזה? יש לי כאן עכשיו...״ אפשר היה לשמוע את אוזניה של הילה מזדקרות בטלפון. היא חדלה לבכות והשמיעה צלילי נשימה חטופה ונרגשת. ״יש לך שם מישהי שיש לה?״ שאלה, ״יש לך חולה עם...״ ״כן,״ ענתה יואלה, ״אמיתי ומוזנח.״ ״את רואה,״ הוכיחה הילה, ״מוזנח, זהו. איפה?״ ״מה איפה?״ ״איפה יש לה?״ יואלה הביטה בזקנות. הבכירה השפילה את עיניה ונענעה ראש מצד אל צד. שפתיה היו מכונסות פנימה, החליקו על השיניים התותבות, ואחר־כך טיילה הלשון בפה, ובצבצה לרגע, ורדרדה תינוקית. הכתם התנוסס בקצה המצח, סמוך לגבה הימנית, כמעט נוגע בשביס השחור. ולא היה לה כל ספק — קרצינומה. שתי זקנות בשביסים הדוקים וגרביים שחורים. כמו מציור של ברויגל. זקנה יושבת וזקנה עומדת. אפשר לקרוא לתמונה זִקנה או אחיות או צניחת רחם. הצעירה חייכה אליה. ״אני לא יכולה עכשיו...״ החלה להתלבט, ״הכול יכול לחכות עד שאגיע הביתה.״ הילה בכתה. ״תלכי להתקלח תצאי מהבית תקראי ספר. תלכי להצגה יומית. נדבר אחר־כך.״ ״רק כירורג ש...״ ״אחר־כך,״ אמרה יואלה והניחה בעדינות את השפופרת. ״אם כל אחד יחליט שהוא רוצה להתפרק — לאן נגיע?״ מלמלה לעבר האחות הצעירה, שהרימה בשתי ידיים את שולי החצאית הכבדה והתקדמה לעבר כיסא הטיפולים. יואלה עמדה סמוך לאחות הבכירה והתבוננה בכתם לאור המנורה שכיוונה על פניה. ״צריך לטפל בזה,״ אמרה בזעף כדי לכסות על הבהלה שתקפה אותה. ״בכלל, את החולה ולא היא, למה את לא מטפלת בזה?״ כאילו שמעה על כך לראשונה, כאילו לא השיבה מעולם לשאלה, אמרה הזקנה ברוח טובה, ״זה ממזמן,״ וחייכה בהתחטאות. כך חייך אליה פעם סוחר מצרי בשוק אלח׳ליל, נמנע מלדחות אותה במפורש, כשחיפשה סכין אסורה במכירה.
״את מבינה שזה לא משהו טוב, מה שיש לך?״ דרשה יואלה. ״זה ממזמן,״ התנצלה הזקנה. ״שנים כבר.״ ״את צריכה ללכת לרופא,״ הוכיחה יואלה, ״שיוריד לך את זה.״ ״אבל אני מפחדת.״ ״ממה יש לפחד?״ ״נו,״ נאנחה הזקנה, ״יותר טוב לא לגעת.״ עכשיו רכנה קדימה ולחשה: ״שזה יכול ללכת למקום אחר.״ ״איזה מקום אחר?״ נדהמה יואלה, ״על מה את מדברת?״ ״כאן לפחות רואים, מכירים,״ הודתה הזקנה, ״זה ילך, נו, אם יתעסקו אתו, לצד השני או מאחורנית או לגב.״ ״זה לא ילך לשום מקום,״ פסקה יואלה, ״זה שטויות ואמונות תפלות. את יודעת את זה?״ הזקנה הנהנה בצייתנות. אחותה טיפסה לתוך כיסא הטיפולים, פשטה את רגליה והסירה זוג תחתונים ארוכים וגדולים לפני שהניחה את רגליה בתוך לולאות העור.
אולי הגרביים השחורים הארוכים ופיסת העור הלבנה־אפורה־חלקה שבין המקום שבו הסתיימו לבין הירכיים הזכירו לה, אבל כשאחזה בטבעת הגומי המגושמת והשרתה אותה בתוך קערת הפולידין שאלה שוב על האוטובוסים ועל שכונת המגורים. היא ניסתה להיזכר בכתובת שמסרה אמה של הנערה. בקול אמרה רק: ״לא קשה לכן להגיע הנה כל פעם בשני אוטובוסים?״ ובתוך התשובות טובות הלב, מקבלות הדין, בין המשפטים על הילדים שיצאו מהבית ועל כך שאין ברירה כי בעצמה אינה יודעת להרכיב את הטבעת, תחבה בנימה אקראית את השאלה על משפחת הורוביץ. ״הורוביץ יש הרבה,״ גיחכה הבכירה, ומנתה בקול את ההורוביצים מאבן ישראל ואת נחמה הורוביץ מהמכולת ואת אשת השוחט. ״יש אולי שמונה הורוביץ בלי עין הרע,״ סיכמה הצעירה, שהמתינה בסבלנות בכיסא הטיפולים. ״הורוביץ עם חמש בנות?״ שאלה יואלה כשגבה אליהן, מטלטלת את טבעת הגומי בתוך משרת הפולידין כמו כדי לזרז את תהליך החיטוי. הן החליפו ביניהן משפטים אחדים ביידיש, חזרו על המלים ״עם חמש בנות״ ולבסוף הודתה הבכורה שהורוביץ עם חמש בנות לא הכירו אבל יבררו, בשכונה מכירים. איפה בדיוק. ״חמש בנות. הגדולה בת שש־עשרה ולומדת בבית יעקב.״ ״מה עושה האבא, הוא רב, הוא רב? שוחט?״ ניסתה הצעירה. הן היו להוטות להשיב נכון, לדעת. יואלה משכה בכתפיה. היא לא ידעה. היא הפכה את עיגול הגומי בתוך משרת הפולידין. ״מפליא שהוא מחזיק בכלל, מזל,״ אמרה. ״נס,״ הסכימה האחות הצעירה ממעמקי כיסא הטיפולים, ״מזל גדול. כל החיים זה משנה. לפני זה לא יכלתי ללכת אפילו.״ שוב צפו בחדר פני הנערה והמבט המצועף לעבר הקיר. איך תאמר להן שאין רחם. פשוט אין. כמה שלא תשמע ותקרא על זה לא תבין לעולם עד הסוף איך זה. אפשר יהיה לשלוח את כל הבדיקות לכל המעבדות הגנטיות ואחרות אבל לדעת לא יהיה אפשר. מפליא שעדיין מתגלה הרצון הזה לדעת. גם אם יקראו לזה סינדרום כזה או אחר, גם אם כל הדברים יהיו ספורים ומדודים. ולמה דווקא הנערה האחת הזאת, מבין כל הנערות בעולם. ״נפלאים דרכי השם,״ אמר מרגליות כצפוי, כמו תמיד, במשיכת כתפיים, הסיגריה מידלדלת בקצה שפתיו. בפניו התפוחים, שהיו פעם יפים כל־כך, העמיקו לרגע החריצים מעל השפה העליונה. אלמלא הכירה אותו היתה חוששת שגורלה של הניה הורוביץ מדיר את מנוחתו. אולי מוטב לא לצחוק מהאמירה הזאת שלו כי הסבר אחר לא יהיה. את הניה הורוביץ הוא לא ייקח ממנה. לא אותה. ״למה שלא תעשי את זה בעצמך, פעם בשבוע תוציאי ותכניסי. תראי כמה זה פשוט, צריך רק להשרות את זה. חבל על הנסיעה בשני אוטובוסים לכל צד בחום הזה,״ אמרה פתאום. כמו לפני שבועיים. ״אני לא יכולה,״ אמרה הזקנה בביישנות ילדותית. ״לא מפריע לי,״ מיהרה יואלה להסביר בנקיפת אשמה, ״רק חבל לי על שתיכן. יותר טוב לך לבוא הנה כל שבועיים? לא חבל על הכוחות? כל אחד יכול לעשות את זה. פשוט להוציא ולהשרות בבית בשקט ואחר־כך להכניס.״ ״חבל על הזמן שלך דוקטור, את בטח עסוקה,״ אמרה האחות הבכירה בנימה כנועה, בראש מושפל. ״לא חבל לי על הזמן, אמרתי כבר שאין לי בעיה עם הזמן,״ אמרה יואלה בקוצר רוח, ״רק חבל... עם הלב שלה. וכל המאמץ.״ אצבעותיה שיחקו בתוך כפפת הניילון בטבעת הגומי שאותה הפכה בתוך קערת הפולידין. נוזל חום. כמו קרמל מומס.
ביידיש לחשה הזקנה בכיסא הטיפולים לאחותה לברר משהו. יואלה שמעה רק את גערת התשובה. ״זִי קֶען נִישְׁט, זִי וַויְיס נִישְׁט״ (היא לא יכולה, היא לא יודעת), נזפה הבכירה ויואלה תחבה במהירות את טבעת הגומי ואמרה רק, ״שוֹיְן. אִיךְ וַויְיס״ (הנה. אני יודעת). הזקנה התלבשה בשעה שאחותה פשפשה בתוך התיק החום והוציאה, כמו בפעם שעברה, את הארנק הקטן, עטוף בשקית ניילון, ושאלה כמה צריך לשלם. ״לא צריך כלום לשלם,״ אמרה יואלה ונופפה בידה, וכמו לפני שבועיים אמרה הזקנה, ״שתזכי למצוות באמת, כמה ילדים יש לך בלי עין הרע,״ ויואלה, כמו לפני שבועיים וכמו לפני חודש, נאנחה ואמרה, ״שלושה ילדים.״ ״ברוך השם, בלי עין הרע,״ אמרה הזקנה ומצמצה בעיניה, ״שיהיו בריאים ותזכי לנחת.״ ״תלכי לבית־מרקחת ותקני פולידין,״ אמרה יואלה, ״הנה אני רושמת לך, זה שום דבר, את יכולה לעשות את זה לבד.״ הזקנה הנהנה בצייתנות ויואלה רשמה למרות הוודאות שאין כל טעם. ״אני לא יכולה להוציא את זה משמה, אני מפחדת,״ התוודתה ליד הדלת כשהחזיקה את הפתק באצבעות הקמוטות, באותו חיוך ילדותי ומאיר. אחרי שיצאו, כמו בגניבה, במהירות, בשקט, סגרו אחריהן את הדלת, נותר החיוך ההוא בחדר ונגינת הקול המתחננת. כמה צריך לשלם. ומנין המועקה? פני הנערה חזרו לרחף מעל מיטת הטיפולים. היא כבשה את פניה בידיה.
ארנון אמר לפעמים: ״המחלקה הכי יפה בבית־חולים הרי, היחידה שיותר יוצאים ממנה משנכנסים, ובמיוחד את, לאן שהגעת, כל־כך רחוק. יש כל־כך מעט נשים בכירורגיה. בכל זאת, להיות רופאה־אשה־בכירה־יחידה במחלקה.״ וקבלת הדין המקוממת של שתי הנשים האלה, ומה עושים הבעלים שלהן, מי בכלל נותן להן. הן צריכות לבקש כסף לאוטובוס, או לקחת מתקציב הבית... ויערה, שמדי פעם עיוותה את פניה ואמרה, ״איך את יכולה לחטט שמה כל היום, לא נמאס לך?״ לפחות עשרים נשים פשקו רגליים על הכיסא הזה היום, ולפחות תשע מיששה בחדרי לידה. רואים מישהי כמו הנערה וצריך להניח לה ללכת כי אין לזה סיכוי. אין מה לעשות גם מפני שהוריה לא ייתנו. ואיך תמצא אותה, אילו היתה יכולה להגיע אליה. אסור להתערב, וצריך להיזהר מלהיות מיסיונרים. היא לא יכולה לצאת לשדה ולכפות את רצונה על פציינטית. שוב צפצף המכשיר והיא האזינה לנימה קצרת הרוח שבה אמרה ״כן״ ולקולה הבהול של בתה; ״אני חייבת עשרים שקל,״ צעקה יערה לתוך הטלפון. כל העצות נדחו על הסף. יואלה האזינה לקול הנרגש, עצבני וזועף, מהצד השני. ״אולי תדברי נחמד?״ הציעה פתאום. לרגע היתה שתיקה. יערה צחקה. כמו כשהיתה קטנה ולוחשת לתוך הפומית, ״תביאי לי משהו?״ פתאום אמרה, ״טוב, אז אני אחכה שתבואי. מתי תבואי?״ פתאום לא היתה דחיפות. בעוד שנה וחצי תהיה גם יערה בת שש־עשרה. יש לה. ועורה ורדרד בחורף ושחום בקיץ. ואגן מוצק. אבל הנערה. מה נעשה בה ביום שידובר בה.