1. נלכדתי, 1996
נסעתי בסובארו הלבנה הקטנה שלי בצומת של אחד הכבישים הצרים המובילים אל הכביש הראשי מחוץ לרמאללה. לחצתי קלות על הבלם, והתקרבתי אל אחד מאינספור המחסומים המנקדים את הכבישים המובילים לירושלים וממנה.
"כבה את המנוע! עצור את הרכב!" צעק מישהו בערבית רצוצה.
בלי אזהרה זינקו שישה חיילים ישראלים מתוך השיחים וחסמו את המכונית שלי, כל אחד מהם נשא מקלע, וכל מקלע כוון ישירות אל ראשי.
בהלה הציפה את גרוני. עצרתי את המכונית וזרקתי את המפתחות מהחלון הפתוח.
"צא! צא!"
בלי לבזבז זמן, אחד האנשים פתח את הדלת בתנופה והשליך אותי על הקרקע המאובקת. בקושי הספקתי לכסות את ראשי לפני שהתחילו המכות. אבל אפילו כשניסיתי להגן על פני, הנעליים הכבדות של החיילים מצאו במהירות מטרות אחרות: צלעות, כליות, גב, צוואר, גולגולת.
שניים מהם הקימו אותי על רגלי, משכו אותי אל המחסום, ושם הורידו אותי בכוח על ברכי מאחורי מתרס בטון. ידי היו קשורות מאחורי גבי באזיקי פלסטיק חדים שהודקו חזק מדי. מישהו כיסה את עיני ודחף אותי אחורה על הרצפה של הג'יפ. פחד התערבב בזעם כשתהיתי לאן הם לוקחים אותי ולכמה זמן. הייתי בקושי בן שמונה־עשרה ובמרחק שבועות מעטים מבחינות הגמר בתיכון. מה הולך לקרות לי?
אחרי נסיעה קצרה למדי הג'יפ האט ונעצר. חייל משך אותי החוצה והתיר את כיסוי העיניים. מיצמצתי באור השמש העזה והבנתי שאנחנו במחנה עופר. עופר היה אחד המתקנים הצבאיים הגדולים ביותר והמאובטחים ביותר בגדה המערבית.
כשהתקרבנו לעבר הבניין הראשי חלפנו על פני כמה טנקים עטופים ביריעות ברזנט. התלוליות המפלצתיות תמיד סיקרנו אותי, בכל פעם שראיתי אותן מחוץ לשערים. הן נראו כמו סלעים ענקיים.
לאחר שנכנסנו לבניין בא רופא ובדק אותי במהירות, כנראה כדי לוודא שאני כשיר לעמוד בחקירה. מן הסתם עברתי את הבחינה, כי בתוך דקות הוחזרו למקומם האזיקים וכיסוי העיניים, ונדחפתי בחזרה לתוך הג'יפ.
כשניסיתי לעקם את גופי כדי שיתאים למרווח הקטן השמור בדרך כלל לרגליהם של הנוסעים, חייל אחד בעל גוף הניח את נעלו ישירות על ירכי ולחץ את קנה האם-16 שלו לתוך חזי. הצחנה החמה של אדי הדלק מילאה את רצפת הרכב ואילצה את גרוני להיסגר. בכל פעם שניסיתי לזוז מעט בתנוחה המכווצת, החייל תקע את הקנה עמוק יותר בתוך חזי.
בלי אזהרה, כאב צורב חלף בגופי וגרם לבהונותי להתכווץ. הרגשתי כאילו טיל התפוצץ לי בתוך הגולגולת. הכוח של המכה בא מהמושב הקדמי, והבנתי שאחד החיילים כנראה היכה אותי בקת המקלע. אבל לפני שהספקתי להגן על עצמי, הוא היכה אותי שוב, והפעם חזק יותר ובעין. ניסיתי לצאת מטווח פגיעתו, אבל החייל שהשתמש בי כהדום לרגליים גרר אותי בחזרה.
"אל תזוז, או שאני יורה בך!" הוא צעק.
אבל זה לא היה בשליטתי. בכל פעם שהחבר שלו היכה אותי, נרתעתי לאחור מהדחיפה, שלא מרצוני.
מתחת לכיסוי העיניים המחוספס העין התחילה להתנפח ולהיסגר, והרגשתי שאני מאבד את התחושה בַּפָּנים. הדם לא זרם ברגלי. הנשימות היו רדודות. מעודי לא הרגשתי כאב כזה. אבל גרוע יותר מהכאב הגופני היתה החרדה מכך שאני נתון לרחמיו של משהו חסר רחמים, משהו גס ולא אנושי. המחשבות התרוצצו בראשי כשהתאמצתי להבין את המניעים של המענים שלי. יכולתי להבין לחימה והריגה מתוך שנאה, זעם, נקמה, ואפילו מתוך הכרח. אבל לא עשיתי שום דבר לחיילים האלה. לא התנגדתי. עשיתי כל מה שנאמר לי לעשות. לא איימתי עליהם. הייתי כפוּת, קשור עיניים ולא חמוש. מה היה בתוך האנשים האלה שגרם להם הנאה כזו להכאיב לי? אפילו החיה השפלה ביותר הורגת מתוך סיבה, לא סתם בשביל הספורט.
חשבתי איך תרגיש אמי כשייוודע לה שנעצרתי. כיוון שאבי כבר ישב באותה תקופה בכלא ישראלי, אני הייתי הגבר במשפחה. האם יחזיקו אותי בכלא חודשים ושנים כמו שמחזיקים אותו? אם כן, מה יהיה עם אמי כשגם אני אלך? התחלתי להבין מה הרגיש אבי - חרד למשפחתו ומתייסר בידיעה שאנחנו דואגים לו. דמעות פרצו מעיני כשדימיתי לעצמי את פניה של אמי.
כמו כן שאלתי את עצמי אם כל שנות לימודי בתיכון היו לשווא. אם באמת אני עומד להיכנס לכלא ישראלי, אני אפסיד את בחינות הגמר בחודש הבא. מבול של שאלות וזעקות שטף אותי גם כשהמכות המשיכו לנחות עלי: למה אתם עושים לי את זה? מה עשיתי? אני לא מחבל! אני רק נער. למה אתם מכים אותי ככה?
אני די בטוח שהתעלפתי כמה פעמים, אבל בכל פעם שהכרתי חזרה אלי, החיילים עדיין היו שם, והיכו אותי. לא יכולתי לחמוק מהמכות. יכולתי רק לצרוח. הרגשתי את מיץ המרה עולה ועולה בגרוני, והקאתי על עצמי.
הרגשתי עצב עמוק לפני שאיבדתי את הכרתי. האם זה הסוף?
האם אמות עוד לפני שחיי התחילו באמת?
בן החמאס | 2. סולם האמונה, 1977-1955
שמי מסעבּ חסן יוּסֵף.
אני בנו הבכור של שייח' חסן יוסף, אחד משבעת מייסדי ארגון החמאס. נולדתי ברמאללה שבגדה המערבית, ואני בן לאחת המשפחות האסלאמיות הדתיות ביותר במזרח־התיכון.
הסיפור שלי מתחיל בסבי, שייח' יוסף דאוד, שהיה המנהיג הדתי - האימאם - של הכפר אל־ג'ניה, השוכן באזור בישראל שנקרא בתנ"ך יהודה ושומרון. הערצתי את סבי. זקנו הלבן והרך דיגדג את לחיי כשהוא חיבק אותי, ויכולתי לשבת שעות ולהקשיב לצליל קולו המתוק בזמן האד'אן, הקריאה לתפילה. והיו לי המון הזדמנויות לעשות זאת, מאחר שהמוסלמים נקראים להתפלל חמש פעמים ביום. הקריאה לתפילה וקריאת הקוראן אינן דבר קל כלל, אבל כאשר סבי עשה זאת, הצליל היה מאגי.
כשהייתי ילד היו מואזינים שעיצבנו אותי כל כך, עד שרציתי לדחוף סמרטוטים לאוזניים. אבל סבי היה אדם נלהב, והוא סחף את המאזינים עמוק לתוך המשמעות של האד'אן בזמן ששר. הוא האמין בכל מילה שביטא.
כארבע-מאות איש חיו באל־ג'ניה בימים שהכפר היה תחת שלטון ירדני וכיבוש ישראלי. אבל תושבי הכפר הקטן הזה לא התעניינו במיוחד בפוליטיקה. הכפר אל־ג'ניה, שקינן בתוך הגבעות הַגָּלִיוֹת מצפון־מזרח לרמאללה, היה מקום שלֵו ויפה מאוד. השקיעות בכפר צבעו הכול בגוני ורוד וסגול. האוויר היה נקי וצלול, ומראשי גבעות רבות היה אפשר לראות את הים.
בארבע לפנות בוקר בכל יום סבי כבר היה בדרכו למסגד. כשסיים את תפילות הבוקר, הוא היה לוקח את חמורו הקטן לשדה, לעבוד את האדמה, לטפל בעצי הזית, ולשתות מים רעננים מהמעיין שזרם במורד ההר. לא היה זיהום אוויר, כי בכל הכפר היתה רק מכונית אחת.
כשסבי היה בבית הוא קיבל בברכה זרם קבוע של מבקרים. הוא היה יותר מאימאם - הוא היה הכול לאנשי הכפר. הוא התפלל על כל תינוק שנולד ולחש את האד'אן באוזנו של הילד. כשמישהו מת, סבי רחץ אותו ומשח את גופו בשמן ועטף אותו בתכריכים. הוא השיא אותם, והוא קבר אותם.
אבי חסן היה בנו האהוב. גם כשהיה נער צעיר, לפני שנדרש ממנו, הלך אבי דרך קבע עם סבי אל המסגד. אף אחד מאחיו האחרים לא נמשך אל האסלאם כמוהו.
חסן למד לקרוא את האד'אן לצד אביו. וכמו אביו, הוא התברך בקול ובלהט ואנשים נענו לו. סבי היה גאה בו מאוד. כשמלאו לאבי שתים־עשרה אמר סבי, "חסן, הראית שאתה אוהב מאוד את אלוהים ואת האסלאם. לכן אני עומד לשלוח אותך לירושלים ללמוד שׁריעָה." השריעה היא הדין הדתי האסלאמי המסדיר את חיי היומיום, כמו ההלכה היהודית, ממשפחה והיגיינה ועד פוליטיקה וכלכלה.
חסן לא ידע דבר על פוליטיקה וכלכלה, ולא התעניין בזה. הוא פשוט רצה להיות כמו אביו. הוא רצה לקרוא בקוראן ולהתפלל בקול ולשרת אנשים. אלא שעד מהרה הוא נוכח לדעת שאביו היה הרבה יותר ממנהיג דתי אמין וממשרת ציבור אהוב.
כיוון שערכים ומסורות תמיד היו חשובים לערבים יותר מחוקות ובתי־משפט של המדינה, אנשים כמו סבי נעשו לעיתים קרובות הסמכות הגבוהה ביותר. מילתו של מנהיג דת נחשבה לחוק, בייחוד בתחומים שבהם מנהיגים חילונים היו חלשים או מושחתים.
אבי לא נשלח לירושלים רק ללימודי דת; אביו הכין אותו לשלטון. וכך, בשנים הבאות חי אבי ולמד בעיר העתיקה של ירושלים על יד מסגד אל־אקצה וכיפת הסלע - המבנה זהוב הכיפה המגדיר מבחינה חזותית את הפרופיל של ירושלים בעיני רוב עמי העולם. כשמלאו לו שמונה־עשרה הוא השלים את לימודיו ועבר לרמאללה, ושם הועסק מייד כאימאם של המסגד בעיר העתיקה. כשהוא מלא תשוקה לשרת את אללה ואת עמו, היה אבי להוט להתחיל בעבודתו בקהילה, בדיוק כמו שעשה אביו באל־ג'ניה.
אבל רמאללה לא היתה אל־ג'ניה. רמאללה היתה עיר סואנת. אל־ג'ניה היה כפר קטן ומנומנם. בפעם הראשונה שאבי נכנס למסגד, הוא נדהם למצוא חמישה זקנים בלבד שהמתינו לו. כל היתר היו כנראה בבתי־הקפה ובבתי־קולנוע שהקרינו סרטים פורנוגרפיים, השתכרו והימרו. אפילו המואזין במסגד הסמוך התקין מיקרופון וחוט מאריך בצריח, כדי שיוכל להמשיך במסורת האסלאמית בלי להפסיק את משחק הקלפים שלו.
ליבו של אבי נשבר למראה האנשים האלה, אם כי הוא לא ידע איך יוכל להגיע אליהם. אפילו חמשת הזקנים שלו הודו שבאו למסגד רק מפני שידעו שהם עומדים למות בקרוב וברצונם לעלות לגן-עדן, אבל לכל הפחות הם היו מוכנים להקשיב. וכך הוא עבד עם מה שעמד לרשותו. הוא הִנחה את האנשים האלה בתפילה, והוא לימד אותם את הקוראן. כעבור זמן קצר מאוד הם התאהבו בו כאילו היה מלאך שנשלח אליהם ממרום.
מחוץ למסגד זה היה סיפור אחר. בעיני רבים, אהבתו של אבי לאלוהי הקוראן רק הדגישה את גישתם השטחית לאמונה, והם נעלבו.
"מיהו הילד הזה שקורא לתפילה?" לעגו האנשים והצביעו על פני התינוק של אבי. "הוא לא שייך לכאן. הוא בעייתי."
"למה הבחור הקטן הזה מביך אותנו? רק זקנים הולכים למסגד."
"אני מעדיף להיות כלב ולא להיות אתה," צעק לו אחד מהם בפניו.
אבי סבל בשקט את ההצקות, אף פעם לא צעק בחזרה ולא הגן על עצמו. אבל אהבתו וחמלתו לאנשים לא הניחו לו לוותר. והוא המשיך לעשות את העבודה שנקרא לעשות: להאיץ באנשים לחזור אל האסלאם ואל אללה.
הוא סיפר על דאגותיו לסבי, שהבין מייד שהלהט והפוטנציאל של אבי גדולים ממה שחשב בתחילה. סבי שלח אותו לירדן ללימודי אסלאם מתקדמים. כפי שתראו בהמשך, האנשים שהוא פגש שם יְשַנוּ בסופו של דבר את מסלול ההיסטוריה של משפחתי, ואפילו ישפיעו על ההיסטוריה של הסכסוך במזרח־התיכון. אבל בטרם אמשיך, עלי לעשות הפסקה קלה כדי להסביר כמה נקודות חשובות בתולדות האסלאם, שיעזרו לכם להבין מדוע הפתרונות הדיפלומטיים הרבים לאינספור שהוצעו נכשלו כולם ואין ביכולתם להציע שום תקווה לשלום.
בין 1517 ל-1923, האסלאם - שהתגלם בח'ליפוּת העות'מאנית - התפשט מבסיסו שבטורקיה על פני שלוש יבשות. אבל אחרי כמה מאות שנים של עוצמה כלכלית ופוליטית גדולה, האימפריה העות'מאנית נעשתה צנטרליסטית ומושחתת, ואז החלה דעיכתה.
תחת שלטון הטורקים, כפרים מוסלמיים בכל המזרח־התיכון היו נתונים לרדיפות ולמיסוי מעיק. איסטנבול היתה פשוט רחוקה מדי, והח'ליף לא היה יכול להגן על המאמינים מול ההתעללויות של החיילים והפקידים המקומיים.
במאה העשרים התפכחו מוסלמים רבים והתחילו לחפש דרך חיים אחרת. חלקם פנו לאתיאיזם של הקומוניסטים. אחרים הטביעו את בעיותיהם באלכוהול, בהימורים ובפורנוגרפיה, שהובאו במידה רבה בידי אנשי המערב שהתפתו לבוא לאזור בגלל אוצרות הטבע בבטן האדמה והתיעוש הגובר.
בקהיר קם מורה צעיר בבית־ספר יסודי ושמו חסן אל־באנה, ובכה על בני ארצו העניים, חסרי העבודה וחסרי האלוהים. אבל הוא האשים את המערב, לא את הטורקים, והאמין שהתקווה היחידה לבני עמו, בייחוד הצעירים, היא חזרה אל הטוהר והפשטות של האסלאם.
הוא הלך אל בתי־הקפה, טיפס על שולחנות וכיסאות, והטיף לכולם על אללה. שיכורים לעגו לו. מנהיגי דת הטילו בו ספק. אבל רוב העם אהב אותו מפני שהוא נתן להם תקווה.
במרס 1928 הקים חסן אל־באנה את אגודת האחים המוסלמים. מטרת הארגון היתה לשקם את החברה על פי עקרונות האסלאם. בתוך עשר שנים כבר היו סניפים בכל מחוז במצרים. אחיו של אל־באנה הקים סניף בשטחי פלסטין ב-1935. ואחרי עשרים שנה מנו "האחים" כחצי מיליון במצרים לבדה.
חברי האחים המוסלמים באו בדרך כלל מהמעמדות העניים ביותר וחסרי ההשפעה - אבל הם היו נאמנים ודבקים במטרה. הם נתנו מכיסם כדי לעזור לאחיהם המוסלמים, כפי שמצווה הקוראן.
רבים במערב, שרואים את כל המוסלמים באופן סטריאוטיפי כטרוריסטים, אינם יודעים על הצד הזה של האסלאם, המשקף אהבה ורחמים. האסלאם דואג לעניים, לאלמנות וליתומים. הוא מספק חינוך ורווחה. הוא מאחד ומחזק. הצד הזה של האסלאם הוא שהניע את המנהיגים הראשונים של האחים המוסלמים. כמובן, קיים גם הצד האחר, זה שקורא למוסלמים לצאת לג'יהאד, להילחם ולהיאבק בעולם עד שיקימו ח'ליפוּת עולמית, שבראשה יעמוד אדם קדוש אחד ששולט ומדבר בשם אללה. חשוב שתבינו את זה ותזכרו זאת בהמשך. אבל נחזור לשיעור ההיסטוריה שלנו...
ב-1948 ניסו האחים המוסלמים לחולל הפיכה נגד הממשלה המצרית, שהאחים האשימו אותה בחילוניות הגוברת במדינה. אבל ההתקוממות הופסקה בטרם קיבלה תנופה כאשר הסתיים המנדט הבריטי וישראל הכריזה על עצמאותה כמדינה יהודית.
מוסלמים בכל המזרח־התיכון הזדעקו. על פי הקוראן, כאשר אויב פולש למדינה מוסלמית כלשהי, כל המוסלמים נקראים כאיש אחד להילחם ולהגן על ארצם. מנקודת הראות של העולם הערבי, זרים פלשו לפלסטין וכבשו אותה, את מקום משכנו של מסגד אל־אקצה, המקום השלישי בקדושתו לאסלאם אחרי מכה ומדינה. המסגד נבנה על האתר שעל פי האמונה עבר בו מוחמד עם המלאך גבריאל בדרכו לשמיים ודיבר עם אברהם, משה וישוע.
מצרים, לבנון, סוריה, ירדן ועיראק פלשו מייד למדינה היהודית החדשה. בין עשרת אלפי החיילים המצרים היו אלפי מתנדבים מקרב האחים המוסלמים. אבל הקואליציה הערבית נפלה במספרה ובכוחה לעומת היהודים. כעבור פחות משנה גורשו הצבאות הערביים.
כתוצאה מהמלחמה, כשלושת רבעי מיליון ערבים פלסטינים ברחו או גורשו מבתיהם בשטחים שנהפכו למדינת ישראל.
האומות המאוחדות אמנם העבירו את החלטה 194, שקבעה בין היתר כי "פליטים המבקשים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת", וכי "ישולם פיצוי על רכושם של אלה שיבחרו לא לשוב", אך ההמלצה הזאת מעולם לא מומשה. עשרות אלפי פלסטינים שברחו מישראל בזמן מלחמת 48' לא שבו לבתיהם ולאדמתם. רבים מפליטים אלה וצאצאיהם חיים עד היום במחנות פליטים עלובים המנוהלים בידי האו"ם.
כאשר חברי ארגון האחים המוסלמים, שעכשיו היו חמושים, חזרו אל שדה הקרב במצרים, ההפיכה המושעית יצאה שוב לדרך. אבל שמועות על תוכנית ההפיכה דלפו החוצה, וממשלת מצרים הוציאה את הארגון אל מחוץ לחוק, החרימה את רכושו וכלאה רבים מחבריו. אלה שנמלטו ממעצר רצחו את ראש ממשלת מצרים כמה שבועות לאחר מכן.
חסן אל־באנה עצמו נרצח ב-12 בפברואר 1949, כנראה בידי השירות החשאי של הממשלה. אבל האחים המוסלמים לא חוסלו. בתוך עשרים שנה בלבד טילטל חסן אל־באנה את האסלאם מתרדמתו, וחולל מהפכה עם לוחמים חמושים. בשנים הבאות המשיך הארגון לצרף אליו חברים ולהגביר את השפעתו בקרב העם, לא רק במצרים אלא גם בסוריה ובירדן השכנות.
כשאבי הגיע לירדן באמצע שנות השבעים, במטרה להמשיך בלימודיו, האחים המוסלמים שם היו מבוססים היטב ואהובים על העם. חברי הארגון עשו כל מה שאבי שאף אליו - עודדו את האמונה המחודשת בקרב אלה שהתרחקו מאורח החיים האסלאמי, ריפאו את הכואבים, וניסו להציל אנשים מההשפעות המשחיתות של החברה. הוא האמין שהאנשים האלה הם רפורמטורים דתיים של האסלאם, כמו שהיו מרטין לותר וּויליאם טינדייל לנצרות. הם רצו רק להציל אנשים ולשפר את חייהם, לא להרוג ולהרוס. וכשאבי פגש כמה מהמנהיגים הראשונים של הארגון, הוא אמר, "כן, זה מה שחיפשתי."
מה שראה אבי באותם ימים היה החלק באסלאם ששיקף אהבה וחמלה. מה שהוא לא ראה - מה שאולי מעולם לא הִרשה לעצמו לראות - היה הצד האחר של האסלאם.
החיים האסלאמיים דומים לסולם, עם תפילות ושבח לאללה בשלב התחתון. השלבים הגבוהים יותר מייצגים עזרה לעניים ולנזקקים, הקמת בתי־ספר ומפעלי צדקה. השלב הגבוה ביותר הוא ג'יהאד.
הסולם גבוה. מעטים נשאו את מבטם כדי לראות מה יש בראש הסולם. וההתקדמות הדרגתית בדרך כלל, כמעט לא מוחשית - כמו חתול שאורב לסנונית. הסנונית אינה מסירה לרגע את עיניה מהחתול הפוסע הלוך וחזור. אבל הסנונית אינה שופטת עומק. היא אינה רואה שהחתול מתקרב לאט־לאט עם כל צעד, עד אשר, כהרף עין, כפותיו מוכתמות בדם הסנונית.
מוסלמים מסורתיים עומדים לרגלי הסולם, חיים באשמה על כך שאינם מקיימים באמת את האסלאם. בראש הסולם עומדים פונדמנטליסטים, אלה שאתם רואים בחדשות, הורגים נשים וילדים לתפארת האל של הקוראן. המתונים נמצאים אי־שם בתווך.
אבל לאמיתו של דבר, מוסלמי מתון מסוכן יותר מפונדמנטליסט, מפני שהוא נראה לא מזיק, ולעולם אין לדעת מתי יעשה את הצעד הבא לקראת ראש הסולם. רוב המחבלים המתאבדים התחילו כמתונים.
ביום שהניח אבי את כף רגלו על השלב התחתון בסולם, הוא לא היה מסוגל להעלות בדעתו עד כמה ירחיק בטיפוסו מעל האידיאלים המקוריים שלו. וכעבור שלושים וחמש שנה הייתי רוצה לשאול אותו: אתה זוכר איפה התחלת? ראית את כל האנשים האבודים האלה, ליבך יצא אליהם, ורצית שהם יבואו אל אללה ויזכו לביטחון. ועכשיו יש לנו מחבלים מתאבדים ודם חפים מפשע. האם זה מה שקיווית לעשות? אבל בתרבות שלנו אין אפשרות לשוחח עם אביך על דברים כאלה. וכך הוא המשיך לצעוד בשביל המסוכן ההוא.
.jpg)
