ליידי מקבת ממחוז מצנסק וסיפורים אחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ליידי מקבת ממחוז מצנסק וסיפורים אחרים

ליידי מקבת ממחוז מצנסק וסיפורים אחרים

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: דינה מרקון
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 639 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 39 דק'

ניקולאי לסקוב

נִיקוֹלָאי סֶמְיוֹנוֹבִיץ' לֶסְקוֹב (Николай Семёнович Леско́в 1831 – 1895) היה סופר פרוזה ועיתונאי רוסי.  בכתיבתו שילב בין ביקורתיות מודרנית לבין כבוד רב למסורת הרוסית העממית. לסקוב זכה לפרסום יחסית מועט בחייו, אך במאה ה-20 סופרים רוסים רבים, בהם אנטון צ'כוב ומקסים גורקי, ציינו אותו כאחת מהדמויות הספרותיות שהשפיעו עליהם. גורקי אמר עליו, כי הוא "לא היה נרודניק (מהפכן), לא סלאבופיל (לאומן), לא תומך במערב ולא שמרן" – אלא סופר בעל קול ייחודי, וביקורתי כלפי כל הזרמים בחברה. בשנת 1903 כל כתביו פורסמו מחדש ב־36 כרכים ועוררו עניין ציבורי מחודש. לאחר מהפכת אוקטובר המשטר הבולשביקי הכריז שיצירת לסקוב בורגנית ואינה מתאימה לרוח הסוציאליזם ויצירותיו הודפסו מעט מאוד במשך שנים רבות, אך הוא לא נשכח על ידי הרוסים שנמלטו מפני השלטון החדש. כך, בשנת 1926 חוקר הספרות הגולה דמיטרי סוויאטופולק-מירסקי אמר על לסקוב: "אנשים רוסים מכירים את לסקוב בתור הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת".

תקציר

ניקוֹלַאי סֶמיוֹנוֹביץ' לֶסקוֹב (1895-1831) מוכר לקורא העברי בעיקר מיצירותיו "ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק" (שאף הומחזה והוצגה מעל במות התיאטרון) ו"הנודד המוקסם", המובאות בקובץ זה בתרגומה החדש של דינה מרקון. כטולסטוי וכדוסטוייבסקי נמנה לסקוב עם גדולי הקלסיקנים הרוסים במאה ה־19, אך זכה לתהילת אמת רק במאה העשרים מפני שהקדים את זמנו בשפת הכתיבה, שחרגה מן המוסכמות הספרותיות של אותה עת. כל דמות מדברת אצלו בשפה ייחודית משלה, בניב מקומי המשופע בביטויים עממיים, או בשפתם היומרנית והמלאה טעויות של אנשים משכילים־למחצה – בכך אפשר לומר שלסקוב, אמן הסגנון, ממציא למעשה את השפה הרוסית מחדש. כתיבתו של לסקוב היא ניסיון לשחזור כמעט אתנוגרפי של תמונת ההוויה הרוסית על מעמקיה הנסתרים, והיא גם מאוכלסת לא אחת ב"צדיקים" וב"רשעים" ובעלילות החורגות מגדר הרציונלי, דבר המשַווה למציאות המתוארת בה נופך מוזר ופנטסטי, כמעט כשל מעשייה עממית.
למרות הקושי העצום שבתרגום לשונו הייחודית של לסקוב, תורגמו יצירותיו כמעט לכל שפות המערב. במבחר העברי כללנו, לצד יצירותיו רחבות היריעה, גם סיפורים ונובלות שבהן מתגלה לסקוב כממשיך מסורת הסאטירה הרוסית וכמבקר חריף ואירוני של אורחות חייה של החברה הרוסית של זמנו ושל הנורמות הנהוגות בה, הנגוּעות במוזרוּת־מה, לרבות פולחן "הישישים הקדושים" שהיה בכוחם, על פי האמונה, לחולל נִסים. מדור נפרד בקובץ מוקדש ליצירות העוסקות בנושא היהודי מנקודת המבט של המספר הרוסי, כולל האגדה על פיודור הנוצרי ועל ידידו אברם היהודי, המעתיקה את נושא ההבדלים הלאומיים אל מישור המשל והאגדה, והמסמך החשוב "היהודי ברוסיה", אשר נכתב כדו"ח לוועדה שבחנה את מצב היהודים ברוסיה בסוף המאה ה-19. כל אלה אינם אלא צוהר למכלול יצירתו של סופר יוצא דופן זה.
ולדימיר פפרני מאוניברסיטת חיפה, העורך המדעי, הוסיף לספר מאמרים חשובים.

פרק ראשון

פרק ראשון


לעתים מזדמנות במקומותינו נפשות, שגם אם שנים רבות חלפו מאז הפגישה איתן, לעולם לא תוכל להיזכר באי-אלו מהן ללא הרטט שבלב. למניינן של נפשות כאלה משתייכת אשת הסוחר קָטֵרינָה לְבוֹבְנָה איזְמַיילוֹבָה, אשר חוללה אי-אז דרמה נוראה שלאחריה החלו בעלי האחוזות שלנו לקרוא לה, בזכות לשונו הזריזה של מישהו, ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק.

קָטֵרינָה לְבוֹבְנָה לא נולדה יפהפייה, אבל היתה אישה נעימה מאוד למראה. בסך הכול בת עשרים ושלוש וקצת היתה; לא גבוהה בקומתה אך תמירה, וצווארה כמו מסותת בשיש, כתפיה עגולות, חזהּ מוצק. היו לה אפּוֹן ישר ודק, עיניים שחורות וערניות, מצח גבוה וצח ושיער שחור, שחור עד כְּחוֹל. השיאו אותה לסוחר שלנו איזְמַיילוֹב מטוּסקאר שבפלך קוּרְסְק, לא מאהבה או מנהיית לב כלשהי, אלא פשוט מפני שאיזמיילוב השתדך אליה והיא היתה נערה ענייה ולא הזדמן לה לברור לעצמה חתנים. ביתם של האיזמיילובים לא היה הבית הדל ביותר בעירנו: הם סחרו בקמח חיטה מובחר, חכרו טחנת קמח גדולה בפלך, היה להם בוסתן מכניס בקרבת העיר, ובעיר – בית נאה. ובכלל, הם היו סוחרים אמידים. פרט לכך, לא היתה משפחתם גדולה כל עיקר: חמיה של קטרינה לבובנה, בּוֹריס טימוֹפֵיִיץ' איזמיילוב, אדם שכבר נשק לשמונים, אלמן זה שנים רבות; בנו זינוֹבִיי בּוֹריסיץ', בעלה של קטרינה לבובנה, גם הוא בן יותר מחמישים, וקטרינה לבובנה עצמה – זה כל מניינם. ילדים לא היו לקטרינה לבובנה, אף שהיתה זאת השנה החמישית מאז נישאה לזינוביי בוריסיץ'. לזינוביי בוריסיץ' לא היו ילדים גם מאשתו הראשונה, שהוא חי אִתה כעשרים שנה לפני שהתאלמן והתחתן עם קטרינה לבובנה. הוא חשב וקיווה, שלפחות מנישואיו השניים יעניק לו האל יורש לשושלת הסוחרים ולהונו, אך גם עם קטרינה לבובנה לא האיר לו בכך המזל פנים.

העדר הילדים ציער את זינוביי בוריסיץ' רבות, ולא את זינוביי בוריסיץ' לבדו אלא אף את בּוֹריס טימוֹפֵיִיץ' הזקן, ואפילו את קטרינה לבובנה עצמה העציב הדבר עד מאוד. אחת, כי השעמום בלא שיעור במגדל שבבית הסוחר הסגור והמסוגר, שגדר גבוהה מקיפה אותו וכלבי השמירה שבו הותרו משרשראותיהם, הפיל לא אחת על אשת הסוחר הצעירה שיממון הגובל בערפול חושים, והיא היתה שמחה, אלוהים יודע כמה היתה שמחה, להיות מטופלת בעולל; ושתיים – כי גם בתוכחות היא מאסה: 'מדוע ולמה נישאת, למה כפית על בן אדם גזירת גורל, אי-ולדנית שכמוך?', כאילו באמת פשעה לפני בעלה, ולפני חמיה ולפני כל שושלת הסוחרים ההגונה שלהם.

למרות הרווחה והשפע, היו חייה של קטרינה לבובנה בבית חמיה משעממים מאין כמוהם. היא מיעטה להתארח, ואם נסעה עם בעלה לבקר את ידידיו הסוחרים, גם זה לא שימח אותה. כולם בריות קפדניות: צופים איך היא יושבת, ואיך היא פוסעת, ואיך היא קמה. וקטרינה לבובנה היתה חמת מזג, וכשחיתה בנעוריה חיי עוני, היתה מורגלת לפשטות ולחופש: מוכנה תמיד לרוץ אל הנהר עם הדליים ולרחוץ שם בכוּתונות לעורה מתחת למזח, או להשליך על בחור שעובר ברחוב קליפות של גרעיני חמניות דרך הפשפש. וכאן הכול אחר הוא. חמיה ובעלה קמים עם הנץ החמה, שותים בשש בבוקר תה לרוויה ופונים לענייניהם, והיא משוטטת לבדה בפיזור דעת מחדר לחדר. נקי בכל מקום, שקט ושומם בכל מקום, נרות האיקונין זוהרים לפני צלמי הקדושים, אך בשום חדר מחדרי הבית אין צליל של חיים, אין קול אנושי.

מתהלכת, מתהלכת לה קטרינה לבובנה בין החדרים השוממים, מתחילה לפהק משעמום ומטפסת במדרגות אל חדר השינה הזוגי שלה, השוכן בעליית גג קטנה ונישאת. גם כאן היא יושבת, מביטה כיצד תולים סיבי קנבוס או מנפים קמח חיטה ליד האסמים – ושוב פוקדים אותה פיהוקים, והיא שמחה בהם: תתנמנם שעה-שעתיים, וכשתתעורר – שוב אותו שעמום רוסי, שעמום של בית סוחרים שאפילו חבל התלייה, אומרים, שמח ממנו. קריאת ספרים לא היתה חביבה על קטרינה לבובנה, מה גם שספרים, להוציא חיי הקדושים של קייב, לא היו בביתם.

חיים משעממים חיתה קטרינה לבובנה בביתו העשיר של חמיה חמש שנים תמימות, כאשת איש שאינו מגלה לה חיבה; אולם כנהוג במקומותינו, אף אחד לא נתן דעתו כלל על השעמום שהיתה שרויה בו.

ניקולאי לסקוב

נִיקוֹלָאי סֶמְיוֹנוֹבִיץ' לֶסְקוֹב (Николай Семёнович Леско́в 1831 – 1895) היה סופר פרוזה ועיתונאי רוסי.  בכתיבתו שילב בין ביקורתיות מודרנית לבין כבוד רב למסורת הרוסית העממית. לסקוב זכה לפרסום יחסית מועט בחייו, אך במאה ה-20 סופרים רוסים רבים, בהם אנטון צ'כוב ומקסים גורקי, ציינו אותו כאחת מהדמויות הספרותיות שהשפיעו עליהם. גורקי אמר עליו, כי הוא "לא היה נרודניק (מהפכן), לא סלאבופיל (לאומן), לא תומך במערב ולא שמרן" – אלא סופר בעל קול ייחודי, וביקורתי כלפי כל הזרמים בחברה. בשנת 1903 כל כתביו פורסמו מחדש ב־36 כרכים ועוררו עניין ציבורי מחודש. לאחר מהפכת אוקטובר המשטר הבולשביקי הכריז שיצירת לסקוב בורגנית ואינה מתאימה לרוח הסוציאליזם ויצירותיו הודפסו מעט מאוד במשך שנים רבות, אך הוא לא נשכח על ידי הרוסים שנמלטו מפני השלטון החדש. כך, בשנת 1926 חוקר הספרות הגולה דמיטרי סוויאטופולק-מירסקי אמר על לסקוב: "אנשים רוסים מכירים את לסקוב בתור הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת".

עוד על הספר

  • תרגום: דינה מרקון
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 639 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 39 דק'
ליידי מקבת ממחוז מצנסק וסיפורים אחרים ניקולאי לסקוב

פרק ראשון


לעתים מזדמנות במקומותינו נפשות, שגם אם שנים רבות חלפו מאז הפגישה איתן, לעולם לא תוכל להיזכר באי-אלו מהן ללא הרטט שבלב. למניינן של נפשות כאלה משתייכת אשת הסוחר קָטֵרינָה לְבוֹבְנָה איזְמַיילוֹבָה, אשר חוללה אי-אז דרמה נוראה שלאחריה החלו בעלי האחוזות שלנו לקרוא לה, בזכות לשונו הזריזה של מישהו, ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק.

קָטֵרינָה לְבוֹבְנָה לא נולדה יפהפייה, אבל היתה אישה נעימה מאוד למראה. בסך הכול בת עשרים ושלוש וקצת היתה; לא גבוהה בקומתה אך תמירה, וצווארה כמו מסותת בשיש, כתפיה עגולות, חזהּ מוצק. היו לה אפּוֹן ישר ודק, עיניים שחורות וערניות, מצח גבוה וצח ושיער שחור, שחור עד כְּחוֹל. השיאו אותה לסוחר שלנו איזְמַיילוֹב מטוּסקאר שבפלך קוּרְסְק, לא מאהבה או מנהיית לב כלשהי, אלא פשוט מפני שאיזמיילוב השתדך אליה והיא היתה נערה ענייה ולא הזדמן לה לברור לעצמה חתנים. ביתם של האיזמיילובים לא היה הבית הדל ביותר בעירנו: הם סחרו בקמח חיטה מובחר, חכרו טחנת קמח גדולה בפלך, היה להם בוסתן מכניס בקרבת העיר, ובעיר – בית נאה. ובכלל, הם היו סוחרים אמידים. פרט לכך, לא היתה משפחתם גדולה כל עיקר: חמיה של קטרינה לבובנה, בּוֹריס טימוֹפֵיִיץ' איזמיילוב, אדם שכבר נשק לשמונים, אלמן זה שנים רבות; בנו זינוֹבִיי בּוֹריסיץ', בעלה של קטרינה לבובנה, גם הוא בן יותר מחמישים, וקטרינה לבובנה עצמה – זה כל מניינם. ילדים לא היו לקטרינה לבובנה, אף שהיתה זאת השנה החמישית מאז נישאה לזינוביי בוריסיץ'. לזינוביי בוריסיץ' לא היו ילדים גם מאשתו הראשונה, שהוא חי אִתה כעשרים שנה לפני שהתאלמן והתחתן עם קטרינה לבובנה. הוא חשב וקיווה, שלפחות מנישואיו השניים יעניק לו האל יורש לשושלת הסוחרים ולהונו, אך גם עם קטרינה לבובנה לא האיר לו בכך המזל פנים.

העדר הילדים ציער את זינוביי בוריסיץ' רבות, ולא את זינוביי בוריסיץ' לבדו אלא אף את בּוֹריס טימוֹפֵיִיץ' הזקן, ואפילו את קטרינה לבובנה עצמה העציב הדבר עד מאוד. אחת, כי השעמום בלא שיעור במגדל שבבית הסוחר הסגור והמסוגר, שגדר גבוהה מקיפה אותו וכלבי השמירה שבו הותרו משרשראותיהם, הפיל לא אחת על אשת הסוחר הצעירה שיממון הגובל בערפול חושים, והיא היתה שמחה, אלוהים יודע כמה היתה שמחה, להיות מטופלת בעולל; ושתיים – כי גם בתוכחות היא מאסה: 'מדוע ולמה נישאת, למה כפית על בן אדם גזירת גורל, אי-ולדנית שכמוך?', כאילו באמת פשעה לפני בעלה, ולפני חמיה ולפני כל שושלת הסוחרים ההגונה שלהם.

למרות הרווחה והשפע, היו חייה של קטרינה לבובנה בבית חמיה משעממים מאין כמוהם. היא מיעטה להתארח, ואם נסעה עם בעלה לבקר את ידידיו הסוחרים, גם זה לא שימח אותה. כולם בריות קפדניות: צופים איך היא יושבת, ואיך היא פוסעת, ואיך היא קמה. וקטרינה לבובנה היתה חמת מזג, וכשחיתה בנעוריה חיי עוני, היתה מורגלת לפשטות ולחופש: מוכנה תמיד לרוץ אל הנהר עם הדליים ולרחוץ שם בכוּתונות לעורה מתחת למזח, או להשליך על בחור שעובר ברחוב קליפות של גרעיני חמניות דרך הפשפש. וכאן הכול אחר הוא. חמיה ובעלה קמים עם הנץ החמה, שותים בשש בבוקר תה לרוויה ופונים לענייניהם, והיא משוטטת לבדה בפיזור דעת מחדר לחדר. נקי בכל מקום, שקט ושומם בכל מקום, נרות האיקונין זוהרים לפני צלמי הקדושים, אך בשום חדר מחדרי הבית אין צליל של חיים, אין קול אנושי.

מתהלכת, מתהלכת לה קטרינה לבובנה בין החדרים השוממים, מתחילה לפהק משעמום ומטפסת במדרגות אל חדר השינה הזוגי שלה, השוכן בעליית גג קטנה ונישאת. גם כאן היא יושבת, מביטה כיצד תולים סיבי קנבוס או מנפים קמח חיטה ליד האסמים – ושוב פוקדים אותה פיהוקים, והיא שמחה בהם: תתנמנם שעה-שעתיים, וכשתתעורר – שוב אותו שעמום רוסי, שעמום של בית סוחרים שאפילו חבל התלייה, אומרים, שמח ממנו. קריאת ספרים לא היתה חביבה על קטרינה לבובנה, מה גם שספרים, להוציא חיי הקדושים של קייב, לא היו בביתם.

חיים משעממים חיתה קטרינה לבובנה בביתו העשיר של חמיה חמש שנים תמימות, כאשת איש שאינו מגלה לה חיבה; אולם כנהוג במקומותינו, אף אחד לא נתן דעתו כלל על השעמום שהיתה שרויה בו.