1
הספר הכחול
לחתול של סבא וסבתא שלי פרווה ארוכה ורכה בצבע קרם ורדרד. הוא מהלך בבית בשקט וברכות כמו רוזן אציל מהסרטים בערוץ ההיסטוריה. לעתים רחוקות הוא מוציא מפיו יללה שקטה ומהוססת, ושום דבר לא מצליח להפריע את שלוותו. לכן סבא נתן לו את השם אוֹניֶגין, שם של גיבור ספר רוסי שסבא אוהב.
בספר אוֹניֶגין הוא בן אצילים מפונק שבגלל גאוותו מפסיד את האושר שלו ועושה שטויות, ואפילו הורג בן אדם. הספר כולו כתוב כמו שיר, בקצב ובחרוזים, וכשסבא קורא ממנו בקול רם המילים יוצרות מנגינה של ממש. סבא מתעקש לקרוא לי מתוכו, אף על פי שאני מבין רק קצת רוסית. אני יושב מול סבא, מקשיב לקולו החזק ורואה את פניו נעות ומשתנות. הוא מקמט את המצח וגבותיו העבות והשעירות עולות ויורדות, ומתחברות יחד מעל לגשר האף כמו גג של בית. הוא פותח את העיניים ולפעמים נדמה שהוא שוכח בכלל שהוא קורא בשבילי. הוא נראה כמי שנמצא רחוק בעולם הסיפור, עם הרוזן שצחק על הנערה שאהבה אותו, ואחר כך הוא פוגש אותה במקרה כעבור שנים ומבין שהיא מקסימה, אבל כבר מאוחר מדי.
סבא מפסיק לקרוא ומתחיל להסביר לי. הוא מדבר ומדבר, על רוסיה ועל התקופה שהוא למד באוניברסיטה, על מוסקבה ועל סטלין שרצה להגלות את כל היהודים לסיביר ולהוציאם להורג. אני לא מבין את כל מה שהוא מסביר, אבל ההתרגשות של סבא היא כמו הצגה. סבא אוהב שאני מקשיב לו ואני אוהב להסתכל עליו, ולראות שהוא מרוצה. ככה יש בינינו איזה סוד, רק שלנו. אנחנו יושבים בחדר של סבא שהוא קצת חשוך, מכל הקירות מביטים אלינו ספרים המסודרים צפוףֿצפוף בסדר שידוע רק לסבא עצמו, ואם סבתא קלרה לא קוראת לנו לאכול, אנחנו בכלל לא יוצאים משם.
לפעמים סבתא נכנסת ואומרת: "סוֹליק, עוד פעם אתה משגע את הילד?" אבל רואים שהיא לא באמת כועסת, היא רק אוהבת לדעת מה בדיוק קורה בכל פינה בבית, ולהרגיש שהיא בעניינים. גם סבא יודע את זה והוא לא לוקח ברצינות את המילים של סבתא. הוא מנפנף בידיו לעברה ואומר: "לכי, קְלֶהֿקְלֶה, אל תפריעי לנו!"
לַספר על אוניֶגין כריכת בד כחולה ועבה, ודפיו המצהיבים מעוטרים בציורים מסולסלים בדיו שחורה. אימא הסבירה לי שסבא נתן את הספר לסבתא במתנה כשהם היו צעירים, עוד לפני שהתחתנו, וזה היה סימן של סליחה והשלמה ביניהם כי סבא היה אשם במשהו בפני סבתא קלרה. אבל אני לא בטוח שאימא צודקת. פשוט, סבא אוהב את הספרים שלו ואוהב לקרוא בהם בקול רם כמו בתיאטרון. אני חושב שסבא בכלל לא זוכר את כל האשמות והסליחות עם סבתא קלרה. הוא תמיד שוכח דברים וממילא שואל כל דבר את סבתא קלרה, שמזכירה לו הכול ומוצאת בשבילו כל מה שהוא צריך.
כשסבא רוצה לנוח ולחלץ קצת את העצמות הוא יוצא מהחדר שלו, ורואה את אוניֶגין ישן מכורבל על הספה הכחולה בחדר האורחים. הוא מתיישב לידו כאילו בא לבקר חבר טוב ואומר לו: "קיסָה! קיסוּלָה מאיָה!" סבא מדבר אל אוניֶגין כאילו היה ילד קטן שעשה משהו מוצלח, ואני רואה את היד הגדולה שלו נחה על פרוותו הלבנה של אוניֶגין בעדינות, והפנים של סבא מתמלאים עונג.
סבא סוֹליק, שזה שמואל בעצם, אבל כולם קוראים לו סוֹליק, הוא איש גדול וגבוה. כשהוא צועק בקולו הרועם פניו מתעוותות בכעס, וזה די מפחיד, למען האמת. כפות ידיו ארוכות וגדולות, אבל כשהן נוגעות בפרווה של אוניֶגין הן נעשות רכות וענוגות, ומיד רואים שסבא סוֹליק הוא לא כזה מפחיד כמו שחושבים.
אוניֶגין שלנו מקבל את מגע הפינוק מידי סבא כי הוא מנומס ויש לו גינונים. אבל באופן כללי הוא לא אוהב אנשים. באמתֿבאמת הוא אוהב רק את סבתא קלרה. וסבתא קלרה בכלל לא מתפעמת מהפרווה היפה של אוניֶגין ומהילוכו הגאה. היא לא מחזרת אחריו ולא קוראת לו, ולא משוויצה בו בפני האורחים. אולי מפני שסבתא קלרה עסוקה מאוד. יש לה הרבה עבודה במטבח, היא יוצאת לעיר לסידורים ולקניות, היא מדברת בטלפון עם החברה שלה נטליה ועם אימא.
אוניֶגין ממתין בסבלנות לרגע המנוחה של סבתא קלרה כשהיא מתיישבת על הספה הכחולה בחדר האורחים כדי לקרוא את הירחון שהיא מקבלת מחוץ לארץ. ואז, כעבור זמן מה ובאופן לא מורגש מופיע פתאום הענן הוורוד לרגליה. אוניֶגין מרים אליה את פרצופו כששפמו הלבן מזדקר לצדדים, והוא כמו מבקש לברר בעדינות אם הוא רשאי לקפוץ לה לברכיים. אוניֶגין לא מיילל ולא מתחכך ברגליה. הוא פשוט עומד ומחכה, ורק הזנב הזקור שלו רוטט כמו עץ צעיר ברוח אביבית קלה.
סבתא קלרה לא ממהרת ושניהם כבר יודעים בדיוק מה הולך לקרות. היא נאנחת ועושה את עצמה כאילו אוניֶגין מטריח אותה. באי רצון מעושה היא מצמידה את ירכיה כדי לעשות לאוניֶגין מקום ישיבה נוח, פורשת ומחליקה עליהן את החלוק כי אוניֶגין לא אוהב לשבת על עור חשוף, וכך עלול גם לשרוט אותה חלילה. כאשר סוףֿסוף הכול מוכן אוניֶגין קופץ על הברכיים של סבתא קלרה ומתחיל לעשות תנועות לישה בגפיו הקדמיות. סבא קורא לטקס הזה "טוֹפְּצֶ'ט". זה כמו שדורכים ענבים ברגליים יחפות כדי לעשות יין, ראיתי בטלוויזיה הלימודית. אך יותר מכול, זה נראה לי כאילו הירכיים והבטן הגדולה של סבתא קלרה הם בצק, ואוניֶגין עושה את עבודת הלישה שלו בריכוז גדול ובהתכוונות.
ברגעים כאלה אני אוהב להצמיד את האוזן לצד גופו הרך שמדיף ריח חם ונעים, ולשמוע את הגרגור שבו הוא מלווה את "עבודתו", וכך אני יודע שאוניֶגין מאושר. גם סבתא קלרה נראית מרוצה מאוד. היא מלטפת את אוניֶגין קצת, כמעט בלי לגעת. גם אני רוצה ללטף את אוניֶגין, אבל סבא אומר לי בתקיפות: "תעזוב את הילד!" כאילו אוניֶגין הוא באמת הילד הקטן שלו, "אתה לא רואה שאתה מפריע?!" ואני מוותר כי אני מבין שסבא צודק. סבתא קלרה לא מגינה על אוניֶגין. היא לא אומרת כלום, ורק על פניה עולה חיוך קטנטן של שלווה ומנוחה שקטה.
