הילדות הטראגית
ענק רוח מדרגתו של בלזאק, המסוגל להעמיד מכוח דמיונו השוצף יקום נוסף לצד זה הגשמי, לרוב לא ייטה להיצמד לאמת הפשוטה בבואו לספר על אפיזודות משניות הלקוחות מקיומו הפרטי; אצלו ייכנע הכול לשרירות רצונו הפיוטי. הסילוף הגאוותני של רבים מפרקי חייו מתחיל כבר בעובדת יסוד של הקיום הבורגני שאינה ניתנת לשינוי: בשמו. יום אחד, בסביבות גיל שלושים, מודיע בלזאק לעולם ששמו אינו אונורה בלזאק אלא אונורה דה בלזאק, ולא זו בלבד אלא שהוא טוען כי תואר האצולה הזה מגיע לו בזכות מימים ימימה. אביו באמת השתעשע, רק לשם ההלצה ורק במעגל המשפחתי המצומצם, באפשרות כי הם אולי קרובים רחוקים של שושלת האבירים הגאלית העתיקה בלזאק ד'אנטְרָג, והבן עתיר הדמיון הפך בעזות מצח את ההשערה הקלושה הזאת לעובדה מוגמרת. הוא חותם על מכתביו ועל ספריו ב"דה" בלזאק. הוא אף דורש שיתקינו את סמל השושלת ד'אנטרג על מרכבת המסע שלו לווינה. על רקע לעגם של סופרים אחרים להכתרה העצמית הרהבתנית הוא משקר לעיתונים במצח נחושה, וטוען שעוד לפני שנולד כבר היו בידי אביו מסמכים המאשרים את הרקע האצילי הזה; לטענתו, תואר האצולה בתעודת הלידה שלו תקֵף לא פחות מזה של מונטן או מונטסקייה.
אך למגינת הלב יש בעולמנו הלא ידידותי מסמכים יבשים הרודפים בעוינות זדונית את בדיונותיו המלבלבים של המשורר; למרבה המבוכה נשמרו בארכיון של העיר טוּר אותם מסמכי לידה שמהם ציטט בלזאק בחגיגיות, ואין בהם שום זכר ל"דה" אריסטוקרטי. רשם הלשכה של טוּר רושם בתאריך הנקוב 21 במאי 1799 בפשטות:
היום, בפרֶרְיַאל[44] השני בשנה השביעית לייסוד הרפובליקה הצרפתית, הופיע בפני פייר ז'אק דובייה, פקיד הלשכה החתום, האזרח ברנאר-פרנסואה בלזאק, בעל נכס, תושב המקום, רו דה ל'אַרמֶה דֶ'איטַלי, חלקה דו שרדונה מס' 25, כדי לרשום את לידת בנו. בלזאק המצוין בזאת הצהיר כי ליילוד יינתן השם אונורה בלזאק ושהוא נולד אתמול בבוקר בשעה אחת עשרה, בבית הרושֵם.
גם המסמכים האחרים, גם תעודת הפטירה של האב וגם תעודת הנישואין של אחותו הבכורה אינם מחזקים במאומה את טענתו בדבר ייחוס אצילי; תואר זה, על כל הסילופים הגנאולוגיים הנלווים לו, נותר בגדר משאלת לב של הסופר הדגול ותו לא.
ואולם אף על פי שהצדק עם המסמכים ולא עם בלזאק, לכל הפחות ברמת הכתוב, רצונו – אותו רצון החדור להט פיוטי – ניצח ברוב פאר את המסמכים היבשים; הספרות תמיד מנצחת את ההיסטוריה, למרות התיקונים בדיעבד. אף על פי ששום מלך צרפתי מעולם לא הסמיך, לא אותו ולא את מי מאבותיו, לתואר אצולה, נשמעים לו הדורות הבאים, ועל השאלה מיהו הסופר האֶפּי הצרפתי הגדול ביותר הם משיבים: אונורה דה בלזאק, ולא אונורה בלזאק, ואף לא אונורה בַּלסָה.
שכן בַּלסָה, ולא בלזאק, לא כל שכן דה בלזאק, הוא שם המשפחה האמיתי של אבותיו הצמיתים; אין בבעלותם טירות, ואין להם סמל המייצג אותם שהצאצא בעל הדמיונות יכול להתקין על כרכרתו המפוארת; הם אינם יוצאים למסעות רכובים על סוס ועוטים שריון קשׂקשׂים מנצנץ, ובמקום להשתתף בטורנירים רומנטיים הם מובילים מדי יום ביומו את הבהמות אל השוקת וחורשים בזיעת אפם את אדמת לַנְגְדוֹק. אביו של בלזאק, ברנאר-פרנסואה, נולד בבקתת אבן עלובה בכפר הזעיר לה נוגרייה שבסביבות קאנזאק ב-22 ביוני 1746, כאחד מבני בַּלסָה הרבים היושבים במקום. השם היחיד שיצא איפעם לאחד מבני בלסה היה מפוקפק מאוד; בשנה שבה עוזב אונורה את האוניברסיטה, 1819, נאסר אחיו בן החמישים וארבע של אביו בחשד שרצח נערת כפר שהרתה לו, ובתום משפט שהִכָּה הדים נערף ראשו בגיליוטינה. ייתכן שהצורך להרחיק את עצמו ככל האפשר מאותו דוד מפוקפק הוא שנתן לבלזאק את הדחיפה הראשונה להעניק לעצמו תואר אצולה ולהמציא לעצמו רקע משפחתי חדש.
ברנאר-פרנסואה, אביו של בלזאק, בן בכור למשפחה בת אחד עשר ילדים, הוּעד על ידי אביו, עובד אדמה פשוט, לתפקיד בשוּרות הכנסייה; הכומר הכפרי מלמד אותו קרוא וכתוב ואפילו מעט לטינית. אולם הנער החסון, מלא החיים והגאוותן, אינו נלהב לגלח את ראשו ולנדור את נדר ההתנזרות. למשך זמן מה הוא עוד ממשיך להסתובב בכפר הולדתו, אחר כך הוא משמש כרַשם אצל נוטריון, ובחלק מהזמן מסייע לעבודה בכרם או הולך מאחורי המחרשה; אך במלאות לו עשרים הוא קם ועוזב את מקום הולדתו שלא על מנת לשוב. באותה נחישות דבֵקה ובלתי מתפשרת של בן הפרובינציה, שאת גרסאותיה הכבירות ביותר תיאר בנו ברומנים שלו, הוא מפלס את דרכו בפריז, בלתי-מוכר בתחילה, עוד אחד מבין אינספור צעירים אחרים המבקשים לטפח קריירה בפריז בלי לדעת אפילו כיצד ובאיזה מקצוע. בזקנתו נהג לספר שהיה מזכיר במועצת המלך של לואי השישה עשר, ואפילו שימש שם כפרקליט, גאה במהלך חייו שהביא אותו מהפרובינציה ללב הבורגנות, אך סיפור זה התברר זה כבר כעורבא פרח, יליד דמיונו של הפטפטן המזדקן, מכיוון שבאף אחד מן האַלְמָנָכִים של המועצה לא מוזכר השם בלזאק או בַּלסָה בתפקידים דומים. רק המהפכה העלתה לגדולה את בן הצמיתים הזה, כמו רבים אחרים, והוא שימש כפקיד במועצת העיר המהפכנית של פריז[45] – תפקיד שלגביו יעדיף להחריש מי שיהיה לימים ספסר-המלחמה. שם כנראה יצר קשרים, ובצימאונו לכסף הטבוע בו מבטן ומלידה, שאותו גם יוריש לבנו, הוא בוחר לעבוד בזמן המלחמה במחלקה הצבאית המציעה את ההזדמנויות הטובות ביותר לעשיית רווחים: אספקת מזון וציוד ללוחמים. ענפי האספקה למלחמה קשורים לבלי-הַתֵּר בחוטי זהב אל מלווי הכספים והבנקאים. יום אחד לובש ברנאר-פרנסואה דמות חדשה, ואחרי שלושים שנה של תפקידים ועסקים אפֵלים הוא מגיח כמזכיר ראשון בפירמה דניאל דוּמֶרק בפריז.
בגיל חמישים הצליח אביו של בלזאק להשלים סוף סוף את המהפך – כמה פעמים תיאר בנו את המהפך הזה! – מאביון חסר מנוח ושאפתן לבורגני אמיד, חבר מהוגן, גם אם מהוגנותו מלאכותית, ב"חברה הטובה". רק כעת, משצבר קצת הון והבטיח לעצמו משרה טובה, הוא יכול לעשות את הצעד ההכרחי הבא כדי להפוך מזעיר-בורגני לבורגני (ואחר כך מבורגני לעלות לדרגה האחרונה, הנחשקת ביותר, ולהפוך לבעל נכסים): הוא יתחתן, ואף עם אשה מבוססת ממשפחה בורגנית טובה. בגיל חמישים ואחת, גבר בריא ואמיד, ולצד זאת פטפטן בלתי נלאה ושובר לבבות מיומן, חיזר אחרי בתו של אחד ממנהליו בבנק. אמנם אן שרלוט סַלַמבּיֶיה צעירה ממנו בשלושים ושתיים שנה ויש לה כל מיני נטיות רומנטיות, אבל כבת למשפחה בורגנית, מחונכת לעילא וחסודה, היא נשמעת בצייתנות לעצת הוריה הרואים בבלזאק, בזכות כישוריו הפיננסיים, שידוך הולם, חרף פער הגילים הגדול. הוא אך התחתן וכבר חש כי יהיה זה מתחת לכבודו להמשיך לעבוד כשכיר, מה גם שמשכורתו אינה גבוהה במיוחד; הוא סובר כי תחת שלטון נפוליאון תהיה המלחמה מקור רווחים פורה וזמין הרבה יותר. הוא מחדש אפוא את קשריו משכבר הימים ועובר לגור בטוּר כמנהל האספקה של דיוויזיה 22. הנדוניה של אשתו משמשת לו רשת ביטחון.
בנקודת הזמן שבה נולד בנם בכורם אוֹנוֹרֶה (20 במאי 1799) היו בני הזוג בלזאק אנשים אמידים, והם מתקבלים כאזרחים הגונים בקרב צמרת הבורגנות של טוּר. נראה שהמשלוחים של ברנאר-פרנסואה מניבים הכנסות יפות, שכן המשפחה, שכל הזמן חסכה והשקיעה, מתחילה כעת להציג את עושרה לראווה. מיד לאחר לידתו של אונורה הם עוזבים את רחוב דה ל'אַרמֶה דֶ'איטַלי הצר ועוברים לבית משלהם; עד 1814, כל עוד נמשך תור הזהב של המלחמות הנפוליאוניות, הם מרשים לעצמם להחזיק כרכרה, עניין של מותרות בעיר הקטנה, וצוות משרתים גדול; אנשי החברה הגבוהה ביותר, אפילו אריסטוקרטים, מתארחים בביתו של בן האיכרים והחבר לשעבר במועצת העיר המגואלת בדם: הסנטור קלֶמַן דה רי, שאת חטיפתו המסתורית יתאר בלזאק לימים בפירוט בעסקים אפלים, וכמו כן הברון פון פוֹמרל ומסייה דה מרגוֹן, שבשלב מאוחר יותר יעניקו לסופר מקלט וסיוע בשעותיו הקשות ביותר. אבא בלזאק נקרא אפילו לסייע בניהול מוסדות העיר. הוא מנהל את בית החולים ומתחשבים בדעותיו בכל ההחלטות; למרות מוצאו הנחוּת והאיפול שהטיל על עברו הפך אביו של בלזאק, באותם זמנים של קריירות מהירות ושינוי מבני בחברה, לאישיות מכובדת שאין בה רבב.
האהדה כלפי אבא בלזאק היא מובנת מכל כיוון שמסתכלים עליה. גבר עליז, חסון ורב חסד, מרוצה מעצמו, מהישגיו ומכל העולם. שׂפתו אינה מתאפיינת במבטא אריסטוקרטי, הוא מנבל את פיו בגסות של תותחן ולא חוסך באנקדוטות מפולפלות – ייתכן שהוריש לבנו כמה מהסיפורים החצופים – ואמנם הוא בעצמו מספר סיפורים נהדר ובשמחה מתבל את האמת בגוזמאות משעשעות, רוחו תמיד טובה עליו וחסדו נטוי והוא פיקח מכדי לקשור את עצמו בזמנים הפכפכים כאלה לקיסר או למלך או לרפובליקה. ללא השכלה מסודרת הוא מתעניין בכל דבר, לומד וקורא ומרכיב לעצמו שתי וערב מעין השכלה אוניברסלית. הוא אפילו כותב כמה ספרונים, כמו "מסה על האמצעים למניעת גנבות ורציחות", וגם "מסה על הבלבול השערורייתי הנגרם על ידי נערה נבגדת ונטושה" – עבודות שכמובן אי אפשר להשוותן עם יצירותיו של בנו הבכור, כפי שאי אפשר להשוות את יומנו האיטלקי של אבא גֶתֶה עם המסע לאיטליה של בנו יוהאן וולפגאנג. בבריאות יתרה ובחדוות חיים נטולת דאגות הוא נחוש לחיות עד גיל מאה. לאחר שהוא מגיע לגיל שישים הוא מוסיף לארבעת צאצאיו החוקיים כמה אחים מחוץ למסגרת הנישואים ובגיל שמונים עוד מאשימים אותו בעיר הקטנה שהכניס נערה צעירה להריון. רופא מעולם לא ביקר בביתו, ורצונו להאריך ימים יותר מכולם התגבר לנוכח העובדה שהחזיק בביטוח חיים מהסוג המכונה טונטן לאפארז׳, שבו מותו של כל שותף בפוליסה מגדיל את הגִמלה של הנשארים בחיים. אותו כוח דמוני הדוחף את הבן לבריאת חיים לאלפיהם, דוחף את האב לשַמר את החיים היחידים שהוענקו לו; הוא כבר שרד את שותפיו לפוליסה, והגִמלה שלו כבר הגיעה לסכום של שמונת אלפים פרנק, כאשר בגיל שמונים ושלוש הוא נופל קורבן לתאונה מטופשת. אחרת היה ברנאר-פרנסואה משיג, בדיוק כמו אונורה, באמצעות מיקוד הרצון שלו, את הבלתי אפשרי.
כפי שירש מאביו את החיוּת ואת החדווה לספר סיפורים, כך יורש אונורה דה בלזאק מאמו את הרגשנות. בהיותה צעירה בשלושים ושתיים שנה מבעלה, בנישואים שאינם גרועים כל עיקר, היא ניחנה בתכונה הגרועה להיות תמיד אומללה. בעוד בעלה חי לצִדהּ שמח וחסר דאגות, ובשום פנים ואופן אינו מניח לטרוניותיה ולמחלותיה המדומות להרוס את מצב רוחו העמיד בפני כל טלטלה, מציגה אן שרלוט בלזאק את טיפוס ההיסטֶרית, על כל קשת הגוונים של המחלה. בפרט בביתה היא מרגישה שאינה אהובה מספיק, אינה מקבלת די יחס ואינה זוכה בכבוד הראוי לה; היא מתלוננת ללא הרף על כך שילדיה אינם מכירים לה תודה על ההקרבה הגדולה שהקריבה למענם; עד לסוף ימיה לא תחדל לייסר את בנה, גם כאשר יהיה כבר סופר בעל שם עולמי, בעצותיה הבאות מ"כוונה טובה" ובהטלות-הדופי הבכייניות שלה. ועם זאת היא לא היתה אשה חסרת תבונה והשכלה. בהיותה נערה צעירה יועדה להיות בת לוויה לבתו של הבנקאי דניאל דומרק, ומן הקשר הזה נותרו בה נטיות רומנטיות מסוימות; באותן שנים היתה להוטה אחר הספרות היפה ומאוחר יותר רחשה חיבה יתרה לכתבי סוודנבורג[46] ולכתבים מיסטיים אחרים. אבל על ההתחלות האידיאליסטיות החרישיות הללו יוטל עד מהרה צִלהּ של הדאגה לכסף; כבת למשפחה זעיר-בורגנית פריזאית טיפוסית, שבאמצעות עסקי סחר בסדקית מילאה בקפדנות, פרוטה לפרוטה, את קופת החיסכון שלה, היא מביאה אִתהּ למשק הבית החדש את כל האינסטינקטים של הצייקנות והנרגנות המאפיינים את הבורגנות הנמוכה; בפרט את הקמצנות הקטנונית, שלצד החיסכון בהוצאות פוזלת כל העת לעבר הזדמנויות השקעה במניות מניבות. דאגתה לילדיה מתבטאת בכך שהיא מלמדת אותם כי בזבוז כספים הוא פשע ועשיית רווחים היא הנעלה שבתכונות, והיא מכוונת אותם כבר בראשית דרכם למצוא משרה טובה – או להינשא נישואים מוצלחים, ככל שמדובר בבנותיה; דאגה לילדיה פירושה מניעת חופש והשגחה בלתי פוסקת. אך בדיוק בגלל הדאגה השתלטנית והדרוכה הזאת, בגלל ההשתדלות הקודרת לדאוג לרווחתם המדומה, היא מטילה, חרף כל כוונותיה הטובות, שיתוק על המשפחה; שנים רבות לאחר מכן, בהיותו כבר אדם לא-צעיר, ייזכר בלזאק כיצד נחרד תמיד ברגע ששמע את קולה.
על ייסוריו של בלזאק בחסות אמו הקודרת והעצורה רגשית, שהדפה בקרירות כל ניסיון של ילדיה בעלי המזג הסוער ואהבת החיים לזכות בחיבתה, אפשר ללמוד מזעקת השבר העולה ממכתבו: "מעולם לא היתה לי אמא!". את הגורם העלום שהרחיק את אן שרלוט בלזאק באינסטינקטיביות משני ילדיה הגדולים, אונורה ולוֹר – אולי היה זה רצונה לשמור מרחק מבעלה, רצון שהותק אליהם, בניגוד לשני ילדיה הצעירים יותר שזכו ליחסהּ המפנק –לא נוכל לגלות כיום. אבל ברור לנו שקשה לחשוב על יחס אדיש וחסר-אהבה יותר של אם לילדיה. זמן קצר ביותר לאחר שהביאה את בנה לעולם, עוד בשבועות ההתאוששות שלאחר הלידה, כבר סילקה אותו מהבית כמו מצורע. התינוק נמסר למינקת, אשת ז'נדרמֶר; הוא נשאר אצלה עד לשנתו הרביעית; גם בתום תקופה זו הוא אינו מוּרשה לשוב לאביו, לאמו ולאחיותיו שבבית המידות המשפחתי, אלא נשלח למשפחה אומנת בתנאי חצי פנסיון; רק אחת לשבוע, ביום ראשון, הוא רשאי לבקר בבית משפחתו, כאילו היו קרובים רחוקים בלבד. הוא אינו מורשה לשחק עם אחיותיו הצעירות, אינו זכאי למתנות וצעצועים. הוא אינו מכיר אמא הרוכנת אליו כשהוא חולה, הוא מעולם לא שמע ממנה מילה רכה, וכאשר הוא נצמד בעדינות לברכיה ומבקש לחבקהּ, היא מסלקת אותו במילים נוקשות המוקיעות אינטימיות כזאת כבלתי הולמת. במלאת לו שבע שנים היא זורקת את הבן הלא רצוי לפנימייה בוַוַנדום; הוא חייב לחיות הרחק ממנה, במקום אחר, בעיר אחרת. כאשר שב בלזאק לבית הוריו בתום שבע שנות חינוך נוקשה ומאמלל, היא "מקשה עליו כל כך את החיים", לפי דבריו, עד שבגיל שמונה עשרה הוא עוזב, הפעם מרצונו, את חֶברתהּ המייסרת.
עד סוף ימיו, למרות חביבותו הטבעית, לא שכח בלזאק המבוגר את הנטישה שנטשה אותו אמו יוצאת הדופן; גם שנים רבות לאחר מכן, כאשר הכניס תחת קורתו את מי שמיררה את ילדותו, לא יכול הגבר בן הארבעים ושלוש, ששיבה כבר זרקה בשערו, לשכוח את מה שעוללה לאותו ילד רך ואוהב בן השש, בן העשר, בסלידתה ממנו, ובזעקת שבר של אפיסת כוחות הוא מתוודה בפני מאדאם דה הנסקה:
אילו רק ידעת איזו אשה היא אמי: מפלצת, אֵם כל המפלצות. נכון לעכשיו היא נחושה להוריד את אחותי לתהום, אחרי שהורידה כבר לשאול תחתית את לוֹרַנס המסכנה שלי ואת סבתי. היא שונאת אותי מהמון סיבות. היא שנאה אותי עוד לפני שנולדתי. כבר הייתי קרוב לנתק אִתהּ כל קשר; זה כמעט כורח המציאות. אבל אני מעדיף להמשיך לסבול. זהו פצע שאינו יכול להגליד. האמנו שהיא משוגעת ונועצנו ברופא שמיודד אִתהּ כבר שלושים ושלוש שנים. אבל הוא אמר לנו: "הו לא, היא לא משוגעת. היא פשוט רעה"... אמי היא סיבת כל הסבל שבחיי.
מילים אלו הן התשובה, המתפרצת ממנו אחרי שנים, לתלאובות הביתיות שחווה לאלפים דווקא מידי הברייה שעל פי חוקי הטבע היתה אמורה להיות הקרובה לו ביותר. אמו לבדה אשמה בכך שסבל, לפי דבריו, "את הילדות הנוראה ביותר שאי פעם נגזר על מישהו לסבול עלי אדמות".
משש השנים שעברו על בלזאק בבית הגידול הרוחני של פנימיית האוֹרַטוריאנים[47] בוונדום מצויים בידינו שני דיווחים; דיווח רשמי ויבש מתיקיות המוסד ודיווח פיוטי ונפלא בספרו לואי לאמבר. אבות המוסד מעירים ביובשנות:
מס' 460. אונורה בלזאק, בן שמונה שנים וחודש. היו לו אבעבועות, ללא פגעים בהמשך. אופי מלא חיים, קל להתרגש ונוטה להתקפי חום. הצטרף לפנימייהב-20 ביוני 1807, מועד עזיבה: 22 אוגוסט 1813. מכתבים יש לשלוח למסייה בלזאק, האב, בטוּר.
חבריו לספסל הלימודים זוכרים אותו רק כ"נער שמן, תפוח-ֿלחייםוסמוקֿפנים"; הם אינם יכולים לספר לנו אלא על הופעתו החיצונית, וכמה אנקדוטות בלתי מהימנות. ואילו הדפים הביוגרפיים בלואי לאמבר חושפים באופן מטלטל את חיי הנפש הטראגיים של הנער הגאון, שגאונותו ייסרה אותו ייסורים כפולים ומכופלים.
כדי להתוות את דמותו בשנות התפתחותו בחר בלזאק תבנית של דיוקן כפול; הוא מתאר את עצמו באמצעות דמויותיהם של צמד חברים לספסל הלימודים, האחד משורר והשני, לואי לאמבר, הוא "פיתגורס", הפילוסוף. בדומה למה שעשה גתה בדמויותיהם של פאוסט ושל מפיסטופלס הוא יוצר פיצול של אישיותו. הוא מפצל את גאונותו לשתי צורות היסוד שלה – זו של היצירה, המעצבת את צורות ההֱיוֹת-בעולם, וזו של הארגון, החושפת את החוקים הנסתרים החלים על ההֶקשֵרים הגדולים של ההֱיוֹת-בעולם – ומשַווה דמות שונה לכל אחת מהן. למעשה הוא היה לואי לאמבר, או לכל הפחות אפשר לומר כי ההתנסויות החיצוניות של אותה דמות בדיונית היו התנסויותיו שלו. מבין השתקפויותיו הרבות של העצמי שלו – רפאל בעור היחמור, ד'ארטז באשליות אבודות, הגנרל מונטרו בהיסטוריה של השלושה עשר – קורותיה של אף אחת מהן אינם מתוארים באותן שלמות ומוחשיות שבהן מצטיירות קורותיו של הילד שהושלך לבית הגידול הספרטני הכפוף לממסד הדתי.
המוסד, על מגדליו הקדורניים וחומותיו הבצורות, נמצא באמצע העיר וַנדוֹם, סמוך לנחל לוּאַר הקטן, ולפי מראהו אפשר היה לחשוב שזהו בית-כלא ולא פנימייה. בין מאתיים לשלוש מאות חניכים שובצו בו כבר למן היום הראשון במסגרת חינוכית נוקשה כשל מנזר; אין חופשות, וההורים רשאים לבקר את ילדיהם לעתים רחוקות בלבד; בכל השנים האלה בלזאק כמעט אף פעם לא ביקר בביתו, וכדי לחזק את הדמיון עם העבר האישי שלו עשה את לואי לאמבר ליתום חסר אב ואם. שׂכַר בית הספר מכסה לא רק את דמי הלימודים אלא גם את הארוחות והבגדים, והוא נמוך יחסית, ובהתאם לכך ההוצאה על הילדים היא חסכנית ביותר; ילדים שהוריהם אינם שולחים להם כפפות ולבנים מחממים – ובלזאק נמנה עם חסרי המזל הללו – מסתובבים בחורף בכפות ידיים קפואות ועם יבלות קור בכפות הרגליים. בהיותו רגיש מאוד, הן מן ההיבט הגופני והן מן ההיבט הנפשי, סובל בלזאק מהרגע הראשון יותר מכל חבריו בני האיכרים:
לאחר שהיה מורגל באוויר הכפר, בטיפולו של איש זקן שאהב אותו ברַכּוּת, בחופש שהיה מנת חלקו בזכות חינוך שהופקד בידי המקרה, בהרהורים לאור השמש, היה לו קשה מנשוא להכפיף את עצמו לכללי בית הספר, לצעוד בטור, לחיות בין ארבעת כתליו של אולם שבו ישבו שמונים נערים שתוּקים על ספסלי עץ, כל אחד רכון מעל המכתבה שלו. חושיו היו עדינים באופן יוצא מן הכלל, והוא סבל מן החיים השיתופיים האלה בכל נימי נפשו. ריחות הגוף שהצחינו את האוויר, מהולים בריח הכיתה המטונפת תמיד משאריות הלחם היבש שאכלנו, השתלטו על חוש הריח שלו, אותו חוש הקשור למנגנון המוחי יותר מכל חוש אחר ושפגיעה בו בהכרח מחוללת באיברי החשיבה טלטלות שאין להבחין בהן. נוסף על פגעי האוויר האלה היו באולמות בית הספר שלנו מקומות מסתור שבהם החביא כל אחד את אוצרותיו: יונים ששחט לכבוד החגים, או תבלינים שסחב מהרֶפֶקטוֹריוּם.[48] מלבד זאת ניצבה באולמות שלנו אבן ענקית שעליה שני דליים מלאים מים, מעין פינת רחצה, שבה היה עלינו לעמוד בתור לשטיפת פנינו וידינו בהשגחתו של אחד המורים. משם עברנו לשולחן שבו נשים הברישו את שׂערנו ואיבקו אותנו. אולם השינה שלנו, שנוקה רק אחת ליום, בעת שקמנו מהשינה, אף פעם לא היה נקי באמת. ולמרות החלונות הרבים והדלת הגבוהה היה האוויר בפנים עכור תמיד מפליטות הגוף שנדפו מפינת הרחצה והסירוק, ממקומות המסתור, מאלף העיסוקים של כל אחד מהתלמידים, ונוסף על כך היו שם שמונים הגופים הדחוסים שלנו... חסרונו של האוויר הנקי והניחוחי של הכפר שבו חי עד עתה, השינוי בהרגלים, המשמעת – כל זה דכדך את לאמבר. ראשו סמוך כל העת על ידו השמאלית והמרפק על המכתבה, נהג להעביר את זמן השיעור בהתבוננות בעצים המוריקים ובעננים שברקיע; הוא נראה כמי ששוקד על שיעוריו, אבל המורה שראה את העט חסר התנועה, ואת הדף שנותר לבן, קרא לעברו: "לאמבר, אתה הרי לא עושה כלום!"
(לואי לאמבר)
המורים חשים שלא-במודע באותה נטייה מרדנית המקננת בילד; הם אינם מבחינים בכך שמשהו בלתי רגיל רוחש בו, אלא רק שהוא לא קורא ולא לומד כמו שצריך, כלומר לא בדרך המקובלת. הם חושבים שהוא מטומטם או אִטי, עקשן או חולמני, מכיוון שאינו נוהג כמו האחרים – פעם הוא נחשל מאחור, פעם מדלג בקפיצה לפני כולם. כך או כך, הוא נמצא על הכוונת יותר מכל תלמיד אחר. הוא נענש ללא הרף. הוא אינו זוכה ליהנות משעות של חופש; מטילים עליו עונשים בזה אחר זה; מכניסים אותו לצינוק לעִתים תכופות כל כך, עד שבמשך שנתיים הוא אינו זוכה לשישה ימים חופשיים ברצף. ביתר תכיפות וביתר אכזריות נאלצת נפשו של הגאון לסבול את האמצעי האחרון, ה"אוּלטימה רַציוֹ", של הכומר הנוקשה, את העונש הגופני:
הנער הזה, החלש והחזק בעת ובעונה אחת... סבל מכל התלאות האפשריות בגוף ובנפש. כמו עבד היה כבול לספסל מול מכתבתו, המקל חובט בו, המחלה מכה בו; הוא חבול בכל חושיו, דברים המחליאים אותו סוגרים עליו כמלחציים, הוא נאלץ להקריב את המעטפת החיצונית שלו לאלף ההתאכזרויות של המוסד.
הגרוע מבין כל העינויים הגופניים שסבלנו היה בהחלט זה שנגרם לנו באמצעות רצועת עור בעובי שתי אצבעות, שבה חבט המורה על כפות ידינו בכל כוחו וזעמו. כדי לקבל את העונש החינוכי הזה היה על הנאשם לכרוע על ברכיו באמצע הכיתה. הוא היה צריך לקום מן הספסל, להשתופף קרוב לקתדרה ולהתענות במבטיהם הסקרניים, הלעגניים לרוב, של התלמידים האחרים. לנפשו העדינה היו ההכנות האלה סבל כפול ומכופל, בדומה למה שהיתה בימים עברו דרכו של המורשע מבית המשפט אל הגיליוטינה. כל אחד לפי טבעו צרח ושפך דמעות רותחות לפני ואחרי הענישה; אחרים סבלו את הכאבים בארשת סטואית המשוּכה על פניהם; אבל בהמתנה להצלפה לא הצליחו גם החזקים ביותר להדחיק עוויתות בלתי רצוניות בפניהם. לואי לאמבר הכיר היטב את הפרגול, וזאת בגלל איכות מסוימת בטבעו, שעל קיומה לא ידע מאומה במשך זמן רב. כאשר מילותיו של המורה "אתה הרי לא עושה כלום!" תלשו אותו באלימות משרעפיו, תכופות שלח אל אותו מורה מבט, שלא היה מוּדע לכך שהוא מלא בוז פראי, מבט טעון במחשבות כמו בקבוק ליידן[49] הטעון בחשמל. ללא ספק עוררו חילופי המבטים הללו מורת רוח במורה, וברוב רוגזו רצה לנקר את עיני הנער מלאות הבוז. כאשר השגיח הכומר לראשונה במבט מלאֿהבוז הזה, שפגע בו כמו מכת ברק, הוא אמר את המשפט הבא שנחקק בזכרוני: "אם תמשיך להסתכל עלי ככה, לאמבר, תחטוף עם הפרגול!"
(לואי לאמבר)
איש מבין הכמרים הנוקשים הללו אינו מגלה בשנים האלה את סודו של בלזאק. כל מה שהם רואים הוא תלמיד הנחשל אחרי עמיתיו לספסל הלימודים בלטינית או בשינון העיצורים, ואין להם מושג על הפוטנציאל האדיר החבוי בו. הם רואים בו נער בלתי ממושמע ואדיש, ואינם מבחינים בכך שבית הספר משעמם ומייגע אותו מפני שהמטלות שנותנים לו הן הרבה מתחת ליכולתו, שהאִטיות שלו לכאורה היא רק תשישות שמקורה בגודש היצירתי. איש מהם אינו מעלה בדעתו שהנער הקטן ותפוּחַ-הלחיים חי כבר מזמן במחוזות אחרים, הרחק מאולם בית הספר הדחוס; שהנער הזה, אחד מבין אלה היושבים על מושביהם וישנים במיטותיהם, חי חיים כפולים.
העולם האחר הזה, שבן השתים עשרה ובן השלוש עשרה חי בו, הוא הספרים. האחראי הספרייה ב"אֶקוֹל דה פַּוליטֶכניק", הנותן לו שיעורים פרטיים במתמטיקה, מרשה לנער לקחת אִתו לפנימייה ספרים לפי בחירתו – בלזאק נותר בשל כך כל חייו החשבונאי הגרוע ביותר מקרב הסופרים – בלי שיהיה לו מושג באיזה היקף מנצל הצעיר חדור התשוקה את הרשות שניתנה לו. הספרים הללו הם ההצלה של בלזאק. הם מאפשרים לו לשרוד את כל הייסורים וההשפלות של תקופת בית הספר. "אילולא הספרים מהספרייה שקראנו וששימרו את החיים במוחנו, היתה המערכת הזאת הורסת כל חלקה טובה בקיומנו". החיים האמיתיים בחצר ובאולמות בית הספר נצבעים בגון דמדומים עמום, ואילו הספרים הופכים לקיומו האמיתי.
"מאותו רגע ואילך", הוא מתאר את בבואתֿהמַראָה, לואי לאמבר, "היה הדבר למעין רעב שאין להשקיטו. הוא בלע ספרים מכל סוג, הוא הזין את עצמו ביצירות דתיות, היסטוריות, פילוסופיות ומדעיות, ללא הבחנה" – יסודות הידע האוניברסלי המוצק של בלזאק הונחו בשעות הקריאה האלה של נעוריו. אלפי עובדות הודבקו זו לזו לבלי הַפרֵד הודות לזכרונו העֵר והמשוכלל לבלי-ֿהַאֲמֵן. שום דבר אינו מיטיב להסביר את חדֿפעמיותו של כושר התפיסה הפלאי של בלזאק מתיאור אורגיותֿהקריאה החשאיות של לואי לאמבר:
יניקת המחשבות באמצעות הקריאה נעשתה אצלו לתופעה יוצאת דופן. עינו גמאה שבע עד שמונה שורות בבת אחת, ורוחו קלטה את מובנן במהירות המצמוץ. לעתים קרובות עלה בידו להבין משפט על סמך מילה אחת ויחידה שבו. הזיכרון שלו היה פלאי. באותה מידת מהימנות זכר הן מחשבות שעלו בו בעקבות הקריאה והן מחשבות שעלו בו בעקבות הרהורים או שיחה. בקצרה, הוא היה בעל כל סוגי הזיכרון: למקומות, לשמות, למילים, לחפצים ולפרצופים. לא זו בלבד שהיה מסוגל להיזכר בכל דבר לפי רצונו, אלא גם ראה כל דבר באותו מצב עניינים, באותה תאורה, באותו צבע כמו ברגע שהבחין בהם לראשונה. אותה יכולת היתה לו גם בכל הקשור לתהליכים הבלתי נתפסים ביותר של כושר ההמשׂגה. הוא היה נזכר – במילותיו שלו – לא רק באופן שבו היו המחשבות מרובדות בספר שממנו לקח אותן, אלא גם במצבי הנפש שלו בנקודות-זמן רחוקות ביותר. זיכרונו ניחן אפוא במאפיין ייחודי שלא נודע כמוהו: לשחזר בשלמות את התפתחות נפשו ואת תולדותיה, ממחשבותיו המוקדמות ביותר ועד למחשבה האחרונה שעלתה בו, מן הרעיונות הערטילאיים ביותר ועד לחדים ביותר. מוחו, שמגיל צעיר כבר היה מורגל במנגנון המורכב של ריכוז הכוחות האנושיים, ינק מן המאגר העשיר הזה שפע של תמונות חדות ורעננות להפליא, שהזינו אותו במהלך תצפיותיו הצלולות. בגיל שתים עשרה כבר היתה הפנטזיה שלו – שעירנותה נשמרה הודות לתרגול הרציף של כישוריו – מפותחת במידה רבה; היא אִפשרה לו להכיל דימויים של דברים שהכיר רק מקריאה בספרים במידה כה רבה של דיוק, עד שתמונתם בנפשו לא יכלה להיות מוחשית יותר אילו ראה אותם באמת; ייתכן שפעל בשיטה האנלוגית, ייתכן שחונן בפנים נוספות, שנועדו להכרת הטבע".
"כאשר קראתי את תיאור הקרב באוסטרליץ", אמר לי יום אחד, "ראיתי את ההתרחשות כולה. עיני חזו במטחי התותחים; צעקות הלוחמים הדהדו באוזני והציפו אותי ברגש; הרחתי את אבק השרֵפה, שמעתי את נקישות הפרסה של הסוסים ואת צעקות האנשים; הוקסמתי מהמישור שעליו התנגשו זה בזה העמים החמושים, כאילו עמדתי על גבעת סנטון. המחזה הזה היה נורא בעיני כמו סצנה מתוך האפוקליפסה".[50]
מאחר שריכז את כל כוחותיו בקריאה, תודעת הקיום הגופני כאילו אבדה לווהוא התקיים רק בזכות המשחק גורף-הכול של איברי רוחו, שיכולותיהם תפחולממדים בלתי נתפסים. לפי הגדרתו, הוא "הותיר את החלל מאחוריו".
(לואי לאמבר)
ואז, בתום המעוף המרהיב אל האינסוף, שנפשו מתענגת בו עד תשישות, נוחת הנער בחזרה במנזר, הכותונת השנואה לגופו ומסביבו בני האיכרים, שמוחותיהם הלֵאים בוססו בבוץ בעקבות המורה כאילו צעדו מאחורי המחרשה; הוא עודנו נרגש מהבעיות הקשות ביותר, אך חייב לתת את דעתו על הדוקטרינה של הכנסייה ועל כללי התחביר. הוא בוטח בעליונות מוחו, שאינו זקוק ליותר ממבט חטוף בעמוד הספר כדי לדעת בעל פה את כל מה שכתוב בו; הוא אינו מקשיב למוריו, וכל מחשבותיו נתונות לרעיונות שקרא בספרים האחרים. לזלזול הזה במציאות היו השלכות קשות במרבית המקרים:
הזיכרון שלנו היה כה משובח עד שמעולם לא שיננו את שיעורנו. די היה לנו בכך ששמענו את חברינו לכיתה מדקלמים את הקטעים בלטינית, או מקריאים את כללי התחביר, כדי לדעת אותם בעצמנו. אבל כאשר בחר המורה לשנות את הסדר ולשאול אותנו ראשונים, לעתים קרובות לא ידענו אפילו לומר מה היתה המטלה. העונש נפל עלינו חרף כל התנצלויותינו הכנועות. את השיעורים הכנו תמיד רק ברגע האחרון. אם היה בידינו ספר שרצינו להשלים את קריאתו, אם שקענו בחלומותינו, היתה המטלה נשכחת: סיבה חדשה לעונש!"
(לואי לאמבר)
הנער המחונן זוכה תמיד ליחס נוקשה יותר. בסופו של דבר גם לא נחסך ממנו עונש הכליאה בסַד, אותו מתקן מימי הביניים שבו כולא המלך ליר במחזהו של שייקספיר את קֶנט הנאמן. רק אחרי שהוא עובר התמוטטות עצבים – מעולם לא ניתן שֵם למחלה שבעקבותיה שוחרר מפנימיית המנזר – רשאי הגאון שהקדים להבשיל לעזוב את בית הגידול של ילדותו, שבו "סבל בכל מקום שבו יכול הכאב לפגוע בו, בנפשו ובגופו".
את השחרור הסופי מן העבדות הרוחנית מקדימה אפיזודה מסוימת בתולדותיו האינטלקטואליות של לואי לאמבר, שסביר להניח כי אינה בדיונית לחלוטין. בלזאק מניח לאני האחר שלו, ללואי לאמבר הבדיוני, להתוות בגיל שתים עשרה שיטה פילוסופית שלֵמה על אודות הקשרים הפסיכו-פיזיים, המכוּנה בפיו "המסה על הרצון", שאת כתב היד שלה חוטפים מידיו בנבזות חבריו-לכיתה, בקנאתם בו על "מנהגיו האריסטוקרטיים המרוחקים". הנוקשה ביותר מבין המורים, הפרגול של נעוריו, "מר אוֹז'וֹל הנורא", שומע את המהומה, לוקח אליו את כתב היד ומוסר את "המסה על הרצון" לסוחר בנייר משומש כאילו היתה ערֵמת דפים חסרי ערך, "בלי לדעת אילו אוצרות רוחניים רבי משמעות הוא מחזיק בידיו, אוצרות שפירותיהם (שהבשילו בטרם עת) נהרסו בידיו של ההדיוט". תיאור הסצנה, על הזעם המשַתֵּק של הנער הפגוע, כה מטלטל במוחשיותו, עד שקשה להאמין כי הוא בדיוני לגמרי. האם חווה בלזאק רק משהו דומה לכך, אולי עם ניסיון ספרותי כלשהו, או באמת התנסה כבר בבית הספר האורטוריאני בכתיבת "מסה על הרצון", שאת רעיונותיה ועקרונות היסוד שלה הוא מפַתח בדקדקנות? האם בשלותו המוקדמת היתה באמת כה פורה באותן שנים עד שעלה בידו לאתגר את עצמו בעבודה כזאת? האם בלזאק, זה הממשי, בלזאק הנער במציאות, הוא שחיבר את היצירה הזאת, או שמא היה זה רק תאוםֿהנשמה המומצא שלו, הכפיל הספרותי לואי לאמבר?
שאלה זו לא תזכה לעולם לתשובה חד משמעית. ברור לנו שבלזאק בנעוריו – רעיונותיו המרכזיים של הוגה תמיד נטועים בשנות התפתחותו – הגה ב"מסה על הרצון" שכזאת לפני שהמחיש באמצעות דמויות הקומדיה האנושית את אינספור כיווני הדחף ואת החוקיות החלה על הרצון. אי אפשר להתעלם מכך שבדומה ללואי לאמבר גם גיבור הרומן הראשון שלו, עור היחמור, שוקד על "מסה על הרצון"; התוכנית למצוא את "עקרונות היסוד שניסוחם אולי יקנה לי תהילה באחד הימים" היתה ללא ספק מחשבת היסוד, "הרעיון המרכזי", של ימי נעוריו; יתר על כן, יש לנו בסיס מוצק להניח כי כבר בתקופת לימודיו בבית הספר התעוררה סקרנותו ביחס לקשרים שבין הגשמי לרוחני המתאפשרים הודות ל"נוזל האֶתֶר"[51] המסתורי. אחד ממוריו, דסיין, היה כמו רבים אחרים בזמנו להוט אחר התיאוריות של מֶסמֶר ודה גאל, שאז עדיין לא הובנו כהלכה. שני אלה הותירו את עקבותיהם במקומות רבים ביצירותיו של בלזאק. אותו מורה היה מחברו של "מחקר על אודות האדם המוסרי בהתבסס על קשרים בין כישוריו לבין האורגניזם שלו". אין ספק כי השמיע את רעיונותיו אלה במהלך השיעורים ועורר אצל הנער המחונן היחיד בכיתתו את השאיפה הגאוותנית להיות הוא עצמו באחד הימים ל"כימאי של הרצון" מן הסוג הזה. הרעיון שרווח באותם ימים בכל הקשור ל"חומר האוניברסלי" התאים בשלֵמות לדחף הלא-מודע שקינן בו למציאת שיטתיות; שפע התופעות הנפשיות שגדשו את בלזאק כל חייו לא נתנו מנוח לנפשו, ומאמציו היו נתונים, עוד הרבה לפני הקומדיה האנושית, להכנסת סדר חיצוני בכאוס העצום הזה ולארגונו על פי נושאים או על פי חוקים, במטרה לקבוע את ההתניות החלות על הטבע הנפשי, בדומה לקביעת טבעם של האיברים חסרי הנפש. אך על השאלה אם בלזאק העז כבר בשלב כה מוקדם לבטא בכתב את השקפותיו, או רק ייחס אותן בשלב מאוחר יותר לדמויות שהמציא, לא נוכל כנראה לענות לעולם; עם זאת, העובדה שהאקסיומות – המבולבלות למדי – המוגשות לנו ב"מסה על הרצון" של לואי לאמבר בשום פנים ואופן אינן של הילד בן השתים עשרה מוּכחת כבר מכך שהן לא נכללו בגרסה הראשונה של לואי לאמבר (1832), ושובצו בצורה מאולתרת למדי רק בגרסאותיו המאוחרות יותר.
לאחר שעזב באורח פתאומי את בית הספר האורטוריאני רואה הנער בן הארבע עשרה למעשה בפעם הראשונה בחייו את בית הוריו מאז יום היוולדו. אביו ואמו, שצפו בו בחלוף השנים רק בביקורים מזדמנים, כאילו היו קרובי משפחה רחוקים שלו, מוצאים מישהו שהשתנה לגמרי, מבחוץ ומבפנים. במקום הנער תפוּח-הלחיים, הבריא כשור ומלא שמחת החיים, חוזר אליהם מהחינוך הדתי בחור רזה ועצבני, בעל זוג עיניים פעורות ומבוהלות. הוא חוזר כמו אדם שאסון נורא, בל-יתואר, פקד אותו; מאוחר יותר תַשווה אחותו את התנהגותו לזו של סהרורי המתנהל בכבדות ושולח מבטים אטומים לכל עבר. הוא בקושי שומע כשמישהו שואל אותו דבר מה, מתבטל ברביצה חולמנית; אמו כועסת על הסתגרותו – המַסווה, לדעתה, תחושת עליונות. אך לאחר פרק זמן מסוים פורצת – כמו בכל נקודות המשבר בחייו – החיוניות העצומה שבה ניחן. הנער חוזר לעצמו ונעשה שוב דברני, לדידה של האם אפילו יותר מדי דברני; להשלמת לימודיו הוא נשלח לגימנסיה בטוּר, ולאחר מכן, כאשר המשפחה עוברת בסוף 1814 לגור בפריז, שולחים אותו ל"פנימיית לֶפּיטְר". אותו אדון לֶפּיטְר, "האזרח לֶפּיטְר", התיידד בימי המהפכה עם אביו של בלזאק, שהיה באותה עת חבר במועצת העיר הרדיקלית, ומילא תפקיד היסטורי בהיותו בין אלה שניסו לשחרר את מַרי אנטואנט מכלאהּ. כעת הוא אינו אלא מנהל מוסד הגון, שתפקידו לסייע לנערים צעירים לעבור בהצלחה את הבחינות. גם בפנימייה הזאת סובל הנער הצמא-לאהבה ממועקת הדחייה החברתית והנטישה. ואלה המילים שהוא שם בפיו של רפאל, השתקפות-במראה נוספת שלו, בעור היחמור:
המצוקות שסבלתי בחיק משפחתי, בבית הספר, בפנימייה, התחדשו כעת במהלך שהותי במוסד של לֶפּיטר, אבל לבשו צורה אחרת. אבי לא נתן לי פרוטה. הורַי היו שבעי רצון לחלוטין ביודעם כי אני ניזון, מלובש, ומפוטם בלימודי לטינית ויוונית. בכל שנותי בפנימייה הִכרתי אלפי חברים אבל אינני יכול להיזכר אפילו בנער אחד נוסף מלבדי שנתקל ביחס כה אדיש מצד הוריו.
גם כאן בלזאק – מן הסתם כתוצאה של התנגדות פנימית – אינו מוכיח את עצמו כ"תלמיד טוב". הוריו שולחים אותו בכעס למוסד אחר. גם שם מצבו אינו משתפר; בלטינית הוא במקום השלושים ושניים מבין שלושים וחמישה תלמידים, תוצאה המחַזקת אצל אמו את החשד שאונורה הוא "כישלון". וכך היא כותבת לבנה, שכבר מלאו לו שבע עשרה, איגרת לתפארת, באותו טון בכייני ומלא רחמים עצמיים שבהמשך יביא גם את הגבר בן החמישים לכלל ייאוש:
אונורה יקירי, אינני מצליחה למצוא מילים שיהיו חזקות דיין כדי לתאר לך את הכאב שאתה גורם לי. אתה ממש מאמלל אותי, אותי שעושה הכול למען ילדַי ולמעשה היה עלי לצפות מהם שיעשו אותי מאושרת!
מסייה גַנזֶה, איש הגון ומכובד, דיווח לי שירדת למקום 32 בתרגום!!! הוא סיפר לי שלפני ימים אחדים שוב נהגת שלא כשורה. וכך ניטלה ממני כל ההנאה שתכננתי לי למחר...
למעשה היינו אמורים להיפגש בבוקר בסביבות שמונה: היינו אוכלים יחד ארוחת צהריים וארוחת ערב, היינו מפטפטים לנו בנעימים ומדברים על הכול. הֶעדֵר חריצותך, פזיזותך ורשלנותך מחייבים אותי כעת להשאיר אותך עם העונש שניתן לך בדין. כמה ריק הוא לבי כעת! כמה ארוכה תהיה לי הדרך! לא אספר לאביך על המקום הגרוע שקיבלת, שכן ללא ספק ייאסר עליך לצאת ביום שני, למרות שהיציאה הזאת היא למטרות חשובות, ודאי לא להנאתך. המורה לריקוד יבוא מחר בארבע וחצי. אני אשלח מישהו לקחת אותך ואחרי השיעור יחזירו אותך. לא הייתי ממלאת כהלכה את החובות המוטלות עלי מתוקף אהבתי לילדי אילו נהגתי אִתך אחרת.
למרות כל הנבואות השחורות האלה, הנער המושמץ משלים בדרך לא דרך את לימודיו. ברביעי בנובמבר 1816 הוא רשאי להירשם לאוניברסיטה כסטודנט למשפטים.
אותו יום אמור היה לסמן את סופה המוצדק בהחלט של תקופת השעבוד וראשית החופש של האיש הצעיר. כעת היה אמור, כמו כל האחרים, להשקיע את כל מאודו בלימודיו ואת הזמן הפנוי לנצל להנאות ולכל מה שלבו נוטה אליו. אבל הוריו של בלזאק היו בדעה אחרת. אדם צעיר אינו צריך להיות חופשי, אף לא שעה מיותרת אחת. הוא צריך להרוויח כסף. די בכך שהוא רשאי מדי פעם להאזין להרצאות באוניברסיטה וללמוד בלילות את ספר החוקים הרומי; בימים עליו לעבוד לפרנסתו. חלילה שלא יבזבז זמן קריירה יקר! כך נאלץ הסטודנט בלזאק לעבוד קשה, במקביל ללימודיו, ככתבן אצל הפרקליט ז'אן-בטיסט גִיוֹנֶה דה מֶרוויל – המנהל הראשון שבלזאק מוקיר ושאותו אף הנציח בדמותו של דרוויל, מכיוון שהלה הכיר באיכות כתיבתו של הכתבן שלו, ואף הוכיח ברוחב לב את ידידותו עם בלזאק, הצעיר ממנו בהרבה. שנתיים לאחר מכן עובר בלזאק לעבוד אצל נוטריון בשם פּאסֶה, ידיד של משפחת בלזאק; באופן כללי נראה שעתידו הבורגני מובטח לגמרי. ברביעי בינואר 1817 משלים האיש הצעיר, שנעשה סוף סוף "נורמלי", את הלימודים לתואר; בקרוב ייעשה לשותף של הנוטריון ההגון, וכאשר השותף הבכיר פּאסֶה יזדקן או ימות, תעבור הלשכה לידיו, אז יתחתן, עם אשה עשירה כמובן, וממשפחה טובה, וסוף סוף יביא כבוד לאמו קטנת האמונה, לכל משפחת בלזאק ולכל משפחת סלמבייה וכן לקרובים הרחוקים יותר; הביוגרפיה שלו יכלה להיכתב על ידי פלובר, בדומה לזו שכתב על מסייה בּוֹבאר או פֶּקוּשֶה, כדוגמה לקריירה נורמלית של בורגני הגון למופת. אלא שאז סוף סוף פורצת בבלזאק אש המרד שהוחנקה בו במשך שנים; יום בהיר אחד באביב 1819 הוא מזנק פתאום משולחן העבודה של הנוטריון וזונח את התיקיות המאובקות שהתחיל לעבוד עליהן. הוא מאס בקיום הזה, שלא העניק לוֹ ולוּ יום אחד של חופש ושמחה. לראשונה בחייו הוא זוקף את ראשו מול משפחתו ומכריז חד וחלק שאינו רוצה להיות עורך דין ולא נוטריון, לא שופט ולא פקיד בלשכה. הוא בכלל אינו רוצה שום מקצוע בורגני! הוא החליט להיות סופר – ובאמצעות יצירותיו העתידיות להיעשות עצמאי, עשיר ומפורסם.
הערות
[44] פרֶרְיַאל הוא החודש התשיעי בלוח השנה של הרפובליקה הצרפתית. 22 בספטמבר 1792, היום שבו בוטלה המונרכיה ונוסדה הרפובליקה הצרפתית באספת העם, מציין את היום הראשון בשנה הראשונה בלוח הזה. לפי לוח שנה זה נחלק החודש לשלושה חלקים של עשרה ימים כל אחד, ולפיכך הפרריאל השני הוא השליש השני בחודש [הערה זו, וכל הבאות אחריה, הן משל המתרגמת].
[45] במהפכה הצרפתית, בין יוני 1793 לסוף יולי 1794, הונהג בידי הכוחות הרדיקליים משטר טרור שהתבסס על הוצאות להורג בגיליוטינה של כל מי שנחשד בחוסר נאמנות למהפכה. משטר זה נוהל בידי דַנטון ורובספייר ובא לקִצו עם עריפת ראשו של רובספייר.
[46] עמנואל סוודנבורג (1772-1688) היה מדען, פילוסוף ומיסטיקן שוודי, מי שחידש והמציא בתחומי האנטומיה והמטלורגיה וחקר את הקשר בין חומר לרוח מצד אחד, והתמכר לחזיונות מיסטיים – שבהם התגלו לו לכאורה סודות נסתרים על החיים שלאחר המוות – מצד שני.
[47] מסדר המשתייך לכנסייה הרומית-קתולית. נוסד ברומא ב-1575 בידי פיליפ נרי.
[48] אולם גדול המשמש כחדר אוכל במנזר.
[49] "בקבוק ליידן" הוא הדגם המקורי של צובר מטען חשמלי סטאטי, שהומצא (בין השאר) על ידי פיטר פַן מושינברוק בעיר ליידן שבהולנד.
[50] הכוונה ל"חזון יוחנן" בברית החדשה.
[51] עד לשלהי המאה התשע עשרה הניחו פיזיקאים, ובהם פרַנץ מֶסמֶר וז'ורז'-לואי לה סאז', את קיומו של האֶתֶר, חומר בלתי נראה הממלא את החלל ומשמש כתווך להעברת הגלים האלקטרומגנטיים, או כוח הכבידה (גרוויטציה). יתר על כן, לפי התיאוריה של מֶסמֶר קיימת העברת אנרגיה (שאותה כינה Animal Magnetism) הדדית בין העצמים שיש להם נפש לבין העצמים הגשמיים, נטולי הנפש, וחוזר חלילה.