הריצה של בינגו

פרק 1 

בינגו מְווֹלוֹ, הרץ הכי טוב בקיבֶּרָה, בניירובי, וכנראה בכל העולם

 

קרֵייזי הארי היה היחיד שקרא לי מיג'יט בלי שיפריע לי שהוא קורא לי גמד, כי הוא היה משוגע. אני וסְלוֹ ג'ורג' הלכנו לאורך החומה המזרחית שמקיפה את שכונת העוני קיבֶּרָה, וכשהסתכלתי על ערֵמת הזבל בגובה שלוש מאות מטר, ראיתי שם כמו תמיד את קרייזי הארי, שחור כמו פחם, גבוה כמו השמים, עם שיער משתולל כמו סערה. הוא ישב בראש הגבעה, המקדש שלו, מוקף בזבובים — החסידים שלו — וכמו תמיד הוא קרא משהו. לפעמים זאת היתה תווית של קופסה ולפעמים חתיכת עיתון, אבל מה שזה לא היה, קרייזי הארי תמיד קרא את זה. ״היי, קרייזי הארי,״ קראתי לו. ״מה אתה קורא שם, הא?״

קרייזי הארי הרים מבט. נחיל הזבובים שעטף אותו הפסיק לזמזם לרגע קצר. הוא הסתכל עלי ועל סלו ג'ורג' וצעק, ״מיג'יט. למי אתה קורא משוגע, הא? 'תה לא יכול להבדיל אפילו בין היד שמנגבת ת'תחת לזאתי שאתה עושה איתה ביד. והדפוק עם החצי שׂכל שהולך איתך בקושי יכול לזכור אפילו איזה רגל שמים קודם.״ ואז הוא פרץ בצחוק כזה שרק מטורפים יודעים לצחוק. קרייזי הארי צדק בדבר אחד: לסלו ג'ורג' באמת היה רק חצי שכל.

״דפוק המשוגע הזה,״ אמרתי לסלו ג'ורג' כשהלכנו בשביל הזבל שהיה הבית של קרייזי הארי. הסתכלתי למטה על התערובת של ניירות, ניילונים, אריזות של תרופות, אוכל ישן, אבנים וטינופת רקובה שחורה. הרגשתי חמימות ברגליים כי הלכתי עליה יחף. כלבים, נשים וילדים, כולם רזים כמו שלדים, רחרחו ברחבי המזבלה הענקית, אבל לא היו עכברושים — הם יוצאים רק בלילה.

אני וסלו ג'ורג' עברנו דרך פרצה בחומת האבן האפורה ונכנסנו ישר לקיברה. הלכנו לאורך שביל החול האדום, וסלו ג'ורג' נהם עלי. נהמות היו צורת הדיבור העיקרית שלו. סלו ג'ורג', כמו כל מי שעבר את גיל שש, היה הרבה יותר גבוה ממני. אבל הדבר שהדהים אותי אצל סלו ג'ורג' היה שהוא שמן. למעשה, סלו ג'ורג' היה השמן היחיד שהכרתי.

״ג'ורג'י,״ הייתי שואל, ״איך נהיית כזה חתיכת שמן?״ סלו ג'ורג' תמיד ענה בנהמה. כמעט אף פעם לא ראיתי את סלו ג'ורג' אוכל; קיברה היא מקום שבו בן אדם יכול לחטוף דקירה בגלל אוכל. השומן שלו היה תעלומה, כמו הגיל שלו. היו אנשים שאמרו שסלו ג'ורג' בן שש־עשרה; אחרים אמרו שהוא בן שלושים. אבל ממש לא משנה בן כמה היה השכל שלו, כי ממילא רק חצי ממנו פעל.

היה חום אימים. הלכנו לאט לאורך השביל מהשער המזרחי וחצינו את השכונה, אחד עם חצי שכל ואחד גמד. למעשה, יש לי פיגור גדילה.

ואנג'ירוּ, הגנרל של וולף וגובה החובות הראשי שלו, קלט אותנו. הוא נבח: ״מיג'יט, איפה היית, אתה? וולף צריך אותך.״ לוואנג'ירו קראו דוֹג, אפילו ישר בפרצוף. וזה בגלל שחסר לו חצי אף. השמועה אומרת שכשהוא היה ילד, תקף אותו כלב והוריד לו חצי אף בנשיכה. אף אחד לא שאל אותו על זה, כי כולם פחדו ממנו; דוג אהב אלימות כמו שנשים אוהבות צמידים. לדוג היה אקדח בחגורה, אבל בדרך כלל הוא טיפל בעניינים שלו בידיים. דוג לא הרג כל מי שהוא ביקר אצלו. יש כאלו שנשארו בחיים, אבל מבחינתם ההבדל בין חיים למוות לא ממש ברור. פעם הוא אמר, ״זאתי האמנות שלי.״

דוג חיכה לתשובה ונשם דרך האף הנשוך שלו. אפילו הנשימה של דוג היתה אלימה — האוויר פחד ממנו, והוא נשם אותו.

צעקתי אליו בחזרה, ״כן, אדון דוג, אני כבר ילך לוולף.״

דוג הנהן והתרחק בריצה.

אמרתי לסלו ג'ורג', ״'תְראות, ג'ורג'י.״

נהמה.

רצתי למשרד של וולף; חיכתה לי עבודה.

וולף שלט בחצי מעסקי הסמים בניירובי מתוך לב שכונת קיברה. הבוס הראשי היה בוס ג'וני, שגר במרכז העיר בדירה בבניין גבוה. עסקי הסמים היו עניין פשוט. בוס ג'וני נתן בדירה שלו לאחד הרצים גושים של לָבָן. הרץ העביר את הגושים לוולף בקיברה. וולף דאג שיחתכו את הגושים לערמות בגודל של אצבע ויכניסו אותן לשקיות ניילון קטנות. כשאיזה פרצוף לבן היה מתקשר להזמין, וולף היה שולח רץ שיעביר לו את החומר. הפרצוף הלבן היה נותן את הכסף לרץ, והרץ היה מביא אותו לוולף. כל שבוע וולף שלח את אחד הרצים הכי טובים שלו להביא לבוס ג'וני את ההכנסות של אותו שבוע. בוס ג'וני נתן לרץ גושי לבן לקחת איתו בחזרה, וכך הושלם המעגל. השיטה עבדה בלי בעיות. המעגל לא נעצר אף פעם, כמו נשימה ושאיפה בלי הפסקה.

המשטרה אף פעם לא עצרה את וולף; הם כבר הפסיקו לנסות אפילו. פעם הם שלחו מישהו לקיברה כדי שיעמיד פנים שהוא מקומי. היה לו ריח נקי מדי, והגוף שלו, בלי הראש, נזרק בכביש המהיר, כאילו השכונה הקיאה אותו החוצה. אני לא ממש יודע מה קרה לראש שלו. אני לקחתי את הנעליים שלו. בכל אופן המשטרה קיבלה תשלום יפה בשביל לא להתעסק עם וולף, לכן כל הקטע של סודיות אצל וולף היה בעיקר הצגה. וולף היה הבוס שלי; הוא היה בוס טוב. אנשים פחדו ממנו יותר מאלוהים.

אלוהים אמנם שכח אותי, אבל אני אף פעם לא שכחתי אותו. כשהייתי קטן גרתי בכפר שנקרא נְקוּבּוּ, שלוש מאות קילומטר בערך צפונית לניירובי. למדתי בבית ספר שנקרא ״הטוהר והחסד״, וכל יום אחרי הלימודים מָאמָא הכריחה אותי לכתוב שני עמודים מכתבי הקודש בתרגום חדש. מאמא לא למדה לכתוב או לקרוא, אבל אני הייתי הקורא והכותב הכי טוב בכיתה. בכתבי הקודש יש עשרת הדיברות; לי יש שנים־עשר — שניים יותר מאשר בכתבי הקודש. דיבר מספר 4 שלי הוא: ״אל תגנוב את הכסף של הפרצופים הלבנים״. רצים אחרים לקחו את הכסף ששילם הקונה והצליחו לא להיתפס פעם או פעמיים, כי היו המון רצים והמון חומר. אבל בסוף תפסו אותם. מי שנתפס, וולף העניש אותו על המקום. אם הגנב היה בן, הוא קיבל מוות של גנב. היו מכופפים אותו מול שולחן החיתוך ומצמידים את הפנים שלו ואת כפות הידיים לשולחן כשהן פרושות. ואז היו תוקעים לו סכין בכל יד. וכשהידיים שלו היו ממוסמרות ככה, אחד הגנרלים של וולף היה מרים את הראש של הילד, וולף היה שולף סכין מנרתיק בחגורה ובתנועת אחת, חלקה כמו סטירה, היה חותך לו את הגרון והורג אותו. הצרחה היתה כמו פרסומת בטלוויזיה שבה נאמר: ״לא תגנוב״. עונש של גנבת בת היה מתחיל גם בסכינים שתקעו לה בידיים. ואז היו ״הופכים״ אותה — משאירים אותה מכופפת וצמודה ככה לשולחן כל הלילה. כל גבר רעב היה יכול לטחון אותה. אם היא לא דיממה למוות היו מעבירים אותה לסרסור. אפשר לזהות רצה שהפכו אותה לפי כפות הידיים.

היו מעט מאוד גנבים בין הרצים. המוטו של וולף היה ״פחד וציות״. אם רימית, נענשת — כמו שאלוהים עושה. אם היית טוב, וולף היה נותן לך עשרים או אפילו מאה שילינג. אלוהים אף פעם לא עושה דבר כזה. לאלוהים אין אפילו משרד בקיברה.

פיגור גדילה הוא יתרון לרץ. הייתי בן חמש־עשרה, אבל נראיתי בן עשר. כששוטרים היו עוצרים אותי ברחוב, מה שקרה כמה פעמים, הייתי מתחיל לבכות (בדמעות אמיתיות) וקורא למאמא מדומה (המאמא האמיתית שלי כבר מתה), והיו משחררים אותי. במשך חמש שנים שבהן הייתי רץ לא לקחו אותי למשטרה למזלי; גיהיליהילי, מפקד המשטרה, היה מעלים רצים. אף אחד לא דיבר על מה שגיהיליהילי עשה לילדים, אבל הוא היה פותח אותם כמו שבריון פותח דלת סגורה. כשהוא היה גומר איתם, הוא היה מכניס את מה שנשאר מהם לשקים ומוסיף אותם לערֵמת הזבל של קרייזי הארי. אני הייתי הרץ הכי טוב של וולף. דֶלָה, נכה עם יד אחת, היה במקום השני. ככה הצליח גמד בגובה מטר עשרים שסובל מפיגור בגדילה לשרוד בקיברה. האכילו אותי טוב והיה לי מבחר של זונות.

יש לי תשעה חתכים על הפנים, שלושה על המצח ושלושה לאורך כל לחי. אבא־גדול עשה לי את החתכים האלה כשהייתי בן עשר, ביום שהפכתי לגבר. אני בינגו מוולו. אני הרץ הכי טוב בקיברה, בניירובי וכנראה בכל העולם.