קזינו

פרולוג

בֵּק

בן ארבע עשרה

אצבעותיי שלובות וראשי מושפל. אני מושך באפי מדי פעם, מחזיק את הדמעות שמאיימות לפרוץ בגלל הכעס העצור בתוכי. קול, אחי הגדול, עזב לפני כמה ימים ומאז אני מתמודד לבד עם הוריי. כשהוא היה בבית המצב היה נסבל כי המזג החם והרגזנות שלהם התחלקו בין שנינו. עכשיו נשארתי לבד עם הוריי הממורמרים. מאז הנפילה הגדולה של אבא, לפני שנים, הם לא הצליחו לאסוף את עצמם ולקום מחדש, ואת כל הכעס שלהם הם מוציאים עליי ובעבר גם על קול.

הם לא נותנים לי להיכנס הביתה לישון כבר שלושה ימים ברציפות. לפני שעה ניסיתי לחזור ואימא טרקה לי את הדלת בפנים ואמרה שאני כפוי טובה, חסר תועלת ומציק.

וזה מצחיק כי תמיד כשאני נמצא בבית אני נשאר בחדר ומשתדל לא להתקרב אליהם או להטריד אותם. כבר שנים אני לא מבקש מהם דבר. אני רחוק מלהיות כפוי טובה, חסר תועלת או מציק. אני משיג כסף בעבודות מזדמנות ולא חוקיות כדי שיהיה לי כסף משלי. וזה קשה.

את המקום שאני נמצא בו עכשיו מצאתי לפני שני לילות. אני יושב על מדרגות אבן קרות וחלקות, קיר בטון מקיף את המעבר בצורת מעגל ומוביל לקומה העליונה, לחנות בוטיק כלשהי שנפתחת רק בבוקר, כשאני כבר לא נמצא. קר, ובשעות הלילה זה הופך גרוע יותר. אימא לא נתנה לי להיכנס כדי לקחת סווטשירט או משהו מחמם אחר. היא שקועה עמוק בצרות שלה ושל אבא ובכלל לא אכפת להם ממני.

אני יושב במרכז המדרגות, שומע צעדים ונדרך. ביומיים האחרונים אף אחד לא נכנס לכאן בשעות האלה. ילדה עולה במדרגות. היא עוד לא מבחינה בי. אני בוהה בה והלב שלי דופק כשהיא מרימה את הראש ומבחינה בי סוף סוף.

החיוך שלה דועך ואנחנו מסתכלים זה על זה.

"אתה בסדר?" היא שואלת אותי בשקט, מבחינה במצבי. אני לא עונה. "קר לך? אתה רועד."

"איפה ההורים שלך?"

"מחכים לי בחוץ, אני באתי לקנות כאן."

"החנות סגורה."

היא בוחנת אותי ונראית מעט עצובה, אולי היא מחקה את ההבעה שלי. "מה קרה לך?" היא עולה שתי מדרגות ונעצרת כשאני זוקף את גבי.

"אני בסדר, ילדה."

"איפה ההורים שלך?"

אני מרגיש צביטה קטנה בלב. "ההורים שלי," אני מגחך. "אין לי הורים ואחי עזב."

עיניה הירוקות נראות גדולות יותר כשהיא מביטה בי ברחמים. "ויש לך חברים?"

"לא."

"אני יכולה להיות חברה שלך."

"את קטנה."

"אני בת עשר."

"ואני בן ארבע עשרה."

"כמו אחי," היא מתרגשת מעט. "אולי אתם תהיו חברים? איפה אתה לומד?"

"אני לא לומד."

"מה? למה?" היא נשמעת מבולבלת, מכניסה את ידיה לכיסי הפוטר שנראה גדול עליה בכמה מידות. "אחי לומד בבית ספר פרטי, אבל הוא על מלגה, ככה הוא סיפר לי," היא מספרת ומציינת את שם המקום, את השם של אח שלה, את הכיתה. היא מספרת לי עליו כל דבר אפשרי עד שאנחנו שומעים קריאה של אישה.

"אווה."

"זאת אימא שלי."

"אז כדאי שתלכי."

"כן." היא מחזירה את מבטה אליי, מורידה את הפוטר הכהה ומושיטה לי אותו. "זה של אחי, זה יתאים לך, קר." אני בוהה בה. "תיקח את זה, ותבטיח שתכיר את אחי. בטח תהיו חברים ממש טובים, גם ליאם צריך חברים."

אני מחייך כי משום מה זה מצחיק אותי שהאחות הקטנה של ליאם מוצאת לו חברים. אני לוקח ממנה את הפוטר והיא מחייכת.

"אווה!"

"אתה תהיה בסדר, נכון?"

"תמיד."

"אתה חזק, רואים." היא מתקרבת אליי, מפתיעה אותי בחיבוק שאני לא מספיק להחזיר, וממהרת החוצה מהמאורה הקטנה שהפכתי לשלי עד הבוקר.

היא נעלמת ושוב אני נשאר לבד, רק שהפעם, בזכות הילדה הזאת, משהו בתוכי משתנה. הפוטר חמים ואני מרגיש הקלה מיידית מהקור. אני בוהה ביציאה והרגשה שאני לא מכיר מציפה את חזי.

אני לא מבין את זה, אבל כמה ימים אחר כך אני הולך לבית הספר שהיא דיברה עליו כדי להגיש בקשה למלגה. הוריי חותמים על כל המסמכים אחרי שאני נלחם בהם שיאפשרו לי ללמוד שם.

כשאני מתחבר עם אח שלה, ליאם, אני מבין מה הייתה ההרגשה שהציפה אותי.

זו תקווה. תקווה שאולי אפגוש אותה שוב כשהמצב שלי יהיה אחר, ואהיה במקום שונה בחיי.

1

אווה

זה מרגש. אני מרגישה את האדרנלין זורם בדמי ומתפשט עם כל רגע שעובר. אני מחכה להיכנס למועדון. יש הרבה שמועות על המועדון הזה. אומרים שהוא מפוקפק, שמגיעים לכאן בעיקר אנשים שקשורים לעולם התחתון, ובמקום לפחד אני מתרגשת. אני כאן כי הפסדתי לוויקטוריה בהתערבות ועליי לקיים את חלקי. וינס וקלואי שונאים את ההתערבויות שלנו, חוזרים בפנינו שבסוף ניפגע בגלל ההתנהגות חסרת האחריות שלנו, ולכן לא שיתפנו אותם על ההתערבות הזאת או על רמת המסוכנות שלה.

אנשי אבטחה בודקים ביסודיות כל אדם שנכנס, מזכירים בדיקה מקיפה בשדה התעופה. צעקות נשמעות מהכניסה ושני מאבטחים תופסים בחור וגוררים אותו אל חדר סמוך. מעניין מה קורה שם. תורי מגיע ומאבטחת ממששת אותי, בודקת אותי ביסודיות, ורק כשהיא מאשרת שאני נקייה המאבטח הנוסף מאפשר לי להיכנס.

מוזיקה חזקה מהדהדת באוזניי, אורות המועדון מרצדים על פי קצב המוזיקה, ריח הסיגריות והעשן מקשים עליי לנשום. רוב האנשים במועדון לובשים בגדים שחורים או כהים, גברים ונשים כאחד. הבגדים הלבנים שלי לא מתאימים פה. הכול כאן שונה, לא רגיל.

אני מתקדמת אל הבר ומזמינה משקה, משלמת לברמן, לוגמת מהמשקה ומצלמת את עצמי על רקע רחבת הריקודים. אני שולחת את התמונה לוויקטוריה, לוגמת בפעם האחרונה מהכוס ומחזירה אותה לדלפק.

אני מפלסת את דרכי אל מרכז הרחבה, מניעה את האגן לפי קצב המוזיקה המשתנה, מצלמת את עצמי מלמטה למעלה במהלך ריקוד איטי ומעלה את הסרטון. אני מצלמת עוד כמה תמונות, נהנית מהמוזיקה ומקריאות השמחה של האנשים סביבי, ומחזירה את הטלפון לכיס. אני כבר אוהבת את המקום. אני חוזרת לרקוד ולנוע לפי הקצב.

אני מרגישה ידיים על מותניי ומעיפה אותן. לא באתי הנה כדי לחפש סטוץ, אבל אם חושבים על זה, אולי זה לא יזיק. אשמח למעט הסחת דעת. לא, אני לא עד כדי כך פרועה, אין סיכוי שאצא מכאן עם מישהו. אין סיכוי שאתן לבחור שהגיע למועדון כמו זה לגעת בי או להתקרב יותר מדי. אני לא רוצה להתעסק עם אנשים שמשויכים לעולם התחתון, לא משנה כמה המחשבה מדליקה אותי ומסקרנת, החיים שלי ושל המשפחה שלי חשובים יותר.

כשאני מתעייפת אני חוזרת אל הבר ומזמינה משקה נוסף, לא ממהרת הפעם.

הטלפון שלי מתחיל לרטוט ושמה של קלואי מופיע על הצג. אני מניחה את הטלפון בצד ורואה שגם וינס מתקשר. אני מכבה את הטלפון ומחזירה לכיס, נעמדת ומסדרת את שערי, ועיניי מצטלבות עם עיניים כהות ועמוקות של גבר. השיער שלו שחור ורטוב, נצמד לפניו החדות ואני רוצה להסיט אותו הצידה. כתפיו רחבות, ממלאות את החולצה הלבנה והרטובה, שמבליטה את קווי המתאר של גוף רחב ומפוסל. הגובה שלו נראה כמטר ותשעים של שלמות גברית. כמוני, הוא מהיחידים שלובשים לבן.

הוא עומד במרחק מה ממני ולא רוקד. העמידה שלו בטוחה, נינוחה, מחשמלת, ואני מרגישה כאילו הוא הכוח הכי חזק בחדר. מישהו מדבר איתו, אבל נראה שהוא לא מקשיב. הוא מסתכל מסביב, ואז עוד מבט אחד אליי, ישיר, חד, ופתאום כל האנשים סביבי נעלמים. מים מותזים מעליי ואני מזהה את מקור ההתזה בעמדת הדי־ג'יי. אני מפלסת את דרכי בחזרה למרכז הרחבה, רוקדת עם ידיים באוויר בעוד המים מצננים את גופי המיוזע.

ידיים גבריות תופסות את מותניי לפתע. הוא מושך אותי אליו ולוחש באוזני, "את לא שייכת לכאן."

אני מסתובבת ומזהה את הבחור מקודם. מקרוב הוא מושלם אפילו יותר, אף פעם לא ראיתי מישהו כמוהו. אני סורקת אותו בלי בושה והוא מחייך כמעט בזדוניות.

"ומה גורם לך להגיד את זה?"

"תחושת בטן." קשה לא לבחון את שרירי גופו מקרוב, בעיקר כי החולצה הלבנה שקופה וצמודה לגופו. "תרקדי איתי?" הוא מושיט לי את ידו ואני לוקחת אותה. הוא מסובב אותי ומצמיד את גבי לחזהו, מניע את האגן שלו לפי הקצב ומוביל אותי לנוע איתו כשישבני מתחכך במפשעתו.

ידו הגדולה מלטפת את דרכה מהמותן שלי אל בטני ואני נושכת קלות את שפתיי ומקבלת את המגע החם שלו. אני מניחה את ידי על ידו שעל בטני ושפתיו מברישות את אוזני. הנשימות שלי מאיצות ואני עוצמת לרגע את עיניי. "אתה שייך לכאן?" אני מטה את ראשי לאחור אליו.

"תלוי."

"במה?"

"באיזו תשובה תרצי לקבל."

אני מגחכת ומתרחקת ממנו. הוא לא מרפה ממותניי ואני עומדת מולו פנים אל פנים. "אתה אומר רק מה שבחורה רוצה לשמוע?" ידיי נחות על זרועותיו. "אני לא נופלת לזה."

הוא דוחק בי לרקוד שוב וזה מה שאני עושה, אפילו שאני יודעת שיכול להיות שעבריין, פושע, בן אדם מסוכן נוגע בי עכשיו. זה תכף נגמר, זה רק בשביל ההנאה.

"אני לא חושב שכדאי לך להישאר במקום כזה. אנשים מסוכנים מסתובבים כאן." קולו עמוק ומחוספס, ויש בו עוצמה לא מתאמצת. אני ממשיכה להזיז את אגני ואז יורדת לאט לאט בעודי מלטפת את שרירי בטנו.

"כמוך?" אני עולה בחזרה.

הוא רוכן אליי, שפתיו מברישות, נוגעות לא נוגעות בשפתיי בזמן ששנינו נעים לפי קצב המוזיקה. אני מבינה מה אני עושה, נראה שאני לא שיכורה לגמרי, ומתרחקת ממנו. אני נמשכת אליו, אבל הגבר הזה אישר בין השורות מה סוג האנשים שנמצאים כאן.

"מה קרה? חטפת רגליים קרות?" הוא הולך אחריי לבר כשאני מנסה להתרחק, תופס במרפקי כדי לעצור אותי. אני אוחזת בזרועותיו השריריות והחזקות כדי ליצור בינינו מרחק. צבע עיניו חום עמוק כהה, זיפים קטנים ושחורים מעטרים את פניו ונותנים לו מראה מחוספס. תתרכזי, אווה.

"אני לא בעניין."

"אני מבין."

"אתה מוכן לעזוב אותי?!"

"עזבתי מזמן, מתוקה. זו את שמחזיקה אותי." הוא מחייך בשעשוע ואני משחררת אותו במהירות. "שיכורה קצת?"

"לא."

"נראה שכן. הגעת ברכב?"

"כן." אני מבולבלת, הוא דואג לי? הוא לא מכיר אותי. "למה?"

"אם את רוצה, אפשר ללכת לבר. נזמין מים, בלי מחויבות לכלום." הוא מרים את ידיו בסוג של כניעה, חיוך קל על פניו.

אני לא שולטת בחיוך שעולה על פניי. אני משועשעת. הוא חתיך ונחמד ולא לוחץ אז למה לא? "כן, אפשר."

הוא מחייך ומושיט לי את ידו, אני אוחזת בה וליבי פועם קצת יותר מהר ממגע ידו החזקה והמחוספסת. הוא מזמין לנו בקבוקי מים ואנחנו הולכים לשבת על אחת הספות. הזמן עובר, אנחנו לא מדברים הרבה ומשום מה זה לא מביך. התחושה נעימה. הוא כנראה מרגיש את המבט שלי עליו יותר מדי זמן ובוחן את פניי באותו אופן, כאילו הוא מהופנט.

"את יפה, את יודעת?" ידו עולה לעטוף את פניי וכשאני לא מתנגדת הוא מתקרב ואגודלו מלטף את שפתיי. אני מאבדת את היכולת לדבר. הוא רוכן לעברי ושפתיי נפשקות, בעיקר כי אין לי רצון לעצור את מגע שפתיו בשלי. הן רכות, נעימות ואני מרגישה כאילו זיקוקים מתפוצצים בגופי. הוא מעמיק את הנשיקה ומחליק את לשונו לפי, לוקח שליטה מלאה על הקצב. הנשיקה הופכת אגרסיבית יותר ואני יודעת שהלך עליי. הוא רוצה להוכיח כאן משהו, ומצליח. לפי החום שמתפשט בגופי אני מבינה טוב מאוד איפה אסיים את הלילה.

איתו.

2

אווה

אני מתעוררת בחדר בבית מלון, ראשי מונח על כתפו של הבחור מאמש וזרועו כרוכה סביב גופי ברישול. רגלינו סבוכות ואני עוצמת את עיניי בחוזקה ומקללת בראשי את הבחירות שלי. במקום להתעורר עם הנגאובר כמו שציפיתי התעוררתי עם חרטה. עשיתי מה שהבטחתי לעצמי שלא אעשה ושכבתי עם גבר זר שיכול להיות מהעולם התחתון. פלשבקים של שפתיו על עורי, של ידיו מטיילות על גופי עולים בזיכרוני. החרטה מתעצמת בתוכי ובחילה עולה בי. היה לי טוב איתו, מדהים, אבל אכזבתי את עצמי. אני מנסה להתרחק ממנו בלי להעיר אותו, תופסת בעדינות את ידו ומעבירה אותה מגופי אל המיטה, מתיישבת ומציצה בשעון שעל השידה. השעה חמש וחצי בבוקר.

ידו נכרכת סביבי כשאני מנסה לקום. גבי מוטח בחזרה אל המיטה והוא נשכב מעליי, מלטף את צד פניי ומרחיק את שערי לאחור.

"מנסה להתגנב החוצה?"

"הבהלת אותי."

"מצטער, יפה." הוא מחייך, ובתוספת לקולו הצרוד בטני מתהפכת.

"זוז, בבקשה. אני רוצה להתלבש."

"אולי תישארי?" הוא מלטף בשפתיו את עורי, מנשק קלות כאילו היה המאהב שלי ולא בחור שפגשתי לפני כמה שעות ובילינו לילה יחד.

"לא." אני לא יכולה לחזור על הטעות, לא משנה כמה המגע שלו נעים ומפתה. "זאת הייתה טעות. אני לא יכולה לעשות את זה שוב."

"טעות? לא נהנית?" הוא נשמע... מודאג?

אני מרימה את ידי אל פניו, יורדת לאט אל עורפו. עיניו בוערות בתשוקה שראיתי בהן גם אתמול. אני מפתיעה אותו, הופכת אותו ומתיישבת עליו. "נהניתי. עכשיו אני צריכה ללכת." אני קמה, אוספת את בגדיי מהרצפה ומתלבשת בזריזות.

הוא מתלבש ומושיט לי יד, עומד מולי בג'ינס ובחזה חשוף. עיניי מתקבעות על גופו. חטוב כמו יצירת אומנות חיה. הוא נראה גבר עוצמתי שמודע לכוח שלו וזה מראה שקשה לעמוד בפניו. אני נלחמת בדחף לגעת בו, להרגיש אותו.

"אני לא יודע אם את זוכרת, אבל הרכב שלך לא כאן." קולו העמוק מנתק אותי מהבועה. "הגענו לכאן ברכב שלי."

"אקח מונית בחזרה לשם."

"אסיע אותך."

"לא, זה בסדר, תודה." אני מפנה לו את גבי כדי לנעול נעליים ולברוח מכאן, אבל הוא שוב אוחז בי. אני נדחקת לאחור עד שגבי נתקל בקיר ואין לי לאן לברוח.

הוא מתקדם אליי, אוחז בפניי במגע בטוח וחם שהופך את בטני בציפייה. אצבעותיו מחליקות בעדינות אל צווארי. "לא הייתי רוצה שנסיים ככה, אווה." הוא סוגר את המרווח בינינו עד ששפתינו כמעט נוגעות.

"איך אתה יודע את השם שלי?"

"אמרת אותו אתמול. נראה שאת לא זוכרת את השם שלי, אני בק." הוא מחייך ואני שמה לב לנקודות החן הקטנות שפזורות על פניו ומוסיפות לו יופי. "תני לי להסיע אותך לרכב שלך." אני רוצה לסרב ולא מוצאת את המילים, מוסחת מההרגשה של נשימותיו על שפתיי, מהקרבה אליו. "מאיפה את?"

"למה אתה רוצה לדעת?" אני נושמת כאילו סיימתי ריצה ארוכה. "אנחנו לא ניפגש שוב."

"למה לא?" הוא מטה קלות את ראשו.

"כי..." כי אתה עבריין? חלק מהעולם התחתון?

"כן?" הוא שוב מזיז את שערי אל מאחורי אוזני ומלטף בעדינות את פניי.

"כי אני לא מעוניינת."

ההבעה שלו משתנה למשהו קר יותר והוא מתרחק. אני מנסה לא לחשוב על כמה החום והמגע שלו חסרים לי. אנחנו אפילו לא מכירים.

"אוקיי, תני לי לפחות לקחת אותך בחזרה לרכב שלך." הוא מרים את החולצה שלו מהרצפה.

"אני יכולה להגיע לשם בעצמי." אני צריכה להתרחק ממך מהר.

"אני לא רוצה שתגיעי לשם בעצמך."

"למה?"

"כי אני יכול לקחת אותך כמובן."

"אבל..." המשך המשפט דועך כשאני צופה בו אוסף את הדברים שלי. מי זה הבחור הזה? הוא עושה הצגה? זה לא הגיוני שמישהו מסוכן יהיה כזה נחמד אל בחורה שבבירור מנסה להרחיק אותו.

"קדימה." הוא נותן לי את התיק. "אלא אם כן את רוצה להישאר." הוא קורץ, מחייך אליי חיוך כובש ואני אבודה.

השעה שבע בבוקר כשאנחנו נוסעים בחזרה למועדון, אחרי ששוב בילינו את השעה האחרונה במיטה. טיפשה, אני יודעת, אבל היה לי קשה לעמוד בפניו. אני יכולה עוד להרגיש את המגע שלו על עורי, את ידיו הגדולות והחמות מלטפות אותי. את הפה שלו ואיך הוא ידע לזהות כל מקום רגיש. אני נזכרת בלחישות שלו שהתערבבו בנשימה שלי. הפנים שלי בוערות ואני מתעצבנת מהתגובה שלי, מהעובדה שנהיה לי חם באופן מסוכן ברכב. ממש לידו.

"מה קרה?" הוא מניח יד על ירכי.

"לא תכננתי לשכב עם מישהו כמוך."

"מישהו כמוני?" הוא בוחן אותי. "תסבירי לי מה זה אומר, מישהו כמוני."

אני מרחיקה את ידו והוא מביט בי, לא מרוצה.

"מישהו שמתעסק במה שאתה מתעסק."

"ובמה אני מתעסק?" הוא זוקף גבה. "את לא יודעת במה אני עובד. את לא מכירה אותי."

"אבל אתה לא מכחיש את מה שאני אומרת." שתיקה. "אני כזאת מטומטמת."

"אווה, את לא סבלת איתי. חוץ מזה אני צופה לנו עוד כמה פעמים כאלה."

"אל תצפה כי אני לא מתכוונת לחזור למועדון הזה יותר, ואני לא מתכוונת להחליף איתך טלפונים."

"כבר יש לי את המספר שלך."

"מה?" אני מכווצת את גבותיי. "איך?"

"התקשרתי מהטלפון שלך לשלי." האופן הקליל שהוא אומר את זה מכעיס אותי.

"נגעת בטלפון שלי בלי רשות?"

"אני מצטער." הוא לא נשמע מצטער.

"זו חדירה לפרטיות."

"עברנו את זה כבר, את לא חושבת?" הוא מחייך.

"אתה לא מצחיק." הקמט בין גבותיי מעמיק.

"במה את עובדת?" הוא מתעלם מהכעס שלי ומנסה לנהל שיחה קלילה.

"אני לא רוצה לענות לך על זה."

"אוקי, אז בת כמה את?"

"אני לא רוצה לדבר, בכלל."

"למה את כועסת, מתוקה?" האופן שהוא מכנה אותי, בקול עמוק ועשיר, הופך את בטני וחום קל עולה בלחיי. הוא לא רגיל, זה בטוח, ואני לא יודעת אם אני אמורה לפחד מכך שהוא מנסה לדעת עליי פרטים, שהוא לקח את מספר הטלפון שלי.

זה מלחיץ אותי. מה הוא יעשה עם המידע הזה? עשיתי טעות, ללכת למועדון הזה, לשכב איתו. זו הייתה טעות.

"בן כמה אתה?" אני מנסה להעביר את הנושא אליו.

"עשרים ושבע." מבוגר ממני בארבע שנים. כשאנחנו מגיעים אל מגרש החניה אני יוצאת מחוץ לרכב בלי להיפרד. "את לא אומרת לי להתראות?"

אני מגיעה לסף, הלחץ משתלט עליי ואני מתפרצת בלי מחשבה. "תקשיב, היה נחמד, אבל אני לא מעוניינת לפגוש אותך יותר. זה היה לילה אחד, זה לא יקרה שוב, אז כדאי שתעזוב אותי לנפשי ולא תיצור איתי קשר!" אני טורקת את דלת רכבו, נכנסת לרכבי ומתניעה, משתלבת בתנועה ונוסעת מהר ורחוק ממנו ככל האפשר.

אני מגיעה הביתה, מנופפת להוריי שיושבים בחצר האחורית ועולה לחדרי. אני עונה להודעות של קלואי ווינס והם מתקשרים אליי בשיחת וידיאו. אני מוסיפה את ויקטוריה לשיחה ואנחנו צוחקים על מה שעשיתי. אני מעמידה פנים שאני מתייחסת לזה בקלילות יותר ממה שאני מרגישה.

"אווה, את צריכה להיזהר," וינס אומר בתוקף. "אני מקווה שלא משכת תשומת לב במקום ההוא."

"לפי ההיקי שעל הצוואר שלה נראה שהיא קיבלה יותר מתשומת לב." ויקטוריה צוחקת.

"היי," אני קוראת ומסתירה את צווארי בשיער.

קלואי עדיין בשוק. "לא פחדת? את לא יודעת מיהו."

"זה נקרא סטוץ, קלואי." אני מגלגלת את עיניי. "ולא, לא פחדתי כי זה לא יקרה שוב."

"את מגיעה היום לעבודה?" וינס שואל.

"כן, כדאי שאלך להתארגן. אראה אתכם שם. ביי, נשיקות." אני מנתקת וקמה להתארגן לעבודה בבית היתומים. המקום האהוב עליי ביותר, מקום שנותן לי תקווה ושמחה.