שקרים קטנים גדולים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שקרים קטנים גדולים
מכר
מאות
עותקים
שקרים קטנים גדולים
מכר
מאות
עותקים

שקרים קטנים גדולים

4.7 כוכבים (39 דירוגים)
ספר דיגיטלי
42
ספר מודפס
75.2 מחיר מוטבע על הספר 94

עוד על הספר

  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 56 דק'

ליאן מוריארטי

ליאן מוריארטי היא סופרת אוסטרלית שספריה היו לרבי־מכר בארץ ובעולם. בין ספריה המצליחים שראו אור בארץ בהוצאת כנרת זמורה: "סודו של הבעל", "שקרים קטנים גדולים" (שעובד לסדרת טלוויזיה מצליחה בכיכובה של ניקול קידמן) "באהבה, בטירוף, באשמה", "שלוש משאלות", ועוד. 

תקציר

סיפור מבריק על בעלים־לשעבר ונשים חדשות, שערוריות בחצר בית הספר, והשקרים הקטנים והקטלניים שאנו מספרים לעצמנו כדי לשרוד
רצח... תאונה טראגית... או סתם הורים שאיבדו שליטה בערב טריוויה בית־ספרי? מה שאינו נתון לוויכוח הוא שמישהו מת.
מדליין היא כוח שאין לזלזל בו. היא מצחיקה, צינית ומלאת תשוקה. היא זוכרת הכול ולא סולחת לאף אחד. סלסט היא מסוג היפהפיות שגורמות לעולם לעמוד מלכת ולהסתכל עליה, אבל היא משלמת מחיר כבד על האשליה שהיא חיה בה. ג'יין, אֵם חד־הורית חדשה בעיר, נושאת איתה עבר מסתורי טראומתי. שלוש הנשים ניצבות בצמתים שונים בחייהן, אבל כולן יגיעו לאותה נקודה מזעזעת.
אירוע אומלל שמעורבים בו ילדיהן של שלוש הנשים האלה מידרדר במהירות, ומרוב לחשושים זדוניים איש אינו יכול עוד לזהות את האמת מבעד לסבך השקרים. אט־אט סודות מתחילים לבצבץ, ומישהו עתיד לשלם על כך בחייו. 
 
ליאן מוריארטי כתבה חמישה רומנים, בהם סודו של הבעל — רב־המכר הנמכר ביותר בבריטניה, שמכר שני מיליון עותקים ברחבי העולם, תורגם לשלושים וחמש שפות ומעובד לסרט (ראה אור בארץ בהוצאת כנרת). היא מתגוררת בסידני עם בעלה, בנה ובתה.
 
"לקרוא את הספר השנון האדיר הזה של מוריארטי זה כמו לשתות קוקטייל נפלא מהול בארסניק."
יו־אס־טיי טודיי
"אם אתם רוצים להתמכר לספר, להיות אובססיביים עד לעמוד האחרון שלו – זהו הספר! עוד להיט משובח של ליאן מוריארטי." אופרה 

פרק ראשון

"זה לא נשמע כמו ערב טריוויה בית ספרי," אמרה גברת פּטי פּוֹנדֶר למרי אנטואנט. "זה נשמע כמו התפרעות."
החתולה לא ענתה. היא התנמנמה על הספה. חידונים בית ספריים היו חידה בעיניה.
"לא מעניין אותך, מה? שיאכלו עוגות! זה מה שאת חושבת? באמת אוכלים שם לא מעט עוגות, מה? עם כל דוכני העוגות האלה. שככה יהיה לי טוב. למרות שלדעתי אף אחת מהאימהות לא באמת אוכלת אותן. הן הרי כל כך אלגנטיות ורזות. כמוך."
מרי אנטואנט התייחסה בבוז למחמאה. כל הסיפור הזה של "שיאכלו עוגות" התיישן כבר לפני שנים, ולא מזמן אחד הנכדים של גברת פונדר ציין שזה היה אמור להיות "שיאכלו בריוש", וגם שמרי אנטואנט לא אמרה את זה בכלל מלכתחילה.
גברת פונדר לקחה את שלט הטלוויזיה והנמיכה את צלילי רוקדים עם כוכבים. היא הגבירה את עוצמת הקול קודם לכן בגלל קולות הגשם הכבד, אבל המבול כבר נרגע.
היא שמעה צעקות. צרחות זעם סדקו את אוויר הלילה השקט והצונן. משום־מה זה הכאיב לגברת פונדר, כאילו הזעם מופנה כלפיה.
(גברת פונדר גדלה עם אימא כעוסה.)
"שככה יהיה לי טוב. את חושבת שהם מתווכחים מהי עיר הבירה של גואטמלה? את יודעת מה עיר הבירה של גואטמלה? לא? גם אני לא. כדאי שנגגל את זה. אל תסתכלי עלי בזלזול כזה."
מרי אנטואנט ריחרחה.
"בואי נבדוק מה קורה שם," אמרה גברת פונדר נמרצות. המתח מילא אותה חיוניות כמו פעם, כשבעלה היה נוסע, והיא נשארה לבד עם הילדים ושמעה רעשים משונים בלילה.
גברת פונדר נעמדה בכבדות בעזרת ההליכון. גופה החלקלק של מרי אנטואנט גלש בעידוד בין רגליה של גברת פונדר (היא לא הלכה שולל אחרי ההתנהגות החיונית), בשעה שזו דחפה את ההליכון במסדרון לכיוון הדלת האחורית.
חדר התפירה שלה השקיף היישר על החצר של בית ספר פיריווי.
"אימא, השתגעת? את לא יכולה לגור כל כך קרוב לבית ספר יסודי," אמרה לה בתה כשרק שקלה לקנות את הבית.
אבל גברת פונדר אהבה לשמוע את הקשקשת המטורפת של הילדים בהפסקות, ומכיוון שלא נהגה עוד, ממש לא הזיז לה שאת הרחוב סותמות המכוניות העצומות, דמויות הג'יפ, שהיו לכולם לאחרונה. בכולן נהגו נשים במשקפי שמש גדולים שרכנו וצעקו הודעות דחופות להחריד בנוגע לבלט של הארייט ולקלינאית התקשורת של צ'רלי.
אימהוֹת מתייחסות לאימהוּת שלהן כל כך ברצינות בימים אלה. היו להן פרצופים קטנים ונרעשים. ישבנים קטנים ועסוקים שטופפו לבית הספר בבגדי ספורט. היה להן קוקו מתנופף, ועיניהן היו נעוצות בטלפונים סלולריים שהן אחזו כמו מצפן.
זה שיעשע את גברת פונדר. אבל בחביבות. שלוש הבנות שלה אמנם היו יותר מבוגרות, אבל בדיוק כאלה. וכולן כל כך יפות.
"מה שלומך הבוקר?" היא תמיד קראה לעבר הנשים כשישבה במרפסת הקדמית עם ספל תה, או אם השקתה את החצר הקדמית כשעברו.
"עסוקה, גברת פונדר! בטירוף!" הן תמיד צעקו חזרה ודילגו משם, מושכות בזרועות ילדיהן. הן היו חביבות וידידותיות וטיפ־טיפה מתנשאות בעל כורחן. היא כל כך זקנה! הן כל כך עסוקות!
האבות, שיותר ויותר מהם ליוו את ילדיהם לבית הספר, היו שונים. הם מיהרו לעתים רחוקות, תמיד חלפו על פניה בנינוחות מדודה. זה לא סיפור. הכול בשליטה. זה היה המסר. גברת פונדר ציחקקה גם עליהם בחביבות.
אבל עכשיו היה נדמה שהורֵי פיריווי מתנהגים לא יפה. היא הגיעה לחלון והסיטה את וילון התחרה. בית הספר מימן לה לאחרונה מגן חלון, אחרי שכדור קריקט ניפץ את הזגוגית וכמעט הפיל את מרי אנטואנט. (קבוצה של ילדי כיתה ג' הביאה לה כרטיס התנצלות מצויר שהיא הצמידה למקרר.)
בצדה השני של החצר עמד מבנה של שתי קומות, שבקומתו השנייה היו אולם אירועים ומרפסת גדולה, משקיפה לים. גברת פונדר היתה שם בכמה אירועים: שיחה עם היסטוריונית מקומית, ארוחת צהריים שאירחו ידידי הספרייה. זה היה אולם יפה למדי. מפעם לפעם נערכו בו חתונות של תלמידים לשעבר. שם היה אמור להתקיים ערב הטריוויה הבית ספרי. זה היה ערב התרמה ל"לוחות חכמים", מה שזה לא יהיה. גברת פונדר הוזמנה, כמובן. קרבתה לבית הספר הקנתה לה מעין מעמד של כבוד, למרות שאף אחד מבנותיה או מנכדיה לא למד שם. היא אמרה לא תודה לערב הטריוויה הבית ספרי. לדעתה, ערב בית ספרי ללא הילדים הוא חסר טעם.
ההתכנסות השבועית של התלמידים התקיימה באותו אולם. בכל יום שישי בבוקר התיישבה גברת פונדר בחדר התפירה עם ספל תה, אינגליש ברקפסט, ועוגיות ג'ינג'ר. קולות הילדים השרים שנישאו מהקומה השנייה תמיד גרמו לה לבכות. היא לא האמינה באלוהים, מלבד בשעה ששמעה את הילדים שרים.
אף אחד לא שר עכשיו.
גברת פונדר שמעה הרבה קללות. היא לא היתה חסודה בכל הנוגע לקללות — הבכורה שלה קיללה כמו מַלח — אבל היה מרגיז ומטריד לשמוע מישהו מקלל בצרחות מטורפות במקום שהיה מלא בדרך כלל בצחוק ובצעקות של ילדים.
"כולכם שיכורים?" היא שאלה.
מבעד לחלון המוכתם בטיפות גשם, שהשקיף על דלת המבנה, נראו פתאום אנשים נוהרים החוצה. אורות זרקורים האירו את המדרכה סביב הכניסה כמו במה ערוכה להצגה. ענני ערפל תרמו לרושם.
זה היה מראה משונה.
להורי התלמידים בבית הספר פיריווי היתה חיבה מביכה למסיבות תחפושות. הם לא הסתפקו בערב טריוויה שגרתי. מההזמנה הבינה גברת פונדר שאיזה גאון החליט להפוך את הערב לטריוויית "אודרי ואלוויס", כך שכל הנשים התבקשו להתחפש לאודרי הפבורן והגברים לאלוויס פרסלי. (זאת סיבה נוספת לכך שגברת פונדר סירבה להזמנה. היא תמיד תיעבה מסיבות תחפושות.) דומה שהמראה הפופולרי ביותר של אודרי הפבורן היה זה של ארוחת בוקר בטיפאני. כל הנשים לבשו שמלות שחורות ארוכות וכפפות לבנות וענדו שרשרת פנינים הדוקה לצוואר. ואילו רוב הגברים החליטו לכבד את אלוויס של השנים המאוחרות: כולם לבשו טרנינגים לבנים מבהיקים עם אבני חן נוצצות ומחשוף עמוק. הנשים נראו נחמד. הגברים המסכנים נראו מגוחכים להפליא.
בעודה צופה בהם, הכניס אלוויס אחד אגרוף בפרצופו של אחר שמעד אחורה על אודרי אחת. שני אלוויסים גררו אותו מאחור ומשכו אותו משם. אודרי אחת טמנה את פניה בידיה ופנתה הצדה, כאילו אינה מסוגלת להסתכל על הנעשה. מישהו צעק, "תפסיקו עם זה!"
בהחלט. מה יחשבו הילדים היפים שלכם?
"להתקשר למשטרה?" תהתה גברת פונדר בקול רם, אבל אז שמעה את יללת הסירנה מרחוק. ממש באותו הרגע החלה אישה במרפסת לצרוח בטירוף.
גבריאל: שלא תחשבי שאלה היו רק האימהות. זה לא היה קורה אלמלא האבות. אני מניחה שזה התחיל באימהות. היינו השחקניות העיקריות, אפשר לומר. האימהות. המָאמז. אני שונאת את המילה הזאת, אני מעדיפה את הגרסה האמריקאית, מאמיז, היא נשמעת יותר רזה. אגב, יש לי בעיית דימוי גוף. אבל למי אין?
בוני: זאת היתה אי־הבנה איומה. אנשים נפגעו, הכול הסתחרר ויצא משליטה. כמו תמיד. בכל הסכסוכים אפשר ללכת אחורה עד למישהו שנפגע, את לא חושבת? גירושים. מלחמות עולם. תביעות. טוב, אולי לא כל תביעה. אפשר להציע לך חליטה?
סְטוּ: אני אגיד לך בדיוק למה זה קרה. נשים לא מרפות. אני לא אומר שלבחורים אין חלק באשמה. אבל אם הבנות לא היו נטרפות משטויות... זה אולי נשמע סקסיסטי, אבל זה לא, זאת פשוט עובדה. תשאלי כל גבר — לא איזה רוחניק, אמן־בגרוש שמורח־קרם־לחות, אלא גבר אמיתי — תשאלי גבר אמיתי, והוא יגיד לך שנשים הן אלופות אולימפיות בטינה. את צריכה לראות את אשתי בפעולה. והיא לא הכי גרועה שיש.
מיס בַּרנֶס: הורים מגוננים. לפני שהתחלתי לעבוד בפיריווי, חשבתי שהסיפורים על הורים שמעורבים מדי בחיי הילדים שלהם מוגזמים. אבא ואימא שלי, לדוגמה, אהבו אותי, והם כאילו התעניינו בי כשגדלתי בשנות התשעים, אבל הם לא היו כפייתיים לגבַּי.
גברת ליפּמן: זאת טרגדיה איומה, וכולנו מנסים להמשיך הלאה. אין לי מה להוסיף.
קרול: אני מאשימה את מועדון הספר הארוטי. אבל זאת רק אני.
ג'ונתן: תאמיני לי, לא היה שום דבר ארוטי במועדון הספר הארוטי.
ג'קי: את יודעת משהו? אני רואה בזה סוגיה פמיניסטית.
הרפר: מי אמר שזאת סוגיה פמיניסטית? מה זה אומר, לעזאזל? אני אגיד לך מתי זה התחיל: בתקרית ביום ההיכרות בגן הילדים.
גריים: למיטב הבנתי, הכול התחיל במאבק של האימהות־במשרה־מלאה מול אימהות־הקריירה. מלחמת האימהות. אשתי לא היתה מעורבת. אין לה זמן לדברים כאלה.
תיאה: אתם העיתונאים מתים על זווית המטפלת־הצרפתייה. שמעתי היום ברדיו מישהו מדבר על "המשרתת הצרפתייה", דבר שז'ולייט בהחלט לא היתה. לרֶנַטָה היתה גם עוזרת בית. יש אנשים עם מזל. לי יש ארבעה ילדים ושום עזרה בשכר. ברור שאין לי שום בעיה כשלעצמה עם אימהות עובדות, אני רק תוהה למה הן טורחות לעשות ילדים מלכתחילה.
מליסה: יודעת מה לדעתי חימם את כולם? הכינים. אלוהים אדירים, שאני לא אתחיל לדבר על הכינים.
סמנתה: הכינים? איך זה קשור בכלל? מי סיפר לך על זה? בטח מליסה, נכון? הבחורה המסכנה סבלה מהפרעת דחק פוסט־טראומטית, מזה שהילדים שלה נדבקים כל הזמן. מצטערת. זה לא מצחיק. זה ממש לא מצחיק.
בלש אדריאן קווינלן: שיהיה ברור, זה לא קרקס. זאת חקירת רצח.

ליאן מוריארטי

ליאן מוריארטי היא סופרת אוסטרלית שספריה היו לרבי־מכר בארץ ובעולם. בין ספריה המצליחים שראו אור בארץ בהוצאת כנרת זמורה: "סודו של הבעל", "שקרים קטנים גדולים" (שעובד לסדרת טלוויזיה מצליחה בכיכובה של ניקול קידמן) "באהבה, בטירוף, באשמה", "שלוש משאלות", ועוד. 

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
39 דירוגים
29 דירוגים
7 דירוגים
3 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
13/11/2024

פשוט מעולה בסוף חסכתי בקריאה שלא יגמר לי מהר מידי.

3/10/2024

ספר טוב ממש מעניין סוחף ומרגש

13/6/2024

כתוב מצוין! כמו תמיד מוריארטי מופלאה בבניית עלילה, שזור בהומור משובח. תרגום נפלא.

25/4/2024

לא ראיתי את הסדרה - פרשתי אחרי חצי פרק - ולכן גם לא ממש התעניינתי בספר, אבל קראתי את שאר הספרים של מוריארטי ונהניתי מהם - והספר הזה הוא לגמרי אחד הטובים המתח נבנה לאט, הדמויות מצחיקות ועצובות ומעוררות הזדהות כל אחת בדרכה, והסוף מצליח להפתיע.

25/1/2024

ספר מהמם. ממליצה בכל פה!

26/2/2023

נהנתי מאוד, אפילו שכבר צפיתי בסדרה, נשמר המתח

21/1/2023

מעולה. מעט דומה במבנה לספריה האחרים של הסופרת. סוחף, אי אפשר להניח.

12/8/2022

ספר טוב, חשוב וחזק

22/12/2021

תענוג צרוף, למרות המוטיב הקשה שהספר עוסק בו. הסיפור נשאר איתי לאורך כל היום, והטריד את המנוחה שלי. מוריארטי נהדרת ביצירת דמויות אמיתיות, מלאות, כל כך לא מושלמות, שקל להתחבר אליהן, להזדהות איתן, לחפש בהן את השכנה ממול או פשוט את עצמך. ותמיד יש אצלה את הרגע הגואל, שאיך שהוא משאיר טעם טוב בפה. מומלץ ועוד איך!

5/9/2021

כתוב נפלא, מדוייק וקולח. הנושאים שעולים בספר הם מאוד קשים ומטופלים בצורה עדינה ואינטיליגנטית. אהבתי מאוד!

11/6/2021

נושאי העלילה הרציניים משולבים בהומור שנון ועל אף שאת הסוף ניתן לנחש ברבע האחרון של הספר,הקריאה מהנה והרצון להמשיך לקרוא חזק מהרצון להניח מהיד את הספר. מומלץ בחום.

26/5/2021

לא הצלחתי לעצור לקרוא.. .

23/10/2020

ספר מעולה. מוריאטי היא סופרת מענגת

13/10/2020

ספר חכם ומעניין. מעלה את הנושא החשוב של אלימות במשפחה וכל הסודות והשקרים שמחים עליה.

16/9/2020

הספר מרתק, סוחף, כואב ומטלטל. כתוב בצורה חדה, שנונה וחריפה. ויותר מכל - הדמויות בו מרגישות כל כך אמיתיות ואנושיות.

26/6/2019

וואו. מקסים. מרתק. כתוב נפלא. קשה להניח אותו מהיד. עצובה שהוא נגמר

13/3/2019

קריא מאוד, סיגנון צעיר וחביב, ותוכן עלילתי משמעותי

4/3/2019

מעולה מעולה מעולה

8/2/2018

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה, השלישי של ליאן מוריארטי שקראתי והאחרון מבין הספרים שלה שתורגמו לעברית, רציתי למחוא לה כפיים.
נכון, הוא לא חף מבעיות שהיו גם בקודמיו: הקיטש, צירופי המקרים.
נכון, הוא לא מופת ספרותי. מוריארטי כנראה לא תזכה בפרס נובל לספרות.
אבל... כל כך נהנתי.
בספר הזה, מוריארטי נטשה את מחוזות ההטפה הנוצרית המתקתקה על חשיבות הזוגיות ועל איך נתקן אותה בכל מחיר.
האמת היא, שהיא די נטשה את מחוזות ההטפה.
כלומר, כן, הספר מביע תמיכה בערכים אוניברסליים כמו ערכם של חברות ושל משפחה (אם כי בגבולות מסויימים). הוא כן יגרום לכם לכעוס על הפערים החברתיים ועל האופן בו החברה ממהרת לשפוט אם חד הורית שזהות אבי הילד שלה לא ידועה לעומת הקרדיט שהיא נותנת לאמהות למופת שנשואות באושר, בפרט אם הן במקרה גם נורא חשובות ומצליחות, או סתם נורא עשירות.
אבל הפעם מדובר בספר שיעלה תהיות על חלק מהנושאים שהוא עוסק בהם ולא יתן תשובות נחרצות.
הורים מעורבים או שמא מעורבים יתר על המידה, אמהות קרייריסטיות, אמהות במשרה מלאה. כולם קצת חוטפים פה (טוב נו, אמהות קרייריסטיות חוטפות קצת יותר).

שלוש נשים עומדות בלב הספר הזה, שלושתן מהוות חלק מתא משפחתי בלתי מושלם, ע"פ הגדרות עולם עקרות הבית הפרבריות שמככב בכל ספריה של מוריארטי.
הפעם, שלא כמו בספריה הקודמים, הן לא ילחמו על הזוגיות. הפעם הן יעמדו בפני אתגרים חדשים.
הספר הזה מצליח להיות מורכב יותר ומותח יותר משני הספרים הקודמים של מוריארטי.
ההטרמות הקטנות שנעשות בעיקר דרך הציטוטים בסוף כל פרק אחראיות לחלק גדול מהמתח. הציטוטים האלו הם מלאכת מחשבת של איפיון עקיף של דמויות רק ע"י מספר משפטים שהן עצמן אומרות. משפטים שלרוב מוסבים על אחרים... אבל מגלים יותר על הדובר עצמו.
בנוסף לעלילה, למתח, לנושאים שהספר מעלה (אולי קצת יותר מדי נושאים, אבל אני לגמרי סולחת לו על זה), אי אפשר שלא להנות משפע התובנות הקטנות המנוסחות להפליא של מוריארטי.
יש לה חוש קומי מוצלח, אותו חוש שגורם לנו לצחוק בסטנדאפ טוב באמת עוד לפני שהחלטנו אם הבדיחה בכלל מצחיקה, רק בגלל שהסטנדאפיסט זיהה את הרגע הזה, את התובנה הזו, משהו שגורם לנו להגיד "אוי, זה בדיוק ככה!"
מדהים כמה קל לי להזדהות עם התובנות, למרות שהעולם המתואר בספר כל כך שונה מהעולם שלי.

בקיצור, ספר מותח, קליל אבל באופן אינטליגנטי, מעלה לדיון שלל נושאים כואבים: דימוי גוף אצל נערות ונשים, דילמות הוריות, שיפוטיות, סטיגמות, אלימות, השפלה, התעללות, במסגרת המשפחתית ומחוצה לה.
אם אתם כבר מכירים את מוריארטי, תוכלו לנחש מראש מי קרבן הפשע, מי לא אחראי למה שמייחסים לו, מי יחזור למי ומי לא.
ועדיין, יהיו למוריארטי קלפים בשרוול להפתיע אתכם.
וזה יהיה קצת יותר מדי, קצת אובר צירוף מקרים. וקיטש.
אבל זה יעבוד כמו אגרוף בבטן.
אם כי לא בטוח שזה הדימוי שתרצו להשתמש בו, אחרי הספר הזה.

10/7/2021

נפלא. נוגע בנושא כאוב. מפתיע.

19/7/2020

הגעתי לספר הזה לאחר שצפיתי בסדרה המצוינת שנעשתה על בסיס הספר. אני מאד אהבתי את הסדרה בעיקר בגלל הליהוק המבריק. ניקול קידמן פשוט שחקנית נהדרת. כשקראתי את הספר עוד יותר התחברתי לליהוק שהוא בעיני קריטי לסדרה או סרט טובים. הספר לכאורה נכתב על נשים, עבור נשים אבל לי זה לא מפריע בכלל וכפי שנהניתי לקרוא את ״סודו של הבעל״ כך גם נהניתי לקרוא את הספר הנוכחי. ליאן מוריארטי פשוט סופרת מיומנת שיודעת לספר סיפור טוב

2/3/2025

היה לי קשה להתחבר לספר, לסגנון הכתיבה המבולגן שהקשה לעקוב אחר הדמויות ולהתחבר אליהן. לקח זמן רב לשקוע ועד שהרצון לפענח את התעלומה ריתק אותי. שורה תחתונה נהניתי אך לא מאד

3/1/2022

הכתיבה נחמדה וסוחפת, פרט לשטות החובבנית של שילוב ציטוטים משלל דמויות אנונימיות בתחילת / בסוף פרקים. מאוד מאוד הוריד לי (סתם מבלבל וזול). הרצח לא מופיע עד השניה האחרונה בערך. המסר מאוד בעייתי בעיני, בכללי תוככדי קריאה הספר גרם לי לכעס, בעיקר כלפי גברים. הדמויות כתובות טוב, והסוף לא נדוש. ספר קצת מיותר

שקרים קטנים גדולים ליאן מוריארטי
"זה לא נשמע כמו ערב טריוויה בית ספרי," אמרה גברת פּטי פּוֹנדֶר למרי אנטואנט. "זה נשמע כמו התפרעות."
החתולה לא ענתה. היא התנמנמה על הספה. חידונים בית ספריים היו חידה בעיניה.
"לא מעניין אותך, מה? שיאכלו עוגות! זה מה שאת חושבת? באמת אוכלים שם לא מעט עוגות, מה? עם כל דוכני העוגות האלה. שככה יהיה לי טוב. למרות שלדעתי אף אחת מהאימהות לא באמת אוכלת אותן. הן הרי כל כך אלגנטיות ורזות. כמוך."
מרי אנטואנט התייחסה בבוז למחמאה. כל הסיפור הזה של "שיאכלו עוגות" התיישן כבר לפני שנים, ולא מזמן אחד הנכדים של גברת פונדר ציין שזה היה אמור להיות "שיאכלו בריוש", וגם שמרי אנטואנט לא אמרה את זה בכלל מלכתחילה.
גברת פונדר לקחה את שלט הטלוויזיה והנמיכה את צלילי רוקדים עם כוכבים. היא הגבירה את עוצמת הקול קודם לכן בגלל קולות הגשם הכבד, אבל המבול כבר נרגע.
היא שמעה צעקות. צרחות זעם סדקו את אוויר הלילה השקט והצונן. משום־מה זה הכאיב לגברת פונדר, כאילו הזעם מופנה כלפיה.
(גברת פונדר גדלה עם אימא כעוסה.)
"שככה יהיה לי טוב. את חושבת שהם מתווכחים מהי עיר הבירה של גואטמלה? את יודעת מה עיר הבירה של גואטמלה? לא? גם אני לא. כדאי שנגגל את זה. אל תסתכלי עלי בזלזול כזה."
מרי אנטואנט ריחרחה.
"בואי נבדוק מה קורה שם," אמרה גברת פונדר נמרצות. המתח מילא אותה חיוניות כמו פעם, כשבעלה היה נוסע, והיא נשארה לבד עם הילדים ושמעה רעשים משונים בלילה.
גברת פונדר נעמדה בכבדות בעזרת ההליכון. גופה החלקלק של מרי אנטואנט גלש בעידוד בין רגליה של גברת פונדר (היא לא הלכה שולל אחרי ההתנהגות החיונית), בשעה שזו דחפה את ההליכון במסדרון לכיוון הדלת האחורית.
חדר התפירה שלה השקיף היישר על החצר של בית ספר פיריווי.
"אימא, השתגעת? את לא יכולה לגור כל כך קרוב לבית ספר יסודי," אמרה לה בתה כשרק שקלה לקנות את הבית.
אבל גברת פונדר אהבה לשמוע את הקשקשת המטורפת של הילדים בהפסקות, ומכיוון שלא נהגה עוד, ממש לא הזיז לה שאת הרחוב סותמות המכוניות העצומות, דמויות הג'יפ, שהיו לכולם לאחרונה. בכולן נהגו נשים במשקפי שמש גדולים שרכנו וצעקו הודעות דחופות להחריד בנוגע לבלט של הארייט ולקלינאית התקשורת של צ'רלי.
אימהוֹת מתייחסות לאימהוּת שלהן כל כך ברצינות בימים אלה. היו להן פרצופים קטנים ונרעשים. ישבנים קטנים ועסוקים שטופפו לבית הספר בבגדי ספורט. היה להן קוקו מתנופף, ועיניהן היו נעוצות בטלפונים סלולריים שהן אחזו כמו מצפן.
זה שיעשע את גברת פונדר. אבל בחביבות. שלוש הבנות שלה אמנם היו יותר מבוגרות, אבל בדיוק כאלה. וכולן כל כך יפות.
"מה שלומך הבוקר?" היא תמיד קראה לעבר הנשים כשישבה במרפסת הקדמית עם ספל תה, או אם השקתה את החצר הקדמית כשעברו.
"עסוקה, גברת פונדר! בטירוף!" הן תמיד צעקו חזרה ודילגו משם, מושכות בזרועות ילדיהן. הן היו חביבות וידידותיות וטיפ־טיפה מתנשאות בעל כורחן. היא כל כך זקנה! הן כל כך עסוקות!
האבות, שיותר ויותר מהם ליוו את ילדיהם לבית הספר, היו שונים. הם מיהרו לעתים רחוקות, תמיד חלפו על פניה בנינוחות מדודה. זה לא סיפור. הכול בשליטה. זה היה המסר. גברת פונדר ציחקקה גם עליהם בחביבות.
אבל עכשיו היה נדמה שהורֵי פיריווי מתנהגים לא יפה. היא הגיעה לחלון והסיטה את וילון התחרה. בית הספר מימן לה לאחרונה מגן חלון, אחרי שכדור קריקט ניפץ את הזגוגית וכמעט הפיל את מרי אנטואנט. (קבוצה של ילדי כיתה ג' הביאה לה כרטיס התנצלות מצויר שהיא הצמידה למקרר.)
בצדה השני של החצר עמד מבנה של שתי קומות, שבקומתו השנייה היו אולם אירועים ומרפסת גדולה, משקיפה לים. גברת פונדר היתה שם בכמה אירועים: שיחה עם היסטוריונית מקומית, ארוחת צהריים שאירחו ידידי הספרייה. זה היה אולם יפה למדי. מפעם לפעם נערכו בו חתונות של תלמידים לשעבר. שם היה אמור להתקיים ערב הטריוויה הבית ספרי. זה היה ערב התרמה ל"לוחות חכמים", מה שזה לא יהיה. גברת פונדר הוזמנה, כמובן. קרבתה לבית הספר הקנתה לה מעין מעמד של כבוד, למרות שאף אחד מבנותיה או מנכדיה לא למד שם. היא אמרה לא תודה לערב הטריוויה הבית ספרי. לדעתה, ערב בית ספרי ללא הילדים הוא חסר טעם.
ההתכנסות השבועית של התלמידים התקיימה באותו אולם. בכל יום שישי בבוקר התיישבה גברת פונדר בחדר התפירה עם ספל תה, אינגליש ברקפסט, ועוגיות ג'ינג'ר. קולות הילדים השרים שנישאו מהקומה השנייה תמיד גרמו לה לבכות. היא לא האמינה באלוהים, מלבד בשעה ששמעה את הילדים שרים.
אף אחד לא שר עכשיו.
גברת פונדר שמעה הרבה קללות. היא לא היתה חסודה בכל הנוגע לקללות — הבכורה שלה קיללה כמו מַלח — אבל היה מרגיז ומטריד לשמוע מישהו מקלל בצרחות מטורפות במקום שהיה מלא בדרך כלל בצחוק ובצעקות של ילדים.
"כולכם שיכורים?" היא שאלה.
מבעד לחלון המוכתם בטיפות גשם, שהשקיף על דלת המבנה, נראו פתאום אנשים נוהרים החוצה. אורות זרקורים האירו את המדרכה סביב הכניסה כמו במה ערוכה להצגה. ענני ערפל תרמו לרושם.
זה היה מראה משונה.
להורי התלמידים בבית הספר פיריווי היתה חיבה מביכה למסיבות תחפושות. הם לא הסתפקו בערב טריוויה שגרתי. מההזמנה הבינה גברת פונדר שאיזה גאון החליט להפוך את הערב לטריוויית "אודרי ואלוויס", כך שכל הנשים התבקשו להתחפש לאודרי הפבורן והגברים לאלוויס פרסלי. (זאת סיבה נוספת לכך שגברת פונדר סירבה להזמנה. היא תמיד תיעבה מסיבות תחפושות.) דומה שהמראה הפופולרי ביותר של אודרי הפבורן היה זה של ארוחת בוקר בטיפאני. כל הנשים לבשו שמלות שחורות ארוכות וכפפות לבנות וענדו שרשרת פנינים הדוקה לצוואר. ואילו רוב הגברים החליטו לכבד את אלוויס של השנים המאוחרות: כולם לבשו טרנינגים לבנים מבהיקים עם אבני חן נוצצות ומחשוף עמוק. הנשים נראו נחמד. הגברים המסכנים נראו מגוחכים להפליא.
בעודה צופה בהם, הכניס אלוויס אחד אגרוף בפרצופו של אחר שמעד אחורה על אודרי אחת. שני אלוויסים גררו אותו מאחור ומשכו אותו משם. אודרי אחת טמנה את פניה בידיה ופנתה הצדה, כאילו אינה מסוגלת להסתכל על הנעשה. מישהו צעק, "תפסיקו עם זה!"
בהחלט. מה יחשבו הילדים היפים שלכם?
"להתקשר למשטרה?" תהתה גברת פונדר בקול רם, אבל אז שמעה את יללת הסירנה מרחוק. ממש באותו הרגע החלה אישה במרפסת לצרוח בטירוף.
גבריאל: שלא תחשבי שאלה היו רק האימהות. זה לא היה קורה אלמלא האבות. אני מניחה שזה התחיל באימהות. היינו השחקניות העיקריות, אפשר לומר. האימהות. המָאמז. אני שונאת את המילה הזאת, אני מעדיפה את הגרסה האמריקאית, מאמיז, היא נשמעת יותר רזה. אגב, יש לי בעיית דימוי גוף. אבל למי אין?
בוני: זאת היתה אי־הבנה איומה. אנשים נפגעו, הכול הסתחרר ויצא משליטה. כמו תמיד. בכל הסכסוכים אפשר ללכת אחורה עד למישהו שנפגע, את לא חושבת? גירושים. מלחמות עולם. תביעות. טוב, אולי לא כל תביעה. אפשר להציע לך חליטה?
סְטוּ: אני אגיד לך בדיוק למה זה קרה. נשים לא מרפות. אני לא אומר שלבחורים אין חלק באשמה. אבל אם הבנות לא היו נטרפות משטויות... זה אולי נשמע סקסיסטי, אבל זה לא, זאת פשוט עובדה. תשאלי כל גבר — לא איזה רוחניק, אמן־בגרוש שמורח־קרם־לחות, אלא גבר אמיתי — תשאלי גבר אמיתי, והוא יגיד לך שנשים הן אלופות אולימפיות בטינה. את צריכה לראות את אשתי בפעולה. והיא לא הכי גרועה שיש.
מיס בַּרנֶס: הורים מגוננים. לפני שהתחלתי לעבוד בפיריווי, חשבתי שהסיפורים על הורים שמעורבים מדי בחיי הילדים שלהם מוגזמים. אבא ואימא שלי, לדוגמה, אהבו אותי, והם כאילו התעניינו בי כשגדלתי בשנות התשעים, אבל הם לא היו כפייתיים לגבַּי.
גברת ליפּמן: זאת טרגדיה איומה, וכולנו מנסים להמשיך הלאה. אין לי מה להוסיף.
קרול: אני מאשימה את מועדון הספר הארוטי. אבל זאת רק אני.
ג'ונתן: תאמיני לי, לא היה שום דבר ארוטי במועדון הספר הארוטי.
ג'קי: את יודעת משהו? אני רואה בזה סוגיה פמיניסטית.
הרפר: מי אמר שזאת סוגיה פמיניסטית? מה זה אומר, לעזאזל? אני אגיד לך מתי זה התחיל: בתקרית ביום ההיכרות בגן הילדים.
גריים: למיטב הבנתי, הכול התחיל במאבק של האימהות־במשרה־מלאה מול אימהות־הקריירה. מלחמת האימהות. אשתי לא היתה מעורבת. אין לה זמן לדברים כאלה.
תיאה: אתם העיתונאים מתים על זווית המטפלת־הצרפתייה. שמעתי היום ברדיו מישהו מדבר על "המשרתת הצרפתייה", דבר שז'ולייט בהחלט לא היתה. לרֶנַטָה היתה גם עוזרת בית. יש אנשים עם מזל. לי יש ארבעה ילדים ושום עזרה בשכר. ברור שאין לי שום בעיה כשלעצמה עם אימהות עובדות, אני רק תוהה למה הן טורחות לעשות ילדים מלכתחילה.
מליסה: יודעת מה לדעתי חימם את כולם? הכינים. אלוהים אדירים, שאני לא אתחיל לדבר על הכינים.
סמנתה: הכינים? איך זה קשור בכלל? מי סיפר לך על זה? בטח מליסה, נכון? הבחורה המסכנה סבלה מהפרעת דחק פוסט־טראומטית, מזה שהילדים שלה נדבקים כל הזמן. מצטערת. זה לא מצחיק. זה ממש לא מצחיק.
בלש אדריאן קווינלן: שיהיה ברור, זה לא קרקס. זאת חקירת רצח.