איש הזכוכית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: מרץ 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 160 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 40 דק'

טליה פלד-נתנאל

טליה פלד-נתנאל כותבת תוכן ובלוגרית מצליחה המוכרת ברשת בשם “אחת שנוסעת”. היא גם מתרגמת, סופרת ועיתונאית.

מחברת הספרים "איש הזכוכית" ו"חקוקה באבן".

תקציר

הייתה זאת שעת בין ערביים ודאוד, עייף מטרדות היום, מצא עצמו יושב על כיסא, מביט חרישית אל הים. אלוהים שלי. מה אני יודע? פנה אליו בליבו. אני רק איש של זכוכית ועץ, נגר פשוט. אבל הבן שלי, הבן היקר שלי הזה, אם תחזיר אותו אליי אודה לך כל חיי ואעשה כל שאוכל כדי להודות לך על החסד הגדול הזה. הימים, ימי מלחמת העולם השנייה. המקום - תל אביב. בנו של דאוד, סאלח, נעדר‭ ‬לאחר‭ ‬שנמלט‭ ‬ממחנה‭ ‬שבויים‭ ‬גרמני‭ ‬על‭ ‬אדמת‭ ‬יוון. מה‭ ‬עלה‭ ‬בגורלו? האם‭ ‬שב‭ ‬משדה‭ ‬הקרב‭ ‬והתאחד‭ ‬עם‭ ‬משפחתו‭ ‬ועם‭ ‬הוריו, חנה‭ ‬ודאוד, אשר‭ ‬בשנות‭ ‬העשרים‭ ‬של‭ ‬המאה‭ ‬הקודמת‭ ‬הגיעו‭ ‬לפלשתינה‭ ‬מעירק‭ ‬והשתקעו‭ ‬בשכונת‭ ‬נווה‭ ‬שלום‭ ‬שבפאתי‭ ‬תל‭ ‬אביב?

בכתיבה‭ ‬רגישה‭ ‬ונוגעת, תוך‭ ‬שהיא‭ ‬עושה‭ ‬שימוש‭ ‬בפסיפס‭ ‬של‭ ‬דמויות‭ ‬המספרות‭ ‬את‭ ‬הסיפור‭ ‬מנקודות‭ ‬מבט‭ ‬שונות‭ ‬ומגוונות, טווה‭ ‬טליה‭ ‬פלד-נתנאל את‭ ‬סיפור‭ ‬משפחתם‭ ‬של‭ ‬חנה‭ ‬ודאוד‭ ‬ואורגת‭ ‬אותו‭ ‬אל‭ ‬תוך‭ ‬החיים‭ ‬בתל‭-‬אביב‭ ‬של‭ ‬ימי‭ ‬המנדט‭ ‬ואל‭ ‬סיפורה‭ ‬של‭ ‬המדינה‭ ‬שבדרך. בסיפורם‭ ‬משתקפים‭ ‬חיי‭ ‬היומיום, המסורת‭ ‬והמנהגים‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬עירק‭ ‬בגולה‭ ‬ובארץ. ‬

פרק ראשון

1
 
חנה. תל אביב, 1929
 
חנה עמדה במטבח, ידיה נטועות בתוך הכיור וסביבן בועות צחורות של סבון. באור קרני השמש שחדרו מהחלון שמעל לכיור נראו הבועות זוהרות בים של גווני סגול, כחול, זהוב וירוק. היא הביטה ימינה, אל עבר העריסה שנחה פסיעות אחדות ממנה והתבוננה ברחל התינוקת. היא נמה את שנת הצהריים המתוקה שלה. שקט של לפני המולת הצהריים נח מסביב. ילדיה הבוגרים יותר, סאלח, מוריס ואלפרד עדיין לא שבו מבית הספר, וקול צחוקם וזעקותיהם לא מילאו את חלל הבית.
ביתה שכן בשכונת נווה שלום הצמודה לשכונת נווה צדק שבתל אביב. למרות העובדה כי נוסדה כבר בסוף המאה הקודמת, רק עם הגעתם של חנה וילדיה אליה בשנת 1925 חוברו בתי השכונה למערכת המים והביוב של העיר. הבית לא היה אלא חדר רחב ידיים ששולחן גדול ניצב במרכזו וסביבו התנהלו חיי המשפחה. שם אכלו, למדו, שיחקו, התווכחו ורבו. את שולחן העץ הרחב שהתקין דאוד, בעלה, כמעט מיד עם הגעתם לפלשתינה מעירק, ראתה פעמים רבות כלבו של הבית. השירותים נמצאו בחצר והמטבח נמצא במרפסת מקורה, שדאוד טרח לסגור לאחרונה באמצעות קורות עץ. בתחילה, כשהגיעה לבית לפני כארבע שנים, היה מטבחה משותף עם זה של שכנותיה. חנה אהבה את ההמולה והשיחה שהתגלגלו שם, אך לאחרונה שינתה החצר את פניה ושכנים חדשים הגיעו. דאוד, שהבחין במורת רוחה של אשתו מהמתחולל בחצר המשותפת, החליט לעשות מעשה ולנסות לבנות מטבח עצמאי. "הגיע הזמן," אמר, "ובשנת 1929 יהיה לנו מטבח משלנו."
פינה אחת בחדר רחב הידיים נחצתה על ידי וילון. מעברו השני שכנה מיטתם הרחבה של ילדיה. הפינה הנגדית תוחמה בווילון אחר שכעת היה מוסט, ואשר בדרך כלל הסתיר את מיטתם שלה ושל דאוד. לצד המיטה נחה עתה עריסתה של רחל, התינוקת.
הבית הקטן, הצפוף ודל האמצעים, היה שונה מאוד מהבית שבו אחיותיה והיא גדלו בעמרה, שבעירק. מראות אותם הימים שבו ועלו לפניה. היא נזכרה בקלסתר פניה של אמה, מעתוקה, ובקומתו רבת ההדר של אחיה הבכור, משה. לרגע עלה באוזניה קול אחיותיה, המנהלות שיחה ערה על כוס תה מהבילה בשעת בן הערביים. היא זכרה את אחותה, דינה, מלהגת ומספרת את הרכילות האחרונה. כיצד אסתר, גיסתה, נהגה להסותה ולומר לה: "רכילות, יקירתי, אינה נאה לנו." היא זכרה את כוסות התה העטופות בתושבות של זהב ואחוזות בידיהן. באפה עלה ריח התה המבושל וטעם העוגיות המתוקות — הממולאות בתמרים ובאגוזים שנהגו לאכול — מילא את פיה. אוי, כמה התגעגעתי לכל זה ולכולם, ציינה לעצמה. בארבע השנים האחרונות, למן הגעתה לפלשתינה, לא פגשה באיש מבני משפחתה והחיים בארץ החדשה לא עשו עמה חסד. לעתים רחוקות, כשטרחה להביט במראה שהתקין עבורה דאוד, הבחינה בפניה שהחלו נחרשים קמטים, ובמעט שערות לבנות שעיטרו את ראשה. אני רק בת שלושים וכבר נראית זקנה, חלפה המחשבה בראשה.
היא הביטה בכיור ובבועות הסבון שנקוו בו וחשבה איך הדברים יכולים להשתנות בראי השנים. היא זכרה את פגישתה הראשונה עם דאוד. אל מול עיניה עלה זכרן של אצבעותיו הארוכות, האוחזות בכוס המים שהגיש לה. אצבעות ארוכות, מטופחות. לעצמה אמרה אז שאלו אינן אצבעותיו של נגר, אלא של אמן. ואכן, דאוד היה אמן שהפליא לעשות בעץ ובזכוכית. משאחזה בכוס והרימה אליו את עיניה, פגשה בעיני התכלת שלו ובמבטו. עיניים כמו ים, אמרה לעצמה. היא חייכה חיוך קל לעצמה. אכן, עיניים כמו ים. ים של דברים מסתוריים, שעד היום טרם עמדה על פשרם. נדמה היה לה שככל שהכירה אותו לא הצליחה לעמוד על פשרו. בעלה היה חידה בלתי מפוצחת בעיניה.היא נמשכה אליו ובאותה העת חשה תרעומת קשה כלפיו, כאילו גזל ממנה משהו. בינה לבין עצמה תהתה לא אחת מהו הדבר שנגזל, אך לא הצליחה לעמוד על פשרו. האם היו אלו נעוריה? משפחתה? תמימותה?
את חוט מחשבתה קטעו קולות דשדוש שעלו מדלת הכניסה. היא השתהתה רגע והביטה בדלת. שכבר הייתה במחצית הדרך אליה נפתחה זאת, ועל מפתנה עמד דאוד, בעלה. שערו הבהיר נצנץ בשמש הצהריים החמה ועיניו הכחולות מלאו ברק והתרגשות שמזה זמן רב לא ראתה בהן. "בואי," פנה אליה, "יש לי משהו להראות לך." משום מה חשה היא כי ליבה צונח בקרבה. במוחה החלו צצים סימני שאלה רבים. היא ניסתה לנחש באיזו צרה הסתבך דאוד הפעם. למעשה, סימני שאלה אלה החלו להציף את מוחה עוד בטרם פנה לדבר אליה. די היה בברק שבעיניו כדי שתתהה על פשרו.
לא בכדי חשדה היא בו. דאוד הוכיח לא פעם כושר שיפוט מוטעה בכל הקשור להשקעות כלכליות ולרכישות, ולא פעם היא תהתה על יכולתו לאמוד את טיבם של אנשים. "תזכור," נהגה לומר לו, "אתה לא סוחר, אתה נגר וזגג." אבל עתה האיץ בה לבוא עמו. היא ניגבה את ידיה מבועות הסבון במגבת שנתלתה על הכיסא, וליוותה אותו החוצה.
הדבר הראשון שבו הבחינה היה סוס. יא וואלי, הוא קנה סוס... אמרה לעצמה. אבל דאוד לא הותיר לה זמן רב לפצות את פיה ומשך מאחורי הסוס ערמה של סמרטוטים. כשהביטה בה ביתר תשומת לב נוכחה לדעת כי יש לה רגליים, ידיים וזוג עיניים שחורות ונוצצות.
"תכירי, זהו ראוף..." הציג את הנער בפניה.
הוא קנה את הבדואי והסוס ביחד, חשבה לעצמה.
*
 
דאוד מצא עצמו מסתכל בחמשת הכיסאות שהצליח להתקין מאז הבוקר. הוא חש את העייפות מזדחלת בגבו. הרגשה מוזרה מילאה את לבו שעה שחש בשריריו הדואבים. מחד גיסא, העבודה הרבה שהנגרייה שלו ושל אחיו רובן הוצפה בה בתקופה האחרונה שמחה אותו, אך מאידך גיסא, חשש כי עייפות הגוף תכריע אותו. מזל שסלומי אמור להגיע בקרוב, ציין לעצמו שעה שנזכר כי אחיו הצעיר הסכים להצעת העבודה שהפנה אליו.
 
השמש עמדה כבר ברום השמים בשעה שהשיח' באדר נקש על דלת הנגרייה שבחצר הבית. דאוד צהל לקראת בואו של ידידו משכבר הימים. השיח' היה הלקוח הראשון שלו מאז הגיע לפלשתינה. בן דודו של השיח' הכיר את דאוד עוד מעירק, ולא פעם רכש ממנו פריטי ריהוט. כשהגיע דאוד לפלשתינה, עוד בטרם הצטרפה אליו חנה, קנה ממנו השיח' באדר כמות נכבדה למדי של רהיטים עבור החאן שלו ביריחו. משנוכח השיח' בטיב עבודתם של דאוד ורובן, הפך לאחד הממליצים הנלהבים הרבים שלהם. לאורך השנים פקד השיח' את הנגרייה, ובכל פעם ישבו השלושה ושתו יחד כוס קפה מהביל. ואכן, למן הרגע שבו הבחין בו רובן, מיד פנה להכנת קפה. אך השיח' עצר בעדו.
"לא היום, ידידי," אמר לו השיח'.
פניו של רובן לבשו פליאה. ככל שזכר לא היו אלו ימי הרמדאן. השיח' סב על עקביו ופנה אל מעבר לחומה השבורה שהקיפה את הנגרייה. להפתעת האחים, שב כאשר הוא אוחז בזרועו של עלם בדואי צעיר שאחז בריתמתו של סוס ערבי אציל. שני האחים הביטו בשיח' בפליאה.
"אחיי היקרים, זהו ראוף, והוא זקוק לעזרתכם." הוא השתהה מעט והוסיף: "מדובר בסיפור של חיים ומוות."
*
 
עוד בטרם ניתן בידי חנה לחקור ולשאול את דאוד במה מדובר, הוא הדף אותה בעדינות אל תוך הבית ואמר לה: "נו, חנה, לא תדאגי להכין אוכל לאורחינו?..." היא הנהנה קלות בראשה, כשעל פניה נסוכה ארשת של תמיהה. אלפי שאלות התרוצצו במוחה שעה שמזגה לצלחת מהתבשיל ומהאורז שהכינה לארוחת הצהריים. היא הניחה את הצלחת בפני האורח והביטה בו במבט מתנצל, בשל המנה הקטנה שהגישה לו. כמו כן, מיהרה למזוג עבורו מים צוננים לכוס והניחה לצד צלחתו סכו"ם. אורחם התבונן בה בעיניו היוקדות ושתק. הוא תחב את ידיו לערמת האורז הקטנה שנערמה בצלחתו, מהל את כדור האורז שבידו בתבשיל, חפן את הכדור הלח בידו ותחב אותו לפיו. בעשותו כן, עלו קולות מציצה רמים מפיו ואז ניכר הרעב שקינן בו. חנה חשה מבוכה קלה שעה שהבינה כי היא ודאוד נועצים עיניים באורחם. דאוד, מצדו, מיהר לתקן את המעוות והאיץ בה למזוג אף לו מארוחת הצהריים. משעשתה כן, החל דאוד נוהג בדומה לאורחם ואוכל כמותו. נבוכה משהו, עזבה את השולחן והותירה את שני הגברים לבדם, לאכול את ארוחתם.
בערב, משהגיעו ילדיה, עמד האורח במוקד סקרנותם. הם סבבו אותו והביטו בו בעיניהם הגדולות. סאלח נעץ בו את עיניו הירוקות במבטים חוקרים. הביט בשַׁבְּרִיָּה שהייתה חגורה למותניו, בכָּפִיָּה שלראשו, בבגדיו המאובקים ובפניו המזוקנים. אורחם חש בסקרנותו של סאלח ובמבטים שנעץ בחגורתו. הוא הסיר את החגורה ושלף את החרב מנדנה. נשימתה של חנה נעצרה משהבחינה במתרחש. האורח הניף את השברייה באוויר ובאור העששית נצץ להבה החד. לרגע היה מבטו גאה ויהיר, עד אשר נתקל במבטה המאיים של חנה ומיהר להחזיר את השברייה לנדנה.
בלילה, משפרשו כל בני הבית למיטותיהם, התקין לו האורח מקום לינה בחצר, ליד סוסו. חנה הוציאה לו שמיכה וזכתה בתודה חרישית. הייתה זו הפעם הראשונה ששמעה את קולו.
במיטתם המשותפת לחש דאוד על אוזנה של חנה את סיפורו של אורחם המסתורי. ראוף נולד למשפחה יהודית מכובדת בבצרה. אביו סחר בצאן עם הערבים. יום אחד נכנס אחד השיח'ים שעִמם נשא ונתן אל ביתו של הסוחר, והבחין בבנו הצעיר של זה האחרון נח לו בעריסתו. מבטו חמד את התינוק. זהו הבן שייחלנו לו, אני ואשתי האהובה, אמר לעצמו. מאוחר יותר טרח לשכנע את בתה של משרתת הסוחר לחטוף את הילד ולהביאו אליו. אשתו השנייה והאהובה של השיח', היא שנתנה לו את שמו, ראוף.
 
החיים במאהל הבדואי היטיבו עם הילד, שבגר והפך לנער. לִבו של השיח' היה נתון לו, אף שלא היה בנו מלידה. זאת, למגינת לִבם של שלושת בניו הבוגרים של השיח' מאשתו הראשונה. אך כאשר נפטר השיח', הבינה אשתו השנייה של השיח' כי ימי אושרה הסתיימו. באישון ליל, עוד בטרם נטמנה גופתו של השיח', נטלה את ראוף הִצִדה וסיפרה לו את סיפור חייו ומוצאו. מבולבל ודואב שלחה אותו על סוסו. ראוף סבר כי הוא בדרכו לבצרה, אולם משלא הצליח לאתר את הכיוון, החליט לחצות את נהר הירדן ולהגיע לפלשתינה. ביריחו פגש בו השיח' באדר, ידידו של דאוד, אשר הטה אוזן לסיפורו וליווהו לפאתי יפו, לעיר היהודית החדשה תל אביב, וכך התגלגל אורח מוזר זה לפתחם.
ביום המחרת לקח דאוד את אורחו הבדואי ליפו. לאחר מכירת הסוס ואוכפו שלח דאוד את אורחו לחמאם ומשסיים את הרחצה נותר לו, לראוף, רק דבר אחד מימיו הקודמים: השברייה שהעניק לו אביו המאמץ, השיח', במתנה. דאוד לא אמר דבר משביקש אורחו להשאיר לו אותה למזכרת. ביקורם הבא היה אצל החייט, שם טרח דאוד להתקין לראוף חליפה חדשה, פרנג'ית, במקום הגלבייה, העקאל והכפייה, מלבושיו הקודמים. גם נעליים חדשות רכש עבורו מהכסף שהשיג לו בעבור הסוס והאוכף. מבוכתו של הבדואי הצעיר הייתה שלמה נוכח אביזר לבוש זה, וניכר היה בו כי רגליו, שמעולם לא עטו נעליים, התקשו להתמודד עם התחושה החדשה.
הספָּר היה תחנתם האחרונה. כאן נגזזו מחלפותיו הפראיות של האורח הצעיר ולחייו גולחו מזקנו. שעה קלה לאחר שיצאו מאצל הספר עלול היה מי שהביט בשניים אלו חולפים בסמטאותיה של יפו להתבלבל, ולחשוב כי מדובר בשני אפנדים מן השורה הראשונה. דאוד, בחליפתו הלבנה, בכובעו הצחור ובמקלו המהודר בעל עיטור של כסף בקצהו, וראוף הצועד אחריו במנעליו החדשים וחש בבד העוטה את ירכיו בצמידות, כאשר החליפה שלגבו מתנפנפת ברוח הצהריים הקלה שנשבה אותה שעה מהים.
"בוא," פנה דאוד לראוף, "חנה לבטח ממתינה לנו בבית עם ארוחת הצהריים."
משחצו את החצר ופנו אל תוך הבית, הבחינה בהם חנה מן החלון שמול מטבחה. היא תהתה מי הוא אורחו של דאוד ולאן נעלם הבדואי הצעיר שהתלווה אליו בבוקר. רק משקרבו אל הכניסה וקרני השמש נעלמו מעל פניו, הצליחה חנה לזהות במשהו את פניו של האורח המסתורי. לִבה החסיר פעימה שעה שהבחינה בפניו, והיא חשה בסומק שעלה בלחייה. לפתע הבחינה ביפי תוארו של האיש הצעיר, שאך אתמול התדפק על דלתה מלוכלך, עייף ומרוט. שוב לא כינה אותו הקול הפנימי שבתוכה "הבדואי", אלא כינויו התחלף ל"הוא", ומשום מה הייתה למילה זו השפעה משכרת עליה. לרגע נבהלה, שמא יש מי שמקשיב לקול הלמות לִבה הרמות.
בשלושת השבועות שחלפו למן הופעתו של הבדואי הצעיר על מפתנם, הוקסמו כל בני הבית מקרבתו. ראוף התגלה כבחור חרוץ, חביב, נדיב ואחראי. דאוד, שמלכתחילה חש כלפיו חיבה מיוחדת, פיתח כלפיו רגש אבהי ונהג בו כאילו היה בנו האבוד. סאלח, אלפרד ומוריס חגו סביבו כלוויינים הממהרים לקלוט כל אות וכל תנועה. במיוחד הקסימה אותם השברייה שעדיין נותרה ברשותו. חנה, לעומתם, דאגה לכל מחסורו של ראוף אך כמעט לא החליפה עִמו מילה. נראה היה שהיא מתעלמת ממנו. מעולם לא הישירה את מבטה אליו, ותמיד דאגה להיות עסוקה בדבר מה כאשר שהתה במחיצתו. בכל פעם שחלף לידה החסיר לִבה פעימה והיא חשה מבוכה רבה בשל כך. הכיצד? אמרה לעצמה. האם ייתכן שאני חשה כך כלפיו, ועוד בעוצמה כה עזה? בפעם האחרונה שחשה כך היה זה דאוד שהסעיר את לִבה, ואילו עכשיו היה זה אורחם הצעיר. היא הבחינה כי האורח פנה אליה תמיד כאשר עיניו מושפלות וקולו כמעט אינו נשמע.
בה בעת דאג דאוד לשגר איגרת לראשי הקהילה בבצרה, שאחד מהם היה מכר ותיק שלו. הוא ביקש שהללו יחקרו ויבררו בדבר עברו של אורחו הצעיר. במכתבו ציין דאוד את זמן ההתרחשות, תיאר את מראהו החיצוני של אורחו ואף הביא סימן מיוחד של כתם לידה שהיה בגופו של ראוף. קרובו של דאוד לא התמהמה במתן מענה. התברר כי משפחתו של ראוף הייתה מן המכובדות והעשירות בבצרה, ורבים הכירו את סיפור המעשה. בפגישה עם דודתו של ראוף נודע למקורבו של דאוד כי אמו של ראוף נפטרה משברון לב חודשים אחדים לאחר חטיפתו, ואילו אביו נפל אף הוא למשכב ולאחר מכן חלה בשחפת ומת. הון המשפחה התדלדל באותם ימים עד למאוד, עד כי לא נותר ממנו מאומה. "אנא עדכן את אורחך הצעיר, בן דודי האהוב, בכך שמלבד דודה זקנה ועיוורת לא נותר עבורו איש בבצרה. וגם ממון אין עבורו כאן," חתם קרובו את דבריו.
את האיגרת מבצרה קרא דאוד באוזני ראוף בדרכם מסניף הדואר. נראה היה לדאוד כי ראוף קיבל את הידיעות הקשות בפנים חתומות. רק לגבי פרט אחד נדמה כי ניכרה התרגשות בפניו של האיש הצעיר. היה זה שמו האמיתי, שנמסר באיגרת. לאחר קריאת המכתב נפרד דאוד מראוף ופנה אל הנגרייה שלו. ראוף שב הביתה לבדו ובמוחו הדהד שמו מלידה.
שעה שראוף התפרץ לביתה עמדה חנה במרכז החדר וידיה נתונות בגיגית הכביסה, טורחות לנקות את חיתוליה של רחל הפעוטה. בפניו קראה התרגשות לא מעטה. "זה הגיע!" אמר לה, וחנה לרגע ניסתה לפצח את הקוד שבו דיבר אליה. "האיגרת מבצרה הגיעה, יא אוחתי..." אמר לה שנית, מסביר את דבריו. "והשם שלי, אני יודע כבר מה שמי! אני דאוד, דאוד ח'כים מבצרה."
חנה נאלמה דום. ידיה כמו קיבלו חיים משלהן והן גיששו בגיגית, תרות אחר הסבון שנשמט מהן. באוזניה הדהדו מילותיו של ראוף. "דאוד, קוראים לי דאוד!" היא חשה שאותן המילים מכשפות אותה, ואז הרגישה דקירה עזה בידה הימנית. משהו פילח אותה וחתך ברקמות בעוז. הכאב שיתק אותה, כמו הלם בלבה וקרע בו. למה דווקא דאוד? הדהדה השאלה במוחה והגיגית שלפניה התמלאה בדם. הסבון צב את מקום הדקירה והחריף את הכאב. סאלח, אשר שיחק בחדר אותה שעה, הבחין בדם הזורם ומיהר אל אִמו. סיכת הביטחון ננעצה בכף ידה של חנה. ראוף מיהר אליה, הסיט את ראשה הִצִדה ושלף את הסיכה מתוך הבשר הדואב. אז פרץ הדם כמזרקה והכתים את בגדיה והיא התעלפה בזרועותיו של ראוף.
 
יומיים לאחר שנדקרה החל הפצע להעלות מוגלה. היד התנפחה ובערבו של אותו היום, השלישי מאז הפציעה, עלה חומה של חנה ואת דאוד עטתה מועקה קשה. רחל הקטנה צווחה בעריסתה, שלושת בניו לא טעמו דבר באותו היום מלבד כמה פרוסות לחם, מרוחות במרגרינה. משהחלה חנה להזות הבין הוא כי חומה גבוה במיוחד. מועקתו גברה משגילה כי אין בכיסו כדי לשלם עבור ביקור הרופא. אמנם עבודות נגרות וזגגות אחדות היו בהכנה, אבל הוא קיבל עבורן רק מקדמה ולא את מלוא השכר.
כך חדרה להכרתו המחשבה כי האישה החזקה שעמדה לִצִדו הולכת ודועכת. שפתיה מלמלו מפעם לפעם, "דאוד, דאוד," והיה בקריאה החלושה, המשוועת הזו, כדי לקרוע בבשרו. בכל שנות נישואיהם מעולם לא שמע את שמו נהגה על ידה ברכות כה רבה. חששו היה גדול, שמא תלקה בזיהום קשה יותר או בצפדת. אורחו חבר אליו בדאגתו, ויחד סבבו שניהם את מיטתה. באותו אחר צהריים עזב הבחור הצעיר את הבית במהירות ושב לאחר כמה שעות. הוא הגיש לדאוד סכום כסף ואמר: "משכנתי את השברייה, בבקשה הזמן רופא לאשתך."
דאוד שקל לסרב לו, אך מהר מאוד הבין כי הצדק עם ראוף. "אחזיר לך הכול לכשאסיים את עבודות הנגרות," סיכם.
רגע לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח עמדו סאלח ואחיו הצעיר של דאוד, סלומי.

טליה פלד-נתנאל

טליה פלד-נתנאל כותבת תוכן ובלוגרית מצליחה המוכרת ברשת בשם “אחת שנוסעת”. היא גם מתרגמת, סופרת ועיתונאית.

מחברת הספרים "איש הזכוכית" ו"חקוקה באבן".

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: מרץ 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 160 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 40 דק'
איש הזכוכית טליה פלד-נתנאל
1
 
חנה. תל אביב, 1929
 
חנה עמדה במטבח, ידיה נטועות בתוך הכיור וסביבן בועות צחורות של סבון. באור קרני השמש שחדרו מהחלון שמעל לכיור נראו הבועות זוהרות בים של גווני סגול, כחול, זהוב וירוק. היא הביטה ימינה, אל עבר העריסה שנחה פסיעות אחדות ממנה והתבוננה ברחל התינוקת. היא נמה את שנת הצהריים המתוקה שלה. שקט של לפני המולת הצהריים נח מסביב. ילדיה הבוגרים יותר, סאלח, מוריס ואלפרד עדיין לא שבו מבית הספר, וקול צחוקם וזעקותיהם לא מילאו את חלל הבית.
ביתה שכן בשכונת נווה שלום הצמודה לשכונת נווה צדק שבתל אביב. למרות העובדה כי נוסדה כבר בסוף המאה הקודמת, רק עם הגעתם של חנה וילדיה אליה בשנת 1925 חוברו בתי השכונה למערכת המים והביוב של העיר. הבית לא היה אלא חדר רחב ידיים ששולחן גדול ניצב במרכזו וסביבו התנהלו חיי המשפחה. שם אכלו, למדו, שיחקו, התווכחו ורבו. את שולחן העץ הרחב שהתקין דאוד, בעלה, כמעט מיד עם הגעתם לפלשתינה מעירק, ראתה פעמים רבות כלבו של הבית. השירותים נמצאו בחצר והמטבח נמצא במרפסת מקורה, שדאוד טרח לסגור לאחרונה באמצעות קורות עץ. בתחילה, כשהגיעה לבית לפני כארבע שנים, היה מטבחה משותף עם זה של שכנותיה. חנה אהבה את ההמולה והשיחה שהתגלגלו שם, אך לאחרונה שינתה החצר את פניה ושכנים חדשים הגיעו. דאוד, שהבחין במורת רוחה של אשתו מהמתחולל בחצר המשותפת, החליט לעשות מעשה ולנסות לבנות מטבח עצמאי. "הגיע הזמן," אמר, "ובשנת 1929 יהיה לנו מטבח משלנו."
פינה אחת בחדר רחב הידיים נחצתה על ידי וילון. מעברו השני שכנה מיטתם הרחבה של ילדיה. הפינה הנגדית תוחמה בווילון אחר שכעת היה מוסט, ואשר בדרך כלל הסתיר את מיטתם שלה ושל דאוד. לצד המיטה נחה עתה עריסתה של רחל, התינוקת.
הבית הקטן, הצפוף ודל האמצעים, היה שונה מאוד מהבית שבו אחיותיה והיא גדלו בעמרה, שבעירק. מראות אותם הימים שבו ועלו לפניה. היא נזכרה בקלסתר פניה של אמה, מעתוקה, ובקומתו רבת ההדר של אחיה הבכור, משה. לרגע עלה באוזניה קול אחיותיה, המנהלות שיחה ערה על כוס תה מהבילה בשעת בן הערביים. היא זכרה את אחותה, דינה, מלהגת ומספרת את הרכילות האחרונה. כיצד אסתר, גיסתה, נהגה להסותה ולומר לה: "רכילות, יקירתי, אינה נאה לנו." היא זכרה את כוסות התה העטופות בתושבות של זהב ואחוזות בידיהן. באפה עלה ריח התה המבושל וטעם העוגיות המתוקות — הממולאות בתמרים ובאגוזים שנהגו לאכול — מילא את פיה. אוי, כמה התגעגעתי לכל זה ולכולם, ציינה לעצמה. בארבע השנים האחרונות, למן הגעתה לפלשתינה, לא פגשה באיש מבני משפחתה והחיים בארץ החדשה לא עשו עמה חסד. לעתים רחוקות, כשטרחה להביט במראה שהתקין עבורה דאוד, הבחינה בפניה שהחלו נחרשים קמטים, ובמעט שערות לבנות שעיטרו את ראשה. אני רק בת שלושים וכבר נראית זקנה, חלפה המחשבה בראשה.
היא הביטה בכיור ובבועות הסבון שנקוו בו וחשבה איך הדברים יכולים להשתנות בראי השנים. היא זכרה את פגישתה הראשונה עם דאוד. אל מול עיניה עלה זכרן של אצבעותיו הארוכות, האוחזות בכוס המים שהגיש לה. אצבעות ארוכות, מטופחות. לעצמה אמרה אז שאלו אינן אצבעותיו של נגר, אלא של אמן. ואכן, דאוד היה אמן שהפליא לעשות בעץ ובזכוכית. משאחזה בכוס והרימה אליו את עיניה, פגשה בעיני התכלת שלו ובמבטו. עיניים כמו ים, אמרה לעצמה. היא חייכה חיוך קל לעצמה. אכן, עיניים כמו ים. ים של דברים מסתוריים, שעד היום טרם עמדה על פשרם. נדמה היה לה שככל שהכירה אותו לא הצליחה לעמוד על פשרו. בעלה היה חידה בלתי מפוצחת בעיניה.היא נמשכה אליו ובאותה העת חשה תרעומת קשה כלפיו, כאילו גזל ממנה משהו. בינה לבין עצמה תהתה לא אחת מהו הדבר שנגזל, אך לא הצליחה לעמוד על פשרו. האם היו אלו נעוריה? משפחתה? תמימותה?
את חוט מחשבתה קטעו קולות דשדוש שעלו מדלת הכניסה. היא השתהתה רגע והביטה בדלת. שכבר הייתה במחצית הדרך אליה נפתחה זאת, ועל מפתנה עמד דאוד, בעלה. שערו הבהיר נצנץ בשמש הצהריים החמה ועיניו הכחולות מלאו ברק והתרגשות שמזה זמן רב לא ראתה בהן. "בואי," פנה אליה, "יש לי משהו להראות לך." משום מה חשה היא כי ליבה צונח בקרבה. במוחה החלו צצים סימני שאלה רבים. היא ניסתה לנחש באיזו צרה הסתבך דאוד הפעם. למעשה, סימני שאלה אלה החלו להציף את מוחה עוד בטרם פנה לדבר אליה. די היה בברק שבעיניו כדי שתתהה על פשרו.
לא בכדי חשדה היא בו. דאוד הוכיח לא פעם כושר שיפוט מוטעה בכל הקשור להשקעות כלכליות ולרכישות, ולא פעם היא תהתה על יכולתו לאמוד את טיבם של אנשים. "תזכור," נהגה לומר לו, "אתה לא סוחר, אתה נגר וזגג." אבל עתה האיץ בה לבוא עמו. היא ניגבה את ידיה מבועות הסבון במגבת שנתלתה על הכיסא, וליוותה אותו החוצה.
הדבר הראשון שבו הבחינה היה סוס. יא וואלי, הוא קנה סוס... אמרה לעצמה. אבל דאוד לא הותיר לה זמן רב לפצות את פיה ומשך מאחורי הסוס ערמה של סמרטוטים. כשהביטה בה ביתר תשומת לב נוכחה לדעת כי יש לה רגליים, ידיים וזוג עיניים שחורות ונוצצות.
"תכירי, זהו ראוף..." הציג את הנער בפניה.
הוא קנה את הבדואי והסוס ביחד, חשבה לעצמה.
*
 
דאוד מצא עצמו מסתכל בחמשת הכיסאות שהצליח להתקין מאז הבוקר. הוא חש את העייפות מזדחלת בגבו. הרגשה מוזרה מילאה את לבו שעה שחש בשריריו הדואבים. מחד גיסא, העבודה הרבה שהנגרייה שלו ושל אחיו רובן הוצפה בה בתקופה האחרונה שמחה אותו, אך מאידך גיסא, חשש כי עייפות הגוף תכריע אותו. מזל שסלומי אמור להגיע בקרוב, ציין לעצמו שעה שנזכר כי אחיו הצעיר הסכים להצעת העבודה שהפנה אליו.
 
השמש עמדה כבר ברום השמים בשעה שהשיח' באדר נקש על דלת הנגרייה שבחצר הבית. דאוד צהל לקראת בואו של ידידו משכבר הימים. השיח' היה הלקוח הראשון שלו מאז הגיע לפלשתינה. בן דודו של השיח' הכיר את דאוד עוד מעירק, ולא פעם רכש ממנו פריטי ריהוט. כשהגיע דאוד לפלשתינה, עוד בטרם הצטרפה אליו חנה, קנה ממנו השיח' באדר כמות נכבדה למדי של רהיטים עבור החאן שלו ביריחו. משנוכח השיח' בטיב עבודתם של דאוד ורובן, הפך לאחד הממליצים הנלהבים הרבים שלהם. לאורך השנים פקד השיח' את הנגרייה, ובכל פעם ישבו השלושה ושתו יחד כוס קפה מהביל. ואכן, למן הרגע שבו הבחין בו רובן, מיד פנה להכנת קפה. אך השיח' עצר בעדו.
"לא היום, ידידי," אמר לו השיח'.
פניו של רובן לבשו פליאה. ככל שזכר לא היו אלו ימי הרמדאן. השיח' סב על עקביו ופנה אל מעבר לחומה השבורה שהקיפה את הנגרייה. להפתעת האחים, שב כאשר הוא אוחז בזרועו של עלם בדואי צעיר שאחז בריתמתו של סוס ערבי אציל. שני האחים הביטו בשיח' בפליאה.
"אחיי היקרים, זהו ראוף, והוא זקוק לעזרתכם." הוא השתהה מעט והוסיף: "מדובר בסיפור של חיים ומוות."
*
 
עוד בטרם ניתן בידי חנה לחקור ולשאול את דאוד במה מדובר, הוא הדף אותה בעדינות אל תוך הבית ואמר לה: "נו, חנה, לא תדאגי להכין אוכל לאורחינו?..." היא הנהנה קלות בראשה, כשעל פניה נסוכה ארשת של תמיהה. אלפי שאלות התרוצצו במוחה שעה שמזגה לצלחת מהתבשיל ומהאורז שהכינה לארוחת הצהריים. היא הניחה את הצלחת בפני האורח והביטה בו במבט מתנצל, בשל המנה הקטנה שהגישה לו. כמו כן, מיהרה למזוג עבורו מים צוננים לכוס והניחה לצד צלחתו סכו"ם. אורחם התבונן בה בעיניו היוקדות ושתק. הוא תחב את ידיו לערמת האורז הקטנה שנערמה בצלחתו, מהל את כדור האורז שבידו בתבשיל, חפן את הכדור הלח בידו ותחב אותו לפיו. בעשותו כן, עלו קולות מציצה רמים מפיו ואז ניכר הרעב שקינן בו. חנה חשה מבוכה קלה שעה שהבינה כי היא ודאוד נועצים עיניים באורחם. דאוד, מצדו, מיהר לתקן את המעוות והאיץ בה למזוג אף לו מארוחת הצהריים. משעשתה כן, החל דאוד נוהג בדומה לאורחם ואוכל כמותו. נבוכה משהו, עזבה את השולחן והותירה את שני הגברים לבדם, לאכול את ארוחתם.
בערב, משהגיעו ילדיה, עמד האורח במוקד סקרנותם. הם סבבו אותו והביטו בו בעיניהם הגדולות. סאלח נעץ בו את עיניו הירוקות במבטים חוקרים. הביט בשַׁבְּרִיָּה שהייתה חגורה למותניו, בכָּפִיָּה שלראשו, בבגדיו המאובקים ובפניו המזוקנים. אורחם חש בסקרנותו של סאלח ובמבטים שנעץ בחגורתו. הוא הסיר את החגורה ושלף את החרב מנדנה. נשימתה של חנה נעצרה משהבחינה במתרחש. האורח הניף את השברייה באוויר ובאור העששית נצץ להבה החד. לרגע היה מבטו גאה ויהיר, עד אשר נתקל במבטה המאיים של חנה ומיהר להחזיר את השברייה לנדנה.
בלילה, משפרשו כל בני הבית למיטותיהם, התקין לו האורח מקום לינה בחצר, ליד סוסו. חנה הוציאה לו שמיכה וזכתה בתודה חרישית. הייתה זו הפעם הראשונה ששמעה את קולו.
במיטתם המשותפת לחש דאוד על אוזנה של חנה את סיפורו של אורחם המסתורי. ראוף נולד למשפחה יהודית מכובדת בבצרה. אביו סחר בצאן עם הערבים. יום אחד נכנס אחד השיח'ים שעִמם נשא ונתן אל ביתו של הסוחר, והבחין בבנו הצעיר של זה האחרון נח לו בעריסתו. מבטו חמד את התינוק. זהו הבן שייחלנו לו, אני ואשתי האהובה, אמר לעצמו. מאוחר יותר טרח לשכנע את בתה של משרתת הסוחר לחטוף את הילד ולהביאו אליו. אשתו השנייה והאהובה של השיח', היא שנתנה לו את שמו, ראוף.
 
החיים במאהל הבדואי היטיבו עם הילד, שבגר והפך לנער. לִבו של השיח' היה נתון לו, אף שלא היה בנו מלידה. זאת, למגינת לִבם של שלושת בניו הבוגרים של השיח' מאשתו הראשונה. אך כאשר נפטר השיח', הבינה אשתו השנייה של השיח' כי ימי אושרה הסתיימו. באישון ליל, עוד בטרם נטמנה גופתו של השיח', נטלה את ראוף הִצִדה וסיפרה לו את סיפור חייו ומוצאו. מבולבל ודואב שלחה אותו על סוסו. ראוף סבר כי הוא בדרכו לבצרה, אולם משלא הצליח לאתר את הכיוון, החליט לחצות את נהר הירדן ולהגיע לפלשתינה. ביריחו פגש בו השיח' באדר, ידידו של דאוד, אשר הטה אוזן לסיפורו וליווהו לפאתי יפו, לעיר היהודית החדשה תל אביב, וכך התגלגל אורח מוזר זה לפתחם.
ביום המחרת לקח דאוד את אורחו הבדואי ליפו. לאחר מכירת הסוס ואוכפו שלח דאוד את אורחו לחמאם ומשסיים את הרחצה נותר לו, לראוף, רק דבר אחד מימיו הקודמים: השברייה שהעניק לו אביו המאמץ, השיח', במתנה. דאוד לא אמר דבר משביקש אורחו להשאיר לו אותה למזכרת. ביקורם הבא היה אצל החייט, שם טרח דאוד להתקין לראוף חליפה חדשה, פרנג'ית, במקום הגלבייה, העקאל והכפייה, מלבושיו הקודמים. גם נעליים חדשות רכש עבורו מהכסף שהשיג לו בעבור הסוס והאוכף. מבוכתו של הבדואי הצעיר הייתה שלמה נוכח אביזר לבוש זה, וניכר היה בו כי רגליו, שמעולם לא עטו נעליים, התקשו להתמודד עם התחושה החדשה.
הספָּר היה תחנתם האחרונה. כאן נגזזו מחלפותיו הפראיות של האורח הצעיר ולחייו גולחו מזקנו. שעה קלה לאחר שיצאו מאצל הספר עלול היה מי שהביט בשניים אלו חולפים בסמטאותיה של יפו להתבלבל, ולחשוב כי מדובר בשני אפנדים מן השורה הראשונה. דאוד, בחליפתו הלבנה, בכובעו הצחור ובמקלו המהודר בעל עיטור של כסף בקצהו, וראוף הצועד אחריו במנעליו החדשים וחש בבד העוטה את ירכיו בצמידות, כאשר החליפה שלגבו מתנפנפת ברוח הצהריים הקלה שנשבה אותה שעה מהים.
"בוא," פנה דאוד לראוף, "חנה לבטח ממתינה לנו בבית עם ארוחת הצהריים."
משחצו את החצר ופנו אל תוך הבית, הבחינה בהם חנה מן החלון שמול מטבחה. היא תהתה מי הוא אורחו של דאוד ולאן נעלם הבדואי הצעיר שהתלווה אליו בבוקר. רק משקרבו אל הכניסה וקרני השמש נעלמו מעל פניו, הצליחה חנה לזהות במשהו את פניו של האורח המסתורי. לִבה החסיר פעימה שעה שהבחינה בפניו, והיא חשה בסומק שעלה בלחייה. לפתע הבחינה ביפי תוארו של האיש הצעיר, שאך אתמול התדפק על דלתה מלוכלך, עייף ומרוט. שוב לא כינה אותו הקול הפנימי שבתוכה "הבדואי", אלא כינויו התחלף ל"הוא", ומשום מה הייתה למילה זו השפעה משכרת עליה. לרגע נבהלה, שמא יש מי שמקשיב לקול הלמות לִבה הרמות.
בשלושת השבועות שחלפו למן הופעתו של הבדואי הצעיר על מפתנם, הוקסמו כל בני הבית מקרבתו. ראוף התגלה כבחור חרוץ, חביב, נדיב ואחראי. דאוד, שמלכתחילה חש כלפיו חיבה מיוחדת, פיתח כלפיו רגש אבהי ונהג בו כאילו היה בנו האבוד. סאלח, אלפרד ומוריס חגו סביבו כלוויינים הממהרים לקלוט כל אות וכל תנועה. במיוחד הקסימה אותם השברייה שעדיין נותרה ברשותו. חנה, לעומתם, דאגה לכל מחסורו של ראוף אך כמעט לא החליפה עִמו מילה. נראה היה שהיא מתעלמת ממנו. מעולם לא הישירה את מבטה אליו, ותמיד דאגה להיות עסוקה בדבר מה כאשר שהתה במחיצתו. בכל פעם שחלף לידה החסיר לִבה פעימה והיא חשה מבוכה רבה בשל כך. הכיצד? אמרה לעצמה. האם ייתכן שאני חשה כך כלפיו, ועוד בעוצמה כה עזה? בפעם האחרונה שחשה כך היה זה דאוד שהסעיר את לִבה, ואילו עכשיו היה זה אורחם הצעיר. היא הבחינה כי האורח פנה אליה תמיד כאשר עיניו מושפלות וקולו כמעט אינו נשמע.
בה בעת דאג דאוד לשגר איגרת לראשי הקהילה בבצרה, שאחד מהם היה מכר ותיק שלו. הוא ביקש שהללו יחקרו ויבררו בדבר עברו של אורחו הצעיר. במכתבו ציין דאוד את זמן ההתרחשות, תיאר את מראהו החיצוני של אורחו ואף הביא סימן מיוחד של כתם לידה שהיה בגופו של ראוף. קרובו של דאוד לא התמהמה במתן מענה. התברר כי משפחתו של ראוף הייתה מן המכובדות והעשירות בבצרה, ורבים הכירו את סיפור המעשה. בפגישה עם דודתו של ראוף נודע למקורבו של דאוד כי אמו של ראוף נפטרה משברון לב חודשים אחדים לאחר חטיפתו, ואילו אביו נפל אף הוא למשכב ולאחר מכן חלה בשחפת ומת. הון המשפחה התדלדל באותם ימים עד למאוד, עד כי לא נותר ממנו מאומה. "אנא עדכן את אורחך הצעיר, בן דודי האהוב, בכך שמלבד דודה זקנה ועיוורת לא נותר עבורו איש בבצרה. וגם ממון אין עבורו כאן," חתם קרובו את דבריו.
את האיגרת מבצרה קרא דאוד באוזני ראוף בדרכם מסניף הדואר. נראה היה לדאוד כי ראוף קיבל את הידיעות הקשות בפנים חתומות. רק לגבי פרט אחד נדמה כי ניכרה התרגשות בפניו של האיש הצעיר. היה זה שמו האמיתי, שנמסר באיגרת. לאחר קריאת המכתב נפרד דאוד מראוף ופנה אל הנגרייה שלו. ראוף שב הביתה לבדו ובמוחו הדהד שמו מלידה.
שעה שראוף התפרץ לביתה עמדה חנה במרכז החדר וידיה נתונות בגיגית הכביסה, טורחות לנקות את חיתוליה של רחל הפעוטה. בפניו קראה התרגשות לא מעטה. "זה הגיע!" אמר לה, וחנה לרגע ניסתה לפצח את הקוד שבו דיבר אליה. "האיגרת מבצרה הגיעה, יא אוחתי..." אמר לה שנית, מסביר את דבריו. "והשם שלי, אני יודע כבר מה שמי! אני דאוד, דאוד ח'כים מבצרה."
חנה נאלמה דום. ידיה כמו קיבלו חיים משלהן והן גיששו בגיגית, תרות אחר הסבון שנשמט מהן. באוזניה הדהדו מילותיו של ראוף. "דאוד, קוראים לי דאוד!" היא חשה שאותן המילים מכשפות אותה, ואז הרגישה דקירה עזה בידה הימנית. משהו פילח אותה וחתך ברקמות בעוז. הכאב שיתק אותה, כמו הלם בלבה וקרע בו. למה דווקא דאוד? הדהדה השאלה במוחה והגיגית שלפניה התמלאה בדם. הסבון צב את מקום הדקירה והחריף את הכאב. סאלח, אשר שיחק בחדר אותה שעה, הבחין בדם הזורם ומיהר אל אִמו. סיכת הביטחון ננעצה בכף ידה של חנה. ראוף מיהר אליה, הסיט את ראשה הִצִדה ושלף את הסיכה מתוך הבשר הדואב. אז פרץ הדם כמזרקה והכתים את בגדיה והיא התעלפה בזרועותיו של ראוף.
 
יומיים לאחר שנדקרה החל הפצע להעלות מוגלה. היד התנפחה ובערבו של אותו היום, השלישי מאז הפציעה, עלה חומה של חנה ואת דאוד עטתה מועקה קשה. רחל הקטנה צווחה בעריסתה, שלושת בניו לא טעמו דבר באותו היום מלבד כמה פרוסות לחם, מרוחות במרגרינה. משהחלה חנה להזות הבין הוא כי חומה גבוה במיוחד. מועקתו גברה משגילה כי אין בכיסו כדי לשלם עבור ביקור הרופא. אמנם עבודות נגרות וזגגות אחדות היו בהכנה, אבל הוא קיבל עבורן רק מקדמה ולא את מלוא השכר.
כך חדרה להכרתו המחשבה כי האישה החזקה שעמדה לִצִדו הולכת ודועכת. שפתיה מלמלו מפעם לפעם, "דאוד, דאוד," והיה בקריאה החלושה, המשוועת הזו, כדי לקרוע בבשרו. בכל שנות נישואיהם מעולם לא שמע את שמו נהגה על ידה ברכות כה רבה. חששו היה גדול, שמא תלקה בזיהום קשה יותר או בצפדת. אורחו חבר אליו בדאגתו, ויחד סבבו שניהם את מיטתה. באותו אחר צהריים עזב הבחור הצעיר את הבית במהירות ושב לאחר כמה שעות. הוא הגיש לדאוד סכום כסף ואמר: "משכנתי את השברייה, בבקשה הזמן רופא לאשתך."
דאוד שקל לסרב לו, אך מהר מאוד הבין כי הצדק עם ראוף. "אחזיר לך הכול לכשאסיים את עבודות הנגרות," סיכם.
רגע לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח עמדו סאלח ואחיו הצעיר של דאוד, סלומי.