העלאת זיכרונות מעבר רחוק וקרוב, כמו מתוך אוב, כתיבתם ועריכתם בספר היא בגדר יומרה גדולה.
החשש משכחה, שמשתלטת עם השנים על האדם באשר הוא, היה לי כתמריץ לכתיבה. משהחלטתי לפני למעלה משש שנים לכתוב אוטוביוגרפיה, עלו וצפו לנגד עיניי אירועים, חוויות ודמויות כבסרט נע, מרתק ורב רושם. חוויתי מחדש את חיי, החל מהאירוע הראשון שחרט את רישומו בזיכרון ואני רק בן שנתיים.
תחילת הספר מסופרת מפיו של אבי ז"ל, וידאל (שהיה מוכר לרבים גם בשם "בידאן", כפי שהיה שגור בפי בני משפחתי ובעיקר בפי אמי עליה השלום); בשלב מסוים וראוי, אני הופך להיות המספר הראשי של סיפור החיים כפי שחוויתי אותו וכפי שאחרים העבירו אותו לתודעתי, בין מתוך ידע ובין מתוך זיכרון, תיעוד ורשימות ששמרתי מתוך ידיעה שברבות הימים אעלה את הדברים על הכתב.
בחירת שם לספר אינה מלאכה קלה. זו אפילו משימה קשה, שכן ראיתי צורך להימלך ולהיעזר בעצתן של זוגתי, בנותיי, נכדותיי וכלתי עד שהוחלט לקרוא לו בשם מעורר סקרנות הלקוח מתוך קטע שבספר: "הזמן גלש בין הידיים", כשכותרת המשנה היא: "סיפור חיים".
סיפור של חיים שחותר אל שורשים, שורשים שחודרים עמוק אל תוך העבר של משפחתי מדור אל דור, כשכל דור מוריש חיים לדור שלאחריו ושומר על חיותו של עץ החיים. הסיפור מתעד תקופה של למעלה ממאתיים שנים, אך אינו מתיימר לספר הכול על התקופה – אם משום חוסר ידע או שכחה.
לא אכחד ואין בכך משום יוהרה, גאווה או רברבנות, אם אטען שהאוצר הבלום שבאמתחתי הוא שדרבן אותי לכתוב. בימים הראשונים לכתיבה הזיכרונות עלו כמעיין המתגבר וההתרגשות שאחזה בי עם שחזור אפיזודות שחוויתי סייעה בידי להיזכר בפרטי דברים על בוריים. לעזר היו לי גם פתקים שבהם ריכזתי תמציות דברים הדנים באירועים שחוויתי, שיחות ענייניות שניהלתי עם בני שיח ותאריכים בעלי משמעויות. שמרתי את אותם הפתקים על מנת שלא יהיו טרף לתהום הנשייה.
מבלי להתכוון, כמו באקראי, השתלבו לתוך חיי אפיזודות רבות עניין, מרגשות ומרנינות, אך גם כאלו שאושר ועצב שימשו בהן בערבוביה וכולן אמת ולא בדיה. אם אי פה אי שם נטלתי חירות של סופר, עשיתי זאת למען הריגוש והמתח. כאשר הפלגתי בתיאורים חווייתיים שבינו לבינה, פעלתי מתוך רגישות לתום, לאצילות, לקסם, ליופי הנעלה, ולזוך והטוהר שנלוו אליהם. עם זאת, מתוך כבוד ושמירה על צנעת הפרט, כיניתי בשמות בדויים את הדמויות שהשתלבו בחיי, או את המקומות הקשורים אליהם ולפי הצורך.
בכתיבתי גם התייחסתי לאירועים הפוליטיים שהתחוללו במדינה מיום כינונה, ובמידה רבה קבעו ועדיין קובעים את עתידה לטוב ולרע.
ניסיתי לשוות לכתיבה צורה ומתכונת של רומן. אינני מתיימר להיות סופר, אך אליבא ד'אמת, תחושתי היא שיש בספרי נופך וסממן של רומן שיהפוך אותו לקריא ומעניין, אף שהרבה מהמסופר בו אוטוביוגרפי.
אני מאמין שלבני אדם, אישה או איש, מצויים מטמונים של זיכרונות שימלאו עמודים רבים בספר. נחוצות רק תעוזה ונחישות כדי להעלות אותם על הכתב, ואפילו בלשון פשוטה ועממית.
פרק ראשון (מסופר מפיו של אבי, וידאל, עליו השלום)
1.
בית אבא ושושלתו
הזמנה לשמחת אירוסים של רחל נגרי עם בן זוגה, וידאל אלזאם, נשלחה למכרים ולקרובים של משפחות נגרי את אלזאם. וזו לשון ההזמנה ככתבה המקורי:
משה אלזאם עבדלה נגרי
מתכבדים להזמין את כ' וב"ב להשתתף בשמחת ארושי בניהם
וידאל את רחל
שתהיה ביום השבת ט"ו אדר ב' תרפ"ז (19.3.27) בשעה 8 בערב בבית הורי הכלה בארד אל-יהוד
חיפה תרפ"ז
חגיגת האירוסים התקיימה במועד שנקבע והתנהלה לפי כללי הטקס בבית הכלה.
אִבראהים אל-ח'ליל שהיה ראש עיריית חיפה בין השנים 1914-1911 הפגין חיבה ואהדה כלפי היהודים. היו לו קשרים טובים עם חברות יהודיות, ביניהן עם חברת המסחר של "האחים נגרי את מחרז בע"מ". גם הוא היה בין המוזמנים לאירוע. אביו, מוצטאפא פאשא אל-ח'ליל, שעמד בראשות עיריית חיפה במשך 18 שנים, החל ב-1885 ועד 1903, זכה לאהדת הקהילה היהודית משום שהיה נדיב לב ורודף חסד ואמת. הוא בנה בית מרחץ ציבורי, חמאם "אל-פאשא", שקיים עד ימינו אלה בסמטה בעיר חיפה התחתית, שנקראת גם היא בשם זה.
הוא היטיב עם היהודים, שרבים מהם התגוררו בבתים שהיו בבעלותו ונודעו כ"חארת אל-יהוד". אל ח'ליל תרם מגרש לבניית בית כנסת למען הקהילה היהודית, ועליו נבנו למעשה שני בתי כנסת. בבית הכנסת האחד, על שם "אליהו הנביא", שימש אבי החתן, משה אלזם, כשמש וכגבאי במשך שנים רבות.
בתחילה הציע אברהים אל-ח'ליל להעמיד לרשות בני המשפחות לצורך טקס "האירושין" אולם גדול בבית המפואר, רחב המידות, שאביו בנה, שלימים ישמש כשלוחת התיאטרון העירוני חיפה בעיר התחתית, סמוך לבית המרחץ הציבורי. מפאת קדושת השבת הוחלט לקיים את הטקס בבית הכלה במוצאי שבת, ואילו את החתונה לערוך בבית משפחת אל-ח'ליל.
חגיגת האירוסין צוינה באווירה מרוממת ובשירת פזמונים בקולו הערב של אבי החתן, בליווי נגינה על עוּד. לאווירה הנעימה והחגיגית תרמו מזג אוויר נוח ושירה בעברית ובערבית מפי זמרת מקומית.
לאחר שבוע נערכה החתונה, ב-27 בחודש מרס 1927, בחג פורים.
מי אתה, וידאל אלזם?
נולדתי בחיפה ביום 2 בחודש דצמבר 1896. הייתי בנם השלישי של יפה ומשה אלזם ואחיהם של יוסף הבכור וסעדיה (מסעוד). אבי קיים את מצוות "פרו ורבו", ואחריי נולדה אחותי, אסתר, שנפטרה בילדותה. אחריה נולדו לפי הסדר אחותי אמילי ושני אחיי, שלום ואפרים. אמי לבית נהון1 (משפחת כוהנים), שמוצאה בעיר טטואן שבמרוקו הספרדית (דרומית לעיר טנג'יר). דודנה היה "מֶסְיֶה" יצחק נהון, מורה ומחנך שניהל בשנת 1907 את בית הספר היסודי אליאנס (כל ישראל חברים) בחיפה, שנוסד בשנת 1884. בזכותו למדנו בבית ספר זה בחינם החל משנת 1902. את המשך לימודי התיכון למדנו בבית הספר "פרר" – frères – "אחים", שהשתייך למסדר נזירים קתולים צרפתים. עם זאת, בטרם חבשנו את ספסלי הלימודים ב"אליאנס" ו"בפרר", היה זה אבינו, כאביו אברהם, שבעוד אנו עדיין תינוקות של בית רבן לא ויתר על חינוכנו על פי המסורת והאמונה הדתית. זאת עשינו אצל מלמד דרדקים ב"כּותאב" (חדר), שהחדיר בנו, לעתים בליווי איומים ומלקות, את יסודות השפה העברית, את הקריאה בספר התפילות, את יראת אלוהים והלימוד בעל-פה של קטעים מהתורה, ובמיוחד מזמורי תהילים.
אבל דומה שמן הראוי שאקדים ואספר על מוצאה של משפחת אלזם, ככל שידוע לי מסיפורים ששמעתי.
בשנת 1799 עלה נפוליאון על ארץ ישראל בדרך היבשה, וכבש ללא קשיים את אל-עריש, יפו וחיפה כדי לנתק את דרכם של התורכים שהתכוונו לשים מצור על מצרים, אשר עליה השתלט בדרכו לכיבוש המזרח הקרוב. ב-10 במרס 1799 עמד נפוליאון אל מול חומות עכו, מלווה בחלק גדול מ-13 אלף חייליו אשר פלשו לארץ ישראל. ללא תותחים כבדים לא ניתן היה לקעקע את החומות הבצורות ולכבוש את העיר. את הצי הצרפתי, שבאניותיו היו התותחים שלהם שיווע נפוליאון, הטביע האדמירל האנגלי סידני סמיט. האחרון הצליח לתפוס את התותחים, סייע בביצור העיר והשתתף בתקיפות על חיל נפוליאון, שצר על חומות "דהר אל עומר" שמצד צפון מזרח. כפי שנראה מחלקי החומה שנשתמרו עד לימינו – הביצור היה מפוקפק למדי, אלא שלמרות זאת עמדו הנצורים מול תקיפות חיילי בונפרטה, בדומה לשבירת מתקפת הצלבנים שאירעה ב-1189 על מגדל העיר הארור, כשניסו לכבוש אותה בחזרה מידי צלאח-אדין.
ניסיונותיו של נפוליאון למוטט את חומת העיר באש תותחי השדה לא צלחו, הן בשל הסיוע האנגלי והן בעקבות התערבותו של פיליפו, מהנדס צרפתי מלוכני, שסייע למושל עכו, אחמד עבד-אלג'זאר, לסתום פרצות בחומות שפערו חיילי בונפרטה על פי הנחיות שקיבלו ממהנדסיו של הגנרל הצרפתי קַפּרֶלי. נפוליאון נאלץ לנטוש את שדה המערכה לכיוון דמשק, שם הותקפו כוחותיו. בתמרון מזהיר שבו השתתף בעצמו, הצליח להביס את הכוח הדמשקאי התורכי ולהכריחו לסגת אל מעבר לירדן. אף כי נפוליאון קיבל בינתיים תגבורת של תותחים כבדים, הוא לא הצליח למוטט את המגדל שכונה "המגדל הארור", ואשר ניצב בפינתה הצפונית מזרחית של עכו. על פי גרסה אחת, ידיעות לא משמחות ממצרים אילצו את בונפרטה להסיר את המצור מעל עכו.2 נפוליאון, כך מסופר, מיהר למצרים, שם לקו חיילים מצבאו במחלת הדֶבֶר. מחשש שמא המגפה תתפשט בקרב צבאו ותפיל חללים רבים, הורה לרופא המטפל בהם להרעילם. הלה לא נעתר לציווי הנחרץ של נפוליאון, ורק רוקֵח צבאי הוא שהוציא לבסוף לפועל את פקודתו וסימם שישים חיילים למוות.
לאחר כישלון ניסיונותיו של נפוליאון לכבוש את עכו, החליט מושלה הבדואי העריץ של העיר, אחמד עבד אל-ג'זאר פאשה, לנקום את מוראות המצור שנמשך תשעים יום, בתושביה הנוצרים ואף איים לשחוט את כולם. הדבר היה עולה בידו אלמלא הפחד שהטיל בו האדמירל סידני סמיט האנגלי, כשכיוון את תותחי ספינותיו אל חומות העיר כדי לפוצץ אותם מן הים.
אל ג'זאר ביקש למחוק את טראומת המצור בעירוי דם חדש לעיר ובמתן תנופה לתוכניות שיקום, פיתוח וחיזוק חומותיה, שכאמור במספר מקומות קועקעו,3 אך לא הובקעו לכדי הכנעת העיר. בסתר לבו האמין שלשם פיתוחה של העיר חיוני לגייס לתחומה אנשי ממון, סוחרים ובעלי מקצוע. הוא גם ידע שכאלה מצויים בקהילות יהודיות בתורכיה ובצפון אפריקה, ובכללה במרוקו הספרדית. מסופר כי במסע שידולים לערים טטואן וטנג'יר הצליח בשנת 1800 להעלות בספינה חכורה כמאתיים "עולים" יהודים, שהרעיון קסם להם לא רק מהבחינה הכלכלית אלא גם, ואולי בעיקר, בשל כמיהתו של כל יהודי באשר הוא להימצא בארץ הקודש, לא כל שכן להיקבר בה.4
בין העולים היה מסעוד (סעדיה) אלזם, שכפי שהעיד שם משפחתו היה רצען במקצועו, וגם עסק במסחר בעורות ובסנדלרות ברמה גבוהה. מסעוד וזוגתו היו זוג צעיר כשהגיעו לעכו; הם עמלו נמרצות כדי לפתח את עסקם ודחו את לידת צאצאיהם עד שאלוהים הרחיב להם. אברהם בנם בכורם נולד שבע שנים לאחר עלייתם, והוא גם סימן בהולדתו את שגשוגו של העסק. מסעוד מכר את מרכולתו בעיקר לתיירים ולאמידים מתושביה של עכו. אסתר אשתו סייעה ליד בעלה; חינניותה ויופייה עמדו לה במכירות מוצרי העור והנעליים. בן חמש שנים היה אברהם הבן כשנולד אחיו יעקב.
מסעוד ואסתר שמרו מסורת ומצוות ויראו את האלוהים, כדרכם של יהודים ספרדים. באמונתם חיו, שהרי כל הטוב והרווחה שחוו בחייהם, כך חשבו וגם האמינו, היו מתנת האל, על יושרם נותם כלפי הבריות. הבת שמחה, שנולדה שלוש שנים לאחר בנם השני, יעקב, הוסיפה שמחה לבני המשפחה.
הבן אברהם הלך בדרכי אביו, למד ממנו את מקצוע הסנדלרות והקים מפעל קטן לנעליים, שייצא את מרכולתו לתורכיה, לסוריה ולמרוקו הספרדית. מסעוד נפטר בשנת 1824 מדום לב, ולבקשתו נקבר בעיר האבות חברון. הבן יעקב בחר לעסוק בתורה, עבר לגור בירושלים ולבקשת קהילת טטואן חזר לשם, להרביץ תורה בבני הקהילה ולשַמר את פסקי ההלכה בחיי היומיום. הבת, שמחה, מצאה גם היא את בחיר לבה בטטואן ונשארה שם, למגינת לבה של האם אסתר, שנפטרה מרוב צער בשנת 1835 ונקברה ליד בעלה בחברון.
אברהם מצא את שרה בחירת לבו, גם היא מטטואן, ולאחר נישואיהם חזרו לעכו, לעסקיו. למורת רוחו התדרדרה הרווחיות במפעל הנעליים ובתוך שנתיים נאלץ לסגור את המפעל ולהציל מעט מכספו. שרה ילדה את בנם היחיד, מסעוד (סעדיה), שנקרא על שם סבו, והפצירה בבעלה לחזור לעיר מולדתה טטואן, למחיצת משפחת הוריה. בשנת 1840, משגברו געגועיו לארץ הקודש, החליט מסעוד לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע עם בני ביתו ותשע משפחות נוספות לחיפה, שם השתקעו בעיר התחתית. נלווה אליהם גם הדוד, חכם יעקב, שלא הקים משפחה בישראל. ביום כיפור, שנתיים לאחר ששב לארץ, נפטר ונקבר בבית העלמין הישן בחיפה. לימים נדר אבי, משה, להעלות את זכרו כמפטיר בכל שנה ביום כיפור. נדר זה לקחתי על עצמי לאחר מות אבי.
מסעוד (סעדיה) הוליד בן שנקרא אברהם על שם אביו, ואת יעקב שנקרא על שם הדוד, ושתי בנות – מסעודה ואסתר. את תורת הרפואה סיגל לעצמו מהתעמקותו בספריו של הרמב"ם, במיוחד ב"תורת ההתחדשות" שלו, כשבאמתחתו, בטרם יעלה ארצה, הייתה רשימה ארוכה של מרשמי תרופות שהרופא היהודי המהולל הציע לטיפול בחוליים שונים. לכלכלת ביתו לא רק עסק ברפואה ובהכנת תרופות, אלא גם שלח ידו במסחר.
כשהגיע אברהם הבן לפרקו נשא לאישה את מרגלית והוליד בן בכור, את משה אבי, ואת רוחמה וחנה דודותיי. בני עוולה ערבים רצחו את סבי, אברהם, בטרם ייוולד בנו הנוסף, שנקרא אברהם חי. מות הבעל הטיל על סבתי, האלמנה מרגלית, את עול הפרנסה וגידול הילדים. היא נֽצלה את הידע הרפואי שרכשה ממסעוד חמיה, ואף היטיבה לרקוח תרופות ביתיות שהוכיחו את יעילותן בטיפול הרפואי היומיומי שהעניקה לחולים מהמגזר היהודי ומהמגזר הערבי בשכונת מגוריה והסביבה. דבר כישוריה והמוניטין שלה הגיעו למרחוק, עד לעיר עכו.
הבת חנה, דודתי, שגם נקראה בשם החיבה ג'מילה על שום יופייה המסחרר, ירשה מאמהּ את החוש והחיבה לרפואה, ולימים ידעה לנצל את סגולת המישוש באצבעות ידיה הענוגות כדי לרפא חוליים של לקוחותיה. לא אכחד לספר שהייתי מאוהב בדודתי השנייה, רוחמה, שנודעה גם בכינוי החיבה שלה "רָחמה", שגם היא ביופייה המסמא משכה אחריה שובל ארוך של מחזרים שהותיר אותה מהססת ימים רבים במי לבחור. מחשש להישאר רווקה זקנה הסתפקה לבסוף בגבר לא מרשים, בלשון המעטה, קמצן וקנאי שהיה מעדיף לכלוא אותה בין כותלי ביתה ובלבד שהאחרים לא ישזפו עיניהם בה וביפי פניה, שהעליצות והשמחה לא פסחו עליהן.
מערכת החיים והתנאים בשכונה שגרו בה הכתיבו לעתים את הדרך שבה התפרנסו, גם אם נאלצו, בצוק העתים, להשתמש בכישוריהם ללא הרשאה חוקית. דוגמה לכך היא הדודה חנה, שהוענק לה, כאמור, גם שם חיבה – "ג'מילה". היא ניחנה עוד בילדותה בכישרון מולד לרקוח תרופות מעשבי בר, עשבי מרפא ופרחי בר, ובמרוצת הימים הצליחה לרקוח טיפות עיניים לטיפול בדלקות ותמיסות לטיפול ביבלות ברגליים. לעתים בחרה בשתן כתרופה למחלות. היא אבחנה מחלות באמצעות מישוש באצבעותיה את חלקי הגוף של החולה. שמה נודע בסביבה, וערבים רבים היו צובאים על ביתה מבעוד בוקר כדי לקבל טיפול, כשהם נושאים באמתחתם ביצים, ירקות ודברי חלב. לפעמים משכו אחריהם כבש או גדי לתשלום בעד הטיפול.
שמה ויוקרתה אמנם נחו על מאזני הצלחתה בטיפוליה; העובדה שמטופליה היו שבעי רצון ממנה העידה כאלף עדים על הצלחתה. היא אהבה את עבודתה, והייתה מלאת סיפוק ככל שמטופליה היו חוזרים אליה להודות לה על ריפוים. כאשר קצרה ידה להושיע הצטדקה ביושר ונמנעה מכל טיפול. או אז הפנתה את החולים לרופא מקצועי. ניסיונה הרב הנחה אותה בטיפולים, והיא לא השלתה את מטופליה במקסמי שווא או בתרופות אליל מקובלות. כאשר שאל אותה פעם אחיינה, אפרים, אחי, "ומה אם טיפולך לא הצליח?" ענתה לו בבת צחוק משועשעת: "מָעָא - אִל - אֶרְד" (הפירוש המילולי: "עם הקוף", כלומר לעזאזל). אבל המשיכה וטענה: "איש עדיין לא בא להתאונן!"
אי ההתבדלות והחיבור ביחסי יהודים וערבים הושתתו על שיתוף ותלות, שכן לרוב הערבים והיהודים נמצאו במצב חברתי-כלכלי שווה. חנה-ג'מילה הרשימה מאוד בהופעתה ובלבושה, שמחרוזות של חרוזים גדולים בצבעים שונים עיטרו תמיד את צווארה. היא גרה בחדר עם מטבח ושירותים פשוטים. כמו במאהל בדואי נהגה לנוח על מזרָן מוקף כריות, על גבי מחצלת שהיוו את עיקר הריהוט בחדר.
הטיפול בדלקות שקדים אצל ילדים, שהתבטאו בנפיחות ובקשיי בליעה, היה תחום התמחותה, שכן היא ידעה בהרף עין ותוך הסחת דעת המטופל להניע ראשו הצדה ולהחזיר השקדים למקומם בלוויית כאב ובכי מר, שמיד שוככו בסוכריות ובדברי מתיקה.
ברבות הימים נאלצה חנה לנטוש את "מקצועה" מחשש רדיפת השלטונות, מאחר שלא היה בידיה רישיון לעסוק ברוקחות או בטיפולים לא מקצועיים. היא הייתה חשוכת ילדים ותמיד סיפרה לנו, אחייניה, כי את טיפוליה עשתה על מנת למלא את חייה בטעם ובפעילות אנושית למען הזולת והנזקק, לבד מהצורך להשתכר לקניית צורכי ביתה ולמלא את "צימאונו" של בעלה, ששם עינו בכוס, כדבריה. אמנם בעלה היה בעל מסור וטוב אליה ובכלל "מה רע בשתייה במידה, מבלי לאבד את החושים, בפרט שזה מסייע לו להיות גבר במיטה," הייתה מתבדחת.
חנה-ג'מילה החזקה, העצמאית, השלטת, הסקסית ובעלת היושרה האישית שימשה לי בהמשך חיי כסמל וכדוגמה בקווי אופיָה אלה, בנוסף להומור, לאירוניה ולציניות שביחסה ובעמדתה לסביבתה.
כאמור, משה, אבי, נשא לאישה את בֶּלָה (יפה), אִמי, לבית נהון, משפחת כוהנים מיוחסת מטטואן, שילדיה השתייכו לבני ההשכלה היהודית בעיר ותפסו בה משרות חשובות, ביניהן ניהול בית הספר לחינוך אליאנס. אבי למד בבית ספר דתי, ובהיעדר מוסד חינוכי תיכוני כללי רכש את לימודיו התיכוניים בחינם בבית ספר תיכון פרר ( (Frereשל מיסיונרים קתולים מצרפת.
נאמן ללקחים מ"פרקי אבות" הוא בחר לפרנס את בני ביתו בעבודת כפיים ונהה אחרי נטיית לבו – עבודה בפחחות וריקוע חפצי אמנות. גם בנפחות טמן את ידו, ובלבד לכלכל את משפחתו ברווחה. הייתי מלא התפעלות ממנו על שזכר בעל-פה את המזמורים מספר "תהילים". לימים הוכחתי לבני משה, שתכונה זו של אבי עברה אליי, וכמוהו זכרתי בעל-פה את מרבית המזמורים.
שלא כנהוג בקרב בני העדה הספרדית הס"ט (ספרדי טהור), קרא אבי לבנו בכורו יוסף, על פי דרישתו של סבו מסעוד, כסגולה, ככתוב "יוסף עליך בנים", ואת הבן השני קרא על שם סבא מסעוד. אני נקראתי וידאל (חיים) על שם אביה של אִמי. מסעוד נפטר בשנת 1897 ונקבר בחלקת אדמה בחברון, סמוך למערת המכפלה.
יחסי השכנות הטובים ששררו בין המוסלמים לבין היהודים המזרחיים הטיבו עם אבי הפחח, שבזכות מקצועו זה והתמחותו בו מצא לקוחות גם מקרב המוסלמים האמידים, ששילמו לו ביד נדיבה. היה בזה משום דגם של יחסים מתוך תלות הדדית; אכן, בשנים הבאות, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא התפרנס ברווחה וגם סייע לאחיו על פי דרכו.
בתוך כך הצליח אבי להתקבל לעבודה קבועה אצל הטמפלרים, תושבי המושבה הגרמנית בחיפה, שהתנהגו כאדוני הארץ. הטמפלרים הגיעו מגרמניה במטרה להקים מקדש (טמפל) רוחני בארץ ישראל ולחיות בה ברוח הנצרות הקדמונית, תוך ציפייה לשיבתו של ישו. הם הקימו את המושבה הגרמנית בשנת 1869 לפי שיטת הבנייה האירופית: גגות רעפים, בנייה מרווחת, תכנון קפדני ושימוש בחומרים שהובאו מחו"ל. השכונה שכנה מחוץ לחומות חיפה, ובה הוקמו גם בתי אמידים נוצרים וערבים מוסלמים עשירים. המושבה נחשבה למרוחקת, ותושבי שכונת חארת אל-יהוד (רא' מסגרת), שהיו יוצאים מביתם לטיול, הרגישו כאילו נקלעו למקום קסום של בתים נאים וגינות נוי מטופחות. מבחינתם הייתה זו מעין תגלית, עולם אחר, שהיה זר להם.
חארת אל-יהוד (שכונת היהודים)
להבדיל מ'ארד אל-יהוד' ('אדמת היהודים'), שכנה במזרחה של חיפה והיוותה חלק מרובע מזרחי של העיר, משכנם של מרבית המוסלמים בחיפה. במרוצת הזמן, לאחר קום המדינה, נבנו על חורבותיה מבנים גדולים: 'חלונות הסיטי' ו'קריית רבין', היכל המשפט של חיפה. רובע זה היה הדל והמפגר מבין שכונות העיר, שכונה של עוני מנוון שלמרות משקלם המספרי של תושביה המוסלמים היוו גורם מבוטל בחיי העיר.
לרוב גרו היהודים בבתים שהיו בבעלותם של ערבים עשירים, במיוחד בבתים של ראש העירייה דאז, מוצטפה פאשא אל-ח'ליל, שכהונתו נמשכה מ-1885 ועד 1903 והוא נטה להפגין ידידות כלפי היהודים.
רובע זה השתרע למעשה מ'כיכר חמרה' – היא 'כיכר פריז' של ימינו – ועד קצה 'שדרות פל-ים' במזרח. הוא הקיף כמה רחובות, סמטאות ורחבה. מגורי היהודים ומגורי המוסלמים היו צמודים זה לזה ומעורבים זה בזה, קיר לקיר וחצר לחצר, וזאת משום שלא הייתה התבדלות מבחינת התושבות בשכונה; המגורים היו משותפים.
סמוך לבתי הכנסת שהיו בשכונה ניצב ה"תנור", רכוש העדה היהודית, שהושכר לנצרכים לאפות בו לחם ומצות וגם להכנת החמין לשבת. תנור נוסף הועמד לרשותם והושכר לאנשים, והכנסותיו שימשו לתמיכה בנצרכים.
בהקשר לנושא התנור, התהלך בין היהודים בשכונה סיפור מעניין. בשכונה אחת השתוללה דליקה גדולה, שתוצאותיה היו הרסניות ובני השכונה נשארו כמעט חסרי כל. בשכונה שנייה הצמודה לה, התגורר רב, חכם ידוע, ובה לא נגעה הדליקה. סברו התושבים משתי השכונות כי בזכותו של הרב לא התפשטה הדליקה לשכונה השכנה. בחלום נראה לרב שאכן עניין קטן הוא לו, למנוע את התפשטות הדליקה לשכונתו. ברם, לא בזכותו היה הדבר אלא משום אותה אישה צדקת שנהגה לחמם תנורים ולהשאיל אותם לשכנותיה הנצרכות. בחימום התנורים לצורך אפיית לחם והשאלתם לנצרכים הגנה האישה על הציבור מפני הדליקה.
הסיפור נסמך על הרעיון: "לא מקומו של האדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו". ואכן, כבוד או דירוג שקשורים לעולם החכמים נקשרים גם באנשים פשוטים, לא נודעים במיוחד, שעושים מעשים טובים וזוכים להעדפה מוחלטת בשמים – המקום בו נצפית האמת.
האישה עושה שני מעשי חסד: מחממת תנורים ומשאילה אותם. בכך היא מונעת דליקות.
במרוצת השנים התפתח בשטח של שדרות פל-ים של ימינו, המֻכָּר גם בשם "שקמונה", שוק ערבי גדול (חיסבֶּה) ותוסס שאליו נהרו תושבי חיפה מכל השכונות לקניות של תוצרת חקלאית, עופות, בשר עגלים וכבסים, דגי ים, דברי מכולת, ממתקים בשלל צבעים מיובאים מארצות ערב, בעיקר מסוריה, דברי מאפה ועוגיות מתוקות (בקלאווה), כפי שניתן עדיין לראותם בשווקים בעכו העתיקה. הנהירה לשוק הייתה למרות הקמתו של שוק 'תלפיות' בהדר הכרמל בשנת 1940, שהיה מבנה ענק ומרשים ביותר בהדרו, אך מחירי המצרכים בו היו גבוהים יותר.
רעייתי ואחותה נהגו לרדת לשוק זה בעיר התחתית והן השתאו מטריותם של ירקות, מביצי משק טריים – 30 ביצה בשלושה גרושים (קורוש בתורכית). 100 גרוש היו שווים 1 לירה מצרית וגם 1 לירה ארץ-ישראלית בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. בגרוש היה חור. הן לא עייפו מנשיאת חבילות של עֲלי מלוחייה ירוקים, אותם קטפו בסבלנות. את העלים קצצתי בסכין מיוחדת עד דק, ובתוספת בצל, כוסברה ותבלינים הכנתי מרק טעים, טבול בעוף או באווז. מרק בריא ומומלץ כמזון למערכת העיכול.
ליד השוק השוקק, ברחבה חיצונית, הסתובב ערבי עם עגלה בצורת סירה, צבועה בצבעים ססגוניים והיה קורא בקול: "חַלִיבּ אֶ'מָה יָה בּוּזָה/תַלָת' שְקָאל בִּלְפוּרְגֶטָה" (מחלב משובח הגלידה / שלושה מינים בסירה). 'פורגטה' בעגה הערבית היא משחתת. הסירה כמו נמשלת למשחתת, שהיא אניית מלחמה יוקרתית.
לצדו של מוכר הגלידה סובב מוכר משקה תָמֶר הינדי, פרי שהובא מהודו, ואשר ממנו הוכן משקה קר בצבע חום בריא לעיכול, טעים ומשובב את הנפש ביום חם. הַלָה היה קורא: "תָמֶר הינדי בָּארֶד / אִשְרָבּ אוּתְהָנָה" (משקה תמר הודי קר / שתה ותיהנה). את מרכולתו היה מלווה בצליל משעשע, שהפיק מהשקת שתי צלחות מנחושת או פליז. את המשקה מזג מתוך מכל אל כוס שהחזיק בידו השנייה, במעין להטוט מלמטה למעלה.
מוכר אחר מכר בָּרָאד (נוזל מתוק עשוי חלב וחמאה) שלתוכו מפוררים אוּרְשָאלִי (מעין צנים מתוק מתפורר) ומקבלים מין פודינג רך ומתקתק. טבילת אורשלי בתֵה חם או חלב נמסה בפה כמו ביסקוויט.
בדוכנים אחרים נמכרו סָאחְלַבְּ (מעין פודינג מעמילן שמוצאו בתורכיה, בדומה לעמילן מתירס – קונפלור) חם או קר, מצופה אגוזים קצוצים וקינמון; מיני מתיקה, פלאפל חם ומריח למרחוק. כל אלה מלֻוִים במוסיקה מזרחית רעשנית.
לא עלה בידי היהודים שישבו בקרב המוסלמים בשכונת עוני זו להגיע לעמדה כלשהי, אף כי היו ביניהם משפחות אמידות שיכלו להרשות לעצמן בנייה של מבנים גדולים בני שתי קומות ומספר רב של חדרים. בניין כזה נחשב לרב מידות. אנשים שהתגוררו בו היו ממעמד כלכלי שונה, שהרי הרוב המכריע מצא לחמו אך בדוחק במסחר זעיר וברוכלות בכפרי הסביבה, ואילו המיעוט עסק במלאכה. היהודים האלה נקראו בפי שכניהם הערבים "יאהוד וולאד ערב" (יהודים בני ערב).
מימרה ידועה הייתה בפיהם של היהודים והערבים בנושא עושר ועוני: "אִיל גָ'נִי בִלְבּאְלו / אוּלְפָאִיר מִן פֶן יָגִ'לו?" (לעשיר מתאים (העושר) / העני מאין יבוא לו העושר?) מין חוכמת חיים מקובלת (מטופשת לטעמי) בסביבה ואווירה כזאת שבה בני אדם מקבלים עליהם את הדין ומסתגלים אליו ללא מחשבות להיאבק לשינוי או למהפך בחייהם.
העניינים הציבוריים של השכונה נוהלו על-ידי ועד השכונה, שהורכב מאנשי השכונה. בראשו עמד רב יהודי שנחשב ל'אבו אל קילמה' (אבי המִלה, כלומר אדם מהימן), שכן כל דבר שיצא מפיו היה אמין ואנשים לא התמקחו עמו.
השכונה היהודית הראשונה מחוץ לתחום העיר הישנה בחיפה נוסדה בשנת 1891. קבוצת יהודים, ברובם ילידי דמשק ובֵּירות, קנתה מבעל קרקע, מוחמד טאהא המוסלמי, כ-60 דונם במזרח חיפה (בתחום הרחובות השומר, יהודה הלוי ואבן גבירול של ימינו, לא הרחק מוואדי רושמייה). עליה הוקמה השכונה הידועה בשם "ארד אל-יהוד" (אדמת היהודים). שמה העברי המקורי היה "הדר-הכרמל", אולם במרוצת הימים גבר השם הערבי ונשתגר. כל אחד מן המתיישבים רכש חלקת אדמה בת דונם והקים לו עליה בית מגורים, ובחצרו שתל גינות ירק ועצי פרי. אולם השכונה נותרה מרוחקת ומבודדת ולא התפתחה.
בתקופת המנדט הבריטי סבלה מהטרדות של ערבים קנאים ומוסתים; בימי מאורעות 1921, 1929 ו-1936 נטשו אותה בהדרגה תושביה היהודים, ומרבית נכסיה נמכרו לערבים. להלן המסמך על כך והחותמת.
ב-1921, בהנחיית ד"ר ארתור רופין, מנהלה הכללי של חברת "הכשרת הישוב", נקבע השם לשכונה שבקרבת הטכניון בשם "הדר הכרמל", מבלי לדעת כי אותו שם ניתן לשכונה היהודית הראשונה בחיפה – "ארד אל-יהוד".
הטמפלרים, שהיו מרוצים מעבודתו של אבא וממקצועיותו, נהגו לתת לו מתנות מפעם לפעם. לפעמים אף ציידו אותו במוצרי מזון מירקות ומפרות גינותיהם, בהכירם כי הוא ראש למשפחה גדולה. אבא לא סירב אפילו לקבל מהם בשר חזיר משובח, שחלילה לו מלטעום אותו, אך בשר זה ערב לחיכם של ערבים נוצרים, להם הוא מכר אותו ובתמורה קנה עבור בני משפחתו מוצרי מזון אחרים וגם קצת עראק או קוניאק, שכן אבא אהב ללגום מהם בערבים תוך נגינה על עוד.
אף שהכרת הטובה לטמפלרים כספקי עבודה ופרנסה מעידה על התלות בחסדיהם, לא הייתה בכך משום היטמעות באורח חייהם ובאמונתם.
יום אחד הגיע אבי באיחור של שעה לעבודה, משום שאותו יום היה יום השנה הקבוע לעלייה לקברי הוריו. בהיסח הדעת שכח להודיע מראש על כוונתו זו למעבידו הטמפלרי, ואף שאבי עבד את מלוא השעות, לא שולם שכרו לאותו יום.
על המקרה המכאיב והבלתי נשכח הזה סיפר אבי לאחי אפרים, בן זקוניו, שהותיר את רישומו הקשה על שניהם.
מעבר להיבט ההקפדה הגרמנית על נוהלי עבודה, דייקנות והתנהגות לפי נורמה, סממנים אופייניים בחברה הגרמנית, המקרה הבליט גם את היכולת של מעניק העבודה לנצל את עובדיו, הפעם עובד יהודי חסר אונים ונטול יכולת תגובה מחשש לאבדן הפרנסה. אבא שמספר זאת לבנו רואה בניסיון הזה שבחייו גם מאורע, וחשוב יותר, חומר, מושא לסיפור טוב ומעניין.
בנוסף לעיסוקו המקצועי התנדב אבי לתפקיד המכובד של שמש וגבאי בבית הכנסת "אליהו הנביא" בחארת אל-יהוד. את התפקיד הזה מילא עד יום מותו.
אלא שבימי מיתון נפגעה קשה פרנסת המשפחה, שגם נתנסתה בימים של חרפת רעב בימי השלטון התורכי, ובכלל זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914). הסיפור על עוגיות קרדוש שחווינו על בשרנו, אותו סיפרה אִמי לנכדיה, מסמל תקופות עגומות אלו.
תשעה ילדים ילדה אִמי. שניים מהם נפטרו לאחר הלידה. בימי מצוקה, כאשר הרעב היה מנת חלקם של רוב תושבי השכונה בשל המחסור במצרכי מזון (כיוון שהתורכים החרימו את הכול והתעלמו מצורכי נתיניהם) כָּאֲבָה אִמי את מצוקת הרעב, שהעיק על ילדיה ובפרט על התינוק הפעוט, אשר חיפש אחר שדי אמו המצומקים והיבשים מחלב.
במצוקתה נהגה להשתמש בגרגירי דורה לְבָנים (מזון מקובל לעופות), אותם כתשה עד דק, ערבבה במעט קמח יקר המציאות, לשה במים ושמן ואפתה מהם עוגיות עגולות, עוגיות קרדוש כפי שנקראו.5
שבע עוגיות אפתה, אחת לכל אחד מששת ילדיה, להשביע רעבונם. ואלה, במחי יד אחת, בלעו אותן ולא נודע כי באו אל קרבם. הילדים לטשו עיניהם לעוגייה השביעית שבידי אימא, כאומרים: "אימא, רוצים עוד קרדוש!". והיא, בעיניים זולגות, חתכה את העוגייה השביעית לשבע חתיכות וחילקה לששת בניה, בהשאירה חתיכה אחת לעצמה, עבור התינוק שבמרוצת הימים נפטר מתת תזונה.
אכן, בימי הרעב הכבד שהיו נחלת התושבים בתקופת המלחמה ועד כיבוש הארץ על-ידי האנגלים, בני השכונה המוסלמים אכלו בשר עכברושים ואילו מבין היהודים היו כאלה שאכלו בשר חתולים.
בדומה לעוגיות הקרדוש, בימי החורף נהגו יהודים כערבים לקטוף מהשדות "ח'ובֶּזָה" ירוקה –"חלמית", צמח ירוק מרובה עלים רחבים, שאותו ניתן לבשל ולתבל כמאכל מזין בעתות חירום (בימי רעב בארץ), וגם בעתים רגילות, כמזון מהטבע. היה זה מזון שגרתי אצל הפלאחים הערבים המרודים בכל העתים.
כמסופר לעיל, בית הספר היסודי אליאנס בחיפה נוסד בשנת 1884, והלימודים בו התנהלו בשפה הצרפתית, כשדודנה של אִמי, יצחק נהון, ניהל אותו החל בשנת 1907. הספקתי ללמוד שם בחינם בארבע הכיתות העליונות, ואת חוק לימודיי בבית הספר סיימתי בקיץ 1910. משלא גמלה בי ההחלטה באיזו דרך אבחר להמשך חיי, אם לרכישת מקצוע או ללימודים עיוניים, עסקתי בכל מיני עבודות כדי להשתכר לרווחתי. הייתי בן שלוש-עשרה כשהחלטתי, על דעת הוריי, ללמוד בבית ספר פרר, וסיימתי בו בקיץ 1914 את מסלול הלימודים התיכוניים, שכללו שפות (ערבית על בוריה, צרפתית, אנגלית, תורכית), מתמטיקה, היסטוריה, כימיה, פיסיקה ומגמה למבוא להנהלת חשבונות וחשבונאות.
אחי הבכור, יוסף, שלמד מאביו את מקצוע הפחחות והנפחות, היה גם איש ספר. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר פרר בשנת 1910. בנוסף לערבית, צרפתית ואנגלית, השתלם גם בשפה התורכית במטרה להמשיך ללמוד ספרות באחת מן האוניברסיטאות בדמשק או באיסטנבול. כיליד חיפה בזמן השלטון התורכי, ומשום שבהיסח הדעת שכח אבי, בעל החסות הספרדית, להוציא לו דרכון ספרדי, משפרצה מלחמת העולם הראשונה גויס אחי בעל כורחו לצבא התורכי.
יוסף הצהיר על דעותיו כפציפיסט והועבר לבסיס צבאי בדמשק. למזלו, הכיר היטב את דמשק, בה החליט ללמוד באוניברסיטה. לימים הכיר שם את בחירת לבו לחיים, בת למשפחה יהודית אמידה בדמשק שסחרה בתכשיטים ובמוצרי זהב. היא נעתרה להינשא ליוסף אף שבני משפחתו גרו בפלשתינה (ארץ ישראל).
ב-1915, כשישה חודשים לאחר גיוסו לצבא התורכי, הוטל עליו למלא תרמילים של כדורי רובים בחומר נפץ. הגם שהתפקיד היה מסוכן ולא אהוד בלשון המעטה, הוא מילא אותו במסירות על מנת לרצות את הקצין הממונה עליו, שלא בחל בקבלת שלמונים תמורת הבטחה כי יתיר לו לצאת מפעם לפעם לפגוש את אהובתו. הזוג היה להוט להינשא, וגם ההורים משני הצדדים הסכימו להחיש את המועד במחשבה ובמטרה שהדבר יקל על שירותו של יוסף בצבא, ובעיקר שלא יטיל אותו למערכה בשדה הקרב. נקבע יום לטקס החתונה שנערך בדמשק, אף שלדאבון הלב נבצר מהורי החתן להגיע לאירוע בצו השלטונות התורכיים. בשעתה נסיעה לדמשק הייתה ארוכה וגם מסוכנת מבחינות רבות.
יום לפני טקס הנישואין מיהר יוסף לבצע את המוטל עליו, ומפקדו התיר לו לצאת לחופשה חפוזה, אך לא לפני שלידו נשקלו שלושה מטבעות זהב. עליז ושמח מיהר יוסף לבית הורי אהובתו. למחרת נערכה החתונה ברוב פאר, ולחתן הטרי ניתנו ימי חופשה אחדים כדי לחגוג את נישואיו. מדי ערב שני, ולאחר שסיים את מכסת מילוי התרמילים באבק שריפה, הותרו לו 12 שעות חופשה. באחד מאותם ערבים, כשבועיים לאחר הנישואים, התדפק על דלת הכניסה בבית הורי הכלה, ובטרם נפתחה הדלת לרווחה קרס יוסף ומת בו במקום.
דבר האסון הנורא נודע להורַי, ועל פי מסורת הייבום המקובלת יצא אחינו סעדיה (מסעוד), הקטן מיוסף בשנתיים, לדמשק כדי להציע למשפחת הכלה המאוכזבת להינשא תחתיו לבתם. ביקורת של חיילים תורכים התנכלה לסעדיה, שכבר היה חייב גיוס, ובמקום למלא את חובת הייבום הוא נכלא בכלא בדמשק. לאושרו, בתיווכו של קונסול ספרד, שוחרר אחי סעדיה מהכלא לאחר שהוצג דרכונו הספרדי שהוכן בחופזה בקונסוליה הספרדית בחיפה. סעדיה שוחרר וסולק חזרה לחיפה מבלי שיוכל למלא את השליחות שלשמה הגיע לדמשק.
אין מילים בפי לתאר את התוגה, הצער והיגון שהיו מנת חלקנו על מותו ללא עת של הבן והאח הבכור בנסיבות שהיו אמורות להסב נחת, קורת רוח ושמחה רבה. אִמי לקתה בהלם, דבר שהשפיע על שפיותה. היא תמיד חזרה מאז על כמה מלים בספרדית, כל אימת שהייתה מספרת לנכדיה סיפורים לפני עלותם על משכבם: Kish Kish a la casa gallinas para mi boda (הלאה, הלאה התרנגולות אל הבית עבור חתונתי). היא לא התגברה על אבדן בכור בניה שבועיים לאחר נישואיו. הייתה זו מכת גורל שלא היה לה כל הסבר הגיוני! אִמי חזרה פעם בפעם על דעתה, שמות בנה נגרם בשל עין רעה, צרות עין וקנאה. באבלה הממושך לא נפרדה מבגד שחור.
יש הגורסים כי יד נעלמה שמכוונת גורלות קבעה את מזלו של אחי יוסף. תחילתו של הסיפור בכך שאבי לא השכיל להוציא עבורו דרכון שהיה פוטר אותו מהשירות הצבאי, דבר שגרר אחריו את שליחתו לבסיס בדמשק, את עקירתו מפלשתינה (ארץ ישראל) לארץ זרה, שבה מילא תפקיד שנגד את השקפתו ואת האינטרסים של היהודים בפלשתינה. אף שלפנינו דגם של שולט ונשלט והדברים נעשים בכפייה ולא מרצון, אחי ממלא את תפקידו במסירות על מנת לרצות את הממונים עליו שהרי גורלו נתון היה בידיהם.
שמא העובדה שהוא הכיר בחורה בדמשק ורצונו להינשא לה ולקשור את עתידו בעתידה יש בה משום היטמעות במקום? ייתכן שגורמים אלה הם שקבעו את מותו, ואולי היה כרוך בזה חטא שעליו שילם בחייו.
סיפורו האמיתי והייחודי של אחי אינו אלא אחד מיני רבים הקשורים לגורלות בני אדם. את צפונות העתיד נבצר מהם לנבא מבעוד מועד כדי להתמודד עמן. גם אמונות מיסטיות ("עין רעה") ודבקות במסורת, כי "האדם אסיר הוא ביד הגורל", אינן יכולות להתנשא מעל הערך העליון, ולפיו האדם נולד כדי לחיות ולא כדי להיות קורבן לתעתועי גורל!
כשהוחזרה גופתו של יוסף לקבורה בארץ נמצא בין חפציו יומן שבו רשם חלק מקורות חייו. ביומן כתב מרשמיו לאהובתו בשפה הצרפתית. וכך כתב על רדיפות של העם הארמני:
"זועזעתי לשמוע מפי חיילים תורכים שהתרברבו
במעשי השמדה של ארמנים. הארמנים נרדפו ונעקרו
מכפריהם בשרירות, בעינויים, בגירוש והגליה, במעשי
אונס, ביזה ומעשי רצח וטבח. השמועות מדברות על
עשרות אלפים של נשים, זקנים וטף שגוועו במסעי
הגליה מתורכיה ועד חלאב בסוריה".
הנרי מורגנטאו האב
הזעזוע שאותו עבר יוסף ולא יכול היה להסתיר מאהובתו היה מנת חלקו של שגריר ארה"ב בקושטא, הנרי מורגנטאו האב, שניסה להאיץ בממשלתו שלא לנקוט עמדה ניטרלית לנוכח רצח עם, ג'נוסייד, ועשה ככל יכולתו כדי לתרום למאמצי ההצלה. הוא לא הצליח מן הטעם "שאין זכות להתערב בעניינים הפנימיים", כפי שכתב לבנו.
ביומנו ובדיווחים שהעביר לשר החוץ האמריקאי, לֶסינג, שנתפרסמו לאחרונה, במלאת תשעים שנה לטבח בארמנים, כתב על מעשי הרצח, האונס, הביזה ועל גירוש והגליה כפי שכתב דודי, יוסף, ביומנו.
הנרי מורגנטאו העניק סיוע רב ליישוב היהודי בארץ ישראל, שהיה נתון במצוקה במלחמת העולם הראשונה. מורגנטאו לא היה ציוני, אבל סייע באופן פעיל בהעברת פליטים באניות אמריקאיות בין בֵּירות, יפו, אלכסנדריה וקושטא. הוא שמר על קשר עם הקהילה היהודית בטורקיה ואפשר שבכך מנע התנכלות של התורכים ביהודים.
במכתב ששלח אבשלום פיינברג מקבוצת ניל"י להנרייטה סולד באוקטובר 1915, כתב בין השאר על מורגנטאו: "...הן ארצות הברית והן אומתנו מיוצגות בימים קשים אלו באופן מפואר ורב ערך על-ידי השגריר מורגנטאו... בהגנת הארמנים הוא פעל לא רק כאמריקאי אמיץ ושגריר רב ערך של אומה גדולה. הוא תרם לכך גם מעצמו."
הנרי מורגנטאו הבן נמנה עם יועציו הקרובים ביותר של הנשיא רוזוולט. בתחילת מלחמת העולם השנייה תמך במדיניות הנשיא שלא להתערב למען הצלת יהודי אירופה מהשמדה המונית, אף שנודעו כבר בוודאות כוונותיהם של היטלר ומרעיו הנאצים להשמדת יהודים באשר הם שם.
אולם במהרה שינה מורגנטאו את דעתו. כשר האוצר של ארה"ב בתקופת המלחמה נפגש, על פי בקשתו, ב-16 בינואר 1944 עם הנשיא כדי לדון ב"בעיית הצלת היהודים הנותרים באירופה". בשיחה טען מורגנטאו שאנשי משרד החוץ האמריקאי לא זו בלבד שלא פעלו ביעילות להצלת שארית היהודים באירופה, אלא "שהם נקטו למעשה פעולה למניעת ההצלה של היהודים".
הנשיא נעתר להפצרותיו של מורגנטאו וללחצי ה"ועד להצלת פליטים" מייסודם של יהודים בארה"ב, והורה לפעול בכל המרץ להצלת יהודים והעמדת תקציב מיוחד לצורך זה. במסגרת מאמצים אלה ניצלו 20 אלף פליטים, ביניהם ילדים רבים. לדאבון לב, הפניות לארה"ב ולבריטניה להפציץ מחנות ריכוז שבהם נמקו יהודים רבים ובכך לסייע להצלת חלק מהם לא נענו, אף שמטוסיהן הפציצו מטרות גרמניות רבות לא הרחק מהם.
אילן יוחסין משפחות אלזם:
החזרה לימי השגרה של החיים הייתה בלתי נמנעת. הצער על מות הבן והאח נחרת עמוק במשפחה, אך החיים חייבים היו להימשך. מסעוד אחי, שהיה כבר בן עשרים בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נשלח לסוריה לבצע עבור התורכים עבודות נגרות – תחביב שבמהרה הפך למקצוע שעניין אותו. מפעם לפעם, כשחזר לביקור בחיפה, נהג לעבור ליד הכפר הערבי קופרטה (לימים שונה שמו לכפר אתא), שם עבד בתעשיית הגבינה. בתום העבודה הצליח להביא להוריו גבינה למאכל, בימים שבהם היה הרעב נחלת תושבי העיר חיפה, שכן בפרוץ המלחמה בשנת 1914 השלטונות התורכיים החרימו, ללא כל התחשבות באזרחים, את רוב מוצרי המזון לטובת הצבא התורכי. מי שלא אגר מבעוד מועד מזון בסיסי כגון קמח, סוכר, מלח, קטניות, אורז או שמן מאכל, נִדוֹן לחרפת רעב כמו זו שחוותה משפחתי ושעליה סיפרתי.
בטרם ימלאו לי שמונה-עשרה, ובתום לימודַי התיכוניים בקיץ 1914, חיפשתי עבודה. עיני נתפסה למודעה גדולה ליד תחנת הרכבת המרכזית בחיפה בשפה התורכית והערבית: "דרושים צעירים לעבודה ברכבת". התייצבתי במשרד הרכבת והצגתי את מועמדותי. בו במקום נתקבלתי לשמש כנהג קטר במשמרות, אך בתנאי שאעבור קורס מזורז לנהגות ובשכר התחלתי השווה לחמש לירות שטרלינג בחודש. העמדתי את הוריי בפני עובדה. אף שהעבודה כנהג קטר הייתה כרוכה בקושי ובמאמץ רב היא הציתה את דמיוני, מה גם שידעתי שקו רכבת העמק חיפה – דמשק, שהושק בשנת 1905, חובר לרכבת החיג'אזית והגיע עד לא-דרעא שבירדן ומשם לחיג'אז. לימים ינועו רכבות מחיפה עד קנטארה שבגבול מצרים.
מן הראוי לציין כי הוגה רעיון מסילת רכבת דומה ומתכנן התוואי שלה דרך עין גב, ואדי סמך, רמת הגולן ומשם לדמשק היה הגרמני הטמפלרי גוטליב שומכער, בנו של יעקב שומכער, איש רב פעלים שעסק גם בחפירות ארכיאולוגיות באתר מגידו, אשר ממנו, לפי האמונה הנוצרית, מיועדת לפרוץ הפורענות של אחרית הימים (ארמגדון).
לאחר חודשיים של התמחות הוסמכתי לעבוד כעוזר נהג קטר, ולאחר ארבעה חודשים, עם פרוץ מלחמת העולם, הפכתי לנהג קטר מוסמך.
אחטא לעצמי אם לא אספר, ולו בקצרה, על אודות רכבת העמק6, שהייתה שלוחת הרכבת החיג'אזית. הסולטן עבד אל חמיד השני הכריז בראשית מאי 1900 על בנייתה של מסילת רכבת מדמשק בסוריה למכה ולמדינה, ערים קדושות למוסלמים הנמצאות בערב הסעודית. מלבד המטרה להאדיר את שמו ככליף ולאפשר לרבבות המאמינים להגיע למכה כדי למלא את מצוות החאג' בנסיעה נוחה יחסית, הוא ביקש להקים נתיב להעברת תבואות מהחוראן לים התיכון. את המימון לכך אסף ממיליוני המאמינים המוסלמים, שתרמו מנדבת לבם ככל שידם משגת.
בניית המסילה הוטלה על המהנדס היינריך אוגוסט מייסנר פחה, מתכנן רכבות גרמני נודע שתכנן את מסילת הרכבת החיג'אזית. כדי לחסוך בעלויות חומרים ועבודה ולשם קיצור זמן הסלילה, הוא תכנן מסילה צרה, ברוחב 1,050 מ"מ. את החומרים ששימשו לבניית המסילה נאלץ להעביר בקו הרכבת שבין בֵּירות לדמשק, בניהולם של הזכיינים הצרפתים שגבו כסף רב מהעות'מנים. תלות זו הניעה את מייסנר לתכנן מסילה בין חיפה לרכבת החיג'אזית, שעברה דרך עמק יזרעאל, בקעת הירדן ועמק הירמוך. מדובר היה בתוואי שטח משופע, שהתאים לכוח הגרירה של הקטרים באותה עת. באוקטובר 1905 הושלמה המסילה באורך 160 ק"מ, מחיפה עד א-דרעא שבירדן. בדרעא הצטרפה רכבת העמק לרכבת החיג'אזית מדמשק לעקבה, ומשם למדינה. מדרעא לדמשק נוספו עוד כמאה ק"מ. נסיעה מחיפה לדמשק, מרחק של כ-270 ק"מ, ארכה כ-12 שעות.
ליד תחנת הרכבת בחיפה הוקמה אנדרטה לציון אירוע חנוכת התחנה ב-1905, שמהללת את "הסולטן ירום הודו".
מדי יום ביומו חתרה אִמי תחת המשך עבודתי ברכבת. פרט לעבודה הקשה, היה החשש מפני נסיעות, שהייתה טמונה בהן סכנת נפשות בנסיבות המלחמתיות, מאוד מוחשי עבורה. אבי, שבסתר לבו חשש אף הוא מפני הסכנות האורבות לרכבות בקווים הרחוקים, היה גאה ממידת העצמאות שהפגנתי, ובנחישותי להשתכר למחייתי בכל דרך וגם לסייע למשפחה. חסכתי ממשכורתי, שבינתיים צמחה לערך השווה לשמונה לירות שטרלינג, אף שלא שולמה בזמן ובאופן סדיר. הייתי צעיר ודינמי ואהבתי את העבודה המתישה שהשקעתי בה כוחות מרובים, הגם שבחזוני לא ראיתי את עצמי מתמיד בה. אלא שבתום שנה לעבודתי ברכבת נסתם הגולל עליה. בנסיעה לדמשק נתקעה הקמיצה ביד ימיני בגלגל שסתום קיטור, ובחוסר זהירות משווע גרמתי לקטיעת שליש הימנה. הדם זרם כמים. במאמץ הצליח עמיתי, נהג המשנה, לעצור את הדם כשהרכבת מקרטעת. בתחנה בצמח הוּרדתי מהרכבת לטיפול, או אז ידעתי שאפסו ימיי לחזור לעבודה כנהג קטר רכבת.
לימים שמעתי סיפורים על אודות "רכבת העמק", שאחד מהם נחרת בזיכרוני. הרכבת עברה בתחנה ליד קבוצת מרחביה הסמוכה לעפולה. מהמטבח שבקבוצה ניתן היה לצפות לעבר התחנה. כל אימת שהרכבת צפרה בהגיעה למרחביה הציצה הטבחית, גולדה מאירסון (לימים ג. מאיר ראש ממשלה), שהייתה חברת הקבוצה, כדי לספור את היורדים בתחנה. כמספר היורדים ידעה איזו כמות מים יש להוסיף לסיר המרק.
גולדה ובעלה מוריס הגיעו מארה"ב הישר לקבוצה בספטמבר 1921, ובתחילה הוכרזו כלא ראויים להצטרף אליה, בהיותם זוג נשוי וכ"אמריקאים מפונקים". אולם הזוג שלף נשק סודי: גרמופון ידני וצרור תקליטים מנחושת, "אוצר תרבות" שמולו לא יכלו חברי הקבוצה לעמוד. גולדה הועסקה בכמה עבודות, ביניהן עבודה במטבח כמסופר לעיל, אך לאחר זמן נטשו בני הזוג את הקבוצה ועברו לתל אביב.
לאחר מותו של אחי, יוסף, בדמשק, השכיל אבי להנפיק לכל בני המשפחה תעודות רשמיות של בעלי חסות ספרדית. כך פסחה עליי ועל אחיי אימת הגיוס לצבא התורכי. שוב תרתי אחר מקום עבודה ותעסוקה. בתיווכו של ידיד ערבי נוצרי מתיכון "פרר" נתקבלתי לעבודה פקידותית במשרד רואי חשבון "ראסל ושות'". בקיאותי בערבית וידיעותיי בהנהלת חשבונות ובמבוא לחשבונאות פתחו בפניי אופק חדש. במרץ ובנחישות רבה צללתי לעולם הנהלת החשבונות והחשבונאות. מה שניתן ללמוד באופן מעשי יומיומי במשרד רואה חשבון גם האוניברסיטה הטובה ביותר לא תצליח ללמד. אכן, בתום המלחמה הייתי מצוי כבר בעוביים של רזי המקצוע, שהזרים בי מדי יום כוחות כבירים ותעצומות נפש. ניכסתי לעצמי את מרב הידע בחשבונאות, ומשימות שהוטלו עליי טופלו במקצועיות של רואה חשבון מדופלם.
במהרה גדלה ההערכה כלפיי מקרב מנהלי המשרד, ובמרוצת הימים תוגמלתי על עבודתי בעין יפה. במקביל למדתי את תורת עמילות המכס, מקצוע עתיר רווחים למי שניחן בחוש ההבחנה בתעריפים ובסיווגי מכס. אכן, לאחר שהארץ, פלשתינה-ארץ ישראל, נכבשה והמנדט עליה נמסר לידי בריטניה חשתי שתמורות מעניינות יְשָנו את אורח החיים בארץ, וכי צפויות בה התפתחויות גדולות בתחומים רבים – בתעשייה, במסחר, בבנייה, בתחבורה ובחקלאות, כשלתנועה הציונות יהיה בה חלק חשוב ומכריע.
אך משום שהקדמתי את המאוחר למוקדם, עליי לספר את שהתרחש בעיר חיפה סמוך לכניסת הצבא האנגלי לעיר. יומיים לפני שהכוחות התורכיים נסוגו מחיפה נועד המפקד התורכי עם ראש העיר, חסן שוכרי, וסיפר לו שהכוחות התורכיים נסוגים וכי למעשה המלחמה הסתיימה. לפני שנפרדו מסר המפקד התורכי לחסן את מפתחות המחסנים שבהם החזיקו התורכים מזון, ובהם מלאי גדול של חיטה, שעורה, עדשים, תירס, אפונה, שמנים ותמרים, מצרכים שנמנעו מתושבי העיר שנמקו מחרפת רעב. המפקד ביקש ממנו לשמור על המחסנים הענקים בשלמותם, עד שהכוחות הבריטיים יכבשו את חיפה.
חסן פעל מידית. הוא קרא למפקח העירוני וביקש ממנו לכנס למחרת היום את כל הגנבים בעיר. ואכן, עשרה מגנבי חיפה המוכרים למדי הגיעו לבית העירייה, לפגישה עם ראש העיר בלשכתו. חסן הסביר להם פנים והגיש כיבוד קל. אחר כך ביקש מהם לעזור לו לשמור על הסדר הטוב בעיר, ולכן החליט למנות אותם לשוטרים עירוניים. הוא עדכן אותם בנסיגת הצבא התורכי והבהיר להם שבמסגרת תפקידם עליהם לשמור על מחסני המזון עד לכניסת הכוחות הבריטיים לעיר, וכי אם יחסר דבר הם יהיו אחראים כלפיו. בעקבות הפגישה נשמר הסדר ובקשתו של המפקד התורכי מולאה.
לאחר כניסת הצבא הבריטי מסר חסן שוקרי לידי המפקד הבריטי, גנרל קניג, את מפתחות המחסנים, וזה הורה לפתוח אותם למען תושבי העיר. כאן משתלב סיפור נוסף. חיילים הודים ששירתו בצבא הבריטי וחשו זעזוע אל מול סבלם של תושבי העיר והרעב ששרר בה, הקימו מטבחים לחלוקת אוכל. ההודים בחנו היטב את הבאים בשעריהם, ואם גילו ביניהם חיילים תורכים, שאותם שטמו, שהתחזו לאזרחים, רצחו אותם בדם קר.
אחרי ההודים הגיעו חיילים מהגדוד העברי, שהקימו לזמן מה מטבח קבוע שבו הוכנו ארוחות לנצרכים מבין היהודים (גם מוסלמים הסתננו ביניהם). שם עבדה אחותי, אמילי, הבת היחידה להוריי, כשהייתה בת עשר, בתמורה לקבלת מנות אוכל נוספות עבור משפחתה.
בתום המלחמה חזר אחי, סעדיה (מסעוד, שגם נוסף לו השם פליקס) מסוריה, והקים נגרייה בחיפה. לאחר שחסך די כסף מעבודתו נסע לצרפת על מנת ללמוד את מקצוע הדפוס. שלוש שנים עבד במקצוע בניכר, עד שהחליט לחזור ארצה ולהתמקד בעבודות נגרות מכל הבא ליד, ובפרט להסתגל לזמנים הקשים של שנות העשרים.
בקיץ 1926 הכיר את רעייתו לעתיד, שמחה לבית חייק מתוניסיה. במהרה מצאתי עצמי, על פי בקשת אבי, מממן טיולים של בני הזוג בחיפה ובסביבותיה, משום שלמרות צוק העתים הכנסתי אפשרה זאת. למען האמת, עשיתי זאת ברצון כי נפשי הייתה קשורה בנפשו של אחי הבוגר ממני, שנחשב כבן בכור לאחר מות אחינו יוסף בניכר.
2.
בית נֶגרי ושושלתו
העבודה במשרד רואי החשבון פתחה בפניי את מקצוע ניהול החשבונות. נעניתי להמלצת חבר לעבודה, לנהל את הספרים של "האחים נגרי את מחרז בע"מ" לאחר שעות העבודה במשרד, ובעיקר בשעות הלילה. ניסיוני וידיעותיי בראיית חשבון עמדו לי בהתמקחותי על השכר שקיבלתי עבור עבודתי. עד מהרה הכירו האחים נגרי באיכות עבודתי והפסיקו להתלונן על השכר הגבוה שהם משלמים לי.
זה המקום לספר על משפחת נגרי. אבי המשפחה, עובדיה, שהיה מוכר יותר בשמו הערבי עבד-אללה, נולד בעכו בשנת 1876 כבנם של יצחק ורחל נגרי, צאצאים למשפחת נגרי, שמוצאה בטולדו שבספרד. לאחר גירוש היהודים ממנה טולטלו במסעותיהם באירופה, עד שהגיעו לארץ מאיטליה דרך תורכיה וסוריה. את השכלתו העברית והארמית רכש בתלמוד תורה, כמו גם את הערבית. מקטנוּת התפעל עובדיה ממקצוע הסנדלרות, ומיום שהגדיל ועמד על פרקו האמין כי פרנסתו תושתת על עבודת כפיים כסנדלר (קונדרג'י בערבית צחה), כמו על מנת לקיים את שלמד ב"פרקי אבות". עם הזמן, ואף שהצליח בה, ידע שממנה לא ייוושע ולכן החליט ללכת בדרכי אביו ולשלוח ידו במסחר, בעיקר במוצרים שהביקוש עבורם משמעותי. במהלך סיור עסקי כסוחר מוצרי מזון בסיסיים הכיר עובדיה את רעייתו, אסתר לבית פינצ'י, ילידת 1883, ממוצא אוסטרי מצד אִמה ואיטלקי מצד אביה.
האב, יצחק נגרי, נפטר בעיצומו של חורף ומסע הלווייתו מעכו לבית העלמין היהודי בכפר יסיף נערך בגשם שוטף. אותו יום נחרת בזיכרון בני המשפחה ימים רבים.
תמונות פספורט של סבי וסבתי (נונה אסתר) מחודש יולי 1939
אולם לפני שאמשיך בסיפורו של עובדיה, מן הראוי לחשוף מקצת מן המסופר על קורות אביו, יצחק. הוריו, יוסף, יליד 1837 ורג'ינה (מלכה) ילידת 1841, חוו תקופות קשות של אבדן ילדיהם שנפטרו בדמי ימיהם. במקום מגוריהם בעכו נפוצה אמונה כי מְאֵרָה באה על המקום, ופגיעתה הקשה במיוחד בילדים הייתה מסימניה המובהקים. משנולד בנם, עובדיה, נחושים היו לקרוא לו בשם זה, כשמו של הנביא וכ"עובד אלוהים" או כ"עבד אלוהים", כמשמעותו בערבית – עבד-אללה.
אילן יוחסין משפחות נגרי:
בנם מיכאל כונה בשמו של המלאך מיכאל. בחסות שמות מפורשים אלה קיוו כי הבנים יִפָּדו מאימת גורל אכזרי וכי בימיהם יבוא גואל. באותם ימים לא ידעו אם לייחס את הקללה למחלה שפגיעתה האנושה בילדים רכים הייתה מובהקת.
ההורים המודאגים ביקשו מחכמים ויודעי סוד עצה ודעת כיצד לעקוף את הקללה ולהציל מידיה את בניהם הנותרים: עובדיה ומיכאל. בתמימות דעים שעו לעצתו של איש יודע סוד ונשוא פנים, ומסרו את בנם עובדיה בן העשר לטיפוחו של ערבי ממוצא בדואי עד שיגיע למצוות – ובלבד שזעם הקללה יחלוף. בתום שלוש שנים הוחזר הבן להוריו וזכה למצוות במחיצת הוריו. הקללה אמנם חלפה ואף פסחה על משפחתו האומנת של הערבי שגם היא חוותה בתחילה ממכותיה ומפגעיה. מן המשפחה האומנת ספג עובדיה את מנהגיהם, מלבושיהם ותרבותם של הערבים, אך נותר נאמן לאמונתו כיהודי שומר מצוות.
כמו אביו, עסק עובדיה במסחר, בעיקר עם לבנון וסוריה ועם הסוחרים המוסלמים בעכו ובכפרים בסביבה. לטיפוח עסקיו נהג לבקר מדי פעם בפעם בחיפה, שהכיר בעליית חשיבותה בזכות המפרץ שבה, והאמין שבמרוצת הזמן תגדל ותאפיל על עכו בתור נמל טבעי לאניות המוגן מרוחות ולכן עדיף על נמל עכו, שרוחות דרומיות פוקדות אותו ומסכנות את העגינה בו. הוא נהג להגיע אליה מעכו כשהוא רוכב על חמור לאורך חוף הים, ולעת מְצֹא נסע בדיליג'אנס. חציית נחל נעמן בשפכו לים הייתה לא קלה, ולעתים הייתה כרוכה בסכנת נפשות, במיוחד בתקופת החורף כשהנחל עלה על גדותיו. בשנה גשומה במיוחד הפך האזור לביצה מסוכנת למעבר אדם, אפילו בימי אביב וקיץ.
באותם ימים לא עבר גשר מעל לנחל קישון, וחצייתו מצד לצד נתאפשרה רק בצעידה על גבי משטחים (שנקראו פונטוס), אשר הונחו על גבי סירות קשורות זו לזו. חצייה לא נעימה זו, במיוחד בשל אי יציבותן של הסירות על המים, לוותה בפרפרים בבטן ובדפיקות לב חזקות. כפתרון לבעיה זו הגה מיודענו, גוטליב שומכער, את בנייתו של גשר מברזל, וגם הגיש תוכנית מפורטת לשלטון העות'מני על כך. גם תוכנית להקמת נמל עמוק מים בחיפה הגיש לשלטונות, לאחר שאניות רבות החלו לפקוד אותו במקום את נמל עכו.
בחיפה ביקר עובדיה את מכריו היהודים ואת לקוחותיו המוסלמים. הוא הכיר היטב את המנטליות הערבית, ובהופעתו בלבוש גלבייה (קומבז), תרבוש על הראש ומסבחה בין אצבעותיו דמה לאחד הערבים המכובדים. מסכת היחסים בין היהודים לערבים הייתה קשורה קשר הדוק למצב בארץ, שכן היו אלה יחסים ענייניים. הוא נִצֵל את המצב לתועלתו האישית, ואף היה מוכן להיטמע בלבושו בין הערבים ולסגל לעצמו מנהגים ערביים ובדרך זו לכלכל את צעדיו בחוכמה.
החוש העסקי שלו הדריך אותו בכל אשר פנה, כפי שהבין שלחיפה נכון עתיד מזהיר של פיתוח. הוא היה נחוש בדעתו לנטוש בהזדמנות הנאותה את עיר הולדתו, עכו, ולעבור לחיפה. באביב 1908, שנה לאחר הולדת בתו רחל, רקם עסקת קנייה, בהזדמנות, של בית בארד אל-יהוד. האחרון נבנה 15 שנים קודם לכן, על-ידי יהודי שהחליט לחזור למכורתו דמשק. ליד הבית היו באר מים חיים וזכים וגינה.
את חוכמתו ותכונותיו העסקיות הוריש לבניו, שהפכו במרוצת השנים לסוחריה המכובדים של חיפה ומבוניה של העיר.
3.
דאהר אל עומר – מייסד חיפה המודרנית
לפני שאמשיך בפרטים על שושלת משפחת נגרי, מן הראוי לספר על העיר חיפה והתפתחותה מכפר דייגים עני (ליד בית חולים רמב"ם) שמנה 400 תושבים, רובם ערבים ונוצרים ומיעוטם יהודים. את ששמעתי מסבי ומאבי על חיפה אספר כפי ששמעו מפיהם של שכנים ערבים, וזאת משום חשיבותה בחיינו.
האימפריה העות'מאנית חולקה למחוזות בראשות מושלים, שגבו מסים עבור השלטון המרכזי מהאוכלוסייה במחוז, בגיבוי חיילים שכירים.
מושל צפת והסביבה היה דאהר עומר,
בדואי צעיר יליד 1689, שבפיקחות רבה ידע לקשור קשרים טובים עם התושבים מכל המגזרים ולהתחבב עליהם, ובפרט על נשים. עד מהרה גייס חיילים רבים שבסוף ימיו מנו שש רבבות, וכך הצליח להשתלט על כל הארץ – מצפון דרך רצועת החוף ועד עזה. כחכם, אמיץ ובעל השפעה הוא היווה איום על השליט התורכי, שלא עלה בידו להשליט מושל אחר במקומו. מצפת עבר לטבריה. או אז הפסיק להעביר מסים, הקים בה בית ממשל ובנה סביבה חומה. הוא כבש את עכו ומסביבה בנה חומה פנימית ומבצר (שהפך לכלא של לוחמי המחתרות ושבו הועלו לגרדום). מעכו עבר לחיפה העתיקה, שלידה עגנו סירות דייגים ולעתים שודדי ים ממלטה, שלמעשה הייתה רק כפר חרב בחסות מושל דמשק.
דאהר עומר רצה להגן על הדרך לעכו מן היבשה ומן הים, ולפיכך החליט להעביר את דייגי הכפר מזרחה. הוא החריב את בתיהם והחל בבניית נמל מוגן ממשב רוחות חזקות, המתאים לעגינת ספינות סוחר גדולות. לשם ההגנה על חיפה החדשה מפני אויבים מתפרצים בנה חומה עבה וגבוהה, עם שער בצפון ושער בדרום שנסגרו בלילות. הוא בנה בית ממשל (ליד היכל המשפט של ימינו) ומבצר – בורג' אל סלאם (מבצר השלום) – (במקומו הוקם גן הזיכרון מול בניין העירייה) שעליו הוצב תו
עד מהרה התפרסמה חיפה החדשה, על נמלה, כמקום נוח ומוגן לעגינת אניות שהחלו לפקוד אותו במקום את נמל עכו. הנהירה לחיפה ותחילת הצטופפות האוכלוסייה בין החומות גררה התרחבות של יהודים לעבר הדר הכרמל, נוצרים לוואדי ניסנס וערבים לוואדי סאליב, וסימנה את ראשיתה של חיפה המודרנית.תח. לימים, ירייה מהתותח סימלה את תחילתו וסיומו של צום הרמדאן.
לצנינים היו בעיניו של סולימאן הראשון, הסולטן התורכי, משראה בדאהר עומר שליט חזק בארץ, מסאסא בצפון ועד עזה בדרום, שבָּנה ארמונות בטבריה, נצרת, עכו, שפרעם, לנשותיו, לבניו ולבנותיו עד אשר נפל בידי חיילי אויבו בראשותו של אחמד אל ג'זאר. את ראשו כרת חייל בוגד ששירת את עומר ארבעים שנה, ובכך הביא לסוף שלטונו המפואר בשנה השמונים ושש לחייו.
מן הראוי לציין, כי הכתר שבחלקו העליון של סמל העיר חיפה מסמל חומה מעוגלת חצויה על-ידי עלה זית – הריהו למעשה הבורג'.
4.
המשך – שושלת משפחת נגרי
מיכאל נגרי, כאחיו של עובדיה, מצא את פרנסתו בעבודת כפיים מיוחדת: ניפוט, ניפוץ וחביטת צמר כבשים או צמר גפן במחבט, לשם ניקויים. שימוש נרחב נעשה בצמר כבשים למילוי שמיכות חורף וכריות בקרב הערבים והיהודים בעכו. לאחר ניפוט הצמר נהג לפרוש אותו על משטח בד לבן בגודל השמיכה הרצויה, ואת המשטח עם הצמר שעליו כיסה בבד צבעוני, כחול או ורוד, לפי דרישת הלקוח, ותפר אותו שתי וערב. ניכר היה על פניו שהוא נהנה מעבודתו, הגם שהייתה קשה. ידיו היו מלאות בה כמעט רוב ימות השנה, ושכר הוגן היה בצדה. לקוחותיו נהנו גם לשמוע מפיו, תוך כדי עבודתו אצלם, סיפורים מרתקים ששמע מפיהם של אִמו הורתו ואביו.
מנישואיו הראשונים עד התאלמנותו נולדו לו שלוש בנות: רשל (רחל), שנקראה על שם אִמו ושלימים הייתה מורה בבית הספר אליאנס בחיפה, אך לבסוף עברה לגור בסוריה בעיר חאלאב; סוראיה (שרה), שיופייה המסמא היה לשם דבר בחיפה (דמתה מאוד לריטה הייוורט), ורג'ינה (מלכה), כשם סבתא רבא, שחייה לא היו סוגים בשושנים, אך לארבעת ילדיה (שני בנים ושתי בנות) המזל האיר פנים; ובן: יצחק שנקרא על שמו של הסבא רבא למשפחת נגרי. יצחק הבעייתי נשלח לאחותו, רשל, בחאלב. היא ידעה לרסנו ממשובותיו ותעלוליו ולהחזירו לדרך הישר, והוא הפך לימים לפקיד מוכר ברכבת ישראל והשתתף בצוות להקמת מוזיאון הרכבת שליד מבנה תחנת הרכבת המזרחית בחיפה.
יצחק נשא לאישה את רחל, בחירת לבו, אחות מוסמכת שהעניקה לו שלושה ילדים. הבכור נקרא על שם סבו, מיכאל, ולימים היה כירורג מומחה, ואחריו בת ובן מוצלחים והישגיים.
מנישואיו השניים ללֵאָה, ילידת טבריה, נולדו למיכאל שני בנים – דויד ואליהו, שלימים, לאחר הקמת מדינת ישראל, עסקו לפרנסתם כל אחד בנפרד בעמילות מכס.
אף שאני מקדים את המאוחר, אציין כי בשלב מסוים עמד דויד, בחור הגון, נעים הליכות וטוב לב, להתארס עם בתי הבכירה, מינה. מסיבות שונות לא התממשו האירוסין לכדי חתונה, והוא בחר לו לאישה את בֶּלָה. יחדיו הקימו משפחה לתפארת, ולאסונה החזיר את נשמתו לבורא לפני שהספיק ליהנות מצאצאיו.
אליהו, כאחיו דויד, למד בבית הספר אליאנס והיה בדרך כלל עצור ומופנם. הוא התהלך במחשבה כי גורלו לא שפר עליו, אם בגלל אִמו שבערוב ימיה התבלבלה עליה דעתה ואם משום שהמזל לא האיר לו פנים. אף שנשא אישה לא העמיד לה ולד.
הקשרים בין האחים, עובדיה ומיכאל, היו הדוקים וכנים. לימים ימלא מיכאל תפקיד שליח ציבור, חזן וקורא בספר התורה בשבתות ובמועדים בטעמים ובנוסח ספרדי מרנין, בבית הכנסת שהקים אחיו, עובדיה, בבניין מידות שכלל קומת קרקע רחבת מידות ומעליה שתי קומות, שבניו בנו ברחוב בצלאל (מס' 21) בחיפה בשנת 1927.
מיכאל שעה לעצת אחיו וגם הוא קנה בית בארד אל-יהוד, סמוך לבית אחיו שבעליו, יהודי מלבנון, הציע למכירה במחיר סביר ועקר אליו מביתו שבעכו העתיקה בשנת 1910.
5.
"הפגישה הפגישה שכזאת"
רשל נגרי ואחיותיה
בערב חג פורים 1925 הגעתי לבית עובדיה נגרי בארד אל-יהוד, כדי למסור ספרי חשבונות של "האחים נגרי את מחרז בע"מ". את הדלת פתחה נערה יפת מראה, שערה הערמוני הארוך השתלשל אל מתחת לברכיה והיא נעצה בי מבט חוקר. בטרם אזדהה לפניה שמעתי קול אישה בערבית: "רשל, מי שם ליד הדלת?"
רשל מיהרה לענות: "אינני יודעת, אימא."
מיהרתי להזדהות: "אני מנהל החשבונות של האחים נגרי את מחרז בע"מ."
"ומה בקשתך, אדון?"
"שמי וידאל אלזם. באתי למסור ספרי חשבונות ולברר משהו עם האחים נגרי. מֽן פָאדְלֵק, גברת רשל," עניתי בערבית.
"אני האחות של האחים נגרי. לצערי, הם אינם בבית. מה למסור להם בבקשה?" אמרה בקול יבש.
"יש בעיה חשבונאית שאני חייב לברר עם האחים שלך," עניתי בתורי בקול יבש.
"עם מי את מדברת, רשל?" אמרה נערה צעירה שהגיחה מאחוריה, אף היא שערה גלש אל מתחת לברכיה אך קלוע בצמה, והוסיפה: "למה אינך מזמינה אותו להיכנס?" מבלי לחכות לתשובתה פנתה אליי ואמרה: "בבקשה, אדוני, היכנס. אני רוג'ינה וזאת אחותי, רשל."
נכנסתי לאולם מלבני קטן שבטבורו עמד שולחן וסביבו ניצבו כמה כיסאות מרופדים. הנחתי את הספרים שבידי על השולחן והתיישבתי. מולי עמדה רשל, עיניה הירוקות נצצו ומבטה החודרני ביקש לייסר אותי על כי פלשתי כביכול לתחום אסור, אף שלמעשה רק נעניתי להזמנתה של אחותה להיכנס.
"מה אפשר להציע לאדוני?" פנתה אליי רשל כבמפתיע.
"שום דבר," עניתי כמצטנע והוספתי, "כל מבוקשי הוא להסדיר בעיה חשבונאית ו..."
"אצלנו מכבדים אורחים," התפרצה לדבריי רוג'ינה, והמשיכה: "מה תשתה, אדוני?"
"תודה על מה שתטרחי. והרי אני מיד הולך, מחכים לי בבית."
"זו לא טרחה. אדוני שותה קפה?"
"כן, עם מעט סוכר, בבקשה."
השתיים נטשו אותי באולם, ובתום רגעים אחדים חזרה רוג'ינה כשבידה מגש עגול ועליו כוס מים ופינג'אן קפה מהביל, שריח הל נדף ממנו. ליד הפינג'אן הונחה צלחת קטנה, עמוסה בדברי מאפה.
עיניי תרו וחיפשו אחר רשל, ששמעתיה מסתודדת.
"ת'פאדל, אדוני, תתכבד גם מן המעמול לפורים, מעשה ידיה של אִמי להתפאר," אמרה רוג'ינה.
"ואיפה רשל?" העזתי לשאול. עוד השאלה מהדהדת בחלל האולם הקטן, ומן החדר הסמוך הופיעה רשל בלוויית אִמהּ.
"תכיר, בבקשה, זוהי אִמי, אסתר נגרי."
קפצתי מכיסאי וכמו אחוז תזזית קדתי קידה קטנה, לחצתי את ידה ואמרתי: "אני וידאל אלזם, בנם השלישי של יפה ומשה אלזם. אני מנהל החשבונות של הבנים שלך, גברתי."
"ממנוני" ("אסירת תודה"), אמרה בערבית והתיישבה ממולי, כשרשל ורוג'ינה עומדות מאחוריה.
"המעמול שלך, גברתי, דליקטס," אמרתי, ולו על מנת לחתוך בסכין חד את השקט שהשתרר.
"אפשר לחיות ולהתפרנס רק מניהול ספרי חשבונות?" שאלה האם בתמימות.
מה מסתתר מאחורי שאלה כזאת? חשבתי בלבי. שמא היו כוונות לאם שבביתה חיו נערות רווקות שהגיעו לפרקן?
"אני מניח שכן," עניתי והוספתי: "אבל אני לא מסתפק בזה. זוהי, למעשה, עבודה צדדית נוספת. אני עובד במשרד של רואי חשבון, וכבר רכשתי לי עמדה חשובה במשרד. בנוסף, אני עוסק בעמילות מכס."
"ונשאר לך זמן לגוון את חייך?" התפרצה לדבריי נערה קטנת קומה, שלפתע הגיחה כמו מהחלל החיצון וכנראה שמעה את דבריי. גם היא התנאתה בשער שחרחר קלוע בצמה ארוכה.
"תכיר, זוהי אחותנו הקטנה, מָרי, שאוהבת להתגנדר, להתפרפר וליהנות מהחיים," אמרה רשל.
"ומה רע בלהתגנדר וליהנות מהחיים? אני דווקא יודע ליהנות מהחיים. אני נהנה מביגוד טוב, מאוכל טוב, מהופעות של נגנים וזמרים והצגות היתוליות והומוריסטיות ומשירים בערבית מפי עבד-אל וואהב, פריד אל אטראש, אסמהאן ולילה מוראד. בעוד חודש אני מקווה לנסוע למצרים ל'שאם אל נסים'," אמרתי ונהניתי לראות את פניהן התמהים מביטים בי כמו שמעו דברים מעולם אחר.
חשתי התעלות, כמו נסיך הדוהר על סוסו באין מפריע. שוב ננעצו עיניי ברשל, שפניה היפים ועיניה הירוקות הנוצצות עוררו בי רגש של תשוקה. האם נזרע בתוכי זרע האהבה לנערה זו? בעוד שאלה זו מקננת בלבבי קמתי מכיסאי ונפרדתי מהן בקידה, שאפילו אני תמהתי מנין איוויתי לי גינון טקס זה. משלוש הבנות חשתי קרירות ומעין התנכרות אליי מצד רשל, כמי שאינו מעניין אותה, ולא ידעתי פשר הדבר. על הביקור בבית משפחת נגרי סיפרתי להוריי, שכמקובל עליהם הביעו את דעתם ברמזים כי הגיעה לדעתם השעה שאמצא לי רעיה לעתיד.
בימים שלאחר מכן הזמין אותי יוסף נגרי, האח הבכור מבין האחים אברהם ויצחק השותפים בחברת האחים "נגרי את מחרז בע"מ", לבקר בביתם בארד אל-יהוד, משום ששתיים משלוש אחיותיו התרשמו ממני עמוקות.
לא מיהרתי להיענות להזמנה, אף שעדיין הייתי נתון תחת השפעת קסם עיניה הבורקות של רשל, מה גם שתהיתי מי האחות מבין השלוש שלא התרשמה ממני. לימים התגלה לי מפי אחיותיה של רשל שהיא הייתה להוטה אחרי בחור ממוצא תימני שמקצועו כשרברב הקסים אותה. היא נתקלה בו לעתים מזומנות כאשר טיפל בצנרת המים בבית אביה ובמשאבת המים שליד הבאר הסמוכה לבית.
בסוף חודש מרס 1925 נסעתי לשבוע ימים למצרים, ל"שאם אל נאסים", מעין חג שנחוג במצרים בתחילת האביב. בקהיר ביליתי יומיים וארבעה ימים בחופיה המזהירים של אלכסנדריה. התיירות למצרים הייתה אז בשיאה, והחופים מלאו תיירים מאיטליה, מצרפת, מגרמניה ומסקנדינביה.
בזכות השפה הצרפתית השגורה בפי פילסתי דרך ללבה של תיירת צרפתייה נחמדה ומושכת שאותה פגשתי שעה שנחה בכיסא נוח על שפת הים באלכסנדריה. עיניה של ניקול, זה היה שמה, כחולות ומרשימות, הביעו שמחה והיו מלאות חיים ותאווה. כיליד האוריינט הוקסמתי מהאישה האירופאית שהחיוניות והתשוקה נצצו מעיניה. התמצאותי בהיסטוריה המצרית כמו גם באורחות וסיפורי פנטזיה של המזרח קסמו בעיניה, בפרט בעיר אלכסנדריה שבה התמזגו מזרח ומערב בחיי לילה תוססים במועדונים, בתי קפה ומסעדות, שהיו גדושים בתיירים ובבני העיר האמידים והעשירים. ניקול ניאותה לבלות עמי את ארבעה ימי שהותי בעיר המקסימה הזאת כמו הייתה בת זוגי. היא נהנתה לא רק מפזרנותי המשוועת, שהרי ידי המשגת אפשרה זאת, אלא גם משעות האהבה שגילינו זה לזו. התברר ששנינו חיכינו לשעת הכושר לפורקן והתפרקות מתאוות ותשוקות חבויות.
לפני שובי לארץ קניתי מתנות להורים, לאחותי אמילי ולשלושת אחיי (מסעוד, שלום ואפרים), גם תיק לנשים מעור נחש ושלושה תיקי עור שתחריטים בכתב החרטומים עיטרו אותם בשלל צבעים. את היפה והמרשים ביותר מבין השלושה ייעדתי לרשל נגרי, והשניים האחרים לאחיותיה, רוג'ינה ומָרי (מרים).
לפנות ערב יום ל"ג בעומר תרפ"ה (1925) אזרתי עוז בנפשי והחלטתי להפתיע את משפחת עובדיה נגרי בביקור לא קָרוא. את הדלת פתחה לי הפעם מָרי שהתפעמה מנוכחותי. היא קפצה כנשוכת נחש וקראה: "מאמא, רשל, רוג'ינה! בואו מהר!"
מבוהלות שעטו השלוש אל עבר הדלת, לשמע הקריאה המוזרה של מָרי. בראותן אותי עומד במפתן הדלת ובידי חבילה אמרו ארבעתן ביחד: "ת'פאדל, היכנס, חוואג'ה וידאל אלזם."
הנחתי את החבילה על השולחן באולם הכניסה ובטרם תפסוקנה פסוק אמרתי: "הבאתי לכן מתנות ממצרים." התחלתי לפרק את החבילה. את תיק עור הנחש מסרתי לאסתר האם, ואת שלושת התיקים האחרים מעור חילקתי לבנות. את המרשים ביותר ביניהם הענקתי לרשל.
"לא היית צריך לטרוח," אמרה האם אסתר בענווה והוסיפה: "כילידת אלכסנדריה אני מעריכה את מתנתך."
שלוש הבנות הנרגשות הפכו והפכו בתיקים. כאחוזת תזזית קפצה מָרי בשמחה, ובספונטניות נשקה ללחיי. רוג'ינה ורשל הושיטו לי יד לאות תודה ובתורי אמרתי: "זה המעט שיכולתי להביא לכן, לאות תודה על קבלת הפנים שלכן מביקורי הראשון בביתכן. בקהיר נזכרתי בכן והחלטתי להעניק לכן מתנה סמלית מארץ הפרעונים. נהניתי מאוד במצרים, ובמיוחד באלכסנדריה."
"הו אלכסנדריה. מאז שעזבתי אותה לראשונה והגעתי לכאן ביקרתי בה רק פעמיים. לפני שנה במרס 1924, כשבני משה היה בן שש, נסעתי לאלכסנדריה לבקר את אחותי רוזה, גם היא ילידת אוסטריה. ספר לנו קצת ממה שחווית שם," הגיבה אסתר.
מובן שלא העזתי לספר על ניקול ועל חוויותיי הנסערות עמה, אבל כיד הדמיון הטובה עליי סיפרתי על המקומות שבהם ביקרתי, על חיי הלילה הלוהטים, השירה הערבית, ריקודי הבטן והעיר הסואנת והגדושה תיירים.
עיניה הירוקות של רשל שוב צדו את מבטי, ולהרף עין חשתי מבוכה. משהתאוששתי שאלתיה:
"מוצאת חן בעינייך המתנה?"
"מאוד, אלא שעכשיו אני מרגישה שאני חייבת לך משהו בתמורה," ענתה.
"בשום פנים ואופן," הגבתי והוספתי. "אסתפק רק בתודה והרשי לי לנשק את גב ידך."
נבוכה במקצת הגישה את ידה ואני נשקתי לה, וכך נהגתי אחריה לגבי אחיותיה.
כשקמתי לעזוב את מארחותיי פנתה אליי אסתר הָאֵם ואמרה: "עכשיו אתה כמו בן בית אצלנו. אתה אורח רצוי אצלנו בכל עת. חבל שבעלי ובניי אינם עמנו לרגל עיסוקיהם."
"אגב," אמרתי, "כל הזמן רציתי לשאול מיהו מחרז, השותף של האחים נגרי."
"הו, הוא דודננו. המסכן נתייתם מהוריו בגיל שבע וגדל והתחנך אצלנו במשפחה. היה כמו אח לנו ולעתים אפילו ישן במיטה שלי," מיהרה רשל לענות.
"הוריו נסעו לטיול במצרים ושהו אצל קרובי משפחתם באלכסנדריה. על פי המסופר והידוע לנו, הם נִספו בתאונה," הוסיפה אסתר.
"צר לי על כך. עכשיו יש לי מושג מיהו מחרז. אני מקווה להכיר אותו בקרוב," אמרתי.
באוגוסט 1925 התארס אחי, מסעוד (סעדיה), עם בחירת לבו, שמחה לבית הייק. כדי לרצות את הורַי מימנתי את הטיולים שהציע לה בדיליג'נסים עד ליום החתונה בספטמבר 1925. הם גרו בחארת אל-יהוד, סמוך לבית מגורי הוריי. למרות רמיזותיהם של הוריי, עדיין לא עלה בדעתי ללכת בעקבות אחי, הגם שהתחלתי לפתח רגשות כלפי רשל נגרי. חגי ישראל העונתיים עברו כבמנוסה, ושנת 1926 התדפקה בדלת. מלאו לי עשרים ותשעה חורפים, עדיין רווק וחופשי.
ככל שהרביתי לנצל הזדמנויות כדי לבקר בבית משפחת נגרי באמתלות שונות בענייני ספרי חשבונות, כך התעצמה תשוקתי לפגוש את רשל ולהתחקות אחרי שאיפותיה ומאווייה. ניקול הצרפתייה מאלכסנדריה שימשה ברקע כדגם לחיקוי, כמופת לאישה הרצויה, המשכילה, שהרי בארבעת ימי התעלסותנו הבענו דעות ומחשבות בנושאים ענייניים, כמעט אוטופיים, כגון מעמד האישה בעידן המודרני, שאיפותיה ומאווייה; אשליות מול מאוויים; אמונות; מוסר וצדק; חתירה לאושר ונשמה טהורה. דא עקא שתמיד נלוו לרשל שתי אחיותיה. ככל שניסיתי להתקרב אליה ניצבו השתיים בדרכי כחמורו של בלעם.
באחד מערבי חודש נובמבר 1926 האיר לי המזל פנים. היה זה ערב צלול, אוורירי וצונן, כשהצעתי לרשל טיול בדיליג'נס ברחובות חיפה, במושבה הגרמנית ובשכונת הדר הכרמל, ולא השיבה פניי בסירוב. הפעם, שלא ככל הפעמים הקודמות, לא נלוו אליה שתי אחיותיה. חשתי אותו ערב כגבר מאוהב ממבט ראשון, תשוקתי אליה גאתה אולם הצלחתי לכבוש את יצרי ולהימנע מלהפגין את נטיותיי. קרבתה וחמימות גופה בצינת הערב וריח הניחוח שנדף משערה הציפו את גופי, ובלי לאבד חושים פניתי אליה ושאלתי:
"ּרוּשֶל, תסכימי להיות אשתי?"
קראתי לה "רושל" ולא רָשֶל כאות לחיבה מיוחדת.
"רק אם תבקשו את ידי כנהוג, מהוריי," אמרה בקול רפה אולם החלטי. אמרה ברבים: "תבקשו" ואני הבנתי את הרמז.
הארכתי את הטיול בדיליג'נס. מדי פעם ירדנו כדי להיטיב את חכנו במשקה עסיסי, בגלידה טעימה, בסחלב חם וטעים ובעוגיות מזרחיות. רשל סיפרה לי מעט מקורות חייה, על יום הולדתה המאולתר בחג פורים שנת 1907 בכפר יסיף שליד עכו, כאשר תקפו את אִמהּ צירי לידה בדרכם חזרה לעכו מצפת, לשם התלוותה לעובדיה, בעלה, לביקור נימוסין אצל קרובי משפחה. היא למדה ב"אליאנס" ולאחריו ב"אקול דה סר" (Ecole de soeurs) – בית ספר לנזירות קתוליות צרפתיות.
הייתה לה נטייה טבעית לגזירה, לרקמה, לתפירה, לקישוט ולדקורציה – מקצועות שאותם טיפחה בין כותלי בית הספר הזה.
אף שהייתה הבכירה והיפה מבין שלוש הבנות במשפחת נגרי, המפונקת ביניהן והנערצת ביותר על אביה ואִמה, היא הפגינה צניעות, טוב ורוחב לב. היא החזירה אהבה להוריה ולאחיה וכיבדה אותם. עם זאת, היא לא הסתירה את חוסר אנינותה לבישול ומאכלים. רשל העדיפה לעסוק בתפירה, ברקמה, בקישוט ובדקורציה. משיכה מיוחדת הייתה לה לריהוט, לכלים מפורצלן משובח או מכסף וזהב, לכלי זכוכית משובחים ולקריסטל. כסף עודף, כי יהיה לה, היא תרצה בחפץ לב להשקיע בתכשיטים מזהב או באבנים טובות.
הסוס משך בכבדות את הדיליג'נס במעלה הכביש מהמושבה הגרמנית לרחוב הרצליה ב"הדר". בעודי מנסה לקרוא את מחשבותיה של רשל, היא הביטה בי בארשת משועשעת וסיפרה סיפור שכמו נלקח מספר אגדה.
החוש למסחר של אביה דבק בשלושת הבנים הבכירים, שבזכות בקיאותם בשפה הערבית והבנת המנטאליות הערבית השכילו לרקום עסקים רווחיים מוצלחים עם חברות ערביות בעזה, בעכו, בסוריה ובמצרים – תמורת תשלום במטבעות כסף וזהב שנערמו בביתם בתוך גיגיות נחושת אשר בתוכן התענגה רשל כתינוק בגיגית מים. אלמלא הייתי מעורב לימים, כנציג האחים, בעסקה גדולה שתמורתה שולמה בשק מטבעות כסף וזהב, לא הייתי מאמין לסיפורה המשעשע.
כשהחזרתי אותה לביתה נשקתי לגב ידה וביקשתי שתיאות לבלות עמי פעם נוספת. למדתי להכיר בה את הנשמה הטהורה שכה ייחלתי לה. ידעתי שאהבתי לה הולכת ומתבססת עם כל מפגש.
ניסיוני ומיומנותי בעבודות ראיית החשבון במשרד רואי החשבון ראסל ושות' בע"מ העמידו בפניי אתגר: להשתלם במקצוע הזה ולעמוד בבחינות ההסמכה כדי להפוך לרואה חשבון מוסמך. במשרד תלו בי הרבה תקוות, בעיקר משהצלחתי לגייס לקוחות חדשים למשרד שאת פנקסיהם וספרי חשבונותיהם ניהלתי ברמה של רואה חשבון. גם ספרי האחים נגרי את מחרז בע"מ עברו את ביקורת המשרד.
בתחילת חורף 1927 בישרתי לרשל כי עברתי בהצלחה את בחינות ההסמכה לרואי חשבון על פי כללי החשבונאות המקובלים בארץ באותה עת. בכך הוכשרתי גם לבקר מאזנים ודו"חות רווח והפסד של חברות. שכרי במשרד רואי החשבון הותאם לכישורַי ולתרומתי בעבודת המשרד. למשכורתי זאת נוספו הכנסות מניהול ספרי חשבונות של לקוחות ומעמילות מכס. חלק מהכנסותַיי מסרתי לאבי, לכלכלת הבית ולמעבר למגורים נוחים יותר.
מאז מותו של אחי, יוסף, שום שמחה בבית אבא לא הצליחה להקהות את עיצבונה של אִמי, שהמשיכה להתאבל על מותו כל הימים, עד כי לעתים השתבשה עליה דעתה. אבי, שהיה גבר נאה, גבה קומה, שזקנקן יפה ומקסים עיטר את לחייו, והוא במלוא אונו וצעיר מאִמי בארבע שנים, לא הסכין עם אבלה המתמשך, שחייה הזוגיים כמו חדלו להתקיים עם מות הבן. הגם שדבק גם בו העצב על אובדן בנו בכורו, הוא בחר להטביע את יגונו בטיפה המרה.
גם בימיו לא חסרו נשים מפתות שנמשכו אליו וניסו לנצל את חולשתו שעה ששם עינו בכוס ונחסכו ממנו חסדיה של אִמי. אבי ניחן בקול ערב, ולא פעם הפליא אותנו כשניגן על עוד וחיקה זמרים ערבים ידועים. הוא שר פיוטים ספרדיים וכמותם בשפת הלאדינו, והנשים היו מתמוגגות מלשמוע אותו. לא אתמה אם מי מהן הייתה מעזה לספר לי כי התפרפרה עמו. לא אכחד; היו לאבי שתי עיניים נוצצות, עיני דבש קורצות וחייכניות ששבו את לב הנשים.
מאז האסון הטראגי ששם קץ לגיל ולשמחה ששָרתה בבית אבא, דָאבתי את עוני חייהם הזוגיים והרוחניים ולא יכולתי להושיע. טוב עשה אבי שהתמסר בכל מאודו לתפקיד השמש והגבאי בבית הכנסת "אליהו הנביא", וגם נלווה לידידו המוהל בטקסי ברית מילה של בני זכר יהודים. במרוצת הזמן גם הוסמך למוהל וחייו נמלאו בתוכן חדש.
דבר הסמכתו של אבא כמוהל נודע גם בקרב ערבים ונוצרים. הם בחרו למול את בניהם, והוא נדרש על ידם לקיים מצווה יהודית זאת. עד לכפר הערבי "אום זינאת" – "אם היפות", כפר במורדות הכרמל המערבי – הגיע ושם מל אחדים מילדי הכפר המוסלמים. יום אחד התדפקה על דלת ביתנו צעירה יפהפייה כבת שלוש-עשרה מהכפר. בבכי מר התייפחה לפני אבי ובתחינה ותחנונים השביעה אותו להסתיר אותה מפני הוריה ולהגן עליה מאימת ביצוע מילה באיבר מינה, כמנהג הערבים המוסלמים. חלחלה תקפה את אבי למשמע בקשתה, ומשנכמרו רחמיו עליה הבטיח לה שיתערב אצל הוריה לבל תבוצע המילה.
הצעירה, שיופייה עורר קנאה, שהתה בביתנו כמו בת ואחות שנייה עד שניעורו בה רגשות כפירה להתגייר. אבא לא ראה זאת בעין יפה, וחשש מפני ידם הארוכה והנקמנית של הוריה ומרינוניהם (קָלָאם אִל נָאס – רכילות של אנשים) של שכנים. או אז החליט לשים קץ לפרשה, שסכנה גדולה לחייו ולחיי בני ביתו הייתה כרוכה בה. הוא שם את פעמיו לבית הורי הצעירה, ובדברי טעם ושידול שכנע אותם לבטל את מילת הבת, שאף שהיא מנהג מקובל אצל המוסלמים אין היא מצווה כתובה בקוראן, אבל כרוכה בכאב ובבושה עמוקה של הבת. זאת ועוד, אבי הבטיח שהם לא יאבדו את בתם, שהייתה נכונה להתגייר ליהדות ובלבד שלא תעבור חוויה מרה של מילה. בטרם יחזיר אותה לביתה השביע אבא את ההורים, לבל יפגעו בצעירה.
אבא הופתע מהיענות הוריה של הצעירה ששעו לטיעוניו ההגיוניים ונעתרו לתחינתו שלא להעניש את הבת ומעל לכל להימנע מלבצע את המילה, מה גם שהוקירו את נחישותה לעמוד על דעתה ולכבד את צנעתה.
בראשית חודש דצמבר 1926 ביקשו הוריי את ידה של רשל מהוריה, כנהוג בעדה הספרדית. הוסכם על אירוסין רשמיים בי"ד באדר תרפ"ז, בחג פורים 1927, השמח בחגי ישראל. כנהוג בעדה הספרדית הבטיחו אחיה של ארוסתי רשל נדוניה בסכום כסף של חמש מאות לירות ובסיוע לתשלום דמי שכירות בדירה בארד אל-יהוד.
ב-27 בחודש יוני 1927 באנו בברית הנישואין, וגם הפעם הועמד לרשותנו אולם בביתו המרווח של מוצטפא פאשא אל ח'ליל. רשמים מהחתונה המוצלחת הספקנו עוד לשמוע מפי קרואים ומוזמנים שנפרדו מאתנו בסיומה. אבי, שלגם כמה כוסיות משקה חריף, רקד משמחה עם רקדנית בטן שהסעירה את האורחים בריקודיה המגרים לקצב מנגינות ערביות-מזרחיות. הוא גם זיכה את האורחים בקולו הערב, בחיקוי זמרים ערבים נודעים.
שבוע באלכסנדריה הייתה מתנת החתונה לזוגתי רשל, שמעולם לא יצאה את גבולות פלשתינה. אחריו בילינו ארבעה ימים בשיט על הנילוס, כולל ביקורים באתרים היסטוריים בלוקסור, בבית המקדש בקרנק, באסואן, באֶדְפוּ ובאבו-סימבל. ביקרנו בעמק המלכים, בקברו המרהיב והמלהיב של תות-אנח-אמון, שנתגלה בשנת 1922 על-ידי החוקר האגיפטולוג קרטר. בימים אלה העמיקה האהבה בינינו, ובסערת תשוקתנו החלטנו להביא ילד לעולם שימלא את ביתנו שמחה.
העיסוק בראיית חשבון גיבש וחישל את אופיי ואת עקרונות היסוד של חיי – יושר ויושרה, הקפדה על האמת, ניקיון כפיים, עשיית צדק, שמירה על כללים ועמידה ללא פשרות בצדקת אמונותיי. אמנם התרעמתי על אחיה של רעייתי על שלא מילאו את הבטחתם להעניק לי את מלוא הנדוניה שהייתה בה משום תרומה לרווחתה של האחות, אף שההכנסות מעבודותַיי הספיקו לכלכלת הבית, לתמיכה כספית בהוריי ואף הותירו חסכונות שמשנה לשנה הלכו ותפחו. הועדתי אותם למטרה הנעלה של בניית בית פרטי למשפחתי, מבלי להיזקק פעם בפעם לשכור דירות לא נוחות. בתחילה גרנו בארד אל-יהוד בדירה בת שני חדרים, מטבח וחדר שירותים בקצה המזרחי של רחוב השומר של ימינו. מָלאתי אושר ביום שרשל רעייתי בישרה לי על הריונה, וכילד ששומר על צעצועו הראשון שמרתי על הריונה. חמי לא החסיר יום אחד מלבקר אותה, את רשל, שהייתה כבבת עינו ואותה העריץ מכל בניו ולא בכדי.
בִּתנו הבכורה, מינה, נולדה בפורים, ב-16 בחודש מרס 1928 בביתנו. לאחר הלידה סבלה זוגתי מדלקת מחמת זיהום מחדר השירותים הפתוח, ממנה נרפאה רק לאחר ימים רבים. לי הדבר גרם לעוגמת נפש עד כי נשבעתי לפניה כי לידותיה הבאות יהיו רק בבית החולים "בֶּתֶר", הסמוך לגן בנימין בהדר הכרמל. עם זאת, לֵידתה של מינה סימלה את ראשית השמחות המשפחתיות המשותפות ואמתה את האמונה כי "הבת הנולדת סימן היא לבנים". אכן נולדו אחריה משה (בחנוכה, שבוע לפני סוף דצמבר 1929); עובדיה (אדי) (במאי 1935); ורפאל (בנובמבר 1937) – שלושתם בבית החולים "בתר". ואילו בת הזקונים, אסתר, נולדה בחודש מרס 1939 בבית החולים הממשלתי רמב"ם.
בקיץ שנת 1926 רכשו שלושת בניו הבכירים של חמי, עובדיה נגרי, בניצוחו ובהכוונתו של הבן אברהם, הממולח ובעל המעוף ביניהם, חלקת אדמה ברחוב בצלאל בחיפה עילית. עליה החלו לבנות בניין מרשים, שתוכנן בידי אדריכל מוכר בשם ריכרד קאופמן בשלושה מפלסים. הוא צופה כולו באבן, תוך ניצול תנאי הקרקע במקום. על אף היחסים הטובים שהיו לחמי עם השכנים הערבים, מאורעות 1921 אותתו לו כי המגורים והחיים בארד אל-יהוד ייהפכו לבלתי נסבלים, בפרט על רקע הסתות פרועות שהגיעו מפעם לפעם מצד צעירים ערבים קיצונים. על כן חשב לעקור משם ולמכור את ביתו.
בניית הבניין הייתה כרוכה בקשיים מרובים, שכן אַבָּא חושי, שנודע באותם הימים כעסקן ומנהיג פועלים בחיפה, תבע כי בבנייה לא יעסקו פועלים ערבים ששכרם זול אך מיומנותם רבה בבנייה באבן. בכך הציב מכשולים בהליכי הבנייה, ולולא תושייתם של הבנים לא הייתה נשלמת הבנייה.
ליד בניין זה, בחלקה נוספת הסמוכה לחלקה מימין, במורד הרחוב, נבנה בניין גדול בן שלוש קומות, ובו דירות שהאחים נגרי הועידו להשכרה. מבנה זה הזכיר בסגנונו את שיטת הבאוהאוס הגרמנית. לימים הוסב השימוש בבניין לבית הורים סיעודי בתשלום.
כמחווה לשתי אחיותיו, רוג'ינה ומָרי (מרים) לקח אותן גיסי, יוסף נגרי, לחגוג את חג האביב במצרים (חג שאם אל נסים) בסוף מרס 1927, יחד עם בני משפחת ארוסתו קלר בקהיר. קלר נזדעזעה משערן הארוך של השתיים, ובלי אומר ודברים הנחתה אותן לסַפָּר האישי שלה כדי שזה ישווה לשערן צורה אופנתית יותר. רוג'ינה נפרדה משערה הארוך בבכי תמרורים, ואילו מארי, היותר גנדרנית משתיהן ופתוחה לצווי האופנה, קיבלה את גזר הדין בשלוות נפש ואולי אפילו בנפש חפצה. אכן, היא שמרה למזכרת תמונת מחשוף שהנציחה את השער הקצוץ.
הבנייה של "בית נגרי" נשלמה בסוף 1927. חמי, עובדיה נגרי, הטביע את אצבעות ידו הימנית כחותם בכניסה לבניין. בקומת הכניסה התגוררו משפחות האחים אברהם ויצחק. בקומה שמעליה גרו חמי וחמותי עם ארבעה בנים (ניסים, אריה, יעקב ובן הזקונים משה) ושתי בנות (רוג'ינה ומארי) וגיסי יוסף עם רעייתו קלר, ילידת קהיר, שזה מקרוב נישאו.
את המפלס שמתחת לקומת הכניסה השכירו האחים נגרי למשפחת זינתי. אבי המשפחה, יוסף, עסק בקליית קפה בחצר ביתו, שהפיחה ריח ניחוח עד למרחוק. אגב, דגם מוגדל מדוד הקלייה שלו הוצב על גג אחד הבתים ברחוב חדאד בוואדי ניסנס בעיר התחתית בחיפה, עד שהורד משם לאחר שנים אחדות. לימים תיוולד נכדתו, הרי היא הזמרת רבקה זוהר, ששמה הלך לפניה בעקבות השיר המרנין על רבי עקיבא. הסבתא, רבקה זינתי, נודעה באוצר בלום של סיפורים עממיים מרתקים.
משמאל לכניסה לבניין נבנה בית כנסת, שפעל כל ימות השנה, ובין מתפלליו היו רבים מבני הסביבה, שנהנו מלחני התפילות ומפיוטים מפיו של חזן מעולה שקולו הערב והמרנין בקע אל מחוץ לכותלי בית הכנסת. מימין לכניסה נחצבה באר מים זכים שממנה נשאבו מים בימי מצוקת מים או הפסקות באספקת מים לשכונה. גינת נוי טבולה בשושנים עיטרה את חזית הבניין, ומאחוריו ולצדדיו גדלו עצי רימון, תות, תאנה, חרוב, לימון ואיקליפטוס. ברפת שהקים חמי בתוך שטח מגודר גידל שתי פרות, שהניבו מדי בוקר שני דליי חלב. בגינת הירק גידל מירקות העונה.
אברהם נגרי, הבן השני למשפחת נגרי, חרוץ ומשכיל, מבריק במוחו, שהוריו ניבאו לו הצלחה בהמשך לימודיו בצרפת, באוניברסיטת "סורבון" בפריז, ביטל את נסיעתו לצרפת ביום שהכיר את מינה, רעייתו לעתיד, עולה מפולין, צעירה יפת תואר, בלונדינית ותכולת עיניים, משכילה ודוברת שפות אחדות, וביניהן צרפתית. היא הגיעה ארצה במטרה להינשא לבחיר לבה, שהקדים להגיע לארץ. אברהם הוקסם ממנה ממבט ראשון, ובלהיטותו מיהר להציע לה עולם ומלואו ונישואין מידיים. הברית ביניהם התממשה בחודש אפריל 1927, כחודשיים לפני נישואַי לרשל. בנם בכורם, עובדיה (לימים אדריכל וארכיטקט נודע) נולד באביב 1928. אברהם, זריז וממולח, הוכיח את פלפולו, בקיאותו והבנתו ברזי המסחר, כאשר הפך הפסד ניכר וברור בעסקה מסחרית אחת לרווח מרשים. היה לו חוש בריא לראיית הנולד וכאחיו, יוסף, נהה אחר עסקות נדל"ן.
לאברהם נולדו עוד שני בנים, גרשון וירמיהו. האחרון, כמו אחיו עובדיה, למד במוסד הטכניון שהכיר בו כתלמיד מוכשר במיוחד ולימים יבלוט המוניטין הרב שלו במקצוע הנדסי מבוקש: "ביסוס קרקע", ופרסומו בשטח זה יצא אף אל מעבר לגבולות הארץ. לא ייפלא, אפוא, שהוא נציגה בישראל של חברת ענק לביסוס קרקע בשם "טר ארמה" (Terre Armee בצרפתית).
גרשון, המוכר גם בכינוי "הארי", יהפוך לימים מומחה לרכבים במסגרת בדיקות רכב במוסד הטכנולוגי – הטכניון בחיפה.
יצחק נגרי, בנם השלישי של אסתר ועובדיה נגרי, שנקרא על שם סבו, "נדלק" על בת דודתו, שרה (סרינה) לבית פינצ'י (ממוצא איטלקי), ילידת זיכרון יעקב, שהוריה ירדו מצרימה בעקבות החמרת התנאים הכלכליים במקום. הוא ראה אותה לראשונה במהלך ביקור אצל הדודה, אחות אִמו, באלכסנדריה, בסתיו 1927. הם נישאו בחורף 1928 וחבקו את בתם הבכורה רוזט (שושנה) בתחילת חורף 1930. אחריה נולדו שלושת אחיה: אליהו (אלי), עובדיה (אדי) ודני.
סָבָהּ של סרינה לבית פינצ'י7 היה אדמירל בצי האיטלקי, ובמלחמת העולם הראשונה שיתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בגרמנים ושותפיהם. כאות הוקרה על הסיוע שהושיט במלחמה הִציבו אותו הבריטים לאחר המלחמה כקונסול מטעמם בעכו, ולאחר מכן כראש העיר עכו.
המשטמה שקיננה בלבם של קנאים מוסלמים נגד ראש העיר היהודי וקנאותם הדתית העיוורת הובילה לרציחתו, אף שהחל בארגון ובתכנון פעילויות לשיפור מעמדה של העיר וקידומה, למען רווחת אזרחיה והתיירים הרבים שהתעניינו בה.
6.
בשליחות מסחרית מסוכנת לדמשק
את הנסיעה המייגעת והמסוכנת לדמשק בקיץ 1929 בשליחותם של "האחים נגרי את מחרז", על מנת לגבות תשלום במזומנים מחברת מסחר גדולה בסוריה תמורת עסקת מכירה גדולה של קרונות תבואה מעזה, הסתרתי מזוגתי רשל, שהייתה אז בהיריון. המסע ברכבת ארך שעתיים יותר מהמקובל ונמשך, למגינת לבי, 14 שעות מפרכות בחום לוהט. כמעט קצתי בנפשי ולבי נקף אותי על שהתפתיתי למלא שליחות בימים סוערים ומסוכנים תמורת הבטחה לתשלום נדיב.
משהגעתי באיחור לבית המלון "עומאייה" ברחובה המרכזי של דמשק (שלימים ייקרא בשם "רחוב היהודים"), ידעתי שלא אפגוש בו את נציג חברת המסחר הסורית, שטרח להשאיר לי הודעה במשרד הקבלה בהאי לישנה:
"אדון נכבד, חיכיתי לכבודו שעה ויותר. יואיל נא כבודו לסור למשרדנו בשעה תשע לפנות הצהריים בכתובתנו שלהלן."
ממוטט וסחוט הסתערתי על המיטה בבית המלון. קול אדיר של מואזין הקורא לתפילת הבוקר העיר אותי מתרדמת המוות שנפלה עליי, וכמו נשוך נחש קפצתי ומצאתי עצמי מתחת לסילון מים במקלחת שהשיב לי את נפשי. כנשר ייטוש עלי אוכל כך הסתערתי על ארוחת הבוקר.
בשעה היעודה, ולאחר שהזדהיתי, הוּבלתי לחדרו של מנהל החברה הסורית שהיה הדור בלבושו, נשוא פנים ושערו המאפיר הוסיף לו חן ושאר רוח. הוא קם מכיסאו מאחורי שולחן משרד מהודר ופנה אליי באלו הדברים:
"כבודו וידאל אלזם, נציג 'האחים נגרי את מחרז בע"מ', לא כן? נציגנו צִפה לכבודו שעה קלה בבית המלון. שמא איחרה הרכבת להגיע שוב הפעם?"
"אכן, כבודו. אני מתנצל."
"לנו הערכה רבה לאחים נגרי את מחרז וכבוד הוא לנו לנהל עסקים אתם, למרות הקשיים והסכנות. דרוש נא בשלומם בשמי. נשמח לראותם כאורחינו וכמכובדנו."
בטרם יסיים דבריו חזר לשולחנו, גרר מגירה והוציא ממנה תיק שחור קטן מידות והניחו על השולחן.
"מה ישתה כבודו?" פנה אליי.
"וולאהי" (באלוהים), אמרתי בהכנעה, "שזה עתה סיימתי ארוחה דשנה ושתיתי לרוויה."
"מוסתחיל (אי אפשר). עליך לשתות עמי," קרא כמתריס על סירובי לשתות.
"אם כך, כבודו, אשתה תמרהינדי קר. שמעתי שאצלכם בדמשק זה משקה קר מעולה ומומלץ," עניתי.
"חָאדֶר יָא סִידי" (כבקשתך, אדוני). הוא צלצל בפעמון מוזהב שהיה על שולחנו ולחדר נכנס פקיד לבוש בקפידה. המנהל העביר לו את בקשתי למשקה הקר.
בתום שתיית המשקה המרענן מסר לי את התיק השחור, וכמסתודד התקרב לאוזני ואמר:
"בתיק מטיל של זהב שווה ערך לתבואה שסִפקתם לנו. שמור עליו מכל משמר. שיהיה דבוק אליך והיה זהיר במעבר הגבולות. אלוהים עמך."
רעד עבר בגופי. לרגע עמדתי לידו כמאובן. לא ציפיתי לתשלום במטיל של זהב. נעצתי בו שתי עיניים מפוחדות ומוטרדות, ומשראיתי את מבטו ואת עיניו המחויכות והערניות שב אליי ביטחוני. כשבידי השמאלית נשאתי מטיל זהב כבד לחצתי את ידו לשלום.
נחוש בדעתי לחזור בריא ושלם לבני ביתי החלטתי במודע לא להסתיר את האוצר שבתיק השחור. היה ואיחקר במעבר הגבול אטען שבתיק מצוי קוראן שאני מרבה לעיין בו במסע הארוך ברכבת. ידעתי שהסיכון שכרוך בכך גדול, כמו גם האפשרות שלא ייערך בתיק חיפוש. הימרתי על כל הקופה. אכן, היה זה ההימור הגדול והמסוכן ביותר בחיי. אני צלחתי. כשתפילה בלבי וכל עוד אלוהי ישראל עמדי, האמנתי שלא אכשל. עמדתי בחקירה במעבר הגבול, שכן למרבה הפלא והמזל לא נדרשתי לפתוח לבדיקה את התיק.
חששותיי התגברו דווקא משהגעתי לתחנת הרכבת בחיפה. רווח לי משראיתי את האחים נגרי מחכים לי בתחנה, ונרגעתי כשנפטרתי מ"הקוראן" שאחזתי מתחת לבית שחיי.
ימים אחדים לאחר המקרה, בבדיחות הדעת אמר לי אבי: "האם העלית בדעתך, ולו כמהתלה, להגיד לאחים נגרי שקיבלת קוראן במקום מטיל זהב?"
חיוך קל עלה על שפתיי בשומעי את שאלתו והשבתי לו רטורית: "אבא, האם היית אתה מעלה זאת בדעתך?"
7.
ועוד מעלילות החיים
שלושת האחים נגרי השקיעו חלק מהרווחים בבניית בניינים גדולים להשכרה, האחד ברחוב בצלאל (19) ליד "בית נגרי", השני ברחוב הרצל (85), השלישי ברחוב יל"ג (34), וכן גם מחסנים לאחסון סחורות מייבוא. הם רכשו אדמות במקומות שונים בחיפה – במורדות הכרמל; מתחת לרחוב יפה נוף8; שטח בסמוך לגשר "של" (גשר "פז"), מקום שם ממוקמת כיום תחנת מכבי-אש – כולם הוצעו אז למכירה במחירים נלעגים. הם ייעצו לי לרכוש כמוהם, בתשלומים ובמחיר נמוך יחסית, דונם אדמה במורדות שכונת יפה נוף בכרמל, ואני לא שעיתי לעצתם. תחת זאת נדלקתי אחרי פרסומת, ובסתיו 1932 קניתי חלקת אדמה בגודל דונם וחצי בחולות קריית מוצקין, ברחוב הרב קוק, בכוונה לבנות עליה בית מידות. קריה זו נקראה על שמו של ליאו מוצקין, יד ימינו של תיאודור הרצל בקונגרס היהודי הראשון, ומהלוחמים למען זכויות היהודים בגולה.
תנא דמסייע בקנייה זו היה חמי, עובדיה נגרי, שרכש באותו הזמן חלקת אדמה בשטח של דונם וחצי בקרית חיים, הקרויה על שם חיים ארלוזורוב. היא, אגב, נקראה אז "שכונת העובדים" וכללה ארבעה רחובות – א', ב', ג' וד'. הוא בנה עליו בשנת 1934 דירה מרווחת לבתו, רוג'ינה (שנקראה ע"ש סבתא רבא שלה), שבעלה שלום בחבוט, עובד רכבת העמק, לא חסך במילים כדי לשבח את איכות החיים והשכנות הטובה בקריה. שלום, איש נעים הליכות, מבודח ומבדח, שהחיוך לא סר מעל שפתיו, ידע לרתק מסביבו קהל מאזינים ששתה בצמא את סיפוריו המעניינים ולבדרם במעשיות מן החיים והעבודה ברכבת העמק. הוא נפטר בטרם עת, והניח במותו את אשתו, שתי בנותיו, אסתר ואביבה (שנולדה באביב ומכאן שמה) ובן – עובדיה, שנולד אחרי אחיו התאום שנפטר מיד לאחר הלידה.
לא אצא ידי חובתי אם לא אזכיר מעט בדבר מָרי (מרים), אחותה הקטנה של רעייתי, שמצאה את בחיר לבה, יעקב, יליד טבריה, ספר במקצועו ויפה מראה. כנדוניה נפתחה ליעקב מספרה בתחילת רחוב הרצל בחיפה, שבמהרה הפכה למספרה יוקרתית. לזוג נולדה בת בינואר 1937, אולם אותה לא הספיק אביה לפנק כיוון שארבעת כותלי המספרה היו צרים עליו והוא התאווה למרחבים, אל מעבר לים. לאחר שאסף סכום כסף החליט באביב 1937 לנטוש את אשתו וילדתו הרכה, נעלם והרחיק עד לדרום אמריקה במגמה להשתקע בפנמה ולעסוק בעסקים מכניסים-רווחיים מבלי שייאלץ לעמול קשה בעמידה מייגעת שעות רבות ולטפל בקרקפות ושערות של לקוחות. יותר משנה לא נודעו עקבותיו. האם והבת דאבו את חסרונו, ורק התקווה שבלב אם והתמיכה המוסרית והכספית של הוריה ואחיה סעדו אותה בטיפול בבִתה ובצפיית הליכות ביתה.
לבסוף, כמו בסיפורים דומים, לא צלחה דרכו של הבעל הנוטש. בצר לו כתב לרעייתו מכתב חרטה ובו תחינה ובקשה לסייע לו לשוב אליה מן הניכר שהכזיב. מחשש שיאכזב וינצל את העברת הכסף כדי להישאר בפנמה, נשלח אליו כרטיס הפלגה באנייה מפנמה, משולם מראש. בתחילת יוני 1938 נשק הבעל את הרציף בנמל חיפה לפני שנשק לאשתו ולבתו, כמו רצה להפגין לעיניהן שיותר לא יָפנה עורף לארץ מכורתו ולמשפחתו.
אחותי, אמילי, ילידת 1908, למדה בבית הספר אליאנס ונמנתה עם התלמידות החרוצות בבית הספר. בשנת הקמתו, 1907, למדו ב"אליאנס" כעשרים תלמידים אשכנזים. כל היתר היו ספרדים. גם שני אחיי, שלום (יליד 1911) ואפרים (יליד 1913), למדו שם. שלום הוכיח את בקיאותו במספרים ובחשבון, ואפרים גילה תכונות של ספורטאי, בעיקר ספורט המים, והיה פעיל במועדון "מכבי" בחיפה.
אמילי המשיכה את לימודי התיכון במוסד "אקול דה סר" (מסדר נזירות קתוליות צרפתיות), ושני אחיי למדו ב"פרר". אפרים התמסר לטיפוח יכולותיו בספורט המים במסגרת אגודת מכבי, ובתחרויות המכבייה זכה במדליות יוקרתיות בכמה ענפים בספורט המים. אולם את מחייתו השיג במקצוע השיש, ובעיקר בעיצוב והקמת מצבות על קברים.
ביתנו בארד אל-יהוד נמלא שמחה ביום מילתו של בני משה ביום הרביעי לחג החנוכה, והביא עמו את האור לבית. להתרוממות הרוח של הסבים והסבתות לא היה גבול, כמו היה להם הנכד הראשון. הוא ינק משדי אִמו שלושה חודשים תמימים, עד לאותו יום רע ונמהר שאינו מש מזיכרוני.
בשלהי חודש מרס 1930, ביום שישי בבוקר, ערב שבת, רחצה רעייתי את הבן לקראת השבת, השכיבה אותו בעריסה ונכנסה למטבח כדי לטרוח על הכנת תבשילים ומטעמים לשבת. הייתה לה עוזרת בדואית צעירה, שסייעה בניקיון הבית ובקניות במקרה הצורך. הבת מינה בת השנתיים גם היא שכבה לישון במיטתה. כעבור זמן מה, מופתעת מכך שלא שמעה כל רחש המגיע מהעריסה, ניגשה זוגתי אליה ולתדהמתה לא מצאה בתוכה את הילד. צווחת שבר נפלטה מפיה: "עין רעה". השכנים נבהלו ונרעשו מצרחותיה, ותהו שמא נטרפה עליה דעתה.
"לקחו את הילד!" קראה. "גנבו לי את תינוקי, חטפו לי אותו," מיררה בבכי, כשלידה הבת מינה גועה בבכי: "אימא! אימא!"
היו אלה הימים שלאחר מאורעות תרפ"ט (1929). משנודע לי הדבר גייסתי את אחֶיה של זוגתי, שהפעילו את כל קשריהם עם ערביי הסביבה בחיפושים אחר הילד. גם המשטרה והבולשת הוכנסו בסוד העניין.
נקפו שעות אחדות. בדיכאונה ישבה רעייתי בפתח הבית ותרה מסביב כשהיא ממלמלת:
"אלוהיי, היה נא בעזרי, החזר לי את בני בשלום; רחם עליי ועל בני הרך, כי לא חטאנו לפניך."
עודה ממלמלת וסופגת את דמעותיה במגבת, והנה לפניה עומדת העוזרת ובידה תינוק בוכה.
"מה עשית לבני? ארורה תהיי כל ימייך על המעשה הנורא שעשית," אמרה רעייתי וחטפה את הרך ממנה כשהיא סוטרת לעוזרת בחוזקה. לאחר חקירתה התברר כי משסיימה העוזרת את עבודתה וראתה את התינוק ער בעריסה, הרימה אותו ויצאה בחשאי מן הבית בכוונה לבדר אותו. מבלי משים הרחיקה מן הבית מהלך דרך של מחצית השעה, אל המאהל הבדואי של הוריה.
"אל נא, גבירתי, יא מעלימתי (הוי מעבידתי וגם מורתי) אל תכעסי עליי; רק רציתי לבַדֵר ולהתהדר בבנך לפני הוריי; להראות את בנך היפה לכל החמולה שלנו. אני מבקשת סליחתך, כי התינוק בכה ורצה לינוק. אבל הוא סירב לינוק מהמיניקות שלנו במאהל. הלוואי ואמות. עשיתי מעשה טיפשי ואני מתחננת לפנייך, יא מעלימתי. אל תפגעי בי, מחלי על טעותי, בבקשה ממך," בכתה העוזרת.
רעייתי, שנרגעה כשהבן בזרועותיה, החליטה לא להזיק לעוזרת שאמנם לא התכוונה לעשות רע.
ובכל זאת, מעז לא יצא מתוק, שכן התינוק נמלא גועל מניסיונות של מיניקות בדואיות להניק אותו ומאז אותו היום אף דחה את פטמתה של אִמו הורתו. חלב הפך אצלו למשקה מגעיל, שאותו אינו יכול לעכל ללא הקאות. הוא הפך אלרגי לחלב, שכה חשוב לתזונת תינוקות.
מה שקרה עם בני מעיד על היחסים בין התושבים הערבים בסביבה, שהרגישו עצמם בנוח אצל מעסיקיהם היהודים ואף הרגישו חופשיים אצלם, על אף המשקעים הקשים שבעקבות מאורעות תרפ"ט. היהודים שדיברו ערבית ידעו גם להבחין במי אפשר לתת אמון ואילו עובדים ראויים להיכנס לבתיהם, לא כל שכן שכנים שיחסי ידידות ושכנות טובה נרקמו ביניהם במשך זמן ממושך. עם זאת, חזרה בין היהודים מימרה: "אין אמונה בגויים".
כורח המציאות ואורח החיים הדומה, בצד החיים בבתים משותפים עם הערבים ובקרבם, זרזו את הסתגלנות, השיתוף והעזרה ההדדית בזמן מצוקה. כל אלה דחקו אל מתחת לתת מודע את עניין חוסר האמונה בגויים.
במעשה שלה ביקשה העוזרת הבדואית להפגין את האמון שרעייתי רחשה לה ואת החופש שהיא חשה בביתה. בתמימותה, לא העלתה בדעתה שהמעשה גבל כמעט בפלילים. אני תמהתי על חוסר התגובה של הוריה ואנשי חמולתה, שלא דרשו ממנה, מיד עם הגעתה למאהל, להחזיר את התינוק לאִמו. רגש אימהי הניע אותם לנסות להשקיט את רעבונו של התינוק מפטמות מיניקות משלהם, ובדיעבד גרמו לו נזק.
"עין רעה"
לפי הגישה הפרוידאנית ניתן לייחס משמעות אקדמית לניסיונות "ראשוניים" בחיי היחיד, שכן המקרה שבבסיסו של הסיפור "הילד איננו" הנו "ראשון". העוזרת מכירה בתוצאות השליליות, כאשר בשכלותה לא הבינה כיצד היעדרות התינוק מעריסתו תשפיע על הורתו. התכלית שבסיפור אזהרתי כזה היא להשפיע על התנהגות המאזין לו, ולהציג את ההשפעות של התנסויות אישיות כלקח למאזין. קרוב לוודאי שהעוזרת הפיקה את הלקח מהתנסותה.
הנושא הדומיננטי בסיפור הוא היעלמותו של הילד והתגובה המידית של האם, ולפיה זוהי "עין רעה". מוטיב "העין הרעה" שגור בתרבויות רבות, והוא מאוד שכיח בקרב התרבות היהודית הספרדית. זוהי אמונה מיסטית שקשה לעקור אותה, כאשר אכן מתרחשים לפעמים דברים קשים, פגעים ומפגעים שאינם הכרח המציאות. "עין רעה" כמוה כצרות עין, קנאה מהזולת והנאה כאשר מתאנה לו דבר רע, או פוקד אותו אסון או סופג מכה קשה. הסיפור קשור לרעיה שזכתה בבעל, שידו הרחבה והצלחותיו היו לשם דבר בשכונה, במשפחה ובקרב מקורביה, דבר שעורר קינאה רבה בעיקר אצל נשים רבות, ואפילו מקורבות ביותר. במיוחד כשנולד הבן ואת ברית המילה שלו חגגה כל הסביבה (יהודים כערבים), בעיקר שלא חסר דבר על שולחנות האירוח. מכאן המטען הכבד שבצווחה: "עין רעה".
בסיפור עולה גם הרמיזה בדבר ההשלכות של מאורעות תרפ"ט (1929). זאת ביתר שאת, כאשר בבית הועסקה עוזרת בדואית, שהייתה מבצעת את עבודתה, מסיימת אותה ומסתלקת. רק בסוף השבוע קיבלה את משכורתה ממעסיקתה, שכלל לא העלתה בדעתה שהעוזרת הייתה מעורבת בהיעלמות התינוק.
האם משום האמון בה, שהכה אותה בסנוורים, או שמא מתחת לסף תודעתה רצתה לגרש את התחושה האימתנית שבנה נחטף לצורך מיקוח? כיצד לא הייתה זהירה יותר ולא שמה את בנה תחת עינה הפקוחה, הגם שהייתה עסוקה במטבחה?
על שאלות אלו עונה הָאֵם הנסערת שפונה לאלוהים לעזרה "כי לא חטאנו לפניך." היא יודעת בפנימיותה שלא נקטה באמצעי זהירות לשמירה על הבן.
מאוד סמלית תגובת העוזרת, שקוראת למעבידתה "יה מעלימתי". זוהי מלה בשתי משמעויות: "מעבידה" וגם "מורה".
העוזרת ביטאה בקריאה זו לשון של בקשת סליחה: "כמורה היית חייבת להשכיל אותי, להדריך אותי, ללמד אותי שלא לעשות מעשה חריג, תהיה כוונתו טובה ומועילה כאשר תהיה ללא בקשת רשות."
הלקח הנלמד הוא ברור. גם הָאֵם הבינה זאת ולא התאכזרה כלפי העוזרת.
לא פעם נשאלתי אילו חיי תרבות היו לנו וכיצד בילינו את שעות הפנאי, אם היו כאלו.
ובכן, היהודים היו דוברי ערבית, תורכית, עברית, לדינו וצרפתית. חיי התרבות באותם הימים התרכזו בהופעות של זמרים בלוויית רקדניות בטן, בעיקר של להקות ערביות מקומיות, או מפעם לפעם רקדניות מסוריה וממצרים. הגברים נהגו לבלות את שעות הערב בבתי קפה סואנים, בעישון נרגילה שמסמרי הציפורן על הטבק הפיצו ממנה ריח ניחוחות, ובלגימות קפה תורכי "אסלי", או במשחקי שש-בש, דמקה ושחמט בנוסח ערבי. בימים כתיקונם, כשהפרוטה הייתה מצויה בכיס, נהנו הגברים (יהודים כמוסלמים) בבתי אירוח שבהם ניתן היה לשמוע משירי זמרים וזמרות ערבים דגולים כמו עבד אל-ווהאב, פריד אל-אטרש, אסמהאן, אום כולתום. בתי הקפה והאירוח הציעו בידור זה בנוסף לארוחות ולמשקאות מרווים קרים, כמו קפה ותה, סחלב קר או מהביל. מובן שבמושבים כאלה רבו ההתלוצצויות וההתבדחויות, סיפורי המעשיות המשעשעים, משלים, הלצות ועקיצות.
סיפורי הֲוָי חיפאיים שנודעו בשם "מרג'רוש" היו ללהיט בבתים או במקומות בידור ציבוריים. לא חסרו גם בתי אירוח, שהציעו למבקריהם את חסדיהן של נערות ונשים מבנות הסביבה, או כאלו שהביאו עמן את תרבות הבילוי הזו לגברים מחו"ל.
שיתוף תרבותי, שוויון מבחינת דרכי החיים; התבדחויות, סיפורים, משלים ונמשלים – כל אלה שיקפו דרך חיים דומה וגם משותפת ליהודים ולערבים. האמידים שבקרב תושבי השכונה היו לעתים מזמינים לאירועים, ולא רק במיוחד לאירועים, זמרות או זמרים ששרו משיריהם של זמרים נודעים והנעימו את הערבים עד לשעות הלילה המאוחרות, תוך שהם משתפים את קהל המוזמנים (שכלל כמעט את כל בני השכונה המבוגרים). אכן, במקרים אלה נודע לכל ששמחת חיים שררה בקרבם, שכן ההשתתפות במסיבה (חפלה) הייתה סוחפת, כנה ואמיתית.
לא אשכח את הלילה שבו הובהלנו, רעייתי ואנוכי, הביתה, ממסיבה. שָכן שחרד לשמע צריחות ובכי של משה, בננו בן השנתיים, שהחושך בחדר השינה המוגף העיר אותו משנתו, הזעיק אותנו. טראומת החושך המשיכה ללוות אותו כל ימיו, שכן הוא נזקק לתאורה קטנה בחדר השינה שלו. מצפוננו נקף בנו על כך.
הצגות של להקות מסוריה וממצרים (מסרחייאת) חשפו את הווי החיים בארצות אלו, בלוויית בדיחות משעשעות, משלים ורמזים עוקצניים שהופנו כנגד מושלים ואנשי שלטון מושחתים ונוכלים. מדי פעם הוצגו באולמות סרטי "ראינוע" אילמים, בליווי נגינה על פסנתר או כינור.
למי שידו הייתה משגת מקרב היהודים, המוסלמים והנוצרים, במיוחד לאחר הכיבוש האנגלי, הייתה הנסיעה למצרים, ללבנון ולסוריה אמצעי נוסף לבילויים ולחיפוש אחר אירועים תרבותיים. בעיקר הייתה כמיהה לבלות את בוא האביב ("שם-אל-נסים") במצרים.
כשעדיין לא מלאו לה חמש שנים, בספטמבר 1932, התקבלה בִּתי מינה לגן הילדים של בית הספר אליאנס ללא תשלום. זאת בזכות סבתא יפה, דודניתו של המנהל יצחק נהון. כמחווה לאִמי התיר המנהל לבני, משה, שהיה מאוד קשור לאחותו, להתלוות אליה לגן אף שגילו טרם נשק לשלוש שנים. למרות זאת, הוא דיבר ברהיטות כמו ילד בן ארבע ויותר. הדבר היה אך לטובת התפתחותו, בעיקר משום שבכך התנתק מסינר אִמו שניצלה את זמנה הפנוי בתפירת שמלות לנשים ערביות שמדי יום היו צובאות על דלת ביתה בארד אל-יהוד. את התמורה לעבודתה השקיעה בקניית תכשיטים מזהב או כלים לבית.
דָבֵק באמונתי כי רצוי לטעת בילד מִקַטנות ביטחון עצמי ועצמאות, הנחיתי את שני ילדיי, תוך שמירת הדבר בסוד כמוס, כיצד להגיע אל מקום עבודתי בעיר התחתית בחיפה בתום יום הלימודים בבית הספר אליאנס, ששכן במבנה הגדול הניצב בסמוך למדרגות מעלות הנביאים של ימינו. לא עברו ימים רבים עד שנודע הדבר לרעייתי ולאבי, ששפכו עליי קיתונות של חֲרָפות על שום חוסר אחריותי שגבלה בפשע, בפרט משום שמאורעות תרפ"ט (1929) היו, עדיין, טריים בזיכרון והעוינות הערבית כלפי היהודים לא פגה מאז. אמנם לִמדתי את ילדיי לא לפחד, להחזיק יד ביד, לא להיפרד זה מזה ולהגיע בבטחה אליי לעבודה ללא מורך, וכך עשו עד אשר גילתה רעייתי את סודנו.
8.
בניתי בית למשפחתי
את היסודות למבנה הבית בקריית מוצקין הקמתי בראשית שנת 1934, בידיעה שחסכונותיי יספיקו לקידום הבנייה עד שתושלם לקראת קיץ 1937. בינתיים התגוררנו בקומה התחתונה של הבניין ברחוב הרצל 85 שאותו בנו האחים נגרי, לשם עברנו מהבית בארד אל-יהוד ושם חגגנו במאי 1935 את מילתו של בני עובדיה (אדי), שנקרא על שם אביה של רעייתי, רשל.
לא העליתי בדעתי בפני אלה קשיים ותלאות אעמוד במהלך בניית הבית במוצקין, שדי בהם כדי לגרום התמוטטות עצבים. שיאם בקשיים שהערימה עליי מועצת מוצקין משלא התירה לי להתחבר למערכת המים ולרשת החשמל משום שלא המצאתי אישור שכל מוצרי הבנייה היו מתוצרת הארץ. בכאב לב ובהוצאה כספית ניכרת ומיותרת עקרתי את הריצוף האיטלקי לטובת מרצפות פשוטות מתוצרת בית החרושת "נמליט" שבמפרץ חיפה. המרצפות האיטלקיות העקורות נערמו בשטח הגינון האחורי של הבית והיו כאבן שאין לה הופכין. ידידיי שמו אותי ללעג על שלא הסכנתי לנסות "למרוח" ("שמירען" ביידיש) את אחד הבכירים במועצה, ובלבד שאמנע את עקירת המרצפות האיטלקיות והחלפתן ב"תוצרת הארץ".
כחודש לאחר הולדת בני עובדיה (אדי), עברנו למעוננו החדש שברחוב הרב קוק במוצקין. האמרה "משנה מקום משנה מזל" לא הייתה מנת חלקנו, שכן המעבר מהעיר הסואנת חיפה לקריה השקטה והלוהטת בימי הקיץ של חודשי יוני, יולי ואוגוסט 1937 היה קשה ומתיש. גם חנוכת הבית לא עברה במזל טוב. כבשה שקניתי לזבח שבקה חיים לכל חי שעה שהובלתי אותה ברכבת לקריה. היה בזה אות מבשר רע, ואף שלא האמנתי באמונות תפלות, המקרה הכעיס אותי מאוד. וכמו להכביד עלינו עוד, במידה לא מבוטלת באשמתי, לא הצלחתי לרשום את שני ילדיי, מינה ומשה, ללימודים בקרית מוצקין, שמא בתת מודע שאפתי שהם ימשיכו ללמוד בבית הספר היוקרתי אליאנס ומעל לכול גם בחינם.
עם תחילת שנת הלימודים, בספטמבר 1937, בא אל קיצו חלום המגורים בביתנו בקריה שבו השקעתי את מיטב חסכונותיי, בסך 700 לירות שטרלינג. רעייתי סירבה להתאקלם במקום שניבאו לו גדולות ונצורות וטעמיה ונימוקיה היו עמה, ובראשם נסיעות הלוך ושוב של שני ילדינו מדי יום לחיפה לבית הספר והצורך בליוויים, בפרט כאשר תינוק בן ארבעה חודשים בזרועותיה. עידוד לעמדתה הסרבנית קיבלה מאביה ומאִמה, שבִכרו את קרבתה אליהם. בעצב בלב ובהכנעה, גם בי גמלה לבסוף ההכרה שמוטב לוותר ולחזור לחיפה, ובעיקר משנוכחתי בסרבול שבליווי היומיומי של הילדים לבית הספר ובשעות עבודה שנגזלו ממני עקב כך. שלא לציין את אי הנוחות הכרוכה בצורך היומיומי בהצטיידות במוצרי מזון בסיסיים מן העיר, וזאת על שום חוסר נגישותם הקלה לרעייתי בקריה.
באוקטובר 1937 עקרנו לחיפה, לדירה מרווחת בת ארבעה חדרים, מטבח ונוחיות, ברחוב יחיאל 18 (רחוב ח'אלד אבן אל-ווליד במקור). הדירה נמצאה בבניין בן שלוש קומות מצופה אבן, ששימש בתחילה כבית ספר והפך לבניין מגורים בשכירות בבעלותו של אבו-זייד, ערבי עשיר בעל נכסים רבים ובניינים אחדים, וכן חוף דיג ליד חוף "שמן". את דמי השכירות החודשיים, בסך שלוש וחצי לירות שטרלינג, קִיוויתי לכסות מדמי השכירות של דירתנו במוצקין, בסך ארבע וחצי לירות שטרלינג. הדירה הושכרה ליהודים, עולי גרמניה שברחו ממנה בעקבות עליית המפלגה הנאצית בראשותו של היטלר לשלטון. שולמו לי מראש דמי שכירות לשלושה חודשים והדיירים התחייבו לשמור על שלמות הדירה ותחזוקתה כיאה לבני תרבות, בפרט כאלו שארץ מכורתם גרמניה.
להוותי, עד מהרה, בתום שלושת החודשים, נוכחתי לדעת כי הדיירים מגרמניה לא עמדו בהסכם ולא שילמו את דמי השכירות חודש בחודשו. אם לא די בכך, משום שנתמכו על-ידי הסוכנות היהודית הפרו ברגל גסה את התחייבויותיהם לתחזוקת הדירה והסבו לה נזקים חמורים. לא הועילו כל ניסיונותיי לתבוע אותם לדין וגם לא קיבלתי כל סעד משפטי ממוסדות רשמיים. בקיצור, בלשון עממית, "אכלתי אותה". לאחר ארבע שנים של עינויי נפש הצלחתי להוציא אותם מן הדירה מבלי שישלמו את חובם וללא פיצוי על הנזקים שגרמו לדירה. למדתי, אפוא, על בשרי את המימרה "לית דין ולית דיין", איש הישר בעיניו יעשה, עולם של הפקר. ברוב חוצפתם, שבמידה מסוימת נמצאו לה תומכים מוסדיים, טענו כלפֲּי הדיירים שכיליד הארץ ו"מבוסס כלכלית", לא תיפול שערה משערות ראשי ארצה אם אתרום את חלקי בקליטת עולים, "פליטי ונרדפי" המשטר הנאצי. איש מהם לא העלה בדעתו כיצד הגעתי "לביסוס כלכלי" ואלה מְרורים עברנו אנו, "ילידי הארץ".
*********************
זה המקום שבו מסיים אבי, וידאל, את חלקו בסיפור החיים. החל מהפרק הבא, הפרק השני, אני, הבן משה, הקרוי על שם סבי משה, מספר את המשך סיפור החיים.
הייתי המאושר בחיים לו היה אבי עדיין בחיים כדי לקרוא את המשך כתיבתי, ובלבד על מנת להשכיל וללמוד מביקורת והערות שהיה מעלה בפנַי עליה. בטוחני שהוא היה מוסיף כהנה וכהנה פרקים בהקשר למה שכתבתי, וזאת משום שלדאבון הלב הוא ושכמותו לא ידעו במהלך חייהם להיפתח בפני צאצאיהם ולגלות להם מצְפונות חייהם, שנשמרו עמוק עמוק בחיקם ולא נחשפו כלל.
1 במחקר של אורי כהנא "היישוב היהודי ובית הקברות היהודי בכפר יסיף" הוצאת החוג האזורי לידיעת הארץ מטה אשר, 11/1986, מוזכרת איגרת שליח דרבנן (שד"ר) הרב שלמה עבאדי, שם מופיע השם בכור שמואל נהון (1776) כתושב הכפר. זוהי עדות על צאצא משפחת אבי לבית נהון.
2 על מצור נפוליאון על עכו ב-1799 למדתי מספרי ההיסטוריה ומתוך פרסומי החברה לפיתוח עכו העתיקה בע"מ ומשרד התיירות הישראלי, בעקבות הפיכתה של העיר עכו כמורשת עולמית. השם "עכו" מופיע בכתב חרטומי מצרים.
3 מושל עכו חיקה את קודמו דאהר עומר שסייע ליהודי צפת וכפר יסיף בשיקום מקומות אלה ובבנייה חדשה.
4 כידוע, בשנת 1560 חכרו דונה גרציה ודון יוסף נשיא ספינות להבאת יהודים בעלי מלאכה מוונציה ואנקונה באיטליה לקימום חומותיה של העיר טבריה אותה חכרו מהסולטן התורכי כמקלט לנרדפים יהודים. בת למשפת בנבנישתי מאנוסי ספרד נישאה לבנקאי מנדס עשיר מאנוסי פורטוגל.
5 בסיפור על עוגיות קרדוש מתגלה תושייתה של האם שאינה אובדת עצות בזמנים קשים ומאלתרת עוגיות להקלת רעבונם של ילדיה. האופי החזק שלה מתגלה בוויתור המידי על חלקה בעוגיות, והסיפור בוחר אפוא לבטא את הערך המופתי שבמעשה. זהו ביטוי לאלטרואיזם (סגולה ערכית) מצופה של אם בימי לחץ, כאשר ייצור אנושי, מבוגר ככל שיהיה, סובל גם הוא מרעב.בסיפור הזה נפקד מקומו של הבעל, זה שצריך לוודא שלא יחסר בביתו המזון לילדיו. נושא פחות ברור הוא נפקדותו של האיש – הבעל. לא שהוא פשוט אינו נוטל חלק בסיפור; הוא אכן חלק ממנו, בעיקר בשל היעדרו ממנו. מי נתן לה את גרגירי הדורה? כיצד השיגה אותם? עצם קיומם בבית מעיד במרומז שבעלה השיג אותם עבורה. בחברה המסורתית הספרדית נהוג היה כי הבעל הוא המפרנס, ולעומתו האישה דואגת וצופה הליכות ביתה, מגדלת ומחנכת את הילדים על פי כללי המוסר, הכבוד המשפחתי ואהבת האדם. בגרסה שנייה של סיפור זה, כפי ששמעתי אותה אני, משה, הנכד, גרגירי הדורה היו מצויים בביתה של סבתא, משום שאלה היו מזונן של התרנגולות שהיו בלול הקטן ליד ביתה, ואותן גידלה לצורך כפרות ליום הכיפורים. לא מן הנמנע שאת הגרגירים קיבל הבעל מהטמפלרים שאצלם עבד.
הסיפור משמש גם תפקיד מעֵבֵר לתיאור שבו; הוא חוקר את השאלה כיצד להעריך את הניסיון בתוך ההקשר של סיפור הניסיון עצמו. המאזין שומע בסיפור זה הדרכה; תפקידו אינו מתמצה רק במסר הנושאי שבו (לשרוד בזמנים קשים), אלא גם במסר הסמלי. גם לא שטחיות שגרתית או אגדה, סיפור בדים או שיר יכולים להניע בקלות ואף בתקיפות לקבלת הסמליות שבמסר.
6 בנובמבר 2005 התגלתה, סמוך לקיבוץ משמר הנגב שבדרום הארץ, מסילת הרכבת ששימשה את רכבת העמק, ועליה חקוקה ברכת הסולטן העות'מני. המסילה שימשה, ככל הנראה כחלק מסככה. גנבי מתכות פירקו פסים ישנים של רכבת העמק, ומכרו אותם לסוחרי מתכות. ייחודה של המסילה בכתובת שנוצקה בה, ואשר נשאה את ברכתו של הסולטן שיזם את רכבת המאמינים החיג'אזית: "מברכת (שפע) אדוננו, אמיר המאמינים, הסולטן עבד אל-חמיד השני – חזק! ותמך (בו האלוהים)". מעריכים כי יציקה זו נעשתה על פסים מיוחדים וחגיגיים, שהונחו בסיומו של קטע מסילה לקראת טקס חנוכתו של קו הרכבת.
7 ב-1839 סוכן קונסולרי בריטי בעכו, יהודי איטלקי, סיניור פינצ'י, סיפר ללורד מונטיפיורי על היהודים המעטים בכפר יסיף ושפרעם שעיבדו אדמות חיטים ושעורים ושילמו למושל הבדווי מיסים בתבואות וכסף (עמ' 26 במחקר אורי כהנא; ראה גם עמ' 12 לעיל).
8 ברחוב זה בבית מס' 94, שנבנה על-ידי ערבי עשיר, התגורר מפקד הצבא הבריטי בפלשתינה – הגנרל מונטגומרי, שהנחיל תבוסה קשה לגרמנים בקרב אל-עלמיין בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.
