חיי בלעדיי

 

הדלת בחדר המדרגות, המובילה אל הלובי בקומה הרביעית, כבדה ואני מתקשה לדחוף אותה, אף שבעבר עשיתי זאת בקלות רבה. אחרי עוד מאמץ קטן היא נענית לי ונפתחת.

 

העלייה ברגל עייפה אותי היום יותר מהרגיל, אני חושבת ומתיישבת על הספה הפינתית ליד המעלית. יש לי הרגשה מוזרה, מין קוצר נשימה לא אופייני, מספר דקות של מנוחה נראות לי הדבר הנכון לעשות עתה. מזל ששמו פה את הספה הזו. ספת עור חד־מושבית, שחורה, קטנה, צמודה לפינה.

 

אני נמצאת בבניין הסמוך למקום העבודה שלי. בידי מעטפה שהתכוונתי למסור באחד המשרדים פה בקומה. אני יושבת זקופה, מנסה להסדיר את הנשימה ומביטה על הצל שלי. יש סביבו הילה יפה, מסתורית, כל מתאר הגוף היושב שלי מוקף בהילה, מראה מוזר ומרשים כאחד.

 

דקירה כואבת בחזה מפתיעה אותי ואני שוב מתקשה לנשום, אך הפעם אני מרגישה גם את הלב. הוא מנסה לפעום, מתאמץ ומתקשה. זה מפחיד. אני מנסה להישאר רגועה, מחכה שיעבור לי. התחושה הנוראית אכן חולפת כעבור מספר דקות. עכשיו אני כבר שעונה אחורנית במין זווית מוזרה על דופן הספה, ספק יושבת ספק שוכבת. אפילו לא שמתי לב שנשענתי לאחור בזמן שכאב לי כל כך. עכשיו, באופן מוזר לא כואב לי כלום. אני לא מרגישה כלום. גם לא רצון לקום.

 

וכך אני נשארת.

 

אנשים שיוצאים מהמעלית אינם ניגשים אליי, בקושי זורקים מבט לכיווני. אני צופה בהם כאילו ממקום רחוק, ושמחה על כך שאינם מציקים לי. אולי נדמה להם שנרדמתי בשמש החורפית והנעימה שחודרת בקרניים מלטפות מבעד לחלונות הגדולים. אני רואה ושומעת אותם, ומשום מה לא מוצאת לנכון לומר משהו בעצמי. השלווה שאני חשה נהדרת ממש. הכול מאוד רגוע בתוכי עכשיו. אני מופתעת מכך שאני יכולה להיות כל כך שקטה, רגועה ולא פעלתנית — כהרגלי. אף פעם לא הרגשתי כך ואני נהנית ושומרת על השקט הזה, בינתיים.

 

הטלפון שלי, הטמון בכיסי, מתחיל לצלצל. אין בי רצון לענות. לא יודעת למה, לא מתחשק לי להפר את השלווה הזו שיש בי. רק עוד מספר דקות ממנה, זה מה שאני רוצה. מישהו עומד לא רחוק ממני ומחכה למעלית וכיוון שאינני עונה, הוא מגניב אליי מבט עצבני. הטלפון ממשיך לצלצל במנגינה עליזה עד שבסופו של דבר האיש הממתין ניגש אליי ונוגע בכתפי.

 

אני לא יודעת מה הוא רואה. אני עדיין בתוך עצמי. אני רואה אותו ואת ההבעה שלו. הוא נראה מבוהל. הוא רץ מיד בחזרה אל המשרד ממנו יצא קודם וחיש מהר מתעוררת המולה סביבי. חלק אומרים: "תקראו למגן דוד," אחרים אומרים: "תשכיבו אותה" וגם: "אל תיגעו בה."

 

אני מביטה בהם ולא מבינה על מה המהומה. "תירגעו בבקשה. לא הרגשתי טוב אז התיישבתי קצת לנוח." אני אומרת את המילים בקול שנשמע באוזניי מוזר. כמו לחישה מאוד חלשה, כמו משב רוח שאין בכוחו להרים אפילו גרגיר חול. מה זה? מה קרה לי? אני מנסה לכחכח, להשתעל, להפיק איזשהו צליל, ולא מצליחה. מישהו שמזהה אותי מתקשר למעסיק שלי, דויד, שמגיע די מהר. הוא נסער ואני שומעת איך הוא מספר שאמרתי לו שאני יוצאת לעשר דקות ועברה שעה או יותר. אני רוצה להסביר לו ולכולם שאין מה לדאוג, תכף אקום. אבל שפתיי מסרבות לזוז ואיני מצליחה לומר דבר.

 

הלובי הקטן מתמלא באנשים, עובדי הקומה ששמעו שמשהו קרה. אני שומעת את דויד עונה מבולבל לשאלות שמופנות אליו, כולם מחפשים היגיון, סיבה. הוא מספר מה שהוא יודע. שאני אישה צעירה, וככל שידוע לו — בריאה, הוא מוסיף ואומר שנראיתי היום נמרצת ורגילה לגמרי ושזה לא הגיוני לראות אותי כך. הנשים סביבי פורצות בבכי, גם חלק מהגברים מנגבים דמעה, הבעתם מופתעת ומלאת צער, נדמה לי שאני מבינה מה הם חושבים. אבל זה לא יכול להיות... אני באמת צעירה ובריאה. ייתכן שנרדמתי וזו שינה מאוד מאוד חזקה. אני מחכה שיגיע מישהו שיֵדע להעיר אותי.

 

החלל מואר פתאום בהבזק אור מברק שמפלח את השמיים ולאחריו נראה כאילו מחשיך בזמן שהדי הרעם נשמעים היטב בלובי הקטן מול המעליות. אני כבר לא בטוחה אם זה מזג האוויר או הדמיון שלי. גשם חזק מלווה בברד דופק על החלונות שרק לפני רגע נכנסה בעדם השמש וציירה לי את מתווה גופי. הרעש מבחוץ מתערבב עם ההמולה השקטה.

 

אני אוהבת את החורף, את הגשם, את תחושת הניקיון שאני מרגישה תמיד אחריו. אבל היום הוא מכביד. אני חסרת סבלנות, נדמה שעובר זמן רב מדי עד שאנשי מגן דוד אדום מגיעים. הם נוגעים בי וזה מקפיץ אותי. אחד מהם לוחץ קצת על ידי השמאלית, כנראה מחפש את הדופק, אחר כך מניח שתי אצבעות על צווארי ונראה כמאזין למשהו שלא מגיע. כשהוא נוגע בי אני יוצאת מתוך עצמי והנה אני מביטה בי מהצד. עיניי פעורות, הכול מאוד ברור עכשיו, אני רואה אותי ואת כולם סביבי.

 

"לא לא!" אני צועקת ומנסה להיכנס חזרה לגופי, "לא יכול להיות! זה לא באמת קורה."

 

הפרמדיק אומר: "אין מה לעשות צריך לפנות את הגופה."

 

"סליחה?!" אני צורחת בהיסטריה כפי שלא עשיתי מעודי, "למי אתה קורא גופה?! ומה זאת אומרת 'אין מה לעשות'?! אין דבר כזה! אני רק ישנה שינה עמוקה מאוד והדופק פשוט נורא חלש. אתה חייב לנסות להחיות את הגוף, אותי. תנסה! לך זה לא עולה כלום. לי זה עולה בחיים שלי." אני נסערת, זה מאוד לא בסדר. זה לא עובד ככה. יש חוק. הם חייבים לנסות להחיות אותי, הם חייבים לתת לי תרופה או להשתמש במכשיר ההוא שנותן מכות חשמליות. אבל הם לא עושים כלום! אני צועקת במלוא גרוני, כועסת, מחלקת הוראות, אך איש אינו מגיב לי.

 

אני מביטה ימין ושמאל, האנשים סביבי נראים כאחוזי הלם. את דויד לא ראיתי כך אף פעם. אני לא מכירה את רובם. זה מרגיז אותי. "מה אתם בוכים?" אני מסתובבת מצד לצד, מנסה לגעת במישהו, מנסה לגרום להם להבין שעוד לא מאוחר. תחושת מחנק משתלטת עליי, אני לא מצליחה לנשום מרוב לחץ ובהלה ובטוחה שכולם טועים. הרי אני פה, אני לא הולכת לשום מקום, ואני לא גופה! רק מישהי שלא הרגישה טוב והתיישבה לרגע. "אף אחד מכם לא יודע לבצע החייאה? מכל האנשים פה אין מישהו שיכול לעזור לי?" אני מבינה שתכף ייקחו אותי לבית חולים ושם יעשו לי החייאה כמו שצריך ואחזור לנשום כמו שצריך. אני בטוחה. הרי אני פה. חיה.

 

משחר ילדותי לימדו אותי שבמצב כזה נכנסים למנהרה ארוכה ובקצה המנהרה יש אור גדול. כך רואים בסרטים. הייתי גם מצפה שהוריי המתים יבואו לקראתי ויחבקו אותי בשמחה על התאחדותנו המחודשת. אבל כיוון ששום דבר מזה לא קורה, יש לי עוד סיכוי לחזור — בוודאות.

 

אנשי מגן דוד אדום פותחים את האלונקה, מרימים אותי בזהירות ובעדינות ומשכיבים אותי עליה. אחר כך מעבירים אותה למצב כיסא כדי שהיא תכנס למעלית. השמיכה ששמו עליי שורטת, אני בטוחה שאני מרגישה אותה מה שמוכיח חד־משמעית שכולם טועים. למה בכלל מכסים אותי מכף רגל עד ראש? הגוף שלי נראה שמוט ורגוע, אבל אני לא רגועה בכלל, השלווה שהרגשתי לפני זמן קצר נעלמה ואת מקומה תפסו פחד גדול ובלבול עמוק. חלה פה טעות איומה, אני חוששת שאם היא לא תתברר מיד, אשלם על כך מחיר כבד.

 

אני מתיישבת על עצמי בהפגנתיות, מסרבת להתרחק ומביטה בעוינות בפרמדיק שמזמזם את המנגינה שמתנגנת במעלית בדרכנו מטה.

 

הנסיעה באמבולנס אורכת נצח. אני בוערת מחוסר סבלנות ותסכול. עוד רגע וממש תפרוץ אש מתוכי ותבהיר שאני כאן, שעוד יש בי חיות. אני מנסה לדבר, לבקש לקרוא לנועם בעלי, להסביר להם שיש לי המון דברים לעשות. בראשי מתרוצצות מחשבות על התכניות שתכננתי להיום אחרי העבודה: לעשות קניות, להחזיר את בני דני וחבריו מאימון הכדורגל, היום תורי להיות הנהגת שמחזירה את הילדים הביתה, לגהץ בערב את המדים של ליאת החיילת שלי, ומחר בבוקר צריך לעבור דרך הניקוי־יבש, נועם אפילו לא יודע איפה המכבסה...

 

אני חייבת למצוא דרך לדבר עם מישהו, להסביר שצריך להילחם עליי כי הגוף שלי לא מקשיב לי ואני זקוקה לעזרה. אני לא יכולה להשאיר את משפחתי לבד. יש לי עוד כל כך הרבה מה לעשות...

 

האמבולנס נוסע לאט, לוקח את הזמן שאין לי. עם כל דקה שחולפת פוחתים הסיכויים להציל אותי, אבל אין עם מי לדבר. נהג האמבולנס והפרמדיק עסוקים בשיחה במכשיר הקשר, אדישים כלפיי ולא מגיבים לתחנוניי.

 

אחרי נצח אנחנו מגיעים לבית החולים. הדלתות האחוריות נפתחות ומישהו עם תג שכתוב עליו ד"ר משהו עולה לאמבולנס. הוא מפטפט עם הנהג והפרמדיק כאילו אינני שם. רק אחרי שהם מסיימים לרכל על משהו לא חשוב בעליל, הוא מתיישב על ספסל לצד האלונקה בה אני מונחת ומצמיד סטטוסקופ לחזי ואחר כך לצווארי. אני מבינה שהוא מנסה למצוא דופק, מחפש סימן חיים. אני לוחצת את עצמי לתוך הגוף כדי להיכנס חזרה ולאותת שאני כאן. אבל הדוקטור לא מוצא כלום. נדמה לי שהוא גם לא ממש מנסה, פשוט חוצפה. אני כל כך כועסת! קל להם לוותר עליי, לא להושיט יד ולא חבל הצלה. אני אבודה. אין לי מושג קלוש מה לעשות עכשיו. אני מתבוננת חסרת אונים בזמן שהוא חותם על איזה מסמך ומורה לצוות האמבולנס לקחת אותי למכון הפתולוגי לנתיחה.

 

אני לא מאמינה שזה קורה לי! לא מבינה, איך זה קרה? למה אני לא מצליחה לחזור לעצמי, לגוף שלי? אני בוהה באנשים סביבי ומתפללת שאתעורר מחלום הבלהות הזה. אני אדם חי ונושם. אימא, רעיה, אחות. לא משהו חסר משמעות. מה לעשות? איך למשוך תשומת לב? חוסר האונים קשה ומתסכל.

 

בחדר המתים הקר מעבירים אותי לשולחן ברזל שנראה קשה ולא נוח. מכסים אותי בסדין דק וכך אני נשארת, בודדה, מותשת, מבולבלת ומסרבת לקבל את רוע הגזירה. אני נשכבת על גופי ומתפללת לנס.

 

רעש פתאומי מקפיץ אותי, זו חריקת הדלת הכבדה שננעלה מאחוריי והשאירה אותי פה בפנים. מישהו לוחץ על מתג החשמל והפלורסנט מהבהב ככועס על ההפרעה עד שהוא נדלק ומאיר באור חיוור את החדר. הסדין שמכסה את פניי מורם, שתי ידיים זרות אוחזות בו, מניחות את החלק שהורם על חזי ומתרחקות ממני.

 

נועם, ליאת ודני עומדים לידי. אני קופצת משמחה, פתאום נדמה לי שזו ההזדמנות הגדולה לה חיכיתי. האהובים שלי פה, הם יעזרו לי.

 

"יופי שבאתם, אתם בטוח תשמעו אותי, בבקשה, תלחמו עליי!" אני מתנפלת עליהם בהסברים, מנסה לספר מה קרה לי ומשתתקת נוכח פניהם התפוחים מבכי, עיניהם האדומות והבעתם שלא משאירים מקום לספק. איזשהו קול שאני לא מכירה שואל משהו, אני אפילו לא מצליחה להבין מה בדיוק ומי הוא הדובר, ליאת מהנהנת ושתי הידיים מקודם מקרבות את הסדין אל פניי לכסותן שוב, אך נועם אומר: "לא, אנחנו רוצים עוד מספר דקות אִתה, אם אפשר."

 

הזרים יוצאים, משאירים אותנו בחדר ואהוביי מתחילים לדבר. בהתחלה בקול עצור ובקושי רב, שלושתם יחד, ואחר כך כל אחד לחוד.

 

נועם אומר: "אימא נראית ישנה."

 

"אני לא ישנה נועם! תעשה משהו שיעיר אותי."

 

ליאת אומרת: "אבא, תראה כמה היא יפה."

 

דני, קולו מעוות מבכי, נוגע בי ואומר: "אימא קומי, קומי אני יודע שאת יכולה!"

 

"אני רוצה לקום," אני בוכה, "רק לא יודעת איך."

 

דני מטלטל את גופי בחזקה מתגברת עד שנועם וליאת מחבקים אותו וליאת מורידה את ידו ממני.

 

"אימא," היא אומרת, "מה קרה? לאן הלכת? למה?"

 

"אני לא יודעת ליאתי, אני פה, לא הלכתי לשום מקום, אני לא יודעת למה הגוף שלי לא מגיב." אני מרימה קצת את הקול אבל היא לא מתייחסת לדברים שאני אומרת. כתם רטוב מתהווה על הסדין מעל החזה שלי, דמעות ילדיי מתאחדות בנקודה הולכת וגדלה.

 

אני מסתובבת סביבם, נוגעת בהם, אולי ירגישו אותי, מטפסת שוב על הגוף אבל דבר לא קורה. אני לא מוכנה להיפרד מהם. עדיין מקווה שזו טעות איומה, שתכף אתעורר וכולנו נגלה שכלום לא קרה.

 

נועם עובר לצדה השני של מיטת הברזל. הוא עומד מול הילדים, אך מסתכל עליי. קולו חנוק ובקושי נשמע. הוא אומר להם שצריך להיפרד. "אנחנו נדע מה קרה אחרי שינתחו את אימא. יבדקו את הגוף שלה מבפנים ונבין."

 

"אבל זה לא יחזיר אותה!" מתפרץ דני.

 

"נכון, ובכל זאת הייתי רוצה לדעת מה עבר עליה ברגעיה האחרונים," מסביר נועם. הוא מדבר מאוד בשקט, הוגה כל מילה לאט. מנסה להיות ברור. אני רואה שקשה לו, שהוא עוצר את הדמעות ולבי יוצא אליו ואל המאמץ שהוא עושה.

 

"נשיקה אחרונה אימא." דני מנשק את מצחי. אני כל כך רוצה להרגיש אותו, את הנשיקה הזו אך לא מרגישה כלום. גם ליאת נושקת לי. הם מתרחקים צעד אחד אחורה ונועם מתכופף ומחבק את הגוף שהיה שלי, ראשו על חזי וכל גופו רועד. אני יוצאת מגדרי, מנסה שוב לשכב על הגוף, לגעת בנועם, לדבר, אך לשווא. אחרי דקות ארוכות הוא מרים את הראש, הכתם שהיה שם גדל בהרבה. אני מקווה שיקברו אותי עם הסדין הזה. שאקח אתי לפחות את דמעות אהוביי.

 

"מתוקים שלי." אני קוראת בקול, בוכה, אבל שום דמעה לא מרטיבה את פניי. הם הולכים ואני נשארת לבד. אני מתיישבת על כיסא ומנסה להבין מה עליי לעשות.

 

השקט מופר בפתאומיות כשלחדר נכנסים שני אנשים שאינני מכירה. הם מסירים את הסדין ואני צופה בהם בוחנים את הגוף. חצופים. מה הם מסתכלים עליי ככה? אני חשה אי נוחות מול עיניהם הבוחנות את גופי העירום. אחרי מספר דקות הם פותחים ערכה כזו שיש בה כל מיני סכינים ומכשירים מתכתיים. הניתוח שלאחר המוות. זהו זה. אני צופה ברופא ובעוזרו בזמן שהם עובדים. זה נראה בדיוק כמו בסדרות שנהגתי לצפות בהן בטלוויזיה. הם חותכים את בית החזה בצורת האות V ומוציאים את הלב. אני שומעת ביטויים מוכרים כמו: דום לב, מוות טבעי, אין עדות לאירוע פלילי. זה כל כך מוזר שאומרים אותם ביחס אליי. כל מיני מילים רפואיות שאני לא מזהה מרחפות באוויר. אני רואה את הניתוח כולו, אבל לא חשה כאב. לא מצליחה להרגיש את מה שאני חושבת ורואה. אני מבינה שאלו האיברים שלי שמונחים כעת על המשקל מחוץ לגופי, אך הרגש שעוד קיים בי, פעיל ובועט, מסרב לקבל את העובדות. אחר כך תופרים ושוטפים אותי היטב. הדבר היחיד שמפריע לי הוא שלא ראיתי ברז עם מים חמים. אני בטוחה שקר לי. אף אחד לא דואג לי עכשיו.

 

כשהמנתחים עוזבים את החדר אני ניגשת לחלון המסורג. היום שהתחיל עם שמש נחמדה ומחממת מסתיים מעונן וגשום. פנס צהוב מאיר את שורות הטיפות שיורדות אלכסונית מהשמיים אל אבני החצץ שעל השביל. טיפה ועוד טיפה, בכוח עצום ובלתי נשלט שוטפות את היום הזה, מנקות את הלילה לקראת היום הבא.

 

תנועה קטנה בחוץ מושכת את תשומת לבי. צב עושה את דרכו באיטיות על שביל שכנראה מוביל ליציאה. אני מקנאה בו, גם אני רוצה לצאת. הוא מפלס את דרכו החוצה, צמחים ירוקים משני צדיו, אלומת פנס צהובה מאירה עליו בעת שהוא מטפס על אבן גדולה שעומדת בדרכו. הוא מצליח לעלות עליה, אך מועד ומתהפך כשהוא מנסה לרדת ממנה. הוא שוכב כעת על גב ביתו, מניע את ידיו ורגליו בחוסר אונים. ממקומי ליד החלון אני רואה היטב את ראשו. הוא ממשיך להניע את גפיו בתסכול עד שהוא חדל ועוצם עיניו. אני בטוחה ששנינו מרגישים עכשיו בדיוק אותו דבר. מסכן הצב. גם אני מסכנה.

 

ללא תחושת גוף או זמן אני ממתינה עד שמסיעים את מיטת הברזל ליציאה, מעלים למכונית שחורה, ומשם יוצאים ללוויה שלי.