מבוא
נולדתי בניתוח קיסרי ולא יכולתי לינוק חלב אם. לכן אני יכולה לשמש דוגמה לקשיים בניהול מערכת העיכול גם במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת. אילו הייתי מצוידת באותן שנים בידע רב יותר על מערכת העיכול, הייתי יכולה לנחש אילו מחלות יתקפו אותי בשלבים שונים של חיי: תחילה לקיתי באי־סבילות ללקטוז, עד שבגיל חמש יכולתי שוב לפתע לשתות חלב; בשלב מסוים השמנתי, ואחר כך שוב רזיתי. אחר כך הייתי בסדר תקופה ארוכה, עד ש"הפצע" הופיע.
בגיל שבע־עשרה הופיע פצע קטן על רגלי הימנית. הוא הופיע ללא כל סיבה נראית לעין וסירב בעקשנות להירפא ולהיעלם. כעבור חודש הלכתי להתייעץ עם רופאת המשפחה. היא לא ממש ידעה מה זה ורשמה לי משחה כלשהי. עברו שלושה שבועות וכל הרגל היתה מכוסה פצעים. עד מהרה הם התפשטו אל הרגל השנייה, אל הזרועות ואל הגב. לעתים הם הופיעו גם על הפנים. למזלי היה חורף וכולם חשבו שאלה פצעי כפור ושפשוף כלשהו במצח.
הרופאים לא היו מסוגלים לעזור לי. הם דיברו בערפול על אסתמה של העור או דלקת עור עצבית (נוירודרמטיטיס). הם שאלו אותי שאלות על עקה (stress) ועל בעיות נפש. קורטיזון עזר מעט, אך מרגע שחדלתי ליטול אותו הפצעים פשוט חזרו. שנה שלמה, קיץ וחורף, לבשתי טייטס כדי להסתיר את הפצעים. ואז לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לחקור בעצמי את העניין. במקרה נתקלתי בדיווח על אדם שהיתה לו בעיית עור דומה מאוד לזו שלי. הוא לקה בה אחרי שנטל אנטיביוטיקה. גם אני נטלתי מחזור של אנטיביוטיקה בדיוק לפני הופעת הפצע הראשון.
מאותו רגע והלאה חדלתי לטפל בבעיה שלי כאילו היה מדובר בבעיית עור, והתחלתי להתייחס אל הפצעים שעל עורי כאל תסמין של מחלה פנימית. הפסקתי לצרוך מוצרי חלב, נמנעתי כמעט לחלוטין מגלוטן, בלעתי כל מיני תרביות חיידקים, ובאופן כללי שיפרתי את התזונה שלי. גם עשיתי ניסויים מטורפים למדי, שהייתי שפן הניסיונות בהם... אילו למדתי אז רפואה, לא הייתי מעזה לנסות על עצמי את מחציתם. באחת הפעמים נטלתי במשך שבועות אחדים מנת יתר של אבץ. הדבר גרם לכך שבחודשים הבאים היה חוש הריח שלי רגיש באופן קיצוני.
באמצעות תכסיסים אחדים הצלחתי בסופו של דבר להשתלט על המחלה. ההצלחה הזאת רוממה כמובן את רוחי. חוויתי על גופי את העובדה שידע הוא כוח. התחלתי ללמוד רפואה.
במסיבה אחת שנערכה בסמסטר הראשון שלי כסטודנטית מצאתי את עצמי יושבת ליד בחור שמפיו נדף הריח הנורא ביותר שנתקלתי בו בחיי. זאת לא היתה באשת פה רגילה. לא ריח הביצים המעקצץ של גברים לחוצים בגיל העמידה. גם לא הבאשה המתקתקה הנודפת לעתים מפיה של דודה מזדקנת המגזימה בצריכת סוכר. כעבור זמן־מה קמתי והלכתי למקום אחר. למחרת הבחור היה מת. הוא התאבד. לא יכולתי לחדול לחשוב עליו. האם ייתכן שהיתה זאת מחלת מעיים שגרמה לריח? ואם כך, הייתכן שמחלת המעיים השפיעה כל כך על מצבו הנפשי?
כעבור שבוע החלטתי לחלוק את המחשבות האלה עם אחת מחברותי. חודשים אחדים לאחר מכן לקתה אותה חברה בשפעת הבטן (גסטרואנטריטיס נגיפי). הרגשתה היתה נוראה. בפעם הבאה שנפגשנו היא אמרה לי שהיא סבורה שאולי יש משהו בתיאוריה שלי, מפני שהמחלה גרמה לה לחוש גרוע כפי שלא חשה מעולם; ולא רק גופנית, אלא גם נפשית. דבריה עודדו אותי להגביר את העיסוק שלי בנושא. עד מהרה גיליתי שיש ענף שלם של מחקר רפואי העוסק בקשר בין מערכת העיכול והמוח. זהו תחום מחקר הגדל במהירות. לפני כעשור היו מעט מאוד מחקרים בנושא, ואילו כיום יש מאות מאמרים מדעיים העוסקים בתחום. השפעת מערכת העיכול על הבריאות והרווחה הכללית שלנו היא אחד מכיווני המחקר החדשים ברפואה המודרנית. הביוכימאי האמריקאי המפורסם רוֹבּ נייט סיפר לעיתון המדע "נייצ'ר" שזה תחום מבטיח לא פחות מחקר תאי הגזע. נתקלתי אפוא בנושא שהתגלה לי מרתק יותר ויותר.
ככל שהתקדמתי בלימודַי התברר לי עד כמה מזניח עולם הרפואה את התחום הזה ואפילו מזלזל בו. הדבר מפתיע יותר כאשר חושבים על העובדה שמדובר במערכת איברים מדהימה. מערכת העיכול אחראית לשני שלישים ממערכת החיסון בגופנו, מפיקה אנרגיה מקשת רחבה של מזונות ומייצרת יותר מעשרים הורמונים. רוב הרופאים לומדים מעט מאוד על כך בתהליך ההכשרה שלהם. במאי 2013, כאשר השתתפתי בליסבון בסימפוזיון "מיקרוֹבִּיוֹם ובריאות המאכסן", מספר הנוכחים היה צנוע. כמחציתם באו ממוסדות בעלי אמצעים כספיים — ביניהם אוניברסיטאות הרווארד, ייל ואוקספורד, והמעבדה האירופית לביולוגיה מולקולרית EMBL בהיידלברג — שאיפשרו להם להיות "חלוצים".
לעתים אני נדהמת מהאופן שבו מדענים דנים בתוצאות של מחקריהם החשובים בלי לדווח על מחקריהם לציבור הרחב. נכון אמנם שפעמים רבות עדיפה זהירות אקדמית מפרסום טרם זמנו, אבל גם לחששות מיותרים עלולות להיות תוצאות חמורות. לדוגמה, כיום מקובל בחוגים מדעיים רחבים שמקצת האנשים הלוקים בבעיות עיכול מסוימות סובלים בעצם מהפרעות עצביות במעיים. במקרים האלה המעיים משגרים אותות לאזורים במוח המעבדים תחושות שליליות. האנשים האלה מרגישים רע בלי לדעת מדוע. אם הרופאים שלהם יטפלו בהם כאילו היה מדובר במקרים רגילים של בעיות נפש, הדבר עלול לגרום לתוצאות חמורות. וזוהי רק דוגמה אחת מדוע חשוב להזדרז בפרסום מחקרים מסוימים.
וזוהי המטרה שלי בכתיבת הספר הזה: אני רוצה להביא את הידע החדש לידיעת הציבור הרחב. אני רוצה לחשוף את המידע שהחוקרים מטמינים במאמרים אקדמיים, או מעלים בכינוסים מדעיים מאחורי דלתות סגורות, בזמן שאנשים רבים כל כך מחפשים נואשות אחר תשובות. נכון אמנם שאיני יכולה להציע תרופות פלא, ונכון גם ששמירה על בריאות מערכת העיכול אינה תרופת פלא לכל המחלות שבעולם, אבל אני מסוגלת בהחלט להראות מדוע מערכת העיכול מרתקת וחשובה כל כך, ואני יכולה לספר אילו מחקרים מרגשים נעשים כעת וכיצד ניתן לנצל את הידע החדש הזה לשיפור חיי היומיום שלנו.
לימודי הרפואה שלי ומחקר הדוקטורט שלי במכון למיקרוביולוגיה רפואית העניקו לי את הכישורים לסנן ולמיין את הנתונים הרפואיים; הניסיון האישי שלי סייע לי לפתח את היכולת להעביר את הידע הזה לאחרים; ואחותי ג׳יל העניקה לי את התמיכה שנדרשה לי כדי להישאר במסלול הנכון, תוך שהאזינה לי קוראת בקול רם מתוך כתב היד והעירה בחיוך מקסים, "נראה לי שכדאי שתנסחי את הקטע הזה מחדש".
