קוראים לי איה

קוראים לי איה.

 

אני כותבת, מפני שבהיותי ילדה — הסיפורים נתנו לי כוח. עכשיו אני פוחדת שמא כוחי ילך ויידלדל. אוספת פתקים וכותבת עליהם מחשבות, שירים קצרים, תחושות גופניות.

 

יש דברים שרציתי לומר ולא אמרתי. לספר ולא סיפרתי. קבורים עמוק בנשמתי, ועלי לחלצם. בעיקר — רוצה לספר את סיפור חיי. מאין באתי ולאן אני הולכת. חל בי מהפך. לאורך השנים ברחתי מסיפור חיי. הסתרתי אותו, הסוויתי כל פרט מזהה. עכשיו בוער לי לספר. האם יהיה לי אומץ לספר את מה שרציתי לשכוח?

 

אני רוצה לחיות. זה מה שמהדהד לי בראש כבר כמה שעות. מאז קיבלתי את הבשורה המרה — סרטן, אני שוב חולה בסרטן. הפעם גרורתי.

 

הלוואי שהייתי מעיזה לצאת עכשיו החוצה, להרים מבט לשמים ולצעוק — "אם אתה שם, תדאג לי! אני רוצה לחיות!"

 

עננים קודרים, כבדים לעייפה, מכסים את הרקיע.

 

מדי פעם חודרת קרן שמש, מאירה את העולם, ושוב נעלמת.

 

משחק מחבואים מפותל בין עב לחמה.

 

הגשם שוטף את הכול — מטהר, ממלא תקווה להתחלות חדשות, ללבלוב.

 

כך בדרך כלל.

 

היום לא.

 

כשתקווה מבצבצת, אני לא מצליחה לאחוז בה. קרן אור דקה חומקת ממני.

 

רואה רק עננים כבדים, מתקרבים, חוסמים את הראוּת, מעיקים על הנשימה.

 

אני לא מהמתלוננים, לא מהצועקים, לא מהמתריסים.

 

אני תמיד מבחינה בקרן מבצבצת. קטנה ככל שתהיה, אני תופסת בה. מאירה דרכה את הטוב.

 

כך בדרך כלל.

 

היום לא.

 

אני נרדמת כשהדפים פזורים במיטתי והעט בידי, ומתעוררת למגע עדין ומלטף על פני.

 

גבוה, בלבושו הקבוע, ג'ינס וחולצת טריקו שחורה, כיפה סרוגה חלקה בצבע תכלת מונחת ברישול על שערותיו הבהירות, ולרגליו נעלי אולסטאר שחורות. אישי, חברי הטוב, מיכאל.

 

נושק למצחי ולוחש באוזני, "הבאתי לך מתנה, מחברת עם כריכה קשה. במקום לכתוב על דפים מזדמנים, שעלולים להתבלגן וללכת לאיבוד, תכתבי את יומן המחלה שלך במחברת."

 

"תודה, איש שלי," אני לוחשת. מתגברת על העלבון, בכל מקום הוא משחיל ביקורת על כך שאני לא מסודרת. אולי אני רגישה מדי עכשיו ושומעת דברים שלא התכוון להם.

 

"קפה?"

 

אני מהנהנת. "הפוך חם וחזק," הוא יודע.

 

כשמיכאל יורד להכין לנו קפה, אני מציירת שער, כילדה בבית ספר יסודי, וכותבת —

 

לא אמות

 

כי אחיה

 

ואספר מעשַי.

 

ובאותיות קטנות, כמעט בלתי נראות, איה ברמן־שור

 

ביום חורפי בהיר וגשום גם יחד, בחודש ינואר, בשנת 1960, כשהקשת תלויה ומקשטת את השמים, נולדה לישראל ויפה ברמן בת, ונקרא שמה בישראל איה.

 

רוחל'ה ומאיר ברמן לא ידעו את נפשם ובכו משמחה, "גשמי ברכה," הם אמרו.

 

אליהו וחנה דוידוביץ' יצאו מאוכזבים מבית החולים, "לרוע מזלנו," אמרו, "גם יצאנו רטובים, וגם נולדה נכדה ולא נכד."

 

זו קבלת הפנים שזכיתי לה עם לידתי, זו תמציתה של מערכת היחסים הנמשכת מאז ועד היום ביני לבין אמי ומשפחתה, משפחת דוידוביץ'.

 

שמחתה של משפחת דוידוביץ' הגיעה חמש שנים אחר כך, כשנולד יורש העצר, אחי היקר והאהוב אוּרי.

 

קבלת הפנים החמה מצד משפחת ברמן כללה קידוש לכבוד לידתי בבית הכנסת. וסבא מאיר בירך את ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", כי סוף־סוף, בגיל שלושים וארבע, הקים ישראל בנו משפחה.

 

אמא היתה בת עשרים כשנולדתי.

 

שנות ילדותי הראשונות עברו עלי בכפר אתא (שהיום מכונה קריית אתא) בבית סבא וסבתא, מאיר ורוחל'ה ברמן. גרנו שלושתנו בחדר אחד, אבא ואמא ואני. אבא מיעט להיות בבית. אמא נעדרה גם היא בכמה מהימים, ואני נשארתי אצל סבא וסבתא שטיפלו בי במסירות ובאהבה.

 

חלק ניכר מהיום ביליתי אצל איטה, דודתי, עם בנה דויד שהיה כאח לי. אמא סיפרה לי פעם שהיינו כמו תאומים, "אני הינקתי אותו," אמרה בגאווה. ובאמת, בבגרותי התברר לי שכשדויד נולד, חודשים ספורים אחרי, איטה סבלה מדיכאון שלאחר הלידה. הוא בכה ובכה, והיא לא יכלה לקום אליו ולטפל בו, ולאמא עדיין היה חלב, אז היא היניקה גם אותו.

 

לא להאמין, כבר בהתחלה מצאתי סיפור טוב על אמא שלי. לצערי, אין לי עוד הרבה כאלה.

 

באותם הימים שבהם היניקה את דויד, מצאה אמא תעסוקה ומשמעות, היא טיפלה בשני תינוקות. כשאיטה חזרה לאיתנה, כבר לא היתה משמעות להיותה שם. סבתא לא נתנה לה להתקרב למטבח שלה, היא לא סמכה עליה שתכין את האוכל כמו שהיא מכינה, ואיטה כעסה עליה, כי דויד מאוד נקשר אליה. אמא לא הרגישה בנוח ביניהן. וכשידעה שסבתא פנויה לטפל בי, היא נהגה לנסוע להוריה לכמה ימים, ותמיד לקראת סוף השבוע חזרה כדי לפגוש את אבא ואותי.

 

החצר האחורית של סבא וסבתא שימשה מגרש המשחקים של דויד ושלי. חצר מלאה בקוצים, ובמרכזה משטח בטון שנשאר מרִצפת הבית הראשון של סבא וסבתא. כבשנו ברגלינו דרך, המקשרת בין המרפסת של סבא וסבתא למשטח, ופרשנו עליה קרטונים כדי שנוכל לרוץ יחפים. זה היה המרחב שלנו. בנינו "מחנה" והתקנו לעצמנו מקומות מסתור, שאף אחד לא יראה אותנו. בקצה החצר היתה אורווה, מקום מגוריה של בְּהֵיימֶה — הפרֵדה של סבא. אהבתי לסרק את בהיימה, ללטף אותה ולהביט לתוך עיניה. היא החזירה לי מבטים מבוישים ומודים על אהבתי. דויד אהב להציק לבהיימה. היה מגיש לה חציר, וכשקירבה את פיה, היה מושך את האוכל אחורה. באחת הפעמים הוציאה בהיימה אוויר מנחיריה, מלוּוֶה ברוק, כאילו התעטשה בכעס. נבהלתי וברחתי משם, ורק לאחר כמה ימים, שכנועים מעייפים של דויד והבטחה שלא ירגיז אותה עוד, הסכמתי לחזור אליה.

 

בשנת 2008 התגלתה המחלה לראשונה, חליתי בסרטן השד. גלעד סיים את כיתה י"ב ועמד לפני גיוס. רחלי למדה בכיתה ו'. ובסדרי המועדים המשפחתיים היינו כחצי שנה לפני בת המצווה של רחלי.

 

בשנת 2011 התגלתה המחלה בשנית. גלעד כבר היה כמעט חייל משוחרר, ורחלי תלמידת כיתה י'. בסדרי המועדים המשפחתיים היינו כארבעה חודשים לפני חתונתו של גלעד עם בחירת לבו (גם לִבֵּנוּ), אנט לבית כהן. כעבור שנה, שמחה גדולה — נולדה נכדתנו הבכורה אודליה.

 

בשנת 2013 פרצה המחלה בשלישית. והפעם הסרטן גרורתי. גלעד היה סטודנט למשפטים, ורחלי תלמידת כיתה י"ב. סדרי המועדים המשפחתיים לא היו ידועים. מקווים לשמחות ולבריאות.

 

העולם נשאר כשהיה, אבל לי ולמשפחתי יש הרגשה שהשמים נפלו. טוב שהעולם נשאר כשהיה, אבל איך זה יכול להיות? הסרטן התמקם והתפשט, שלח פֹּארות בדמי. איך איפשרתי לו לקנן, להתביית? אני לא דאגנית, לא תמיד שמה לב לפרטים, כי אני תמיד בטוחה שהכול יסתדר. הכאב יעבור. מי שכבר פגש סרטן בחייו מבין שזו טעות גדולה. שאננות. על כל כאב צריך להתלונן. וצריך לשים לב שרופא המשפחה מתייחס לכך ברצינות הראויה. זה לא יעזור לי אם אכה על חטא. מה הטעם לעסוק בשאלות שלא יקדמו אותי? עלי להתמקד בחיים, בשגרה, בהנאה היומיומית מהילדים ומהאיש שלי. להמשיך ללמוד וללמד, להמשיך לבלות סופי שבוע בתל אביב, לטייל על שפת הים, לקדש את היציאה השבועית לסרט, להמשיך לעסוק במלאכות יד כמו סריגה ויצירת פסיפס משותפת עם מיכאל, יציאה לקניות ועוד. לקטוף את מה שיש לחיים להציע, ותודה לאל — יש.

 

מיכאל שלי בעיקר שותק. למען האמת, אף פעם לא היה דברן גדול. אבל עכשיו השתיקה הזאת מטריפה, מפחידה, משתקת. למה הוא שותק? מה — אין לו מה להגיד לי?

 

אבל... אני גם לא רוצה לשמוע שום דבר. מה כבר יש לומר?

 

אני מבולבלת. נעה בין מחשבות על קרבות, על הסתערות על החיים, ובין מחשבות על פרֵדה. רוצה לקלל, ואולי לא — אף פעם לא קיללתי, למה שאתחיל עכשיו? ואם כן, את מי בדיוק אקלל? איך עושים את זה בכלל?

 

רגע קטן של חופש למחשבות, ואני צוללת לזרועות האימה.

 

אני במיטה ומיכאל בא אלי, יושב לצדי, מושך אותי אליו ומחבק. ידיו הארוכות מקיפות את כתפי, וחום גופו זורם אל גופי. מוציא אותי מהבור השחור, המאיים לחנוק. מחבק ולא אומר דבר. חיבוקו טוב מכל דיבור. אי של יציבות בתוך הסערה התוקפת אותי.

 

"אערוך רשימה של הדברים שצריך לעשות," אמרתי, מתנערת מחיבוקו של מיכאל.

 

"מרשים," אמר בקול מעט ביקורתי, "שתי דקות של חולשה, ואופס חזרה לשגרה. שוב מנהלת אותנו. אולי תרגיעי? לא יקרה לך כלום, אבל באמת כלום, אם תרשי לעצמך להיות קצת חלשה. חולה. את תסתדרי עם זה, וגם אנחנו — מבטיח לך!"

 

אני יודעת שהוא יסתדר, ואני יודעת שאת הרשימה אני עושה כדי להחזיר לעצמי את תחושת השליטה בחיי. למרות נימת הביקורת שבקולו, אני אמשיך במסלול המתאים לי, מה שאומֵר– שאני מנהלת את כל מה שאני יכולה.

 

"מיכאל, תגיד לי אם שכחתי משהו, צריך לדבר עם הילדים. לתאם מה אומרים. אחשוב על זה עוד קצת, ונסכם בינינו מה בדיוק אומרים להם. עם אורי אתה תדבר, בסדר? אני לא מעיזה לומר לו."

 

"למה?" שואל מיכאל. "לא עדיף שאת תדברי איתו?"

 

"ודאי שעדיף, אבל לילדים אפשר להציג תמונה יותר עמומה, אופטימית — ובזה אני טובה. על אורי אי אפשר לעבוד, הוא רואה מיד את הסיכונים, את הרע, ואני לא בנויה לזה עכשיו. גם עם המשפחה שלך אתה תדבר. אני אכין רשימת רופאים שאני צריכה לקבוע אליהם תור, ואתן לך לבדוק אם שכחתי מישהו. צריך להודיע בבית הספר שהתוכנית הקודמת לא תצא לפועל. לא אחזור לעבוד שם. מיכאל, תרים טלפון למנהל בית הספר ותמסור לו. אני לא אצליח לדבר, מיד אבכה. שכחתי משהו? כן, בטח, שכחתי את נושא האוכל. תדאג שהמקרר יהיה מלא באוכל, בסדר? אני רוצה שבכל פעם שאתה או הילדים תפתחו את המקרר, תמצאו מה לאכול."

 

"איה, שכחת את מה שאת שוכחת תמיד. את אמא שלך. את צריכה לומר לה."

 

שוב הוא מחנך אותי בעניין כיבוד הורים? נמאס לי מזה, למה שלא ישאל רק — "מי יאמר לאמא שלך?"

 

"אחרי שתספר לאורי, תציע לו שיתקשר אלי. אני אומר לו שיחליט בעצמו אם הוא רוצה לומר לאמא, או שיסתיר ממנה בינתיים."