מתוך הגוֹרֵד של האב פַארְגְל: הסבך העבות של ההיסטוריה
הבה נבחן תחילה את תפקידה של סֶרָפִינָה דוֹמְבֶּג1 באירועים שהובילו לעלייתה לשלטון של המלכה גְלִיסֶלְדָה.
1 בסוף הספר תמצאו רשימה של כל הדמויות בספר וכן מילון מונחים.
כארבעים שנה לאחר שאַרְדְמָגָאר קוֹמוֹנוֹט והמלכה לָאבוֹנְדָה הדגולה חתמו על החוזה ההיסטורי בין הדרקונים לבני האדם, השלום היה עדיין שברירי. בלאבונדוויל הטיפו בני אוגדו הקדוש נגד דרקונים בקרנות רחוב, התסיסו את העם וביצעו מעשי אלימות נגד סָאָארַנְטְרִים. באותם ימים נקל היה לזהות את הדרקונים בצורתם האנושית בגלל פעמונים שנאלצו לענוד; הסאארנטרים ודודניהם דמויי הלטאה, הקְוִויגוֹטֶלִים, נכלאו להגנתם מדי לילה בשכונה בשם קוויגהול, אך הדבר רק תרם לבידולם. בהתקרב יום השנה לחתימת חוזה השלום – וביקורו הממלכתי של אַרְדְמָגָאר קוֹמוֹנוֹט – הגיע המתח לשיאו.
כשבועיים לפני הגעתו של האַרְדְמָגָאר, היכתה טרגדיה בארמון. בנה היחיד של המלכה לָאבוֹנְדָה, הנסיך רוּפוּס, נרצח בשיטה דרקונית אופיינית: עריפת ראש. ראשו, שככל הנראה נאכל, מעולם לא נמצא. אך האם דרקון אכן חיסל אותו או שמא היה זה אחד מבני אוגדו הקדוש, שקיווה לחרחר מלחמה בדרקונים?
לתוך הסבך הזה של פוליטיקה ודעות קדומות נכנסה סֶרָפִינָה דוֹמְבֶּג, שמונתה זה לא כבר לעוזרת מלחין־החצר, וִירִידְיוּס. איננו רואים עוד בעין יפה את השימוש במילה ״תועבה״, אולם כך בדיוק היו תושבי גוֹרֵד מכנים את סֶרָפִינָה, שכן אמה היתה דרקונית ואביה אנושי. אילו נודע הסוד, סֶרָפִינָה היתה נתונה בסכנת מוות; אשר על כן, אביה החזיק אותה בבידוד למען ביטחונה. קשקשי דרקון כסופים סביב מותנה וזרועה השמאלית היו עלולים להסגיר אותה בכל עת. בין שמפאת בדידותה ובין שמפאת כישרונה המוזיקלי, סֶרָפִינָה הסתכנה, עזבה את בית אביה ויצאה אל טירת אוֹרִיזוֹן.
קשקשים לא היו דאגתה היחידה. סֶרָפִינָה היתה נגועה גם בזיכרונות מאמה ובחזיונות גדושים ביצורים מעוותים. דודהּ מצד אמה, הדרקון אוֹרְמָה, לימד אותה להקים בדמיונה גן סמלי ולשכן בו את היצורים המשונים; רק טיפוח לילי של גן הגרוטסקות מנע מהחזיונות להשתלט עליה.
אך בסמוך ללווייתו של הנסיך רוּפוּס פלשו שלושה משוכני הגן הדמיוני של סֶרָפִינָה אל חייה האמיתיים: דֵיים אוֹקְרָה קַרְמַיין, שגרירת נִינִיס; חלילן סַמְסַמִי בשם לַארְס; ואבדו, רקדן פּוֹרְפִירִי צעיר. בסופו של דבר גילתה סֶרָפִינָה שגם הם דרקונים־למחצה ושהיא אינה לבדה בעולם. לכולם היו קשקשים ויכולות חריגות, שכליות או גופניות. היא בוודאי נשמה לרווחה, אך גם נוספה לה דאגה. אחרי הכול, כולם היו בסכנה. במיוחד לַארְס, שהיה נתון לאיומים אינספור מצד ג׳וזף, הרוזן מאַפְּסִיג, אחיו־למחצה, שונא דרקונים וחבר במסדר בני אוגדו.
סֶרָפִינָה יכלה אולי לחמוק מהפוליטיקה ומהתככים אלמלא דודהּ אוֹרְמָה. משך רוב חייה הוא היה ידידה היחיד, אשר לימד אותה לא רק לשלוט בחזיונות, אלא גם מוזיקה ואת חוכמת הדרקונים. סֶרָפִינָה בתורה עוררה באוֹרְמָה חיבת דודים, עומק רגשות שהדרקונוּת התנגדה לו בתוקף. הצנזורים הדרקוניים, שהיו משוכנעים כי אוֹרְמָה נפל קורבן לרגשנות אנושית, רדפו אותו במשך שנים ואיימו לשלוח אותו בחזרה למולדת הדרקונים, טָנָאמוּט, לצורך הסרה כירורגית של זיכרונותיו.
אחרי לווייתו של הנסיך רוּפוּס גילה אוֹרְמָה שאביו אימלאן, הגנרל המודח, נמצא בגוֹרֵד. אוֹרְמָה האמין שאימלאן איים על האַרְדְמָגָאר קוֹמוֹנוֹט במסגרת קנוניה של גנרלים מאוכזבים אשר ביקשו להחריב את השלום עם גוֹרֵד. זיכרונותיה של סֶרָפִינָה מאמהּ אישרו זאת. בהשפעת הצנזורים, אוֹרְמָה לא בטח בעצמו שיהיה חסר פניות ושווה־נפש ביחס לאביו. הוא ביקש מסֶרָפִינָה לדווח על נוכחותו של אימלאן בגוֹרֵד לנסיך לוּסִיָאן קִיגְס, מפקד משמר המלכה. אמנם סֶרָפִינָה היתה מעדיפה לשמור על חשאיות, אך לא יכלה לסרב לבקשתו של דודה האהוב.
האם היא חששה מפני הנסיך לוּסִיָאן קִיגְס? כל בר־דעת היה מרגיש כך. לנסיך יצאו מוניטין של חוקר עיקש וחד־עין; אם מישהו בחצר היה עלול לחשוף את סודה, זה היה הנסיך. אולם לסֶרָפִינָה היו שלושה יתרונות בלתי צפויים. ראשית, הוא כבר הבחין בה, לטובה אם גם לא בכוונה, מאחר ששימשה מורה סבלנית לצ׳מבלו של דודניתו וארוסתו, הנסיכה גְלִיסֶלְדָה. שנית, סֶרָפִינָה עזרה לא פעם לאנשי החצר להבין את הדרקונוּת, והנסיך היה אסיר תודה על התערבותה. ושלישית, הנסיך לוּסִיָאן, שבעצמו היה נכדה הממזר של המלכה, מעולם לא הרגיש בנוח בחצר; הוא ראה בסֶרָפִינָה אחות לתחושת הזרות, גם אם לא הבין בדיוק מדוע.
הוא האמין לדיווחה על אימלאן, אף שהרגיש שלא סיפרה לו הכול.
שני אבירים גולים – סר קַאתְבֶּרְט וסר קָרָאל – הגיעו לארמון עם חדשות על דרקון נכלולי שנראה באזורי הכפר. סֶרָפִינָה חשדה שמדובר באימלאן. הנסיך לוּסִיָאן קִיגְס התלווה אליה אל מובלעת האבירים הסודית כדי לבדוק אם מישהו מהם יצליח לזהות את הנבל בוודאות. סר ג׳יימס הזקן נזכר בדרקון בשם ״גנרל אימלאן״ שהשתתף בהתקפה ארבעים שנים קודם לכן. בעודם שם, נושא־כליו של סר ג׳יימס, מָאוּרִיצִיוֹ, הפגין את אמנות הלחימה הגוועת של הדרקומאכיה. הדרקומאכיה, פרי פיתוחו של אוגדו הקדוש בכבודו ובעצמו, העניקה פעם לגוֹרֵד את הכלים להילחם בדרקונים, אבל כעת נותרו רק מעטים ששלטו בה. סֶרָפִינָה הבינה כמה חסרת אונים תהיה האנושות אם הדרקונים יפרו את חוזה השלום.
מלומדים עדיין חלוקים בשאלה אם אימלאן, במלוא אימתו הקשקשית הבוערת, אכן נגלה לעיני סֶרָפִינָה והנסיך לוּסִיָאן בדרכם הביתה, או שמא מדובר באגדה או בקישוט סיפורי. עם זאת, סֶרָפִינָה והנסיך בהחלט השתכנעו שאימלאן הרג את הנסיך רוּפוּס. הם החלו לחשוד שהדרקון הזקן והתככן מסתתר בחצר בדמות אנוש. אבל אזהרותיה של סֶרָפִינָה נפלו על אוזניו הערלות של אַרְדְמָגָאר קוֹמוֹנוֹט. אף שהיה שותף לניסוח חוזה השלום, הפגין אז האַרְדְמָגָאר יהירות וחוסר אהדה, בשונה מהתנהגותו בחלוף השנים.
אימלאן היכה ערב יום־השנה לחוזה, כשנתן יין מורעל לנסיכה דיון, אמה של הנסיכה גְלִיסֶלְדָה. (היין אמנם נועד גם לקוֹמוֹנוֹט, אך למרות טענותיהם של כמה מעמיתיי, אין ראיות לכך שהנסיכה דִיוֹן וקוֹמוֹנוֹט ניהלו פרשיית אהבים סודית.) סֶרָפִינָה והנסיך לוּסִיָאן מנעו מן הנסיכה גְלִיסֶלְדָה לשתות מהיין, אך למלכה לָאבוֹנְדָה לא האיר המזל פנים.
כאן טמון לקח באשר לסבלנותם של דרקונים: אימלאן שהה בחצר חמש־עשרה שנים במסווה של אומנת הנסיכה גְלִיסֶלְדָה, שהיתה לה יועצת וחברה נאמנה. סֶרָפִינָה והנסיך לוּסִיָאן, שחשפו את האמת לבסוף, התעמתו עם אימלאן, שחטף את הנסיכה גְלִיסֶלְדָה ונמלט.
כל הדרקונים־למחצה נטלו חלק בלכידתו ובהריגתו של אימלאן: תחושות הבטן של דֵיים אוֹקְרָה קַרְמַיין סייעו לסֶרָפִינָה ולנסיך לוּסִיָאן למצוא אותו; לַארְס הסיח את דעתו בחמת חלילים כך שהנסיך לוּסִיָאן הצליח להציל את הנסיכה גְלִיסֶלְדָה; ואבדו הצעיר מעך את גרונו הרך־עדיין של אימלאן, ומנע ממנו לירוק אש. סֶרָפִינָה עיכבה את בריחתו של אימלאן כשחשפה את האמת על עצמה, הודתה כי היא נכדתו, ובכך העניקה לאוֹרְמָה שהות לשנות צורה. למרבה הצער, אוֹרְמָה לא היה יריב שקול לאימלאן, והוא נפצע קשה. דרקונית אחרת, תת־המזכירה אֶסְקָאר משגרירות הדרקונים, חיסלה לבסוף את אימלאן הרחק בשמי העיר.
ההיסטוריה הוכיחה כי אימלאן אכן השתתף בקנוניית הגנרלים הדרקונים, שגמרו אומר להדיח את קוֹמוֹנוֹט ולהחריב את השלום. בעוד אימלאן עושה שמות בגוֹרֵד, האחרים חוללו הפיכה בטָנָאמוּט ותפסו את השלטון. הגנרלים, שבהמשך כינו את עצמם ״הארד הישן״, שלחו למלכה מכתב ובו הכריזו כי קוֹמוֹנוֹט פושע ותבעו מגוֹרֵד להסגיר אותו לאלתר. המלכה לָאבוֹנְדָה נוטרלה בגלל הרעל, והנסיכה דִיוֹן מתה. הנסיכה גְלִיסֶלְדָה, בצעד ראשון שלה כמלכה, החליטה שגוֹרֵד לא תחזיר את קוֹמוֹנוֹט להתמודד עם אישומים מופרכים, ושבמידת הצורך, תצא גוֹרֵד למלחמה על השלום.
ואם תרשו להיסטוריון להוסיף מילה אישית: לפני כארבעים שנה, כשהייתי בסך הכול טירון במנזר פרו הקדוש, הגשתי יין בנשף שערך אב־המנזר לכבוד סֶרָפִינָה, שהיתה אז גבירה מכובדת בת למעלה ממאה ועשר שנים. טרם גיליתי אז את ייעודי כהיסטוריון – למעשה, נדמה לי שדווקא היא הציתה את סקרנותי לגבי תחום זה – אבל בסוף הערב, כשנקלעתי לחברתה, הזדמן לי לשאול אותה שאלה אחת בלבד. דמיינו, אם תואילו, איזו שאלה הייתם אתם שואלים. אני, למרבה הצער, הייתי צעיר וטיפש, ולכן פלטתי, ״זה נכון שאת והנסיך לוּסִיָאן קִיגְס, מי ייתן והרקיע יערסל אותו, התוודיתם על אהבתכם ההדדית לפני פרוץ מלחמת האזרחים הדרקונית?״
עיניה הכהות ברקו, ולרגע הרגשתי שאני מזהה בה אישה צעירה הרבה יותר. היא אחזה בידי הצעירה והשמנמנה בידה הזקנה המסוקסת, מעכה אותה ואמרה, ״הנסיך לוּסִיָאן היה האדם ההגון והמכובד ביותר שהכרתי מימיי, וזה היה לפני זמן רב מאוד.״
וכך החמיץ רומנטיקן צעיר ותמים הזדמנות חד־פעמית. ואף על פי כן הרגשתי ועודני מרגיש שעיניה המרצדות ענו לי, גם אם לשונה לא עשתה זאת.
סקרתי ברפרוף אירועים שהיסטוריונים אחרים העבירו חיים שלמים בחקירתם. לדעתי, סיפורה של סֶרָפִינָה החל למעשה רק כשדודה אוֹרְמָה, בעזרת תת־המזכירה אֶסְקָאר, ירד למחתרת כדי לחמוק מהצנזורים, וכשסֶרָפִינָה, ערב המלחמה, החליטה כי הגיע זמנה למצוא את שאר שוכני הגן של דמיונה, הדרקונים־למחצה הפזורים ברחבי ארצות הדרום ופורפיריה. אלו הם האירועים שאציג בספר זה.
