נסיכת הקרח

אֵיילֶרְט בֶּרְג לא היה אדם מאושר. נשימתו היתה מאומצת, והיא יצאה מפיו בעננים קטנים ולבנים, אבל הוא לא חשב שהבריאוּת היא הבעיה הגדולה ביותר בחייו.

 

סוואה היתה יפה כל כך בצעירותה, והוא בקושי הצליח להתאפק עד שנכנס איתה למיטת הכלולות. הוא התרשם שהיא בחורה רכה, חביבה ומעט ביישנית. אחרי תקופה קצרה מדי של תאוות נעורים התגלה אופיה האמיתי. בנחישות רבה היא החזיקה אותו קצר קרוב לחמישים שנה. אבל היה לו סוד, לאֵיילֶרְט. בפעם הראשונה הוא צפה אפשרות למעט חופש בסתיו חייו, ולא היתה לו שום כוונה לפספס את ההזדמנות הזאת.

 

כל חייו עמל בפרך בדַיג, וההכנסה מהדיג הספיקה בדיוק כדי לפרנס את סוואה ואת הילדים. אחרי שיצא לפנסיה עמדו לרשותם רק הקצבאות הדלות שלהם. ללא כסף בכיס לא היה לו שום סיכוי להתחיל את חייו מחדש במקום אחר, לבד. ההזדמנות הזאת נחתה עליו כמו מתנה משמיים, וחוץ מזה היא גם היתה פשוטה עד גיחוך. אבל אם אנשים מוכנים לשלם מחירים מופקעים בשביל עבודה של כמה שעות בשבוע, זאת הבעיה שלהם. הוא לא מתכוון להתלונן. בתוך שנה אחת בלבד הצטברו השטרות בקופסת העץ מאחורי מְכַל הקוֹמפּוֹסט לכדי ערימה מרשימה, ועוד מעט יהיה לו מספיק כדי להסתלק מכאן ולעקור לקווי רוחב חמים יותר.

 

ממש לפני שהגיע אל ראש הגבעה התלולה, עצר כדי להסדיר את נשימתו, ועיסה את כפות ידיו הכואבות מדלקת מפרקים. ספרד, ואולי יוון, יפשירו את הצינה שכמו נבעה מבפנים. אֵיילֶרְט חישב ומצא שיש לו לפחות עשר שנים עד שיגיע זמנו להחזיר את נשמתו לבורא, והוא התכוון לנצל את השנים האלה כמיטב יכולתו. מה שבטוח, לא היתה לו שום כוונה להעביר אותן בבית, עם המְכַשפה הזקנה שלו.

 

הצעידה היומית בשעות הבוקר המוקדמות היתה הזמן היחיד שבו היו לו שקט ושלווה, והפעילות הגופנית היתה נחוצה לו מאוד. הוא תמיד צעד באותה הדרך, ואלה שהכירו את הרגליו, יצאו לעיתים קרובות כדי לפטפט איתו קצת. הנאה מיוחדת הפיק מהשיחות עם הבחורה היפה מהבית שבקצה הגבעה, ליד בית־הספר הוֹקֶבָּקֶן. היא שהתה שם בסופי השבוע בלבד, תמיד הגיעה לבדה, אבל שמחה להתפנות לשיחת חולין. העלמה אלכסנדרה גם גילתה עניין בפְיֶלְבָּקָה1 של פעם, נושא שאֵיילֶרְט שמח להרחיב עליו את הדיבור. והיא גם היתה יפה. הוא עדיין הבין ביופי נשי, אף על פי שהיה זקן. נכון, הסתובבו עליה כל מיני סיפורים, אבל מי שמתחיל להקשיב לרכילויות של נשים, יגלה עד מהרה שאין לו זמן לשום דבר אחר.

 

לפני כשנה שאלה אותו אם יסכים לטפל בכמה דברים בבית בימי שישי בבוקר, אם ממילא הוא עובר במקום. הבית ישָן ואי אפשר לסמוך על דוּד ההסקה ועל צנרת המים, והיא לא רוצה להגיע בסופי השבוע לבית קפוא. היא תיתן לו מפתח, והוא פשוט יוכל להציץ פנימה ולראות שהכול בסדר. היו כמה פריצות לבתים באזור, אז הוא גם יוכל לוודא שהחלונות והדלתות לא ניזוקו.

 

המשימה לא נראתה לו מעיקה מדי, ופעם בחודש חיכתה מעטפה ועליה שמו בתיבת הדואר שלה, ובתוכה סכום כסף שהיה בעיניו יאה למלך ממש. חוץ מזה הוא נהנה להרגיש שהוא מועיל במשהו. אחרי שכל ימי חייו עבד, היה לו קשה להסתובב בטֵל.

 

השער היה מעוקם וגילה התנגדות כשניסה לפתוח אותו בכיוון שביל הגינה. השלג לא פונה מהשביל, והוא תהה אם לא כדאי שיבקש מאחד הבחורים לעזור לה בכך. פינוי שלג אינו מלאכה לנשים.

 

הוא גישש עם המפתח ונזהר מאוד שלא ייפול מידיו לתוך השלג העמוק. אם הוא יצטרך לרדת על ברכיו, לעולם לא יצליח לקום שוב. המדרגות העולות למרפסת הקדמית, היו מכוסות שכבת קרח וחלקוֹת, והוא נעזר במעקה. אֵיילֶרְט בדיוק עמד להכניס את המפתח במנעול כשהבחין שהדלת פתוחה כדי חריץ. הוא הופתע מעט, פתח אותה ונכנס למבואה.

 

"שלום. יש מישהו בבית?"

 

יכול להיות שהיא הגיעה היום מעט מוקדם מהרגיל? איש לא ענה לו. הוא הבחין בהבל העולה מפיו, ולפתע נעשה מודע לצינה השוררת בבית. בן־רגע הרגיש אובד עצות. משהו היה מאוד לא בסדר, והיה נדמה לו שלא מדובר רק בדוד הסקה מקולקל.

 

הוא עבר בין החדרים. נראה שלא נגעו בדבר. הבית היה נקי ומסודר כמו תמיד. מכשיר הווידיאו והטלוויזיה ניצבו במקומם. אחרי שסקר את כל הקומה התחתונה, עלה אֵיילֶרְט במדרגות לקומה העליונה של הבית. המדרגות היו תלולות, והוא נאלץ להיאחז בחוזקה במעקה. כשהגיע למעלה נכנס קודם כול לחדר השינה. החדר היה נשי, אבל מעוצב בטוב טעם ונאה כמו שאר חדרי הבית. המיטה היתה מוצעת ולמרגלותיה עמדה מזוודה. נראה שדבר לא הוצא מתוכה. הוא הרגיש מייד קצת מטומטם. ייתכן שהיא הגיעה מעט מוקדם מהרגיל, גילתה שהדוד מקולקל ויצאה לחפש מישהו שיוכל לתקן אותו. אלא שהוא בעצמו לא האמין להסבר הזה. משהו לא היה בסדר. הוא הרגיש מְחושים במפרקים, כמו שקורה לו לפעמים לקראת סערה ממשמשת ובאה. הוא המשיך לעשות בזהירות את דרכו ברחבי הבית. החדר הבא היה לוֹפט גדול, עם תקרה משופעת וקורות עץ. שתי ספות עמדו זו מול זו בחלל הרחב לצד אח פתוחה. כמה עיתונים היו פזורים על השולחן, אבל חוץ מזה הכול ניצב במקומו. הוא ירד שוב לקומה התחתונה. המטבח והסלון לא נראו אחרת ממה שהם נראים בדרך כלל. החדר היחיד שנשאר לו לבדוק, היה חדר האמבטיה. משהו גרם לו להסס לפני שפתח את הדלת. לעת עתה הכול היה עדיין שקט ושלֵו. הוא עמד רגע והיסס, הבין שהוא מתנהג בצורה מטופשת במידת־מה, ופתח את הדלת בדחיפה החלטית.

 

שניות לאחר מכן הוא רץ לעבר דלת הכניסה מהר ככל שאיפשר לו גילו. ברגע האחרון נזכר כי המדרגות חלקות ותפס את המעקה, אחרת היה עלול למעוד במדרגות. הוא התקדם בכבדות בשלג שכיסה את שביל הגינה, וקילל כשהשער מיאן להיפתח. בחוץ, על המדרכה, עצר אובד עצות. מעט הלאה משם, במורד הדרך, הבחין בדמות שהתקרבה אליו בצעדים נמרצים, ועד מהרה הוא זיהה את אֶרִיקָה, הבת של טוּרֶה. הוא קרא לה לעצור.

 

היא היתה עייפה. עייפה עד מוות. אריקה פַאלְק כיבתה את המחשב ויצאה למטבח כדי למזוג לעצמה עוד קפה. היא הרגישה לחוצה מכל הכיוונים. הוצאת הספרים רצתה שתגיש טיוטה ראשונה של הספר באוגוסט, והיא בקושי התחילה לעבוד. הספר על סֶלְמָה לָגֶרְלֶף, החמישי בסדרת הביוגרפיות שכתבה על סופרות שוודיות, היה אמור להיות הטוב מכולם, אבל היא היתה מרוּקנת כליל מכל חדוות כתיבה. עבר יותר מחודש מאז מותם של הוריה, אבל הצער עדיין היה טרי כמו ביום שקיבלה את ההודעה. היא גילתה שפינוי בית ההורים הוא משימה פחות קלה ממה שקיוותה. כל דבר עורר בה זיכרונות. לקח לה שעות רבות לארוז כל מגירה ומגירה, כשכל חפץ מציף אותה בתמונות מחיים שלפעמים הרגישה שהם קרובים מאוד, ולפעמים מרוחקים מאוד. אבל היא תמשיך באריזה ככל שיידרש. הדירה שלה בסטוקהולם מושכרת בינתיים, והיא עשתה חשבון שהיא יכולה לשבת ולכתוב באותה מידה בבית הוריה בפְיֶלְבָּקָה. הבית היה מרוחק קצת ממרכז העיירה, בסֶלְוִויק, והאווירה היתה שקטה ושלווה.

 

אריקה התיישבה במרפסת הסגורה בחלונות זכוכית והשקיפה על הארכיפלג. הנוף תמיד היה עוצר נשימה. לכל אחת מעונות השנה היה מראה מרהיב משל עצמה, והיום נגלתה לעיניה שמש מסנוורת שהטילה מפלי אור נוצצים על מעטה הקרח העבה שכיסה את המים. אביה היה אוהב את היום הזה.

 

גרונה נשנק, והיא הרגישה לפתע מחנק. היא החליטה לצאת לטיול רגלי. מד הטמפרטורה הראה חמש־עשרה מעלות מתחת לאפס, ואף על פי שהתלבשה היטב, היה לה קר כשיצאה מהבית, אבל היא החלה לצעוד במרץ ועד מהרה פשט החום בגופה.

 

בחוץ שררה דממה. היא לא ראתה אנשים אחרים. ורק נשימתה שלה נשמעה ברקע. בקיץ המקום היה שוקק חיים, והניגוד בין העונות היה בולט. אף שידעה כי המקום לא ישרוד ללא תיירות, היא לא יכלה להתנער מהתחושה שהקייטנים הם נחיל חגבים ענקי הפולש אל נחלתם ומשתלט עליהם מדי קיץ. מפלצת מרובת ראשים הבולעת בשקט, שנה אחרי שנה, את כפר הדייגים העתיק. התיירים רוכשים את רוב הבתים הקרובים למים ויוצרים קהילת רפאים למשך תשעה חודשים בשנה.

 

במשך מאות שנים היה הדיג מטה לחמם של אנשי פְיֶלְבָּקָה. הסביבה חסרת הרחמים ומאבק ההישרדות המתמיד, כשהכול תלוי בשאלה אם להקות דגי המליח יגיעו או לא יגיעו, יצרו עַם של אנשים קשוחים, חזקים. מאז שפְיֶלְבָּקָה נהפכה למה שמכונה "מקום ציורי", והחלה למשוך אליה תיירים בעלי ארנקים תפוחים, תהליך שהתרחש בד בבד עם התרופפות חשיבותו של הדיג כמקור פרנסה, היה נדמה לאריקה כי ראשיהם של תושבי הקבע משתופפים והולכים עם כל שנה שחולפת. הצעירים עזבו, והמבוגרים יותר חלמו על ימים עבָרו. היא עצמה היתה אחת מהרבים שבחרו לעזוב.

 

היא האיצה עוד יותר את קצב הליכתה ופנתה שמאלה בכיוון הגבעה העולה לבית־הספר הוֹקֶבָּקֶן. כשהתקרבה אל ראש הגבעה שמעה אריקה את אֵיילֶרְט ברג צועק משהו, היא לא ממש הצליחה לפענח מה הוא אומר. הוא נופף בידיו והתקרב אליה.

 

"היא מתה."

 

אֵיילֶרְט נשם בכבדות, נשימות קטנות וקצרות, וצפצוף לא נעים עלה מחזהו.

 

"תירגע, אֵיילֶרְט, מה קרה?"

 

"היא שוכבת שם בפנים, מתה."

 

הוא הצביע על בית העץ התכול שבראש הגבעה והביט בה בארשת של דחיפות.

 

לקח לאריקה רגע עד שהבינה מה הוא אומר, אבל ברגע שקלטה, דחפה את השער הסרבן ופילסה את דרכה אל דלת הכניסה. הוא השאיר את הדלת פתוחה, והיא חצתה בזהירות את מפתן הבית, לא בטוחה מה יתגלה לנגד עיניה. מסיבה כלשהי לא עלה בדעתה לשאול.

 

אֵיילֶרְט הלך אחריה בדריכוּת זהירה, והצביע בלי מילים על חדר האמבטיה שבקומה התחתונה. אריקה לא מיהרה, היא הסתובבה והתבוננה באֵיילֶרְט במבט חוקר. הוא היה חיוור ואמר בקול דקיק, "שם, בפנים."

 

זמן רב עבר מאז שאריקה ביקרה בבית הזה, אבל פעם הכירה אותו היטב, והיא ידעה היכן ממוקם חדר האמבטיה. למרות לבושה החם אחזה בה צמרמורת בשל הצינה ששררה בבית. דלת חדר האמבטיה נפתחה לאיטה והיא נכנסה פנימה.

 

היא לא ידעה בדיוק למה לצפות על סמך המידע הזעום שסיפק לה אֵיילֶרְט, אבל דבר לא הכין אותה לַדָם. חדר האמבטיה היה מחופה כולו אריחי קרמיקה לבנים שהעצימו את הרושם שיצר הדם שנקווה בתוך האמבטיה וסביבה. לרגע היה נדמה לה שהניגוד יפה, עד שהעובדה שאדם אמיתי מתבוסס בדם הזה חילחלה ונקלטה בתודעתה.

 

למרות גוֹני הלבן והכחול הלא־טבעיים של הגופה, אריקה זיהתה אותה מייד. זאת היתה אלכסנדרה וִיקְנֶר, לשעבר קָרְלְגְרֶן, שהבית שבו עמדה אריקה כעת היה בבעלות משפחתה. בילדותן הן היו החברות הכי טובות, אבל היה נדמה לאריקה שעברו מאז שנות אור. כעת הרגישה כאילו האישה שבאמבטיה זרה לה.

 

למרבה המזל עיני הגופה היו עצומות, אבל צבע השפתיים בלט בכחול עז. שכבת קרח דקה החלה לכסות בגנבה את הגופה, ועתה כבר הסתירה כליל את פלג הגוף התחתון. היד הימנית היתה מגואלת בדם ותלויה ברפיון מעבר לשפת האמבטיה. האצבעות טבלו בשלולית של דם קרוש שנקוותה על הרצפה. סכין גילוח היה מונח על שפת האמבטיה. היד השנייה היתה גלויה לעין מהמרפק ומעלה, השאר היה חבוי מתחת לשכבת הקרח. גם הברכיים בלטו מעל פני המים הקפואים. שׂערה הארוך והבהיר של אלכס היה מפוזר כמו מניפה מעל מראשות האמבטיה, אבל נראה דהוי וקפוא.

 

שעה ארוכה עמדה אריקה והביטה בה. קור פשט בגופה מהצינה ומהבדידות שעלו מהתמונה הקשה שראתה מול עיניה. היא נסוגה אט־אט עד שיצאה מהחדר.

 

מה שקרה לאחר מכן נותר בזיכרונה כשרוי בערפל. היא התקשרה בטלפון הנייד שלה לרופא תורן, וחיכתה עם אֵיילֶרְט עד שהגיעו הרופא והאמבולנס. היא זיהתה בעצמה סימני הלם דוגמת אלה שהיו לה כשהודיעו לה על מות הוריה, וברגע שהגיעה הביתה מזגה לעצמה כוס גדולה של קוניאק. אולי זה לא מה שהרופא היה רושם לה, אבל הקוניאק הפסיק את הרעד בידיה.

 

המראה של אלכס החזיר אותה בבת־אחת לאחור, אל ילדותה. עברו יותר מעשרים וחמש שנה מאז שהן היו החברות הכי טובות, אבל אף שאנשים רבים נכנסו לחייה ויצאו מהם מאז, אלכס עדיין היתה קרובה לליבה. כבוגרות היו זרות זו לזו. למרות זאת אריקה התקשתה להשלים עם המחשבה שאלכס שלחה יד בנפשה, שהרי זאת מן הסתם היתה הפרשנות המתבקשת של המחזה שראתה. אלכסנדרה שהיא זכרה היתה אחת האנשים החיוניים והנינוחים ביותר שהכירה. יפה, מלאת ביטחון עצמי, ילדה שגרמה לאנשים לסובב אחריה את הראש. לפי השמועות שהגיעו אל אריקה, החיים, כך נראה, האירו פנים לאלכס. היא ניהלה גלריה לאמנות בגֶטֶבּוֹרְג, היתה נשואה לגבר שהיה נאה ומצליח גם יחד, וגרה בבית בסֶרוֹ2 שנראה כמו אחוזה. אבל בכל זאת, משהו כנראה לא היה כשורה.

 

היא הרגישה שעליה להסיח את דעתה, וחייגה אל אחותה.

 

"ישנת?"

 

"את צוחקת? אַדְרִיאָן החזיק אותי ער משלוש לפנות בוקר, וכשהוא סוף כל סוף נרדם בסביבות שש, אֶמָה התעוררה ורצתה לשחק."

 

"לוּקָס לא היה יכול לקום לשם שינוי?"

 

דממה מקפיאה השתררה בקצה השני של הקו, ואריקה נשכה את שפתיה.

 

"יש לו פגישה חשובה היום, והוא חייב לישון כמו שצריך לפני פגישות חשובות. חוץ מזה ימים סוערים עוברים עליו כרגע בעבודה, החֶברה עומדת בפני שלב אסטרטגי קריטי."

 

קולה של אָנָה עלה, ואריקה שמעה בו היסטריה חבויה. ללוּקָס תמיד היה תירוץ טוב באמתחתו, ואנה כנראה ציטטה אותו מילה במילה. אם זאת לא היתה פגישה חשובה, הוא היה לחוץ מכל ההחלטות כבדות המשקל שהוא נאלץ לקבל, או מרוט עצבים מהלחץ הרב הנובע, כדברי לוּקָס עצמו, מעצם היותו איש עסקים מצליח. כך שכל האחריות על הילדים היתה מוטלת על כתפיה של אנה. אנה, שהיתה מטופלת בילדה מלאת מרץ בת שלוש ובתינוק בן ארבעה חודשים, נראתה לאריקה מבוגרת בעשור משלושים שנותיה כשנפגשו בלוויה של ההורים.

 

".Honey, don’t touch that"

 

"ברצינות עכשיו, את לא חושבת שהגיע הזמן שתתחילי לדבר עם אֶמָה שוודית?"

 

"לוּקָס חושב שכדאי שנדבר אנגלית בבית. הוא אומר שממילא נעבור בחזרה ללונדון לפני שהיא תתחיל ללמוד בבית־הספר."

 

לאריקה נמאס כבר לשמוע את זה: "לוּקָס חושב, לוּקָס אומר, לוּקָס מאמין ש..." הגיס שלה היה בעיניה דוגמה ומופת לבן־זונה סוג א'.

 

אנה הכירה אותו כשעבדה בתור אוֹ־פֶּר בלונדון, וחיזוריו המסעירים של לוּקָס מַקסוֶול, בּרוֹקֶר מצליח ומבוגר ממנה בעשר שנים, הקסימו אותה מייד. היא נטשה את תוכניותיה להתחיל ללמוד באוניברסיטה, ובמקום זה הקדישה את חייה לתפקיד הרעיה המושלמת והייצוגית. הבעיה היחידה היתה שלוּקָס היה מהטיפוסים שאף פעם לא מרוצים משום דבר, ואילו אישיותה של אנה, שמאז ילדותה תמיד עשתה בדיוק מה שרצתה, נמחקה לחלוטין במהלך השנים שבהן חיה עם לוּקָס. עד שנולדו הילדים אריקה עדיין טיפחה תקווֹת שאחותה תתעשת, תעזוב את לוּקָס ותתחיל לחיות את חייה, אבל אחרי שנולדה אֶמָה, ובעקבותיה אדריאן, נאלצה להשלים עם כך שהגיס, למרבה הצער, הוא עובדה קיימת ושהמצב לא ישתנה.

 

"אני מציעה שנעזוב את נושא לוּקָס ואת הרעיונות שלו על חינוך ילדים. מה עוללו אהובי נפשה של דודתם מאז שנפגשנו?"

 

"נו טוב, הדברים הרגילים, את יודעת... אֶמָה חטפה אתמול התקף טירוף והספיקה לגזור בגדי ילדים שעלו הון לפני שתפסתי אותה, ואדריאן מקיא וצורח לסירוגין כבר שלושה ימים ללא הפסקה."

 

"נשמע כאילו לא היה מזיק לך שינוי קטן. למה שלא תיקחי את הילדים ותבואי לכאן לשבוע? אני זקוקה לעזרה שלך כדי לעבור על כל מיני דברים, ובקרוב נצטרך לטפל בכל הניירת."

 

"כן... חשבנו לדבר איתך על זה."

 

כרגיל, כשנאלצה להתמודד עם משהו לא נעים, התחיל קולה של אנה לרעוד. אריקה מייד חידדה את אוזניה. ה"אנחנו" הזה נשמע הרה אסון. ברגע שלוּקָס דחף את הידיים שלו לאיזשהו עניין, לרוב זה היה כדי לעשות משהו שישחק לטובתו ולרעת כל שאר המעורבים.

 

אריקה חיכתה שאנה תמשיך.

 

"לוּקָס ואני הרי חושבים לחזור לגור בלונדון ברגע שהוא ימסד את הסניף השוודי כמו שצריך, ולא ממש מתאים לנו לדאוג לאחזקה של בית כאן. גם לך בטח לא מתחשק שייפול לך על הראש בית גדול בכפר, כלומר, בלי משפחה, את מבינה..."

 

הדממה שהשתררה היתה דחוסה.

 

"מה את מנסה להגיד?"

 

אריקה ליפפה קווּצה משׂערה המתולתל סביב האצבע המורה שלה, הרגל שנשאר איתה מילדות כשנכנסה ללחץ.

 

"כן... לוּקָס חושב שכדאי שנמכור את הבית. לנו אין שום אפשרות להמשיך לתחזק אותו. חוץ מזה היינו רוצים לקנות בית בקֶנזינגטוֹן כשנעבור בחזרה, ואף על פי שלוּקָס מרוויח ממש יפה, הכסף מהמכירה יעזור מאוד. כלומר, בית על החוף המערבי במיקום שלו שווה מיליונים. הגרמנים משוגעים על בתים עם נוף שבנויים ממש על המים ועל האוויר של הים."

 

אנה המשיכה בטיעוניה, אבל אריקה הרגישה שהספיק לה, והניחה בשקט את השפופרת באמצע משפט.

 

היא תמיד היתה יותר אמא מאשר אחות גדולה לאנה. מאז שהיו קטנות היא הגנה והשגיחה עליה. אנה היתה ילדת טבע אמיתית, שובבה בעלת נפש סוערת שפעלה בהתאם לדחפים שלה בלי להביא בחשבון את התוצאות. אריקה לא יכלה לזכור את אינספור הפעמים שבהן נאלצה לחלץ אותה מתסבוכות שנקלעה אליהן. לוּקָס חיסל את הספונטניות ושמחת החיים שלה. על זה, מעל לכול, אריקה מעולם לא הצליחה לסלוח לו.

 

למחרת בבוקר היה נדמה לה שכל מה שאירע אתמול היה חלום. אריקה ישנה שינה עמוקה נטולת חלומות, אך למרות זאת הרגישה כאילו בקושי עצמה עין. היא היתה עייפה כל כך עד שכל גופה כאב לה. בטנה קירקרה באופן מטריד, אבל אחרי הצצה חטופה במקרר הבינה שיציאה למכולת של אֶווה חיונית לפני שתוכל להכניס משהו לפה.

 

מרכז העיירה היה שומם, ובכיכר אינגריד בֶּרגמָן3 לא היה זכר למסחר המשגשג שהתנהל בה בחודשי הקיץ. הראות היתה טובה, ואריקה הצליחה להבחין בבהירות בלשון הים המרוחקת ביותר של וָאלוֹ, שהצטיירה על רקע האופק ויצרה, ביחד עם קרוֹקהוֹלמֶן, מעבר צר אל הארכיפלג המרוחק יותר.

 

רק אחרי שהתקדמה במעלה גָלֶרבָּאקֶן פגשה מישהו. אריקה היתה מוותרת על הפגישה הזאת בשמחה, ועל כן חיפשה מייד דרך מילוט אפשרית.

 

"בוקר טוב."

 

קולה של אֶלְנָה פֶּרְסוֹן צייץ בעליצות חסרת בושה.

 

"את מי רואים כאן? הסופרת הקטנה שלנו יצאה לטייל בשמש של הבוקר?"

 

אריקה התכווצה בתוך תוכה.

 

"כן. אני בדרך לקניות אצל אֶוָוה."

 

"מסכנה שלי, את בטח הרוסה לגמרי מהחוויה הקשה."

 

הסנטרים הכפולים של אלנה הנסערת רטטו, ואריקה חשבה שהיא נראית כמו דרור שמן וקטן. מעיל הצמר הירקרק שלה כיסה את גופה מהכתפיים ועד לכפות הרגליים, ושיווה לה מראה של גוש גדול וחסר צורה. בידיה החזיקה בכוח תיק. על ראשה התנדנד כובע קטן שהדגיש עוד יותר את ממדיה הנדיבים. הוא נראה כאילו הוא עשוי ממין לבד, וגם צבעו היה ירוק־אזוֹב בלתי מוגדר. עיניה היו קטנות ושקועות עמוק בתוך שכבת שומן מגוננת. עכשיו הן התבוננו באריקה במבט תובעני. נראה כי האישה ציפתה לתגובתה.

 

"כן, כן, זה לא היה נחמד במיוחד."

 

אלנה הינהנה בהבנה.

 

"כן, במקרה נתקלתי בגברת רוֹסֶנְגְרֶן, והיא סיפרה לי שהיא עברה שם במכונית וראתה אותך ואת האמבולנס מחוץ לווילה של קָרְלְגְרֶן, ומייד הבנו שכנראה קרה משהו נורא. ואחר כך, כשלגמרי במקרה הייתי צריכה להתקשר לדוקטור יָקוֹבּסוֹן אחר הצהריים, שמעתי על האירוע הטראגי. כן, בשיא החשאיות, כמובן. רופאים הרי מחויבים לחיסיון, ואת זה צריך לכבד."

 

היא הינהנה כיודעת דבר או שניים, וכדי להראות עד כמה היא מכבדת את חובת החיסיון הרפואי של דוקטור יָקוֹבּסוֹן.

 

"אדם צעיר, שלא נדע. וברור שאת שואלת את עצמך מה יכול להסתתר מאחורי מעשה כזה. אני אישית חושבת שמאז ומתמיד היא נראתה כמו פקעת עצבים. אני מכירה את אמא שלה, בירגיט, שנים, והיא תמיד סבלה מעצבים רופפים, והרי ידוע שהדבר הזה תורשתי. היא גם נעשתה סנובית, אני מתכוונת לבירגיט, אחרי שקַרְל־אֶרִיק זכה בעמדת ניהול בכירה בגטבורג. מאז כבר לא היה לה נאה לגור בפְיֶלְבָּקָה. לא, רק העיר הגדולה נראתה לה. אבל תאמיני לי, כסף לא מביא אושר לאף אחד. אם היו נותנים לילדה לגדול כאן במקום לעקור אותה ולהעביר אותה לעיר הגדולה, אני בטוחה שזה לא היה מסתיים ככה. אני אפילו חושבת שהם שלחו את הילדה המסכנה לאיזו פנימייה בשווייץ, וכולם יודעים מה קורה במקומות האלה. כן, כן, הדברים האלה משאירים צלקות בנשמה לכל החיים. לפני שהם עברו מכאן היא הרי היתה הילדה השמחה והעליזה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. לא שיחקתן יחד כשהייתן קטנות? כן, אני בהחלט חושבת ש..."

 

אלנה המשיכה במונולוג שלה ואריקה, שלא ראתה סוף לזוועה הזאת, התחילה לחפש בקדחתנות סיבה להימלט מהשיחה שהתחילה לתפוס כיוון יותר ויותר דוחה. הסיכוי שלה הגיע כשאֶלְנָה עשתה הפסקה כדי לנשום.

 

"שמחתי מאוד לדבר איתך, אבל לצערי אני חייבת ללכת. יש לי הרבה דברים לטפל בהם, כמו שאת בטח מתארת לעצמך."

 

היא לבשה את ארשת הפנים הפתטית ביותר שלה, וקיוותה שתצליח להסיט את אלנה לכיוון הנכון.

 

"ברור, יקירה. מה עבר לי בראש? בטח קשה לך מאוד, ועוד בסמיכות כזאת לטרגדיה המשפחתית הפרטית שלך. אני מקווה שתסלחי לזקנה כמוני על חוסר ההתחשבות."

 

בשלב הזה אלנה כמעט הצליחה לרגש את עצמה עד דמעות, ועל כן אריקה רק הינהנה בנימוס ומיהרה להיפרד. באנחת רווחה המשיכה בטיול הרגלי שלה למכולת, וסירבה בנימוס לשוחח עם עוד הרבה גברות מסוקרנות נוספות.

 

המזל לא האיר לה פנים. היא הותקפה ללא רחם בשאלות מצד רבים מתושבי פְיֶלְבָּקָה הנרגשים, ולא העזה לנשום לרווחה עד שהתקרבה הביתה. אבל הערה אחת ששמעה לא הרפתה ממנה. מישהו אמר לה שהוריה של אלכס הגיעו לפְיֶלְבָּקָה אתמול בשעת ערב מאוחרת, והשתכנו אצל אחותה של בירגיט.

 

אריקה הניחה את השקיות מהמכולת על השולחן במטבח, והתחילה לסדר את המצרכים במקום. למרות כל כוונותיה הטובות השקיות לא היו מלאות מצרכים חיוניים בכמות שתיכננה לקנות לפני שנכנסה לחנות. אבל אם היא לא יכולה להרשות לעצמה קצת פינוקים ביום נורא כמו היום, אז מתי כן? כמו על פי הזמנה, הבטן שלה קירקרה והיא הניחה על מגש שתים־עשרה נקודות אדומות של שומרי משקל בדמות שני מאפי שמרים בטעם קינמון מבצק, והגישה אותם לעצמה עם כוס קפה.

 

היא נהנתה לשבת ולהביט בנוף המוכר הנשקף מהחלון, אבל עדיין לא התרגלה לדממה בתוך הבית. היא אמנם שהתה בבית לבדה בעבר, אבל זה לא היה אותו דבר. בעבר היתה שם נוכחות, ידיעה שמישהו יכול להיכנס בכל רגע מבעד לדלת. עכשיו היה נדמה כאילו הנשמה של הבית נעלמה.

 

ליד החלון היתה מונחת המקטרת של אבא. כשהיתה קטנה הרבתה לשבת בחיקו של אביה בעיניים עצומות כשראשה נשען על חזהו. עשן המקטרת דבק בכל הבגדים שלו והריח התפרשׁ בעולם של ילדותה כשווה ערך לביטחון.

 

יחסה של אריקה אל אִמה היה מורכב הרבה יותר. היא לא היתה מסוגלת לזכור ולו הזדמנות אחת בשנות ילדותה והתבגרותה שבה גילתה כלפיה אמא שלה רוך או עדינות, העניקה לה חיבוק, ליטוף, מילה מנחמת. אֶלְסִי פַאלְק היתה אישה קשה ובלתי מתפשרת שניהלה את הבית בסדר מופתי, אבל מעולם לא הרשתה לעצמה לשמוח על שום דבר בחיים. היא היתה דתית מאוד, ובדומה לרבים־רבים ביישובי החוף במחוז בּוֹהוּס, גדלה בקהילה שעדיין היתה מושפעת מתורתו של הכומר שָרטָאוּ4. מילדותה המוקדמת למדה שהחיים הם סבל מתמשך ושהשכר יגיע בעולם הבא. אריקה תהתה לא פעם מה אביה, בעל המזג הנוח וחוש ההומור, מצא באֶלְסי, ובהזדמנות כלשהי בגיל ההתבגרות גם הטיחה בו את השאלה ברגע של זעם. הוא לא כעס. הוא רק התיישב וחיבק את כתפיה באחת מזרועותיו. אחר כך אמר שאל לה לשפוט את אִמה לחומרה. לאנשים מסוימים יותר קשה מלאחרים להפגין רגשות, הסביר וליטף את לחייה שהיו סמוקות עדיין מזעם. בפעם ההיא לא הקשיבה, ועדיין היתה משוכנעת שהוא רק מנסה לחפות על מה שהיה ברור כל כך לאריקה: שאמא שלה מעולם לא אהבה אותה וכי זה נטל שיהיה עליה לשאת על גבה כל חייה.

 

אריקה החליטה לפעול על פי דחף רגעי ולבקר אצל הוריה של אלכסנדרה. קשה לאבד הורה, אבל זהו בכל זאת הסֵדֶר בטבע. אובדן ילד צריך להיות דבר איום ונורא. חוץ מזה היא ואלכסנדרה היו פעם קרובות מאוד, כפי שרק חברות הכי טובות יכולות להיות. אמנם חלפו מאז עשרים וחמש שנה כמעט, אבל חלק גדול מזיכרונות הילדות היפים שלה היו קשורים קשר הדוק ואינטימי באלכס ובמשפחתה.

 

הבית נראה נטוש. הדוד והדודה של אלכסנדרה גרו בטָלגָאטָן, באמצע הדרך בין מרכז פְיֶלְבָּקָה לאתר הקמפינג בסֶלוויק. הבתים כאן ניצבו על מדרון תלול והמדשאות נטו בשיפוע חד לכיוון הכביש, בצד הפונה אל המים. דלת הכניסה היתה בצד האחורי של הבית, ואריקה היססה לפני שלחצה על הפעמון. הצלצול הידהד ולבסוף נמוג. שום קול לא נשמע מבפנים, והיא בדיוק עמדה להסתובב וללכת, כשהדלת נפתחה חרישית.

 

"כן?"

 

"שלום, זאת אריקה פַאלְק. אני זאת ש..."

 

היא הותירה את המשך המשפט תלוי באוויר. העובדה שהציגה את עצמה ברשמיות כזאת מילאה אותה תחושה מטופשת. אוּלָה פֶּרסוֹן, דודתה של אלכס, ידעה היטב מי היא. אִמה של אריקה ואוּלָה היו במשך שנים רבות פעילות ביחד בוועד הכנסייה, ולפעמים בימי ראשון אוּלָה נהגה להתלוות אליהם לכוס קפה אחרי התפילה.

 

היא פסעה הצידה והכניסה את אריקה למבואה. אף מנורה לא דלקה בבית. אמנם הערב היה עתיד לרדת רק בעוד כמה שעות טובות, אבל דמדומי אחר הצהריים החלו לתת את אותותיהם, והצללים התארכו והלכו. מהחדר שבסוף המבואה נשמע בכי חנוק. אריקה חלצה את נעליה, פשטה את המעיל והסירה את הכובע. היא מצאה את עצמה מתנועעת בשקט־בשקט ובזהירות, שכן האווירה בבית לא איפשרה דבר אחר. אוּלָה נכנסה למטבח ונתנה לאריקה להמשיך לבדה אל תוך החדר. כשנכנסה לחדר האורחים הבכי נדם. על מערכת ספות אל מול חלון ענקי שהשקיף החוצה, ישבו בירגיט וקַרְל־אֶרִיק קָרְלְגְרֶן ואחזו זה בזה בעווית. הפנים של שניהם היו רטובות מדמעות ואריקה הרגישה שהיא נכנסת למתחם פרטי ביותר. מקום שאליו אולי לא היתה צריכה לפלוש. אבל היה מאוחר מדי להתחרט.

 

היא התיישבה בזהירות על הספה מולם ושילבה את אצבעות ידיה על ברכהּ. מאז שנכנסה לחדר איש עדיין לא אמר מילה.

 

"איך היא נראתה?"

 

בתחילה אריקה כמעט לא קלטה מה בירגיט שואלת. קולה היה דק כקולו של ילד. היא לא ידעה מה לענות.

 

"בודדה," הצליחה לבסוף לחלץ מילה מפיה ומייד התחרטה. "לא התכוונתי..." אמרה במהירות, אך המשפט נמוג ונשאב אל תוך הדממה.

 

"היא לא התאבדה!" קולה של בירגיט נשמע פתאום רם וברור. קַרְל־אֶרִיק לפת את ידה של אשתו והינהן בהסכמה. נראה כי הם הבחינו בארשת פניה הספקנית של אריקה, שכן בירגיט חזרה שוב על דבריה, "היא לא התאבדה! אני מכירה אותה יותר טוב מכולם, ואני יודעת שהיא לא היתה מסוגלת להתאבד. מעולם לא היה לה האומץ הדרוש! את זה גם את בטח יודעת. גם את הכרת אותה!"

 

היא הזדקפה מעט עם כל הברה שיצאה מפיה, ואריקה הבחינה בניצוץ הניצת בעיניה. בירגיט פתחה וסגרה את ידיה שוב ושוב, כאילו אחזה בה עווית, והישירה מבט אל אריקה עד שאחת מהן נאלצה להפנות את עיניה. אריקה נכנעה ראשונה. עכשיו התבוננה סביבה בחדר. הכול, רק לא להביט בצערה של אמא של אלכסנדרה.

 

החדר היה מטופח אך מעט מצועצע מדי לטעמה של אריקה. הווילונות עתירי הבד נתלו במיומנות ותאמו את הכריות שעל הספות, שהיו עשויות מאותו בד בדוגמת פרחים גדולים. בכל שטח פנוי ניצבו חפצי נוי. קערות עץ מגולפות בסגנון כפרי מעוטרות בסרטים רקומים ברקמת צלבים, חלקו את החדר עם כלבי פורצלן בעלי עיניים לחות לנצח. מה שהציל את החדר היה החלון הגדול, שהנוף שנשקף בעדו היה מרהיב. אריקה הצטערה שאין ביכולתה להקפיא את הרגע כדי להמשיך להתבונן מבעד לחלון במקום להישאב לתוך האבל של האנשים האלה. תחת זאת הפנתה שוב את מבטה אל בני־הזוג קָרְלְגְרֶן.

 

"בירגיט, אני באמת לא יודעת. אלכסנדרה ואני היינו חברות לפני עשרים וחמש שנה. למעשה אני לא יודעת עליה שום דבר. ולפעמים אנחנו גם לא מכירים אנשים טוב כמו שנדמה לנו..."

 

אריקה עצמה חשבה שדבריה נשמעים עלובים. נדמה היה לה שהם נחבטים בקירות ושבים אליה. הפעם קַרְל־אֶרִיק פתח בדברים. הוא השתחרר מלפיתתה של בירגיט ורכן קדימה כאילו ביקש לוודא שאריקה לא תפספס ולוּ מילה אחת ממה שהוא מתכוון לומר.

 

"אני יודע שזה נשמע כאילו אנחנו מתכחשים למה שקרה, ואולי אנחנו לא עושים כרגע רושם מיושב במיוחד, אבל גם אם אלכס היתה שולחת יד בנפשה מסיבה כזו או אחרת, היא לעולם, ואני חוזר, לעולם, לא היתה עושה את זה בדרך הזאת! את בטח זוכרת בעצמך עד כמה אלכס פחדה מדם, פחד היסטרי כמעט. אם קרה שנחתכה, אפילו חתך קטן ביותר, היא היתה היסטרית לגמרי עד שכיסינו אותו בפלסטר. היא אפילו התעלפה למראה של דם. בגלל זה אני בטוח שהיא היתה בוחרת כדורי שינה, למשל. אין שום סיכוי שאלכס היתה מסוגלת לקחת סכין גילוח ולחתוך את עצמה, קודם ביד אחת ואחר כך בשנייה. וכמו שאשתי אומרת, אלכס היתה שברירית. היא לא היתה אדם אמיץ, ממש לא. צריך כוח פנימי כדי לשלוח יד בנפשך. לא היה לה הכוח הזה."

 

קולו היה תקיף, ואף שהיא עדיין היתה משוכנעת שמה שהיא שומעת זה התקווה של שני אנשים נואשים, אריקה לא יכלה שלא לחוש ספק מסוים. במחשבה שנייה, היה נדמה לה שמשהו לא היה כַּשוּרָה כשהיא נכנסה אתמול בבוקר לחדר האמבטיה. לא שמציאת גופה יכולה בכלל להיות כַּשוּרָה, אבל משהו באווירה ששררה בחדר לא ממש תאם את מה שקרה בו. נוכחות, צל. זה התיאור הקרוב ביותר שיכלה להעלות בדעתה. היא עדיין סברה שמשהו דחף את אלכסנדרה וִיקְנֶר להתאבד, אבל היא לא יכלה להתכחש לכך שהיה משהו בטענות העקשניות של בני־הזוג קָרְלְגְרֶן.

 

פתאום היא שמה לב עד כמה אלכס הבוגרת דמתה בחיצוניותה לאִמה. בירגיט קָרְלְגְרֶן היתה קטנה ורזה, עם שיער בהיר כמו של בתה, אבל במקום רעמת השיער הארוכה של אלכס היא היתה מסופרת בתספורת קָארֶה אופנתית. עכשיו היתה לבושה כולה בשחור, ולמרות צערה היה נדמה שהיא מוּדעת לאפקט המרשים שיוצר הניגוד בין הבהיר לכהה. תנועות קטנות הסגירו את הגנדרנות שלה. יד העוברת בזהירות על התספורת, צווארון המסודר כדי שייראה מושלם. אריקה נזכרה איזה מקדש עלייה לרגל שימשה המלתחה שלה לילדות בנות השמונה בשלב ההתחפשויות, ותיבת התכשיטים שלה היתה בעיניהן הדבר הקרוב ביותר לגן עדן בתקופה ההיא.

 

בעלה נראה לידה חסר ייחוד. הוא היה גבר נאה, אבל לא משך כל תשומת לב. פניו היו ארוכות וצרות, חרושות קמטים עדינים, וקו השיער שלו נסוג גבוה עד לקודקודו. גם קַרְל־אֶרִיק היה לבוש כולו בשחור, אבל בשונה מאשתו, השחור רק הדגיש את אפרוריותו. אריקה הרגישה שהגיע הזמן ללכת. היא תהתה מה בעצם רצתה להשיג בביקור הזה.

 

היא קמה מהספה וכמוה גם בני־הזוג קָרְלְגְרֶן. בירגיט נתנה בבעלה מבט תובעני, כאילו הפצירה בו להגיד משהו. מן הסתם משהו שהם שוחחו עליו ביניהם לפני שאריקה הגיעה.

 

"היינו רוצים שתכתבי משהו על אלכס. לפרסום בבּוֹהוּסלֶנִינְגֶן5. על האישיות שלה, על חלומותיה - ועל מותה. רשימה לזכרה, על החיים שלה, זה חשוב מאוד לי ולבירגיט."

 

"אתם לא מעדיפים לפרסם משהו ב-GP?6 כלומר, היא הרי גרה בגֶטֶבּורג, נכון? וגם אתם, בעצם."

 

"פְיֶלְבָּקָה תמיד היתה ותמיד תהיה הבית שלנו. וזה נכון גם לגבי אלכס. את יכולה בתור התחלה לדבר עם בעלה, הנריק. דיברנו איתו, והוא מוכן להתראיין. את תקבלי כמובן פיצוי על כל ההוצאות שיהיו לך."

 

זה היה כנראה סימן לכך שהשיחה הסתיימה. בלי שבעצם הסכימה לקבל את המשימה, כשהדלת נסגרה מאחוריה מצאה אריקה את עצמה עומדת בחוץ על המדרגות, עם מספר הטלפון והכתובת של הנריק וִיקְנֶר בידה. אף על פי שלמען האמת היא לא ממש רצתה לקבל על עצמה את המשימה הזאת, במוח הסופרת שלה החל הרעיון לקרום עור וגידים. אריקה ניסתה להתנער מהמחשבה על כך, והרגישה כמו אדם רע רק בשל העובדה שחשבה על כך, אבל המחשבה העיקשת סירבה להרפות ממנה. סיפור על דרכו של אדם בעקבות גורלו. הסבר לְמה שדחף אישה צעירה, יפה וככל הנראה מיוחסת, אל מוות שבחרה בו בעצמה. בסדר, בלי לנקוב מפורשות בשמה של אלכס, כמובן, אבל סיפור שיתבסס על מה שתצליח לגלות בקשר לנסיבות מותה של אלכס. אריקה פירסמה עד כה ארבעה ספרים, אבל כולם היו ביוגרפיות על סופרות גדולות אחרות. האומץ לכתוב סיפורים משלה עדיין לא נבט בה, אבל היא ידעה שיש בתוכה ספרים שמחכים שהיא תעלה אותם על הכתב. הסיפור הזה אולי יספק לה את הדחיפה, את ההשראה שציפתה שתגיע. העובדה שהכירה פעם את אלכס רק תועיל.

 

האדם שבה התפתל באי נוחות לנוכח המחשבה הזאת, אך הסופרת צהלה.