1.
במשך כל החורף רעבתי, וכשהוא חלף חשבתי שלא ארצה לשבוע עוד לעולם. במהלך החורף עבדתי בחדר השקוף. עבדתי שלוש או ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הזמן הייתי חופשי. אף־פעם לא ביקשתי עוד משמרות, ואם הייתי מבקש אני לא יודע אם היו נותנים. בזמן הנותר הסתובבתי, או שבהיתי בתקרה. או שהבאתי ביד. או שכתבתי בפנקס. היו לי גם תחביבים: ללכת לפאב של השמנה, להחליף ספר בספריה. להרהר. בבדידות, בעיקר. לפעמים ניסיתי לזכך אותה. להניח את הבדידות מולי, צלולה וברורה, כך שאוכל להבין. רציתי, לפחות פעם אחת, להפריד אותה משאר ההֶמְיָה הפנימית. לבהות בה. ולהרהר. אבל בסופו של דבר נבטה בי ההבנה שאי־אפשר לזכך בדידות. ככל שהגיתי בה, מנסה לפתור אותה, כך גדלה שנאתי העצמית, וזה יקד בי כמו אש, ולא יכולתי לשאת את עצמי. מחשבות אבדן עלו בראשי. גירדתי בבשר הנפש והרהרתי בבדידות, חיטטתי בה כמו בפצע.
2.
זה היה חדר שקוף תלוי בתוך אולם. תקרת האולם היתה גבוהה לפחות כמו שתי קומות בניין, כך שניתן היה לתלות ממנה את החדר. ובכל־זאת, המקום השאיר רושם של מחילה. מתחת לחדר השקוף, על רצפת האולם, התפתל הנחש. היה זה נחש גדול מפח. היקף גופו היה כזה שכשעמדתי בקצהו האחד יכולתי לראות רק את הפדחות של האנשים העובדים בקצה השני. זאת היתה המכונה. כולנו עבדנו עבור המכונה. היינו שם בשבילה. סביב המכונה התרוצצו האנשים. הם באו בכל מין, גודל וצבע. הנחתי שמשרתֵי המכונה היו לפעמים גם במצב רוח עליז, או נרגש, או שמח וטוב־לב, כך סתם, בלי סיבה. אבל אני הכרתי אותם רק טרוטי־עיניים, רוטנים. הם אף־פעם לא דיברו זה אל זה, הם צעקו. הם לא קיללו, אבל הרגשתי שהם מאוד רוצים. אולי לא תמיד נראו כך. אולי נראו לי כאלה משום שעבדתי רק במשמרות לילה; נכנס בחצות ויוצא ברבע לשמונה בבוקר. ואולי לא.
עניין מוזר — האולם היה ענק, אבל הדלת שלו היתה דלת מחסן אפורה, אם מישהו יעמוד לפניה מבחוץ כשהיא סגורה, הוא לא ינחש מה נמצא מעבר לה. תמיד, גם בימות החורף הגשומים, היתה הדלת פתוחה. לפחות כדי סדק. בעבור הרָשות — סימן לפעילות שלעולם אינה פוסקת. עבורי, ואולי עבור כולם, נתיב המילוט. פתח לתקווה. ליד דלת האולם, בפנים, ניצבה ברזייה דולפת, ומשום שהיתה ברצפה שקערורית, בדרך־כלל נקוותה שם שלולית קטנה. בצעד ראשון פנימה דרכתי בשלולית. יכולתי לשמוע מלמטה את הרעש הבוצי. חשבתי על הסדקים בסוליות הנעליים שלי, הבחנתי בהם חודש לפני כן, אבל מי זוכר פרטים כאלו. עליתי במדרגות הברזל הלולייניות. השתדלתי להשקיט את צעדי, אבל הם הפיקו חבטות מתכתיות שהדהדו לכל אורך עמוד הפלדה. כשנכנסתי אל החדר השקוף הרטיבות כבר חלחלה מן הגרב אל אצבעותי.
מיד אחרי שהתיישבתי במקומי קמתי כדי להשתין. בדרך חלפתי מאחורי גבה של חֶמְדַת. הגב שלה היה זקוף כמו סרגל וזה גרם לתחת התפוחי שלה לבלוט החוצה. גזרת המכנסיים שלה היתה נמוכה מאוד, וזה איפשר לי לראות את החריץ לעומק של שני סנטימטר לפחות, אולי יותר. לא יכולתי להפסיק להסתכל על זה. חמדת היתה מרוכזת בעבודה שלה וכלל לא הבחינה בי חולף לאט מאחוריה. מאוד לאט. החריץ שלה היה לבנבן. היה בו משהו שופע ומלבב, רציתי לנשק אותו, ללטף בקצה האצבע. התחילה להתפתח אצלי זקפה. חמדת הסתובבה בחדר כאילו אין לה את החריץ הזה, אבל אני הרגשתי שהיא יודעת שהוא שם. פּיכְתָה ממנו איזו אמת, וזאת היתה האמת היחידה שאי־פעם רציתי לדעת, ולא ידעתי אותה, משום שמעולם לא ידעתי אשה.
כשעמדתי שם בתוך התא והשתנתי, חשבתי לאונן כשאני מדמיין את חריץ התחת של חמדת. אלא שאז נזכרתי בכל הגברים האחרים שמשתמשים בתא המצחין וזה עורר בי גועל. ויתרתי, שמרתי את התחת של חמדת אצלי בזיכרון, למועד מאוחר יותר, כשאשוב הביתה. הציפייה ריגשה אותי, וההתרגשות קרקרה בתוכי, כמו רעב.
משום שהייתי רעב. רעב וריק. הגוף התחנן לשובע, להתמלא ברַכּוּת של אשה, עד להתפקע. אם לקינת הגוף שלי היה קול, היו זגוגיות החדר השקוף מתנפצות ואזני העובדים באולם למטה היו מתפוקקות. הידיים המאובקות היו נוטשות את השקים, לופתות את הראש בכאב, והראשים היו מיטלטלים מצד אל צד, מצד אל צד. אנשים היו גומעים אוויר כמו אדם טובע שהים בעט לרגע אל מעל לגלים. לוּ לקינת הגוף שלי היה קול.
הבדידות היא צרחה קבועה שמהדהדת בתוך ראשך. לעיתים קרובות הרגשתי אותה מכה ברקות, כמו קליע מזגזג שנלכד בתוך משוריין. לפעמים זה היה שקט יותר — זמזום של זבוב שנכלא בצנצנת אטומה. היא תמיד מחפשת ואף־פעם לא מוצאת — נתיב בריחה, אל החיים שבחוץ. הרגשתי שאיני מסוגל להכיל את זה בתוכי. את הכמיהה להתרפקות. לרכות. לנוכחות. לקול הבא אליך מן החוץ. הרעב מבעבע בעורקים כמו חומצה, מבקש לפרוץ מבעד לעיניים, להימלט מתוך העור. זה תקף בכל פעם שראיתי אשה, כשהסתכלתי בישבן, בשדיים החלביים שבתוך המחשוף, וגם כשלא היתה סביבי אף־אחת — די היה שאדמיין אשה כדי שזה ינהם בתוכי.
כשיצאתי בבוקר מן האולם דרכתי שוב בשלולית הכניסה. האוויר היה פושר והשמש זהרה בשמיים, לא היה כל סימן לענן. על הכביש והמדרכות אפשר היה להבחין בכתמי רטיבות כהים, עדות לטפטוף מן הלילה. ירדתי בדרך העוקפת את הבניין, פניתי אל הכביש הראשי. סביב לבניינים האפורים של אזור התעשייה גבעת שאול רחשה ההמולה הדלקתית של הבוקר. אנשים השתעלו את החלומות שחלמו בלילה וירקו אותם מולי על המדרכה. מכוניות צפרו ונאבקו להידחק אל סמטאות בטון שבורות, הייתי משוכנע שהן מנסות לדרוס אותי בדרכן. בצמתים, זוגות עם ילדים נפרדו זה מזה בצעקות מתוך מכוניות מוזנחות. עמדתי בתחנה עם נשים חרדיות ועגלות התינוק שלהן, המתנתי לאוטובוס. מאחורי התחנה שכנה מאפיית בית־קפה קטנה, עלו ממנה ניחוחות קפה טרי וקרואסון חמאה חם, ריחות של בוקר. הם עוררו בי גועל, היה בהם את הריח של החיים, של אנשים שנולדו ושימותו מבלי לדעת שזה קרה להם, אנשים שלחיות זה המקצוע שלהם, שיכולים לעשות את זה בעיניים עצומות. שעושים את זה בעיניים עצומות.
הייתי רעב והרגשתי בחילה, התחיל להיות לי חם. הזעתי. רציתי להסתתר מהם, מכל האנשים החרוצים האלו שקמו לעמל יומם, רציתי לשכוח אותם.
האוטובוס היה דחוס. תכנית חדשות רשרשה מן הרדיו של הנהג. עמדתי ואחזתי במוט הברזל ביד אחת, ולא מצאתי מקום להניח את היד השנייה. השתדלתי לא ליפול על נערה עם חזה ענק ולחיים שעירות שישבה על ספסל. הנהג האיץ ובלם בעדינות, אבל זה לא הועיל. המאמץ לשמור על שיווי משקל התיש אותי, קרע את שרירי השוקיים ברגלי. לידי עמדה קשישה נמוכה. ראיתי את האיפור מתפורר על הפנים שלה, בזוויות הפה, מעל לעפעפיים. ואולי זאת היתה היא שהתפוררה שם מולי. היא לא הצליחה להגיע לשלשלאות האחיזה שנזלו מן התקרה, והמוטות האחרים היו מכוסים באצבעות. הקשישה הקטנה התאמצה לשמור על ארשת הגונה, בזמן שהגוף שלה הוטח אל שלי כשעצר הנהג ברמזורים. הסתכלתי על הנערה עם החזה הגדול והלחיים השעירות, ניסיתי לרמוז לה שתפנה את מקומה לישישה. היא הבחינה במבטי התוכחה שלי, והעדיפה להסיט את עיניה אל החלון. האוטובוס בלם והזקנה שוב איבדה שיווי משקל. היא מעדה לקראתי בצעדים קולניים, לא היה שום כוח בעולם שיוכל לעצור את ההתרסקות הזאת, הפנים הסדוקות שלה נמתחו בבהלה כשקרסה היישֵר אל תוך הבטן שלי. כשהתייצבה תקעה בי מבט זועם. לא ידעתי אם היא כועסת עלי, או שהמחאה שלה היא כללית, ואם דווקא עלי, האם זה מפני שלא הערתי לנערה, או פשוט מפני שאני קיים. ואולי כעסה על הנהג ואני הייתי הפרצוף היחידי שמצאה כדי לתת לו את זה.
אמרתי לבחורה שעל הספסל: ״אני מאחל לך חיים ארוכים, כדי שתגיעי לגיל שבו תשמחי שמישהו ייתן לך לשבת באוטובוס״.
היא הבינה שפניתי אליה, אפילו שדיברתי אל הלחי השעירה שלה. כולם שמעו אותי. אבל אף־אחד מהנוסעים לא הסתכל בי, מלבד הזקנה, שהציצה לכיווני בזהירות. השדרנית ברדיו התרגשה ממשהו והנוסעים כרו אוזן לרגע. המבטים החרדים שלהם אמרו שהם מחפשים דבר־מה בדברי השדרנית, איזו בשורה שתוציא אותם מזה, שתגרום לכל הדברים לקרוס ולקום מחדש. אולם אי־אפשר היה להבין את קולה המזומזם של השדרנית והנוסעים איבדו עניין, הם קיבלו מחדש את העובדה שיצטרכו להמשיך עם זה, כך.
