השחקנית

התיאטרון שלי ושל אחותי

מאחר שאיני יכול להרוג אותך ממש, יקירתי, למחות אותך מזיכרוני, הגעתי למסקנה הפחדנית שדי לי להרוג אותך במילים, בחיים ובמוות שאמציא לך מעל הדפים האלה, בתשוקות שאתחבל לך, בשנאות ובאהבות, בתסכולים, בכרוניקת זמנים שאכזב לך, בתפקידים בלתי נשכחים שאפברק במיוחד בשבילך; שהרי את שחקנית. ה שחקנית. שחקנית חיי. מושא הערצתי. אחותי אהובתי, זיכרונותי וזעמי.
ולפיכך, יקירתי, מעל דפים אלה אטריף את שכלך, אתן לך סיבות טובות מספיק לנאוף, לשקר במצח נחושה, להיות מרושעת, להיות אמא טובה לילדייך, להיות אחות מחורבנת, זונה, קדושה, אהובה, להיות גדולה מהחיים, שחקנית השנה, גאונת השנה, אשת חיל מי ימצא ועוד תכונות ודמויות, שכל שחקנית היתה מתנפלת עליהן בתשוקה ארוטית כמעט, כהתנפל הטורף על עורק פועם בגרונה הנבהל של חיה אוכלת עשב.
ואולי כך, בשקרים ובבדיות שאערים עלייך, ערמות ערמות עלילות עלילות, אוכל להירפא ממחלתי, מהאהבה הסוטה הזאת שאין לה תכלית, בטח שלא בחיים הריקים האלה, בגלגול האכזרי הזה, בתפקיד שלי, הנלעג, בהצגה הכושלת שלך - אחיך.
יקירתי היקרה, יש הגורסים שהתיאטרון אינו אלא מחלה, מורסה מודלקת שחורה, ליבידנית, שיש לבקע על הבמה כדי להבריא את הקהל ואת השחקנים; התפרצות של מגפה קולקטיבית שמיטהרת מדי ערב לפני הקלעים ומאחוריהם; בתיאטרון מדברים על תאוות שאינן באות על סיפוקן - לפחות לא עד המערכה האחרונה, אם בכלל - על רמאות לשמה, כישוף, טירוף, תעתועים, על אהבה אסורה, על ניאוף הכרחי, על גילוי עריות הכרחי, על רצח אב הכרחי, על עקירת איברים, על הטמנת פחים, על הרעלות ועל התאבדויות, על נקמה הגונה ועל חטא (שהרי כל הצגת תיאטרון, כמו החטא, מתרחשת בחצי חשכה).
ובכן, זה ברור, את ואני נגועים.

גבירותי ורבותי, קהל נכבד, כך מתחילה ההצגה שלי - בחלום שחלמתי.
בחלומי אני בביתה הישן של מגי, בדירה הקטנה ההיא ברחוב גזר. ואני הולך וסובב בסלון ובפרוזדורים ובחדרים, כמחפש. והבית ריק, מוזנח כזה, מרופט ומלוכלך. מגי, מגי, אני צועק, איפה את, אחותי? והיא איננה. אני מפשפש במגירות שנקרות בדרכי, אולי אמצא שם את אלבומי הילדוּת הישנים, אבל המגירות ריקות. אני פותח את הארונות שצומחים לנגד עיני כמתריסים, אולי שם התצלומים שלנו מתחבאים, אבל גם הארונות האלה חלולים. אלוהים, אני חושב ביני לביני, איך אדע אם היינו או לא היינו, ללא התצלומים, ההוכחות, הראיות. נו, אני מבקש להירגע, למזוג לי כוס מים, לאכול משהו לפני שאמשיך. אבל מן הברז במטבח לא זורמים מים, והתפוחים בקערת הפירות על השולחן בפינת האוכל נתקעים בשיניים; הם בכלל לא תפוחים אמיתיים, אלא עשויים מעיסת נייר, צבועים. איפה הם, אני שואל את עצמי, ורץ אל חדר הילדים, לבדוק את רועי בשנתו. ורועי ישן במיטתו, מכוסה בשמיכה שקניתי לו אצל "לבנה - הכול לילד ולתינוק" בשדירות ירושלים, וגולגולתו התינוקית הקירחת מבצבצת אלי, כאילו צוחקת. אני רוכן אליו, להאזין לנשימותיו, אבל הילד לא נושם. אהה, אני נבהל ומרים אותו, הילד הזה מת. אבל גם רועי אינו רועי, הוא בובה. והצעצועים שמתגוללים על השטיח אינם צעצועים, הם אביזרים. רקוויזיטים. וגם הנוף שנשקף מהחלונות בחדרו אינו נוף אמיתי, אלא ציור מעומעם על אריג בד שתלוי במרושל מאחורי המשקופים. ואור השמש המפזז בחדר הילדים אף הוא מלאכותי, אור של פנסים צבעוניים, של זרקורים...
אני נס מחדר הילדים המפוברק הזה ומוצא את עצמי בעברו האחר של הבית. והבית אינו בית, אלא ערמת קרשים, תפאורה של סלון ומטבח ופינת אוכל וחדר ילדים. ואני יוצא מאחורי הקלעים וחוזר למטבח, כסהרורי: בית שאינו בית, אלא תיאטרון של בית, זיכרונות שאינם זיכרונות, אלא הצגות של זיכרונות... אשליות, תעתועים... כזבים! לעזאזל החמישי, אני חושב לעצמי, צריך לברוח מהבית המזויף הזה. אבל אורות הבמה הקדמיים מסנוורים את עיני, סוגרים עלי, מתעתעים בי ומשבשים את הדרך אלייך ואני מתהלך כעיוור. איפה את, אחותי אהובתי?

את בטח יושבת עכשיו מול מראת הכוכבת שלך ומוחקת את שפתי הדובדבן המסוגננות של "טיפאני המתוקה", ואת עצמות הלחיים המתנשאות של "אורסולה הקדושה", ואת הגבות השחורות המיוסרות של רוּלה "הפלישתית", הבלתי נשכחת שלך. ואַת ריקה. וחלולה. ואת נגעלת מעצמך. נו, הזיכרון הקצר שלך יכול להיות בנזונה ברגעים כאלה, כמו התגלות אלוהית, כמו שפתון בגוון מָגֶנטָה פורטה. כמו חסד. והוא כמעט שמתיר לך לשכוח מי את, מי היית לפני עשרים דקות, עשרים וארבע שעות, או לפני מאה שנה.
את אוהבת לשכוח את עצמך בשעות הללו, לאחר שמחיאות הכפיים האחרונות גוועו כבר באוזנייך, ולפני שמשחות הניקוי האכזריות יגלו לך את גברת נתנאל המוכרת, הפחות ססגונית, היותר בורגנית, זאת שמשנה לשנה הולכת ודומה לאמה המתה, שמתעבה ומשתפמת ומתכערת. את יושבת מול מראה ומוחקת ומוחקת.
ואני יושב מול החלון הפונה אל הגינה האחורית ומנסה למחוק אותך. ברגעים כאלה אני נגעל מעצמי. למה אני עושה את זה לעצמי? בשביל מה? מזוכיסט! הזיכרון מכווץ את הצינורות בגרון כשהיד המדפדפת נתקלת בדיוקנך במוספי העיתונים או במדורי הרכילות במקומונים. אני מחסיר פעימה: הנה היא, הנה מגי שלי. גם העין המזפזפת נבהלת ממראה דמותך: היא התבגרה, צמחו לה קמטים, היא שתי טיפות מים רוזה נתנאל.
את מתפרצת אל הסלון שלי בפרסומת מזעזעת למגבות מטבח רב פעמיות, תלת שכבתיות, לא צריך לכבס, רק לנגב ולנגב ולנגב... תלכי, תלכי כבר! אני מזפזפ הלאה, למחות אותך מה"סוני" 33 אינטש. הלוואי שהיית נעלמת בהמון אפור של אחרי צהריים סתמי. הלוואי שלא הייתי אוהב אותך כל כך. נו, אני חת'כת דביל. הרי אי אפשר למחוק את מגי נתנאל. היא חביבת הקהל. היא מוצר לצריכה המונית. היא הרי מותג ממש. מפעל...
לקחתי מספריים וגזרתי אותך מהעיתונים: "מגי נתנאל נראתה יורדת על מוח כבש אצל 'שרה' ביפו (ולכולם היא מספרת שהיא צמחונית!)", "מגי נתנאל גילתה לציפורה שהיא לא זוכרת את חלומותיה לאחרונה", "מגי נתנאל נתפסה חובטת בבעלה מושיק בהצגת הבכורה של 'הפלישתית' (וזה לא מה שאתם חושבים!)", "מגי נתנאל סיפרה לציפורה שהיא גם לא זוכרת את ימי ההולדת של הבעל והילדים", "מגי נתנאל נפרדה סופית מהספרית שלה, אנט ואן חֶמוֹ, בשל אירוע פסים קטלני (ראה תצלום שני מלמעלה)", "מגי נתנאל סיפרה לאודטה שהיא מבלבלת את התיאטרון עם החיים (ושקשה לה עם זה)", "מגי נתנאל רכשה לאחרונה פָּגֶ'רוֹ הורס (אף שלדבריה היא מעדיפה את הנהגוסים ההורסים מהקסטל)", "מגי נתנאל גילתה לליאורה שלא התקבלה ל'בית צבי' בפעם הראשונה (ושגם בפעם השנייה הם עשו לה טובה, הכלבים)", מגי נתנאל נראתה וסיפרה וגילתה ורכשה ונפרדה וירדה ומצצה והתקבלה וצחקה ובכתה... הלוואי שתמות מגי נתנאל מהעיתונים. הלכתי וגזרתי אותה לגזרים: הופ, הלך לה הראש. צ'לאק, הלכה הצדודית. מי צריך אותה, מי?
אבל את לא עוזבת אותי, יקירתי. את רודפת אחרי למטבח (על מדף מעל הכיור מייבב לו סרוויס רוזנטל אמיתי שקנית לרוזה בימי הסרטן הראשונים), את דולקת אחרי לאמבטיה (בארון הקטן מתעבשים להם איזה מרציפנים שהבאת לרוזה, להמתיק לה את המר המר הזה, של החיים), את מדביקה אותי בדרך אל הארון בחדר השינה (באלבומים ובקופסאות נעליים שרוזה הטמינה בהם את תצלומי הילדוּת הישנים - אֶהה, הנה מרגי!) אלוהים אדירים, חדריה של רוזה כל כך ריקים לי פתאום, מהדהדים. תלכי! צאי מהחדרים האלה. מהחיים האלה. מסך! מסך! קאט!

אני תוחב לנחיריה גלעיני קלמנטינה, אני צועק עליה: תנשמי, מרגי! תנשמי! והיא שואפת את הגלעינים ונחנקת. ורוזה נתנאל נכנסת לחדר, צועקת, אה דיוֹ! מה עשית לה, מה? תראה, הילדה שלי צהובה! אה, אה... טְרָזֶ'די! טְרָזֶ'די! אני בורח מהסטירות של רוזה, מהקללות, זה לא באשמתי, רוזה, זה בכלל בכלל לא... ואחר כך מגיע אמבולנס ורופא אף אוזן גרון ושכנות והילדים של השכנות וסקרנים מהכניסה האמצעית וגברת קריספין הטובה עם שלושה נוֹמבּוֹנים להרגיע את רוזה האלמנה, ומסיעים את מגי לבית חולים דג'אני בשדירות ירושלים, רק שלא תמות לה הילדה הנהדרת הזאת, ומשאירים אותי עם פורטונה בישגדוב המרשעת, שלא תיתן לי ארוחת ערב, עונש! נו בטח, ככה מגיע לרוצח של ילדות קטנות יתומות! ככה! ורוזה צורחת ברחוב כדי להבהיל אותי: אוי ואבוי לי מהילד הקרימינל שלי! אוי ואבוי לי מהגורל המר שלי! טְרָזֶ'די! נו.
בלילה אני תוחב לנחירי גלעיני קלמנטינה וצועק על עצמי: תנשום! תנשום! אבל לא מעז.

מאז את נושמת, יקירתי. אינך מפסיקה לנשום. את הרי מומחית לנשימה. את מכלכלת את שאיפותייך ונשיפותייך כאילו היו תיק מניות בבורסה של הצלחותייך. את צורכת אוויר מקצועית, את אוצרת אותו בתוכך, בחלל הפה שלך, בבית הבליעה, בתעלותייך, בריאותייך, ואף עמוק יותר, במרתפי הבטן שלך, בפרוזדורי קרבייך, בנרתיקך, בחלחולת שלך. את פולטת אותו מתוכך במחושב, את שולטת בסרעפת שלך, את מכווצת ומרפה את השרירים הטבעתיים, את שפתייך שנסגרות ונפערות על: תנועות, הברות, אנחות, פרצי שמחה מתחזים לעילא, זעקות שבר מפוברקות מעשה אוּמן, מילים שלמות, מילים דגושות, מילים שקטות, משפטים שאמורים להיחרט בלבבות, מונולוגים, דיאלוגים, אפילוגים. את שולטת בגיהוקים שלך, בשיהוקים, בבליעות הרוק, בצחקוקים המאיימים להתפרץ, בנפיחותייך. את שולטת בטבע הבהמה שלך. את הרי שחקנית.
את נולֶדת. את חיה (במלעיל ובמלרע).
ועכשיו צריך לביים לך חיים, יקירתי. להמציא אותך. להמציא אותנו.

היא שחקנית קבועה בתיאטרון הלאומי, אחותי. שחקנית סוג אל"ף אל"ף. אני מעצב של חלונות ראווה לעת מצוא, חלונות מהסוג הישן. חלונות ראווה סוג בי"ת. דיזנגוף (דרום), אלנבי (צפון), שדירות ירושלים, רחוב ביאליק (רמת גן) וכו'. אני מחיה חלונות ראווה של חנויות שנופחות את עסקיהן מחוץ לקניונים, מחוץ לזמן הכללי: "נעלי מָנוֹלוֹ ביאליק", "לבנה - הכול לילד ולתינוק", "לוֹליט - מתנות לגבר", "אוֹדט - חזיות דיסקרט", "מרי מי - כלות גדולות". את חלומות הציור הישנים שלי המרתי בעיסוק בזוי, ללא ספק. עיסוק עונתי, חנפני, זבני, ואפילו זנותי. אני מפתה עוברות ושבות עם נעליים איטלקיות שאני משיט על ונציה מלאכותית של מראות תכולות, גשרי קרטון ויונים מרחפות תלויות מנייר קרפּ. אני משדל ילדות מתבגרות עם נוצצים וזהבים שאני ממטיר על יומני שנה, קלמרים, ילקוטים ושאר מותגים במבצעים מה זה מהממים לקראת שנת הלימודים. אני מסבן סבתות נחמדות עם הררי פורצלן גרמני (תוצרת סין) שפשוט חבל לא לקנות, והשלישי חינם! אני קורץ לנשים גדולות מהחיים עם בובות מָנקין דקיקות שאני מרפד בצלוליט של צמר גפן ואורלון: אתן רואות, גם אתן יכולות!
נו נו, בלילות אני מעצב לה חיים גדולים מהחיים, מגלה אותה מחדש, צובע אותה בצבעים פחות מדאיגים (בקיץ הזה היא תלבש קְרֶמים ובֶּז'ים ולבנים). אני אוהב אותה עד סוף העונה. אני שונא אותה במכירות החיסול שלפני החגים. ועכשיו אני פותח חלון לאחותי.

היא נקייה עכשיו, הגברת השחקנית, מחוקה, נטולת קמטי מבע כמעט. אישה מסֵכה. היא לוגמת תה צמחים פושר, היא לובשת חלוק כותנה בגוון פסטלי פושר והיא מחייכת חיוך פושר למנהל ההצגה שנכנס אל חדר ההלבשה. מגי נתנאל נטולת מגי נתנאלין. נמרה שהתעטפה בטלית. היא מצפינה את הטפרים ומזמינה לה מונית מהקסטל: לרמת אביב החדשה, בבקשה, לרחוב אלוני פינת הקדושים, לילדים, לבעל, לחתול. אוֹה, היא כל כך מתוקה הלילה! הסדרן צוחק בינו לבינו, מתענג על מלחמות הנהגים במכשיר הקשר: מי יסיע את הגברת נתנאל? היא פושטת את החלוק, עולה על ג'ינס וטריקו, אוספת את השיער האדום ומרימה אל על, מציתה לה מרלבורו הכי חזקה שיש ואומרת צַ'אוּ למראה שכל כך אוהבת אותה הלילה. מי היא עכשיו?
ובכן, היא בטח יורדת עכשיו במדרגות שמובילות ליציאת השחקנים האחורית, שואפת את הריחות הללו, בשמים ישנים ועץ רקוב ואבק של אלף שנים. והיא שואלת את עצמה (כמו בכל לילה בשעה הזאת): מה יישאר ממני? מה יישאר אחרי שהמסך יֵרד לתמיד? תמונה מטושטשת בעיתון? סרט שעיוות אותי? סדרת טלוויזיה שהתאכזרה אל הכישרון שלי? חולירע, בטח ישכחו אותי. עוד שחקנית, פחות שחקנית. זונות! זונות! מרשרשים לי עם ה"מקופלת" המזופתת שלהם בדיוק כשאני עולה לגבהים הכי הכי גבוהים! משתעלים לי בגראנד אנטרֶה שלי. מגהקים. אפילו מפליצים!
וגם עם אלוהים היא מתחשבנת: מצייר נשאר ציור, לא? ממוזיקאי - מוזיקה, ממשורר נשאר שיר. ומה תשאיר ממני? אוֹה, זה כל כך אכזרי להיות שחקנית. אכזרי כמו מים. אכזרי כמו אוויר. עובדה, אפילו אני שכחתי אותי!
והם... אלוהים, תעשה שהם יזכרו אותי, את גרושה שלי, את קתרינה שלי, את פרציפלוכא שלי. אלוהים, תשאיר אותי עוד קצת אחרי. עוד עשר שנים. עוד שנתיים. עוד חודשיים... היא יוצאת אל הרחוב, שואפת אוויר, ומחפשת לה את המונית מהקסטל. איפה היא? הנה היא. הנה הראש של אחותי. הנה השיער האדמוני המסתלסל שאסוף דרך קבע במכבנה. והנה העיניים הממצמצות והמצח הגבוה, חורש מזימות כמו תמיד. והנמשים הילדותיים. והנה השדיים של אחותי. אגסיים, נפולים, מסגירים את הזמן שמתייאש מהאיברים. מזכירים לי שדיים של זמנים אחרים (הנה זה בא, עוד פבּרוּק), שדיים בשחור לבן, כמו בסרט. כמו בסרט הראשון שלה, "הריסים של לריסה". בהצגה השנייה בקולנוע פאר... דיוקנה המיוסר, שנמרח על השלט המצויר הענק מעל המבואה, לא הכין אותי לקראת השדיים האלה. גם היא לא סיפרה, החביאה אותם ממני בסינופסיס חלבי: זה סרט קטן, אמנותי, על עולה חדשה מרוסיה, אחת מסכנה שלא הצליח לה בחיים. נו, 'תה יודע...
הנה היא: [לונג שוט על] לריסה החולפת על פני מדפי מצרכים. ברקע נשמעים הרהוריה: זה לחם לבנה לקנות, זה מרגרינה לקנות, זה קממבר לגנוב... [דיזולְב אל] לריסה על ספסל בטיילת בבת ים. היא מוציאה משקיק של מצרכים את הלחם. שולפת מהמחשוף בחולצתה את הקממבר, קורעת לה חריץ וטועמת. מתענגת. עוצמת עיניים... [זוּם אין על] הריסים של לריסה. היא מגמגמת שיר ילדים ברוסית... [זוּם אאוּט] סטירה מורחת לה את השפתון על הלחי: לאיפה נעלמת, יא שָרָמיט? ככה לעשות חופש באמצע היום? ככה?! אין לך רחמנות על הקליינטוּרה? [פֵייד אאוּט וּפֵייד אין] לריסה חולמת על סנט פטרבורג בשלג: פתותים לבנים וצלצולי פעמונים. היא מתעוררת בחדר שקירותיו מתקלפים. פתותי שלג מתחלפים בפתותי סיד. היא מסירה את הבגדים, נעתרת לליטופים, למילים דביקות כמו: שבאמת לא התכוונתי להחטיף, יא בסבוסה. זה מהקוק. ומהנאחס שהביאו לי החיים. שתביני, נשמה, כבר אין לי שליטה על העצבים בשמאלית שלי... [מֶדיום קלוז אפּ על] שני גופים עירומים מתעלסים. היא רוכבת עליו וצועקת: לריסה אָהֶבת את קליינטורה שלה. לריסה שָרָמיט טוב. לריסה כמו קממבר...
אני נדבק לכיסא בקולנוע פאר. השחור לבן האמנותי לא מרכך לי את התמונה: [אֶקסטרים קלוז אפּ על] השדיים החשופים של מגי אחותי. פטמות ענקמוניות על מסך סינמסקופי. פטמות זקורות, קממבֶּריות, מתגרות בצופים. אני מזיע. מישהו בקהל מתפעל מאחורי: יא רַבַּכּ, איזה ציצים יש לה לזאתי, חת'כת נדפקת מהסרטים. איך הוא מעז, אני מגונן עליה בעיני רוחי וכמעט מחטיף לו סטירה. אבל גם אני מתפעל. ונחנק. ומסמיק. אוֹה, השדיים הקולנועיים של לריסה מגי בולעים אותי. ואני מתענג עליהם כמו תינוק, יונק ויונק ויונק. עוד, מגי! עוד!
תיזהר, אדון נתנאל! זה גובל בגילוי עריות!
ליידיס אנד ג'נטלמן, אנד ליידיס, מסייה, סניוריטס, קהל נכבד... ובכן, לריסה מגי כבשה אותם - וגם אותי! - במבטא פסבדו סלאבי שהמציאה לה, בשערה האדום שנצבע בשחור פילמְ נוּאַרי, בתקריב על הקמט שהיתה מכווצת בין גבותיה כל אימת שהתסריטאי דרס לה את החלומות הסנט פטרבורגיים. אוֹה, הקמט. זה היה הסגנון שלה באותם הימים. הסגנון! והמצלמה אהבה אותה, ללא ספק... אני החסרתי את הפעימה הראשונה שלי, וחשבתי על הגברת רוזה שהיתה יושבת במטבחה בשיכון חיסכון ומייבשת את הלכה האדומה על ציפורניה בנפנוף אצבעות באוויר; היא מאושרת, בינתיים... אני מעלה גירה במחשבות על אחותי, מאונן, כמאוהב. ואני בכלל נמשך לגברים.

אני נלחם בזה בכל כוחי; מגיף תריסים על "הריסים של לריסה", נועל דלתות בפני "אורסולה הקדושה", תוחב אטמים לאוזניים, שמא תתפרץ אל תודעתי במונולוג האחרון של "הפלישתית", מערכה שלישית, תמונה אחרונה, לעזאזל...

רוּלה: [מניחה את ידיה על כרסה, מדברת אל העובר]
אַל תֵּצֵא עוֹד, עוֹלָל. תֵּן לַקַּלְגַּס
לִגְעֹר. חַיָּל אֻמְלָל
לֹא יָשַׁן חֲצִי לַיְלָה.
הוּא מִתְגַּעְגֵּעַ הַבַּיְתָה,
לִדְבַשׁ הַדְּבֵלִים שֶׁל אִמָּא,
לָאֲתוֹנוֹת הַצְּחוֹרוֹת שֶׁל אַבָּא.
אַךְ נַעַר הוּא, מֻתָּר לוֹ לְהִתְגַּעְגֵּעַ,
גַּם לִזְעֹף כְּשֶׁצָּרִיךְ, אֲפִלּוּ לְגָרֵשׁ.
[פּאוּזה. מתבוננת בקלגס העומד לפני המחסום. נתקפת עווית של צירי לידה, לוחשת]
גַּם הוּא יְלוּד אֵם, כָּמוֹךָ.
אַף שֶׁאַתָּה עוֹד גּוּשׁ זַעֲרוּרִי
בּוֹעֵט בַּבֶּטֶן פְּנִימָה, וְהוּא כְּבָר אַדִּיר
ורַב חָכְמָה כָּזֶה, אָנוּס הוּא לְהַכְרִיעַ
הַכְרָעוֹת חֲכָמוֹת שֶׁל קַלְגַּסֵּי מַחְסוֹמִים;
מִי יַעֲבֹר וּמִי יַחְזֹר,
וּמִי יִהְיֶה חוֹלֶה וּמִי יִהְיֶה בָּרִיא,
וּמִי יִהְיֶה שָׂמֵחַ וּמִי - מַר.
חֵי דָּגוֹן וְעַשְׁתֹּרֶת, עֻבָּר, תֵּן לוֹ
לִהְיוֹת לְמַעַן אֲשֶׁר יִתֵּן לְךָ לִהְיוֹת!
תֵּן לוֹ, עֻבָּר!
[נתקפת עווית חדשה, חזקה מהקודמת, כורעת על סלע]
עֲזֹר לִי, עוֹלָלִי. הוֹי, חַכֵּה
עוֹד מְעַט בַּעֲבוּרִי; בַּעֲבוּר הַחַיִּים!
הוֹי, רַחֵם עַל הָרֶחֶם הַזֶּה,
רַחֵם עַל הַדָּם. רַחֵם עַל
גּוּפְךָ הַשַּׁבְרִירִי, תִּינוֹקִי, שֶׁמָּא
יִפֹּל עַל הָאֲבָנִים וְיִתְבַּקֵּעַ.
הוֹי, מִכְמוֹרַא! הוֹי, וָרְתַּא! הוֹי, וָרְכָּתַא!
עִזְרוּ לַשִּׁפְחָה הַזּוֹ הַקְּטַנָּה.
הוֹי, אֶרֶץ פְּלֶשֶׁת חֵרֶשֶׁת. אֶרֶץ רָעָה!
[פּאוּזה. נועצת את אצבעותיה בכרסה, מתייפחת]
אַל תֵּצֵא עוֹד, עֻבָּר! אַל
תָּבוּז לִי לִפְנֵי הַקַּלְגַּסִּים הַנְּלוֹזִים!
אֲנִי הֲרֵי הָאִמָּא... רַק הָאִמָּא!
לֹא חָטָאתִי וְלֹא פָּשַׁעְתִּי, עֲלוּבִי.
שַׁלָּמָּה זֶה מַגִּיעַ לִי, שַׁלָּמָּה?
[מתגוללת על הארץ, צועקת]
עוֹלָלִי, אַל תָּמוּת לִי!
עוֹלָלִי, אַל תַּכְאִיב לִי!
[מסך]

היא בטח מתיישבת עכשיו ליד נהג המונית, אחותי, מציתה לה מרלבורו חדשה, שולחת אצבעות בטוחות בעצמן ומכבה את מכשיר הקשר על ברבורים של סדרנים, מפריחה נשיקה לאוויר, וצוחקת צחוק שרוט כזה, כמו סקוטש ברייט על חרסינה: הַיידֶה, נהגוס, תאהב אותי! (היא נואפת או מה?) ההוא מעפעף אליה כמו תינוק במראה הקדמית: הכול בשביל מגי! ה כול! הם מסיעים אותה להיכלות תרבות מרוחקים, דוחים, לתיאטרונים הכי נידחים, לחפש אהבה אצל קהלים מזדמנים, מנויים שנתיים ומעריצים ותיקים שהולכים אחריה עוד מהימים הראשונים של תיאטרון חיפה. והם קוראים לה מגי, כאילו היתה שלהם. כמו אחות. כמו מאהבת. יש לה משיכה פיזית לנהגי מוניות (אגב, גם לי), אולי מפני שהם מזכירים לה את מגי ההיא, השמנה, המה זה מכוערת, מגי שהיתה יכולה להיתקע בשיכון חיסכון לתמיד, עם משרה חלקית של זבנית בחנות נעליים ועם בעל סדיסט שהיה מפוצץ לה ת'צורה והולך לעבוד בסניף הדואר בשדירות ירושלים.
המונית עולה על דרך נמיר. יאללה, נשמה, סע לתל ברוך (הלילה היא רק מפלרטטת, הגברת, נואפת לייט). הנהג מושך בכתפיו ויורד ברחוב איינשטיין לכיוון הים. הוא רגיל לקפריזות הליבידניות של המגי. לפני שהיא הולכת "למות קצת" אצל בעלה היקר במיטה, היא אוהבת להשקיף על זונות וטרנסווסטיטים, "לנשום את התיאטרון האמיתי של החיים". לשאוף קוקטייל של צחנת מי ים, בשמים זולים וּשפּיך. זה מרגש, לא? לפעמים היא קושרת שיחה עם הבנות, מחלקת להן כרטיסים לחזרות גנרליות, אפילו לפרמיירות. חושך וריח רע של נעליים, אהבה להשכרה לפי שעה, כל הריחות שמזכירים לה את מה שהיא לא מעזה לזכור, או ש"נותנים לה פירושים חדשים לחיים"; כך היא אומרת לעצמה, ומחביאה את מרגלית נתנאל מאחורי מגי. אוֹה, היא כל כך שונאת את השם שלה. השם הזה! מזכיר לה צפצופים ישנים: מר ג לית, מצפצפים עלייך! מר ג לית, 'צפצפים עלייך! לעג משיכון חיסכון צרוב במוח לתמיד. כמו הסטיגמטות של הנוצרי.

טיפאני "הגדולה" הרוסה עליה. גם היא משיכון חיסכון, כמו מרגי נתנאל. היא אימצה לה את שמה של ההצלחה הבימתית הראשונה, "טיפאני המתוקה", ומאז היא איתה באש ובמים. צעקה לה מהחושך באולם, מאאארגי, יא שרמוטה, שככה אני אוהבת אותך! כ כה! כשהיא מבחינה בצלליתה הנוסעת היא מפסיקה הכול. הַיידֶה, אפילו אם הלקוח הבטיח שלוש מאות שקלים פּלוּס טיפּ. מרגי, מרגי, תעצרי! ההוא נשאר עם התחתונים למטה: הלו, גברת, תבואי להנה ותגמרי ת'עבודה שלך! הלו, הלו... ההוא אוהב את ההצגות שלה, מעמיד פנים כאילו היתה אישה אמיתית. מביא לה פרחים, שוקולד, שפתונים שהוא מרים מהטואלט של הגברת שלו. אפילו נותן ייעוץ משפטי כשצריך (הוא פרקליט חשוב ב"מחוזי"). נו, מחזה לשניים: הקליינט המעריץ והיצאנית. ובתפקיד הנשי הראשי - גברת עם ביצים. היא פוחדת לחתוך, רק שלא תאבד את השפיכה המוקדמת שלה, ומשחקת להם את האמזונה הגדולה מהחלומות. נו, בינתיים המונית נעצרה: סוף סוף! למה את לא עוצרת, מרגי קֶרידה? ככה עושה לי, דווקא. שאני מפסידה קליינטים בשבילך, איףףף... אבל, טיפאני מותק, כאן היא רק צללית דקה חולפת בלילה; צל של מגי השחקנית. את לא יודעת? היא מציצנית! זה מה שהיא!
תעלי, טיפאני. ותשתקי כבר, סתומה אחת. ותיישרי את הפאה על הראש, הפוני יושב לך על האוזן השמאלית. עכשיו הם בטח נוסעים. קחי, אחותי, הזמנה זוגית ל"הפלישתית". את בטח תאהבי את רולה. תביאי איתך את טיפאני "הקטנה". נלך להיזרק אחרי הפרמיירה. הקוקסינל נרגעת: אוֹה, אחותי...
היא בטח מזמינה אותה לעלות אליהם לקפה ולסנדוויצ'ים. היא הרי צריכה למלא את החללים שנפערים לה בנשמה לאחר שהסירה מעליה את אורסולה הקדושה, או את פרציפלוכא האומללה. הילדים והבעל ישנים. הן בטח חולצות נעליים ועולות יחפות במדרגות, לא מעזות להפעיל את המעלית, להחריד את הלילה השרוי בחדרים. סופריטו מקבל את פניהן בכניסה. היא כורעת ללטף את הפרווה השחורה, מתענגת: אה, כמו קטיפה! הן בטח מסתגרות במטבח שבקומה התחתונה, מלחששות. היא מרתיחה מים בקומקום חשמלי, מוציאה מהמקרר חריץ של גבינת קַצ'קָבָל, זיתים קלמטה שמושיק מביא לה משוק לוינסקי בכל יום שישי. טיפאני "הגדולה" מסירה את הפאה הבלונדינית, מתגרדת. היא קירחת מהגֶנים של אבא. כּוּס אמם, שככה דפקו לה את ההארד דיסק. נו, תסלחי לי על הקרחת שלי, מרגי קֶרידה (אלוהים אדירים, פתאום "הגדולה" נראית לה מה זה גברית). אבל מגי מבליגה, מוזגת להן קפה ומצחקקת: אפרופו קרחת, נשמה, פעם שיחקתי בהצגה "הזמרת בעלת הקרחת" ולא הבנתי כלום. אֶהה, יונֶסקוֹ... את יודעת מי זה יונסקו? לא, הקוקסינל לא מכירה אחד כזה. הוא מתל אביב, מגי? הוא סטרייט? אוי, היא כל כך מצחיקה אותה, הטרנסווסטיט. קצ'קבל? ו"הגדולה" שולפת מארנק דמוי עור תנין כלֵי פִּרכּוּס: שפתון, עפרונות איפור, מסקרה, צלוחית סומק, מראה קטנה עגולה. תיאטרון זה לא הצד החזק שלי, מגי - היא מצמצמת עיניים לעבר פניה המשתקפות לה בזכוכית, מעבה את השפתיים, מחזקת את הגבות והריסים, מדגישה את עצמות הלחיים; היא מרוצה מעצמה, הגבר(ת). נו נו, את האנטי ליבידו שלי, מגי אומרת, כמו נגטיב של המחשבות שלי. והטרנסווסטיט מעמידה פני נעלבת: אני נגטיב?! בחיים לא! אני דווקא טיפוס חיובי, מגשימה חלומות לגברים מסורתיים בגיל העמידה, משפטנים, יהלומנים! אומרת אמן, משחקת להם את הסטיות שלהם, לא מתעלקת, יש לי רספקט למקצוע שלי, אחותי!
(אבל היא אחותי, אני מתפלץ מול החלון הפונה אל הגינה האחורית, והיא שייכת לי. אני שילמתי את המחיר! אני אהבתי, אני שנאתי. אני חטפתי! אוהו! אבל היא חביבת הקהל, אדון נתנאל, שכחת? היא של נהגי מוניות וטרנסווסטיטים. היא של הנדֶלזַלצים. היא של מבקרי קולנוע שאוהבים לקטול אותה למפרע: אין לה שליטה על הג'סטות שלה. היא יותר מדי תיאטרלית, הגברת נתנאל. היא מוגזמת. היא בכלל לא מבינה את המדיום הקולנועי. לא נכון! היא מוכשרת. והיא אחותי! כוכב אחד בסולם של שכטר. חרא על ראשו של שכטר! מה הוא מבין במגי, מה הוא מבין במרגי, מה הוא מבין במרגלית מצפצפים עלייך...)
אמא, אמא! הילדה פתאום קוראת למגי מהצד החשוך של הבית: חלמתי חלום רע. אמא, בואי אלי! אלוהים, כואב לי לשמוע את הקטנה שאני בכלל לא מכיר (דריה ושירה נולדו אחרי טריקת הדלת הסופית).
אמא?
אני כבר באה, שירה.

במדור הרכילות של "זמן תל אביב" צילמו אותה עם רועי. אני לא זיהיתי אותו. חשבתי, זה בטח מעריץ צעיר של המגי. אבל האותיות הקטנות שפירשו לי את התמונה השליכו אותי אל החדר הסגול בדירה הישנה ברחוב גזר: "מגי נתנאל ובנה הבכור רועי נראו מתחבקים בלשכת הגיוס העירונית. מגי התמוטטה בבכי על הכתף של הצאצא וקיללה את השוטרים הצבאיים שניסו, ביד אחת עם רועי, לנתק אותה ממנו. רק לאחר התערבותו של קצין העיר הועלה בנה של השחקנית אל האוטובוס לבקו"ם. תתביישי, מגי! מברוק, רועי!"
מההה? זה רועי? זה התינוק שאהבתי כאילו היה התינוק שלי?
יש לו אף ענק. טוב, הוא מתבגר בעצם. הקול שלו בטח התעבה. ועל מצחו הרחב והשומני, בטח זרועות גלקסיות שלמות של פצעונים. ומה הוא מחביא מתחת לשמיכה הצבאית בלילה? מה זה שם, רועי'קי? גידול? שוקולד "מקופלת"? מחסנית? נו בטח, היד המשפשפת עובדת שעות נוספות, מביאה את הגוף הצעיר למחוזות הנאה חדשים. זה הרי טבעי. עמוד דום, רועי! שמור על עצמך, רועי! הקשב, רועי! זה אני, הדוד הטְרוֹנְצ'וֹ שלך. ההוא שהאמא שלך שכחה בשיכון חיסכון לפני שנים. ההוא שגוזר את תמונותיה מהעיתונים. הוֹפּ, הלך לה הראש. צְ'לַאק, הלך לה הילד... אלוהים, צריך להמציא גם את רועי. הוא בטח יהיה ג'ובניק שק"מיסט או אפסנאי אי שם בין הדגמ"חים למצוּפּים. ואולי הוא דווקא יהיה קרבי, קופץ על ג'בלאות, מתזז פלישתים במחסומים? הי, רועי, אל תשכח אותי... גזרתי מ"זמן תל אביב" את התצלום שלהם בלשכת הגיוס ומגנטתי אותו אל דלת המקרר במטבח (ליד תמונת פספורט ישנה, דהה, של רוזה ז"ל). הנה אחותי. מחייכת. אבל בוכה. הנה הצער נכנס לה לתוך החיים. הנה פחד המוות מתפרץ לה לתוך החיים: מה יהיה על רועי? רק שלא יחטפו אותו מחבלים, רק שלא יעלה על מטען... אני רואה אותם. אני מציץ עליהם בתמונות בעיתונים. והם לא יכולים לראות אותי. מגי, רועי, דריה ושירה. ומושיק שלה. וטוב לי ככה, להשקיף מן המרחק, כמו הייתי לא הייתי. כמו הייתי קהל בעל אלף פרצופים; הקהל שלה.
היא עוד אוהבת אותי?
תפסיק לרחם על עצמך, אדון נתנאל! ותמשיך!

הזמן קפא אצלי: בדירת החדר וחצי שלי (של רוזה, בעצם) בשיכון חיסכון, ברהיטים ובבגדים הישנים של רוזה המתה, בעפרונות האיפור האכולים שלה, במתנות הקטנות שמגי הביאה לה בימי שישי, בכדורי ההרגעה שלה, בשפתונים שלה, בתקליטי האופרות שהיו מנסרים ת'אוויר בבית הזה לפני חצי יובל שנים; שלושים ושלושה סיבובים בדקה! הנה אני: הולך אל שולחן הכתיבה במבואה, מרים מעל משטח התולענה את לוח הזכוכית ומסיר מעליו את תצלומי האלילים הקודמים שלי (שני ערבים לא חוקיים, יפי תואר, שהחבאתי במיטתי, טורקי אחד שהיה מביא לי רחת לקום מאיזמיר, תצלום של גברבר בעירום חלקי שגזרתי מ"הזמן הוורוד", וחייל בודד אוקראיני שאימצתי אותו ומצצתי לו כמה ימים). הנה הלוח. חלק. חדש. מוכן לאלילים החדשים.
בלילות אני יושב מול האלבומים וקופסאות הנעליים של רוזה, מפשפש בילדותי ז"ל: כאן מרגי בת שנה ושלושה חודשים. וכאן מרגי בחצאית פליסה שרוזה תפרה לה אצל החולירע ההיא בבת ים. וכאן מרגי בוכה (תמיד היא בוכה בתצלומים, או כועסת).
באילו תצלומים לבחור? אילו סצינות ומיזנסצינות אקבור בין לוח הזכוכית למשטח התולענה? כאן מרגי ואני בשדירות ירושלים, מטושטשים, מנופפים לשלום למצלמתה הרועדת נעצבת של רוזה: מַדרֶה מִיָיה... תעמדו כבר בשקט, חולירות! התמונה זזה לי... וכאן מרגי שוכבת במיטת בית חולים, הרופאים הטובים שלפו את גלעיני הקלמנטינה שתחבתי לנחיריה, ובאותה ההזדמנות גם מלקו לה את שני השקדים, והיא כועסת, מי נתן להם רשות לקחת לה את השקדים.
אני בוחר לי עשרים תצלומים שלי ושל אחותי ומסדר אותם על משטח המהגוני. אני מניח עליהם את לוח הזכוכית וחותם את הצְלָמים - חלון ראווה של ילדותי. חלון ראווה לאחותי.

היא בטח נפרדת עכשיו מטיפאני "הגדולה". מחבקת. מנשקת. עוטפת לה סנדוויץ' קצ'קבל, שלושה תפוחים ירוקים. תוחבת שטר של מאתיים שקלים לארנק דמוי עור התנין. נאנחת, שאלוהים ישמור לי על רועי... וקר לי פתאום, אפשר לחוש את הלילה על העור בפָּנים.
ירדתי לגן. לחפש לי ילד של אמא אחרת. למצוא לי מישהו להתאהב בו או להעמיד פנים. היא יצאה מהמקלחת והלכה לחדר של הילדות. שירה נרגעה בינתיים (גם את שירה ואת דריה צריך להמציא). בתיאטרון הלאומי נעלו את הדלתות. אווררו את התלבושות, את הפאות, את האביזרים. מחר יחליפו את התפאורה של "הפלישתית". מחר יתחילו החזרות על להיט חדש מברודוויי, להגדיל את מעגל המנויים. נו, שילמתי לו מקדמה ועלינו אלי. שתי נפשות מחפשות מחבר שיכתוב להן אהבה. הלוואי שיכולתי לקנות אותה ברחוב ביאליק ולהניח על המזנון אצלי בסלון, שתשעשע אותי. שתדקלם לי מונולוגים ארוכים ארוכים של יונסקו ושל חנוך לוין.
הַיידֶה, שלחתי אותו למקלחת, אני אוהב אותם נקיים. בחוץ הלילה החוויר. היא מלטפת חתול שקוראים לו סופריטו (יש דבר כזה בכלל או שהמצאתי?) ההוא נשכב על המיטה בחדר השינה, רחוץ: חיוך של חתול צֶ'שייר על סדין פרחוני. אחרי הזיון הם תמיד נעלמים, וחיוך הצ'שייר שלהם נשאר לחייך על הסדין המוכתם שלי. אני קורא לו "סופריטו" ורוכן על צווארו. ההוא מגמגם לי ש"סופריטו" זה מאכל עוף עם תפוחי אדמה. אני אומר ש"סופריטו" זה הריח של אמא רוזה, ונושך אותו. והחתול מגרגר. הַיידֶה, היא מכבה את האורות בפרוזדור ונכנסת למיטתם. המושיק שלה נוחר בתוך הכתמים בכרית. (ובבקשה לא לשכוח להמציא את מושיק!) היא מלטפת לו את הקרחת. (מה, המושיק שלה גם קירח?) כשהיא שיחקה בהצגה "הזמרת בעלת הקרחת" היא לא הבינה כלום. בימים ההם תיאטרון האבסורד לא דיבר אליה. היום היא מצטערת, מתה להבין את המילים של יונסקו; מתה להבין את מה שאי אפשר להבין, את האבסורדים של החיים, את החיים שבין החיים. הלוואי שרועי יהיה שק"מיסט, אמֵן! אני מלטף אותו, את נעוריו שזוהרים ממנו ומבהירים לי את הצער שלי. עכשיו היא מתרפקת על מושיק, מנכסת אותו לתוך חייה. נועצת ציפורניים בחזה ובכרס הצמרירית. מלטפת את הקרחת במחוות יד רחבה, דרמטית. גם בחיים הג'סטות שלה גדולות מהחיים. היא מביימת אותם, את עצמה ואת מושיק, והיא במאית דגולה. היא שונאת לחשוב שהזמנים שלהם מקבילים, בעצם. בינתיים היא מרוצה מאיך שהיא, עוצמת עיניים ונרדמת לו על הלחי. תכף השמש תזרח, תכף מושיק יתעורר וירד למטבח, להכין סנדוויצ'ים לילדים. היא שוקעת בלילה מלאכותי של שחקנים - אסור להרים את התריסים בבית כי אמא ישנה! אסור לצעוק ולקפוץ ולהאזין לסאבלימינל בפול ווליום. חסר לנו שאמא תקום על צד שמאל. זה יהיה הסוף שלנו. הסוף! איזה חרא זה להיות ילדים של שחקנית. איזה חרא זה להיות בעל של שחקנית. איזה חרא זה להיות אח של שחקנית. אַחְחְחְ... אני מקרזל תלתל בשערותיו: בוא'נה, אוחצ'ה, יש לך עוד קצת אהבה בשבילי? והצ'שייר מחייך, מאתיים שקלים מתאים לך? [מסך]

בבוקר נכנסתי אל אדון ליאון בפינה ("רומנים, ספרי לימוד, כלי כתיבה באחריות") והגדלתי בזירוקס את התצלום שלה עם רועי.
מי זה פה בתמונה, מסיֶיה נתנאל?
אֶהה, סלבריטאית אחת... ומעריץ...
ולמה אתה מגדיל אותה ככה?
כי היא מתה, זה למה... נוסטלגיה. אינספירציה בשביל חלון ראווה...
זה באופנה עכשיו, מוות?
זה מהחיים!
אבל אמרת שהיא מתה, מסיֶיה.
מתה על הבמה, ליאון... כאילו מתה. שחקנית.
אה, ארטיסטה... תיאטרוּ... עשרים שקלים, בבקשה.
נו, נעצתי את תמונתם המוגדלת בכותל שבפינת האוכל. בינתיים.