מעבר לפינה

חלק א'

סוף סוף הבנתי מדוע הורי קראו לי רעות.
אבל כדי שאוכל להסביר את הסיבה, אני צריכה להתחיל לתאר כמה דברים שקרו מזמן.
ואולי בעצם, אני צריכה להציג את עצמי קודם, ואז הדברים יהיו יותר ברורים.

נא להכיר – מי אני ומה שמי

שמי רעוּת גוֹלד.
אבל כמעט אף אחד לא קורא לי כך. ההורים קוראים לי רעותי, וכל השאר – תותי, שם חיבה. יש הרבה שאפילו לא יודעים מה השם המלא שלי. אני אוהבת שמות חיבה, זה כיף לדעת שברגע שפונים אליך, כבר יש סימן שמחבבים אותך, לא?
חוץ מזה אני רזה וגבוהה, עם שיער שחור. אמא אומרת שבאופי אני בכלל ג'ינג'ית, כי אני אוהבת להשתולל ולא אוהבת סדר יותר מדי. אני אוהבת להיות מחוץ לבית יותר מאשר בתוכו, רצוי על איזה עץ גבוה, ואני שונאת לאכול נקניק.
לאבי קוראים נתן ולאמי מלכה.
אני בת יחידה להורי, מה שאומר שיש לי סיכוי טוב להיות נורא מפונקת, אבל אני לא. ממש לא! אם מישהו רוצה להעליב אותי, הוא קורא לי מפונקת.
מה אני אשמה שאין לי אחים ואחיות?
לאבא שלי יש משרד גדול במרכז העיר, ואמא שלי עובדת באוניברסיטה. ההורים שלי עובדים שניהם קשה מאוד, והם אנשים נעימים ורגועים, שאוהבים אותי מאוד. וגם אני אותם.
אנחנו גרים בבית גדול ויפה, לא רחוק מהים.
הבית מאוד מרווח ויש לי בו כל מה שאני צריכה, וגם מה שלא. יש לנו גינה יפה ובריכה בחצר הבית. יש לי חדר פרטי עם אמבטיה צמודה, שהיא רק שלי, ופינת ישיבה כיפית שהיא רק בשבילי ובשביל האורחים שלי. יש שם כל מה שאני צריכה.
אבל לא יפה לומר – בכל זאת אני לא ממש מרוצה.

למה אני לא ממש מרוצה

יש לי כל מה שאני צריכה או רוצה. אבל בעצם, לא הכול.
יש לנו בבית הרבה תמונות יפות ושטיחים יקרים, רהיטים ומנורות מיוחדות, שני מחשבים ומערכת קולנוע ביתית משוכללת, אבל... אין בו רעש. יש בו הרבה כלי כסף וספרים נדירים, יש בו אנשי צוות ששומרים עליו ומטפלים בכל מה שנחוץ, אבל אין בו ילדים, חוץ ממני.
אני יודעת שהרבה חברות מקנאות בי, כי יש לנו בית כזה גדול ומפואר, ויש לי כל מה שאני רוצה.
אבל הן לא מבינות שאין לי כל מה שאני רוצה.
אולי יש לי מה שהן רוצות.
אני רוצה אחים, ואין לי. אני רוצה בית מבולגן, ואין לי. אני רוצה אמא שתבשל לי אוכל, במיוחד בשבילי – ואין לי, כי אמא עובדת עד מאוחר ויוֹלַנְדָה המבשלת מכינה את האוכל.
אני רוצה אבא שירכב איתי על אופניים וירוץ איתי על חוף הים, ואין לי – כי אבא נמצא רוב הזמן בחו"ל, וחוץ מזה, ראיתם אבא עם עניבה וחליפה שרוכב על אופניים?
אני רוצה מחברות קרועות כי האחים שלי קישקשו לי עליהן, אני רוצה כיסא שבור כי אחי הקטנים התנדנדו עליו... אני רוצה אמבטיה רטובה, אחרי שהִשטנו בה ברווזים מפלסטיק ואחי הקטן השפריץ החוצה את כל המים...
חברות שלי אומרות לי שכיף לי, כי אני יכולה לבקש כל מה שאני צריכה מהורי, והם יקנו לי. זה נכון.
יש לי באמת שעון חדש ויפה, יש לי את הנעליים הכי אופנתיות ובגדים הכי מיוחדים ויקרים. יש לי גם תכשיטים וסיכות לשיער בכל הצבעים ומכל הסוגים ובגדים מהמותגים הכי חדישים – אבל אני בכלל לא אוהבת ללבוש אותם. אני אוהבת ללבוש רק ג'ינס וחולצת טריקו. אמא מתעצבנת. היא לא אוהבת לראות אותי לבושה "סמרטוטים". זה לא באמת סמרטוטים, אבל היא היתה רוצה לראות אותי לבושה "כמו ליידי צעירה", ושאני לא אעשה לה בושות.
אני חושבת שזה יותר בושה שילדה מתלבשת כמו גברת קטנה במקום שתתלבש כמו ילדה.

כמה זה עולה להיות עני?

כולם אומרים לי שאני צריכה להודות על מזלי הטוב, שנולדתי למשפחה עם אמצעים.
זה נכון. אני יודעת להעריך את זה מאוד. אני שמחה שנולדתי במשפחה שלי, ואני אוהבת את הורי. הם דואגים לי לכל, ואני יודעת שאם יהיה צורך הם יסעו עד קצה עולם לקנות לי מה שאני צריכה (או שישלחו את יוסי הנהג לשם).
אבל זה לא נכון שאפשר לקנות הכול בכסף: אי אפשר לקנות אחים בכסף, אי אפשר לקנות רעש ובלגן בכסף, אי אפשר לקנות שמחה וצהלה בכסף.
אולי אפשר לקנות קצת עוני בכסף?

מה אמא עושה כשאני לא שמחה

כשאמא רואה שאני לא שמחה, היא מנסה לשמח אותי בכל מיני דרכים: היא מזמינה הביתה עוגת קצפת מיוחדת מהקונדיטוריה שבשכונה, היא קונה ערסל חדש לחצר ומבקשת משמעון הגנן לתלות אותו בין העצים, היא מבקשת מיולַנְדָה, המבשלת שלנו, להכין ארוחת ערב חגיגית וטעימה.
היא משתדלת כל כך. אבל היא לא מבינה שלא זה מה שצריך לעשות כדי לשמח אותי? היא לא מבינה שעדיף עוגה שרופה – אבל שהיא הכינה? שעדיף ערסל מצ'וקמק שלא יהיה תלוי יפה, אבל כזה שאבא ואני נתקין אותו ביחד? שארוחת ערב מיוחדת בשבילי זה לא אוכל מיוחד שמישהו אחר מכין, אלא משהו שנכין יחד, או שנזמין אליו חברות שלי?
החברות שלי לא אוהבות לבוא אלי. הן לא מרגישות נוח. הבית כל כך יפה ומצוחצח שלא נעים ללכלך, ולא נעים לעשות בלגן, או להרעיש. צריך להיזהר לא לשבור את כל האגרטלים השבירים שיש בבית או לדרוך על הצמחים הנדירים שיש בגינה שלנו.
אני הרבה יותר אוהבת ללכת אליהן הביתה. לשחק עם האחים שלהן, לשמוע את ההמולה של כל בני הבית, ליהנות מהבלגן. והכי כיף – לשבת לאכול ארוחת ערב עם כל המשפחה סביב השולחן. אני אוהבת לראות שכל הכיסאות סביב שולחן האוכל תפוסים! הצעתי פעם לאמא שנאכל בבית יחד עם כל האנשים שעובדים אצלנו – יחד עם הגנן והמנקה והמבשלת ומנהלת משק הבית והנהג של אבא – ואז תהיה ארוחה שמחה ועליזה והשולחן לא יהיה ריק! אבל אמא אמרה שזה לא נראה לה ואבא רמז לי לא ללחוץ עליה בנושא. לי זה דווקא נראה מגניב. השולחן שלנו כל כך גדול וארוך, ואנחנו יושבים לידו רק שלושה איש. וגם זה רק כשאבא נמצא בארץ.

למה אין לי עוד אחים?

לא פעם שאלתי את אמא, למה אין לי עוד אחים. או אחיות. העיניים של אמא תמיד התמלאו בדמעות ומיד היא יצאה מהחדר.
אבא הסביר לי שזה נושא רגיש מבחינתה של אמא, כי הרבה שנים לא היו להם ילדים. אמא כמובן היתה מאוד שבורה, במיוחד כאשר הרופאים הודיעו להם שהיא כנראה לא תוכל ללדת. ואז הם החליטו לאמץ ילד או ילדה. כשאבא סיפר לי את זה כבר התחלתי לחשוב שאולי אני בכלל ילדה מאומצת ואלה לא ההורים שלי. אבל אבא הסביר שבאופן מופלא, דווקא במהלך תהליך האימוץ, פתאום התברר שאמא בהריון! כולם כמובן שמחו מאוד, ונולדתי בשעה טובה לשמחת כולם. בריאה ושלמה וחמודה מאוד (זו תוספת שלי...).
אבל לנס הזה לא היה המשך, ונותרתי בת יחידה.
זו הסיבה שהורי כל כך דואגים לי ושומרים עלי. הם אמרו לי כמה פעמים שאני "כל עולמם", ואני "האור בחייהם" ו"נשמת אפם". אבל התפקיד הזה קצת גדול עלי, והייתי שמחה לוּ הייתי ילדה קצת יותר פשוטה, שווה קצת פחות מכל העולם או מכל האור שבתבל. אני רוצה להיות תותי פשוטה, שובבה, שרצה יחפה בחצר ומטפסת על עצים עם מכנסיים קרועים.
מה שווים העצים המקסימים שבגינה הגדולה של הבית שלנו, אם אי אפשר לטפס עליהם ואסור לבנות על הענפים שלהם בית קטן מעץ? וגם אם היה אפשר, בטח לא היו מרשים לי להזמין לשם חברות ולישון איתן בלילה בחוץ. אפילו לא סיפרתי לאמי שאני חולמת שיהיה לי בית על עץ. כי אז היא בטח היתה מזמינה מהארכיטקט שלה בית עץ מפואר, שיעמוד על העץ הכי גדול בגינה, ואם אפשר, אמא היתה מתקינה לו גם מעלית.

אמא חלוצה

אמא שלי באה ממשפחה עשירה ומכובדת מבלגיה. זו משפחה גדולה שיש לה עסקי יהלומים ענֵפים, וכמעט כולם עוסקים בתחום הזה, בהצלחה רבה. אבא אומר שהבית שלנו נראה אוהל ליד הבתים של הדודים שלי בבלגיה.
אבל אמא לא הסתנוורה מהעושר ומהרכוש. היא תמיד חלמה לעלות לארץ ישראל ולהקים בה משפחה. היא טענה שמי שיכול, צריך לעזור לפתח את המדינה הצעירה (המדינה היתה אז בת 25 בלבד!).
אבא שלה, כלומר סבא שלי, ענה לה תמיד שהוא מאוד עוזר לכלכלה של מדינת ישראל ושולח הרבה תרומות. בזכותו קמו כמה מחלקות מחקר במכון ויצמן למדע, והוא מממן קרנות לעבודות מחקר חשובות באוניברסיטה, וכל זה "שׂם את ישראל על מפת המדינות המתקדמות בעולם". הוא טוען שיש בארץ הרבה מוחות מבריקים, והוא עוזר להם לממש את רעיונות הפיתוח המיוחדים שלהם. אם הוא יעלה לארץ – הוא ירוויח באופן אישי הרבה פחות כסף, ואז גם, כמובן, יוכל לתרום הרבה פחות! לכן סבא שלי חושב שלהיות ציוני אמיתי זה לאו דווקא לחיות בארץ, אפשר לחיות גם בחו"ל, אבל לתרום לארץ הרבה כסף.
למזלי, אמא שלי לא השתכנעה. היא אמרה שלדעתה להיות ציוני זה קודם כל לגור בארץ, ורק אחר כך לעשות עסקים ולהתפרנס.
כשאבא שלי הגיע לבלגיה בתור שליח של הסוכנות, אמא מיד התאהבה בו. הם הכירו במסיבת יום העצמאות שנערכה בעיר, והיא מיד ידעה שהוא התגשמות כל חלומותיה: צעיר ישראלי, שזוף ובריא, מדבר על אידיאלים נשגבים וחושב לבנות את ביתו בארץ!
אבא ואמא נישאו בירושלים.
לזכותם של סבא וסבתא שלי ייאמר, שהם לא ניסו למנוע את הנישואים. אומנם אבא שלי בא ממשפחה "פשוטה", והם לא יכלו להסתיר את אכזבתם שאמא לא מתחתנת עם מישהו מחוג מכריהם, אבל הם הבינו שהוא בדיוק מה שבתם צריכה, וקיבלו אותו למשפחה בזרועות פתוחות.
כל המשפחה של אמא שמחה לבוא לבקר בארץ הקודש לקראת החתונה, וכולם אמרו שזו זכות גדולה להתחתן בבירת ישראל.
אבל כנראה זו לא זכות מספיק גדולה לגור בה.

איך חוגגים לי בת-מצווה

ההורים שלי החליטו לחגוג לי את ה'בת-מצווה' כבר בחופש הגדול.
יום ההולדת האמיתי שלי חל רק אחרי החגים, אבל אבא ואמא אמרו שבקיץ קל יותר לחגוג. מזג האוויר נעים יותר וגם לאנשים יש חופש והם יוכלו להגיע למסיבה. במיוחד כשצריך להתחשב במשפחה הגדולה שיש לנו בחו"ל, וכולם רוצים לבוא לחגוג איתנו. אמא אומרת שאף אחד לא יוותר על המסיבה הזאת, כי זו הולכת להיות מסיבה פי-צוץ.
שמחתי שהורי חושבים ברצינות על המסיבה ורוצים להשקיע בה.
כן, להשקיע, ולא רק כסף.
שמעתי את אבא ואמא מדברים ביניהם הרבה על המסיבה: איך לחגוג ואיפה, את מי להזמין וכמה "רחב" לפתוח את המסיבה. אחר כך הבנתי שהכוונה לכמה מוזמנים להזמין: "רחב", כלומר – אם להזמין רק את המשפחה מהארץ, כלומר, של אבא, או גם את כל המשפחה הענפה של אמא מבלגיה. אם להזמין רק את החברים הטובים או גם את כל החברים מהעבודה, ויש הרבה כאלה. ועוד כל מיני התלבטויות חשובות.
כצפוי, הם החליטו ללכת "הכי רחב שאפשר", כדי לעשות מסיבה מיוחדת. סוף סוף יש להם רק בת אחת והם רוצים לכבד את כל חבריהם באירוע.
לא כל כך הבנתי מדוע צריך לכבד את כל החברים באירוע. אני דווקא חשבתי שאם תבוא המשפחה מבלגיה, אז כדאי שלא יהיו עוד הרבה אנשים אחרים, כי עד שנגמור להגיד "שלום, תודה שבאתם" לכולם, כבר ייגמר הערב. אני מעדיפה לחגוג עם בני הדודים שלי, שלא יוצא לי להיפגש איתם הרבה.
אבל אבא ואמא היו מאוד נחרצים בהחלטתם.
הם אמרו לי: "מה את דואגת? אם יהיו הרבה אורחים, יהיו לך הרבה מתנות."
נכון. לא חשבתי על זה.

איך לא דאגתי למסיבה

אחר כך התחילו הדיונים, איפה עושים את המסיבה.
בזה בכלל לא שיתפו אותי. זה קשור לעלויות ולכל מיני דברים שאני לא מבינה בהם. אמא הבטיחה לי שהם יבחרו את הטוב ביותר עבורי וזה יהיה גן אירועים מקסים. "את לא צריכה לדאוג," אמא כל הזמן אמרה לי. "אנחנו נבחר את הטוב ביותר בשבילך."
אז לא דאגתי.
גם לא דאגתי כאשר אמא בחרה את ההזמנות לבד. הזמנה על נייר משובח, ששמי מוטבע עליו באותיות זהב גדולות, ונראֶה גם כאשר ההזמנה סגורה – דרך חלון קטן – וגם כאשר היא פתוחה.
גם לא דאגתי כאשר אמא הזמינה שלושה צלמים לאירוע, כי היא אמרה שאסור להחמיץ אף אורח, "וסוף סוף הצלם הוא בן אדם ולא יכול להיות בכמה מקומות בו זמנית."
גם לא דאגתי כשאמא ישבה עם צוות הקייטרינג שבחרה כדי להרכיב את התפריט הכי מיוחד, כדי שלא תתבייש לפני האורחים מחו"ל.
כל כך לא דאגתי, כל כך לא התערבתי, עד שפתאום תפסתי שהולכת להיות לי מסיבה ממש לא לפי טעמי.
פתאום קלטתי שזה הולך להיות ערב מפואר, מהודר ומנוכר.
למה אני צריכה מסיבה כזאת מפוארת?
למה צריך כל כך הרבה מנות בארוחה? ולמה אמא אומרת שצריך "לפחות שלושים סוגי מנות אחרונות, כדי שכל אחד ירגיש בנוח וימצא מה שהוא אוהב"? כך שמעתי אותה אומרת לטבח, והוא נחפז לענות לה: "ודאי, זה חיוני."
לא יכולתי להתאפק יותר וניגשתי לאבא ושאלתי אותו בשקט אם הוא לא חושב שאמא קצת מגזימה.
אבא חייך ואמר שגם הוא היה מעדיף מסיבה יותר משפחתית וקטנה, אבל אמא מרגישה צורך לנהוג כך בגלל משפחתה. הם לא באים הרבה לארץ, ומספיק שהם בכלל כועסים שהיא החליטה לחיות כאן ולא להישאר ב"אצולת הממון הבלגית" (זה ביטוי של אבא. מה זה בכלל?!), אז אם זה המחיר שצריך לשלם פעם בשתים-עשרה שנה – "הפעם הבאה תהיה בחתונה שלך" – אז זה נראה לו נסבל.

הפעם היחידה שממש רבתי עם אמא

הפעם היחידה שממש רבתי עם אמא היה בקשר לבגדים שלי.
אמא הזמינה מעצבת אירועים שתתכנן איך ייראה האולם. היא אמרה שאי אפשר שהאולם ייראה בדיוק כפי שהוא נראה באירוע שהתקיים שם יום קודם, בשמחה אחרת, עם אנשים אחרים. חייבים שזה יהיה משהו מ-יו-חד. אז היא החליטה להפוך את האולם למקום ורוד וקסום, שבתחילת הערב יהיו בו דברים שקשורים לילדות קטנות – מוצצים ובקבוקים וצעצועי תינוקות – הכול בוורוד עדין כמו שנראים בגדי התינוקות. במהלך הערב היא תיכננה לשנות את פני המקום. בזמן שיהיו נאומי הברכה, היא תחליף, בלי שישימו לב, את הקישוטים, הפעם לוורוד חזק יותר "המאפיין בנות מתבגרות", והמוצצים יוחלפו בפרחים ולבבות ושאר קישוטים שמתאימים לבנות-עשרה. בהתאם לכך תיכננה מתכננת האירועים גם את הלבוש שלי. בתחילת הערב היא תיכננה שאלבש בגדים ורודים בגוון בהיר מאוד, בגזרה ילדותית – "לוּק נַאִיבִי" היא קראה לזה, והסבירה: "אני מתכוונת שתירָאי יפהפייה, בובה. זו תהיה שמלה כמו של עליסה מארץ הפלאות".
בהמשך, בזמן הנאומים, היא תיכננה שיחד עם החלפת התפאורה אני אגש לחדר צדדי ואחליף גם את הבגדים שלי.
"ואז נרביץ בשבילך הופעה, שאף אחד לא ישכח כל חייו: מתוך פרח ורוד ענק שיתרומם פתאום על הבמה, את תצאי בבגדים ורודים, בדיוק באותו הגוון, אבל הפעם לא תירָאי ילדה תמימה וקטנה – הפעם תצאי בבגדי נערה בוגרת, כך שלכולם לא יהיה ספק שהילדה גָדְלָה!"
היא סיימה את נאומה עם צביטה קלה בלחי שלי, מסתכלת על אמי לוודא שהרעיון מוצא חן בעיניה.
עלי היא בכלל לא הסתכלה. לא עניין אותה לדעת מה אני חושבת. רק מה אמא חושבת.
כשהן התחילו לדבר ביניהן ולפתח את הרעיון המרשים הזה, קמתי וברחתי מהחדר. רצתי משם עם דמעות בעיניים וכעס עצום על הרעיונות האידיוטיים האלה שהיא ממציאה על חשבוני, ומרחוק שמעתי אותה אומרת לאמא: "נו, רואים שהילדה נרגשת מאוד לקראת האירוע."

אני מסבירה לאמא למה ברחתי

כשאמא ניגשה אלי לראות למה ברחתי, בקושי יכולתי לדבר איתה. בכיתי בלי הפסקה, וכל מה שהצלחתי להגיד היה רק: "לא, לא, לא."
אמא ניסתה: "מה לא?"
ואני: "לא, לא, לא."
אמא: "את לא רוצה מסיבה?"
ושוב אני: "לא, לא, לא," עם הרבה דמעות חדשות שמתערבבות בַּישָׁנוֹת.
אמא: "אי אפשר לבטל עכשיו הכול, מתוקה. את רוצה שאקרא לאבא ונדבר יחד?"
"לא, לא, לא."
"את רוצה לנדבר על זה אחר כך?"
"את רוצה לנוח קודם?"
"את רוצה שאני אלך?"
על הכול עניתי ב"לא" כפול שלוש, עם תנועות ראש נמרצות.
אמא חיבקה אותי בחום. "תירגעי קודם, חמודה, ואז נדבר בנחת. את לא שוכחת שאני רוצה רק לשמח אותך ואוהבת אותך מאוד, נכון?"
ואני, מתוך הרגל, המשכתי לבכות בקול: "לא, לא, לא," עד שפתאום שמתי לב שהפעם התשובה היא "כן" גדול, וחיבקתי את אמא חזק, וצעקתי "כן,כן,כן," וישבנו ככה חבוקות הרבה זמן, עד שהשמלה שלה נרטבה כבר לגמרי.