התעוררי

4:15 לפנות בוקר

 

רות לא ידעה מה קורה לה. היא לא שיערה שייתכן כאב עצום כזה. קול זעקה נשמע, כמו משום מקום, ומילא את החדר ללא התראה, מפלח את האוויר ממש. הייתה זו זעקה חזקה, מלאה, כאילו לא מגרונו של אדם יצאה. נדמה היה שבחלל החדר נוצר חור בלתי נראה, עמוק וכהה, שמתוכו היא יצאה, פורצת בדרכה את קירות החדר הלבן.

 

רות הרגישה לכודה. אותו חור משך אותה כלפי מטה, לכיוון האבדון. כרך אותה בעבותות שאין להתירן, אין לאן להימלט.

 

ד' עזור לי, עזור לי.

 

הכל הסתובב סביבה במהירות. הכל רץ. עם זאת הייתה בה תחושה של אטיות מחרידה. הזמן לא זז, דבר לא זז, הכאב לא עובר.

 

היא הגיעה לתהום. היא לא יכלה לראות שם שום צבע, גם לא שחור. היה חסר אנרגיה לחלוטין, ועם זאת מלא. היא הייתה יכולה לקרוא לו מוות, אלמלא היה מלא בחיים. אלמלא הרגישה את החיים שבו. חיים אחרים לגמרי, אבל חיים.

 

רגליה מונחות היו בהגבהה על שני כני פלסטיק שעמדו לצדי המיטה. היא הבחינה באדמומיות המתפשטת סביב קרסוליה מלחץ הפלסטיק. שתי כפות רגליה נדמות היו לה פתאום כשני עצמים שאינם שייכים כלל לגופה. סתם, שתי כפות רגליים שקועות בכיסי פלסטיק בהירים.

 

ושוב הכאב הזה. הגוף כאילו יצא מעצמו. הפעם היא לא צעקה, גופה דיבר; מעוצמת הכאב הוא פשוט נשלח כלפי מעלה בתנועה חדה אחת. אגן ירכיה התרומם, כמבקש להתבקע.

 

אלוקים אדירים! עזור לי, עזור לי, רק אתה יכול. אל תעזוב אותי! הראה לי שאתה אתי. זה לא יכול להימשך, אני לא עומדת בזה. בבקשה, עשה שזה ייפסק, רק שייפסק.

 

נשימותיה היו מהירות, לא סדירות. הדופק פעם בחזקה רבה כל כך, עד שלרגע חיפשה, אולי מישהו לידה דופק על המיטה. בום. בום. בום. בום. היא לא שמעה ולא ראתה דבר, רק בום. בום. בום. והאש. החום הזה חרך את גופה, ובו־זמנית הקיף אותה. מבפנים או מבחוץ - זאת לא ידעה. הכול להט. רתח. אני עומדת להתפרץ, חשבה, כמויות עצומות של חומר בטמפרטורה גבוהה כל־כך יצאו ממני, עד שהכול יישרף.

 

גיחוך קל עלה בה כשדמיינה את מעטה גופה נפרץ פתאום, וכל איבריה הפנימיים נזרקים החוצה בכוח רב; הדם האדום הופך לצהוב־כתום בעל שוליים כחולים מהחום הרב, חלקו מתפרץ לכל עבר עם איבריה, וחלקו זורם ונשפך על גופה ולצדדיו. לבה רותחת, חשבה, כמו הר געש שהמגמה כלואה בתוכו ואינו יכול שלא להתפרץ.

 

לפתע החלה להתנשף בחזקה: אאאאהההה..... זעקה, אאאאההההה..... עוד זעקה קורעת.

 

דמות גחנה מעליה ומגבת בידה. "אל תיגעי בי... בבקשה, לא..." התייפחה כשפניה שטופות זיעה ודמעות גם יחד. "זה יעזור לך", אמרה הדמות וניגבה את פניה בעדינות. המטלית הייתה לחה וקרירה, ופניה החמות כמהות היו למגע הבד הצונן.

 

"לחצי חזק! חזק!" הקול נשמע עמוק, כמו בא ממרחק רב. היא הרגישה לחיצה עדינה בכף ידה. המגע החם נעם לה. "לחצי בכל הכוח", לחש הקול באוזנה, והיא לחצה בכל הכוח שנותר בה, מתפלאת לשבריר שנייה לגלות שמשהו עוד נותר בה.

 

אאאאאאאהההההה............

 

זה הולך ונהיה יותר כואב.

 

רות, עיניה פעורות לרווחה, תפסה בחזקה את היד האוחזת בה, "את חייבת לעזור לי..." הבינה פתאום את משמעות התחזקות הכאב; זה לא נגמר, זה אפילו לא בדרך להיגמר.

 

זה הולך ונהיה יותר גרוע.

 

היא פרצה ביבבה היסטרית ופסקה. הכאב הזה חזק מהכול, אפילו לבכות לא הניח לה.

 

אאאאאאאהההההה..............

 

הצעקה חתכה את הבכי. נשיפות מהירות. הכול זז. מסתובב. רות התרוממה על מרפקיה וניסתה לראות מעבר. כל נשיפת אוויר מלווה הייתה בזעקת כאב.

 

"לחצי חזק! חזק! חזק! הוא יוצא, אני רואה את הראש!"

 

שיצא. שיצא. שיצא כבר. רק שיצא כבר, התפללה כשעיניה עצומות.

 

"כן, כן, חזק, זהו. זה הסוף!"

 

נשיפה אחרונה. פניה התעוותו בכאב, פיה פתוח היה לצעקה הקורעת ואז - הסתיים הכול.

 

רות שמטה את ראשה על הכרית. מבעד לווילון הרחב ראתה צמרות עצים רחבים נעות לקצב הרוח, מקבלות את אורו הראשון של היום. נדמה היה לה שהיא שומעת את הרוח. כן. הרוח שרה. הצלילים עטפו אותה, חיבקו ונגעו, כאילו אמרו לה: בואי, נוחי בחיקנו.

 

תודה ד', תודה!

 

המיילדת הניחה את רחל הקטנה בין זרועותיה המקבלות והעוטפות של רות.

 

לאחר חמישה חודשים אישר הרופא את חשדותיה של האם – רחל התינוקת עיוורת.