טרוצקי על מות בנו

בכותבי שורות אלה, ניצבת לצִדי אִמו של לב סֵדוֹב, ומברקי תנחומים מגיעים עוד ועוד מרחבי העולם. כל אחד מהם מעלה את השאלה הנוראה: "האם באמת ייתכן שחברינו — בצרפת, בהולנד, באנגליה, בארצות הברית, בקנדה, בדרום אפריקה וגם כאן, במקסיקו — משלימים עם העובדה שסדוב איננו עוד?" כל מברק הוא עוד סימן שאכן מת, אבל אנחנו עדיין איננו יכולים להאמין. ולא רק משום שהוא היה בננו הנאמן, המסור, האוהב — אלא כי יותר מכל אדם אחר על פני האדמה הוא נעשָה חלק מאיתנו, מלוּפף סביב שורשי חיינו, שותף למחשבותינו, לפעילותנו, מגִנֵנו, היועץ שלנו והחבר שלנו.

בני הדור הקודם, שהצטרפנו לשורותיו בסוף המאה שעברה בדרכנו אל המהפכה — כולם ללא יוצא מן הכלל נשטפו אל מחוץ לזירה. מה שלא הצליחו לעשות המחנות של עבודת הכפייה הצאריסטיות והגלות הקשה והמחלות, הושג בשנים האחרונות בידי סטלין — אויבה הגדול של המהפכה. לאחר הכחדתו של הדור הבוגר חוסלו גם החלקים הטובים ביותר של הדור הבא, שהתעורר ב־1917 וקיבל את הכשרתו במסגרת עשרים וארבעה הגדודים שבחזית המהפכה. כמו כן נרמסו ונכחדו לחלוטין מיטב בני הנוער בני גילו של לב. הוא עצמו שרד בדרך נס, כי יצא איתנו לגלות.

במשך השנים של הגירתנו האחרונה[1] התיידדנו עם רבים, ואחדים מהם היו קרובים לנו ביותר ונעשו חלק מחיינו, כמעט בני משפחה. אבל הכרנו אותם בעצם לראשונה בשנים האחרונות, כאשר התקרבנו לגיל זִקנה. לב היה היחיד שהכיר אותנו עוד בצעירותנו. הוא נעשה חלק מחיינו מהרגע הראשון שנעשה מוּדע לעצמו. ולמרות גילו הצעיר נראה לנו כבן גילנו. יחד איתנו עבר את הגלות השנייה:[2] וינה, ציריך, פריז, ברצלונה, ניו אַמְהֶרְסְט, מחנה העצורים בקנדה, ולבסוף פטרוגראד.

כבן שתים עשרה, עדיין ילד, עשה על־פי דרכו מתוך מודעוּת את המעבר ממהפכת פברואר למהפכת אוקטובר. ימי נערותו עברו עליו תחת לחץ רב. כדי שיוכל להצטרף מיד לתנועת הנוער הקומוניסטית, הקוֹמסוֹמוֹל, הוסיף שנה לגילו בעודו בוער כל אותה העת בתשוקת נעורים. האוֹפים הצעירים שבקִרבם פעל כמיליטנט, נהגו לתת לו כיכר לחם קטנה, והוא, קורן מאושר, היה מביא אותה הביתה כשהיא מבצבצת מתחת לשרוול הקרוע של מעילו. אלה היו שנים לוהטות וקרות, גדולות ומורעבות.

כדי לא להיות שונה מהאחרים, עזב לב מרצונו החופשי את הקרמלין ועבר לפנימיית סטודנטים פרולטארית. הוא סירב לנסוע איתנו במכונית וסירב ליהנות מזכויות היתר של הביורוקרטים והשתתף בהתלהבות ב"שבתות האדומות",[3] ובגיוסים לעבודה — פינוי השלג מרחובות מוסקבה, מתן שיעורי עזר לתלמידים חלשים, פריקת לחם ועצי הסקה ממשאיות, ואחר כך, כתלמיד בפוליטכניון — סייע בתיקון קטרים.

בזמן המלחמה[4] לא הגיע לב לחזית, אך ורק משום שהוספת שנתיים ואף שלוש שנים לגילו לא הועילו; עם תום מלחמת האזרחים[5] היה בן חמש עשרה בלבד. ואולם, פעמים אחדות ליווה אותי לחזית, היה עֵד למראות קשים ונראה שהבין היטב על מה ולמה מתנהל מאבק הדמים הזה.

לאחרונה עולה מדיווחים בעיתונות שלֵב סדוב חי בפריז "בתנאים צנועים ביותר" — הרבה יותר צנועים, עלי לציין, מתנאי חייו של פועל מקצועי. גם במוסקבה, באותן שנים כשאנחנו, אביו ואמו, שימשנו במשרות גבוהות, הוא חי בתנאים גרועים אף מאלה שחי בשנותיו האחרונות בפריז. האם היה זה נוהג מקובל בקרב בניהם הצעירים של הביורוקרטים? לא ולא! אפילו בזאת היה שונה מאחרים: בשלב מוקדם בחייו התעוררה בו תחושה של אחריות ובערה בו שאיפה להישגים.

ב־1923 התמסר לב בכל מאודו לעבודה באופוזיציה. תהיה זו טעות לראות בכך אך ורק השפעה שלנו. אחרי הכול, הוא עזב דירה נוחה בקרמלין ועבר לפנימייה הקרה, מוכת הרעב והקודרת, בניגוד לרצוננו, אף שלא מחינו על כך. מה שהנחה את נטייתו הפוליטית הוא אותו אינסטינקט שדחף אותו לבחור בחשמלית צפופה במקום בלימוזינה הנוחה של הקרמלין. המצע של האופוזיציה היה ביטוי פוליטי לתכונות שהיו טבועות באופיו.

ללא פשרות ניתק לב את קשריו עם חבריו הסטודנטים אשר נקרעו באלימות מה"טרוצקיזם" על ידי אבותיהם הביורוקרטים, ומצא את דרכו לחבריו האוֹפים. כך, בן שבע עשרה, החל לב סדוב לחיות את חייו של מהפכן מודע. עד מהרה הבין מה הן דרכי הפעולה המחתרתית, הפגישות החשאיות הלא־חוקיות והוצאתם לאור והפצתם של כתבים אופוזיציוניים.

לב ניחן בכישרון יוצא דופן למתמטיקה וסייע ללא גבול במקצוע זה לרבים מהפועלים־סטודנטים שלא זכו ללמוד בבית ספר תיכון. אנרגיה רבה השקיע בזאת בעודו מעודד אותם, מדריך ולעתים גוער בעצלים. הוא, המורה הצעיר, ראה במשימה זו שירות שהוא חייב לבני מעמדו. לימודיו באקדמיה הטכנית העליונה התנהלו יפה, אך הם מילאו רק חלק משגרת יומו. את רוב זמנו, כוחו ונפשו השקיע לב למען המהפכה.

בחורף 1927, כאשר החלה המשטרה לטבוח בפעילי האופוזיציה,[6] היה לב בן עשרים ושתיים. כשנולד בנו הביאו אלינו לקרמלין והראה לנו אותו בגאווה רבה. באותה עת החליט בלי כל היסוס, להתנתק מהלימודים וממשפחתו הצעירה ונִלווה אלינו לגלוּת במרכז אסיה[7] כדי לחלוק איתנו את גורלנו. בכך נהג כבן מסור, ויותר מכול כשותף רעיוני.

שמירת הקשר עם מוסקבה הייתה חיונית לנו ביותר. עבודתו באלמָה־אטָה באותה שנה הייתה באמת עבודה יוצאת מן הכלל. קראנו לו שר החוץ, שר המשטרה ושר התקשורת שלנו. ובמלאו את כל התפקידים הללו היה עליו להסתמך על מערכת לא־חוקית. על פי מה שהטיל עליו מרכז האופוזיציה במוסקבה, החבר X, שהיה מסור, נאמן ומהימן, השיג עבורנו כרכרה ושלושה סוסים ופעל כרַכָּב עצמאי בין אלמה־אטה והעיר פְרוּנְזֶה (פּישְפֶּק) שהייתה באותו זמן התחנה האחרונה של קו הרכבת. תפקידו היה להעביר אלינו מדי שבועיים את הדואר הסודי ממוסקבה ולקחת מאיתנו את מכתבינו ואת כתבי היד בחזרה לפרונזה, שם המתין לו שליח ממוסקבה. לעתים הגיעו ממוסקבה שליחים מיוחדים, אך פגישה איתם לא היה דבר פשוט. הבית שהתגוררנו בו היה מוקף מכל צדדיו במוסדות של הג.פ.אוּ[8] ובמעונות של סוכני סתר. לב ניהל את כל המגעים החיצוניים. הוא היה יוצא מהבית בשעה מאוחרת, בערבים גשומים או כאשר ירד שלג כבד. כדי להתחמק מתצפית המרגלים נהג להסתתר במשך היום בספרייה והיה נפגש עם השליח בבית המרחץ הציבורי, בתוך הצמחייה הסבוכה שבקצה העיר או בשוק המזרחי שהיה מלא סוחרים קירגיזים על סוסיהם, חמוריהם וסחורותיהם. הוא היה חוזר הביתה נלהב ומאושר, כשניצוץ של מנצח זוהר בעיניו ו"השלל" היקר חבוי מתחת לבגדיו. וכך, במשך שנה שלמה, הוא התחמק מכל האויבים. יתר על כן, הוא שמר על יחסים "קורקטיים", "ידידותיים" כמעט, עם האויבים שהיו "חברינו" בעבר, ובכך הפגין טַקט לא רגיל ואיפוק מופתי שנועדו להגן עלינו מהטרדות חיצוניות.

באותה תקופה ביעבעו החיים האידיאולוגים של האופוזיציה כבקדירה רותחת. זה היה בשנה שהתקיים קונגרס האינטרנציונל הקומוניסטי העולמי השישי.[9] בחבילות ממוסקבה היו עשרות מכתבים, מאמרים ותיזות מֵחברים שהכרנו, וכאלה שלא הכרנו. בחודשים הראשונים לפני השינוי הקיצוני שחל ביחס ה־ג.פ.אוּ כלפינו, קיבלנו מכתבים מגוֹלים במקומות שונים גם באמצעות הדואר הרשמי. היה צורך למיין ולנפות את החומר המגוּון הזה בתשומת לב ובזהירות. אז הזדמן לי להבין, אף שלא הייתי מופתע, איך הילד הקטן הזה גדל בלי שארגיש, איזו יכולת לאבחן אנשים הוא פיתח. הוא הכיר הרבה יותר אופוזיציונרים ממני — עד כמה חד ומדויק היה החוש המהפכני שלו, שבאמצעותו הבחין באחת בין האמיתי למזויף, בין התוכן לעטיפה.

ובעת ששוחחנו זהרו בגאווה עיני אמו; היא, שהכירה אותו טוב מכולנו.

בתקופה שבין אפריל לאוקטובר קיבלתי כאלף מכתבים ומסמכים פוליטיים וכשבע מאות מברקים. באותה עת שלחנו כחמש מאות מברקים ולא פחות משמונה מאות מכתבים פוליטיים שכללו גם מאמרים חשובים כגון "דברי ביקורת על טיוטת התוכנית של הקוֹמינטֶרן" ואחרים. בלעדי בני, לא הייתי מצליח לעשות אפילו מחצית מהעבודה הזאת.

שיתוף הפעולה האינטימי הזה לא מנע מאיתנו לנהל בינינו ויכוחים סוערים ולעתים אף להתנגש זה בזה. היחסים בינינו — לא אז, ולא כשהיינו בגלות, ואומַר זאת בגילוי לב — מעולם לא התנהלו על מֵי מנוחות.

להצהרות השיפוטיות הפסקניות שלו, שלעתים קרובות לוּו בנימה מזלזלת על חלק מ"זִקני האופוזיציה", הגבתי לא רק בתיקונים ובהשׂגות לא פחות פסקניים, אלא נקטתי באותה גישה קפדנית ותובענית שאימצתי בדיון בעניינים מעשיים. בשל תכונות אלה, המועילות ואולי הכרחיות בעבודה עם גופים גדולים, אך לא נסבלות לחלוטין ביחסים אישיים — הקשיתי על האנשים הקרובים לי ביותר. ובהיות בני הקרוב אליי ביותר מבין הצעירים, הקשיתי עליו בדרך כלל יותר מאשר על האחרים. במבט שטחי אפשר היה אולי לחשוב שיחסינו היו חדורי חוּמרה וריחוק. אך מתחת לפני השטח זרחה קִרבה הדדית שהייתה מבוססת על משהו הרבה יותר רחב מקשרי דם — סולידריות של גישות והערכות, של אהדה וסלידה, של שמחה וצער שחווינו ביחד ושל תקוות גדולות שחלקנו. וקשר הדדי זה התלקח מפעם לפעם בחום כה רב שפיצה בעשרות מונים על החיכוכים הקטנוניים בעבודתנו היום־יומית.

וכך, במרחק של ארבעת אלפים קילומטרים ממוסקבה ומאתיים וחמישים קילומטרים מתחנת הרכבת הקרובה ביותר, בילינו שנה קשה שלא תישכח לעולם ותישאר חרותה בזיכרוננו תחת סימנו של לב, לְיֵיבִיק או לְיֵיבוּשקָה כפי שקראנו לו.

בינואר 1929 החליט הפוליטבירו לגרש אותי אל מחוץ ל"גבולות ברית המועצות" כלשון ההחלטה, וכפי שהתברר אחר כך, לטורקיה. בני משפחתי הוּרשו ללוות אותי. ושוב, ללא כל היסוס, החליט לֵב ללוות אותי לגלות ובכך, כאמור, קרע את עצמו לתמיד מאשתו ומבנו שאהב מאוד.

פרק חדש, שדפיו הראשונים היו כמעט ריקים, נפתח בחיינו. נאלצנו לבנות מחדש קשרים, הכרויות וחברויות. ופעם נוספת, בננו היה הכול בשבילנו: המתווך בקשרינו עם העולם החיצון, השומר, השותף והמזכיר — בדיוק כמו שהיה באלמה־אטה, אך בהיקף גדול בהרבה. לשם כך היה עליו ללמוד מחדש את השפות הזרות שהיו מוכּרות לו מימי ילדותו יותר מאשר השפה הרוסית, ושכמעט נשכחו לגמרי בסערת שנות המהפכה.

עבודתנו הספרותית המשותפת החלה. הארכיון שלי והספרייה שלי היו נתונים לגמרי לשליטתו. היה לו ידע יסודי בכתביהם של מרקס, אנגלס ולנין והוא היה בקיא מאוד בספריי ובכתבי היד שלי, בהיסטוריה של המפלגה ושל המהפכה, ובהיסטוריה של הזיוף התֶרמידוֹרי.[10] כבר בספרייה הציבורית של אלמה־אטה, בה שלט אי סדר כאוטי, עבר לב על התיקים של "פראבדה"[11] מהשנים הסובייטיות וליקט את הציטטות הנחוצות ואת מראי המקום בתבונה מופתית.

בלעדי החומר החשוב הזה, ובלי המחקר שעשה לב בארכיון ובספרייה — ראשית בטורקיה, אחר כך בברלין, ולבסוף בפריז — לא הייתי יכול לכתוב אף לא אחד מן המאמרים והכתבים שפירסמתי בעשר השנים האחרונות. הדבר היה חיוני בעיקר בעניין "ההיסטוריה של המהפכה הרוסית", ספר עב כרס, ושיתוף הפעולה בינינו בכתיבתו חרג בהרבה מן ההיבט הטכני. בחירתו העצמאית בעובדות, בציטטות ובאיפיונים קבעה לעתים קרובות את האופן שבו הצגתי את הנושאים וגם את המסקנות.

ב"המהפכה הנבגדת" יש דפים לא מעטים שכתבתי על בסיס הנתונים שסיפק לי בני בכמה שורות במכתביו, ועל בסיס ציטוטים מעיתונים סובייטיים ששלח לי כי לא היו בהישג ידי. הוא העמיד לרשותי גם חומר רב לצורך כתיבת הביוגרפיה של לנין. שיתוף פעולה כזה התאפשר אך ורק בזכות הסולידריות האידיאולוגית ששררה בינינו, חדרה ללשד עצמותינו וזרמה בדמנו. ובעצם מן הראוי ששמו של בני יופיע לצד שמי בכל הספרים שכתבתי מאז 1928.

חסרה לבני שנה וחצי להשלמת לימודי ההנדסה במוסקבה. אימו ואני דרשנו ממנו לנצל את שהותו בחוץ לארץ כדי לחזור ללימודים שזנח. בינתיים הצליחה להיווסד בפְּרִינְקִיפּוֹ[12] קבוצה חדשה של אנשים צעירים מארצות שונות ובּני נמנה עמם. לב הסכים לעזוב אך ורק משום שהשתכנע שבגרמניה יוכל לשרת ביעילות רבה יותר את האופוזיציה השמאלית ב"אינטרנציונל". בעת שחידש את לימודי המדעים בברלין — היה עליו להתחיל כמעט הכול מההתחלה — השקיע את כל כולו בפעילות מהפכנית.

בתוך זמן קצר הוא היה לנציג המִגזר הרוסי במזכירות "האינטרנציונל". מכתביו אלינו מאותה תקופה מעידים עד כמה הצליח להסתגל ולהתאים את עצמו לאווירה הפוליטית בגרמניה ובמערב אירופה; עד כמה היטיב להכיר את האנשים ולזהות את חילוקי הדעות ואת אינספור העימותים שאיפיינו את תנועתנו באותה תקופה. האינסטינקט המהפכני שלו, והניסיון הרב שצבר, סייעו לו כמעט תמיד למצוא בעצמו את הדרך הנכונה.

לא פעם שמחנו לגלות במכתב ששלח, שהנה זה עתה הגיע אל אותם הרעיונות ואותן המסקנות שהפניתי את תשומת לבו אליהם. וכמה עמוקה הייתה שביעות הרצון השקטה שלו מתמימות הדעים שלו ושלנו שנוצרה ללא תיאום מוקדם! אוסף מכתביו של לב סדוב יהיה בלי ספק מקור רב ערך לחקר תולדות האינטרנציונל הרביעי בשלביו המוקדמים.

הבעיה הרוסית המשיכה לתפוס מקום מרכזי בעיסוקיו. כאשר שהה בפרינקיפו היה לעורך בפועל של "עלון האופוזיציה הרוסית" וכאשר הגיע לברלין בתחילת 1931, לשם הועברה המערכת מפריז, נשא באחריות לכל השלבים של הוצאת העיתון לאור. מכתבו האחרון, שנכתב ב־ 4 לפברואר 1938, שניים עשר יום לפני מותו, נפתח כך: "אני שולח אליך עכשיו את גרסת ההגהות בלבד, כי רק מחר בבוקר העלון יראה אור, והאונייה הבאה לא תצא בקרוב." הופעת כל גיליון, אף שלא הייתה מרכז עיסוקו, דרשה מאמצים רבים: כתיבת מאמרים, שִכתוּב, הגהות דקדקניות, הפקה, חליפת מכתבים מהירה עם חברים וכותבים, ולא פחות מכל אלה — גיוס משאבים. ומה רבה הייתה גאוותו על כל גיליון מוצלח!

בשנים הראשונות לאחר שהיגר מארצו, ניהל לב סדוב התכתבות נרחבת עם פעילי אופוזיציה בברית המועצות. אבל ב־1932 ה־ג.פ.אוּ הרס כמעט את כל הקשרים שלנו. היה עלינו לחפש מידע עדכני באמצעות ערוצים עקלקלים. לב היה תמיד דרוך וערוך לחיפוש חוטים מקשרים עם רוסיה, בנסותו לאתר במרץ תיירים חוזרים, סטודנטים סובייטים שלומדים בארצות חוץ או פקידים אוהדים בנציגויות הזרות. כדי לא לסכן את המודיעים שלו, הוא נהג לשוטט שעות רבות ברחובותיה של ברלין ואחר כך בפריז כדי להתחמק מסוכני ה־ג.פ.אוּ שעקבו אחריו. במשך כל אותן שנים לא היה ולוּ מקרה אחד שאדם כלשהו נפגע או סבל כתוצאה מהתנהגות חסרת אחריות או מגילויי אי־זהירות או חוסר שיקול דעת מצִדו של לב.

כינויו בתיקים של ה־ג.פ.אוּ היה "הבן הקטנצ'יק". לדברי המנוח איגנץ רייס[13] נאמר בלוּבּיאנקה[14] יותר מפעם אחת: "הקטנצ'יק פועל בפיקחות. יהיה קשה ל'זקן' בלעדיו." ואמנם, כך היה. בלעדיו היה קשה. סוכני ה־ג.פ.אוּ התברגו אפילו באירגוני האופוזיציה ועטפו את לב ברשת סבוכה של השגחה ופיקוח, תוך קנוניות ומזימות. במשפטי מוסקבה[15] הוזכר שמו בקביעות בצמידות לשמי. מוסקבה חיפשה דרכים להיפטר ממנו בכל מחיר!

עם עלייתו של היטלר לשלטון הוחרם "עלון האופוזיציה הרוסית". לב נשאר בברלין כמה שבועות והמשיך בעבודתו הלא־חוקית בעיתון כשהוא מסתתר מהגסטאפו בדירות שונות. אמו ואני הפנינו את תשומת לבו לסכנה ודרשנו שיעזוב את גרמניה לאלתר. באביב 1932 החליט סוף־סוף לעזוב את הארץ שלמד להכיר ולאהוב ועבר לפריז. העלון הועבר לשם בעקבותיו. הוא חזר ללימודים. היה עליו לעבור מבחן מטעם בית הספר התיכון הצרפתי ואחר כך להתחיל בפעם השלישית את הסמסטר הראשון בלימודי פיזיקה ומתמטיקה. הוא למד בסורבון. תנאי החיים בפריז היו שונים לחלוטין: חוסר כול מתמשך. ללימודים הקדיש זמן מועט, אך בזכות יכולתו המרשימה סיים את לימודיו וקיבל תואר.

רוב מאמציו בפריז, אף יותר מאשר בברלין, היו מוקדשים למהפכה ולשיתוף פעולה ספרותי איתי. בשנים האחרונות החל לב לכתוב בעצמו, בקביעות, בכתבי עת של האינטרנציונל הרביעי.[16] רמזים שונים שקלטתי פה ושם, בעיקר ברשימות שכתב על זיכרונותיו בשביל האוטוביוגרפיה שלי, כאשר שהה עדיין בפרינקיפו, גרמו לי "לחשוד" שהוא ניחן בכישרונות ספרותיים. אבל הוא קרס תחת כל מיני עבודות אחרות, וכיוון שאחזנו באותן הדעות ועסקנו באותם חומרים, הוא הותיר לי את העבודה הספרותית.

למיטב זיכרוני, לב כתב בטורקיה רק מאמר חשוב אחד: "סטלין והצבא האדום — איך נכתבת ההיסטוריה" תחת הפסבדונים א' מַרקין. מרקין היה מלח־מהפכן שאליו נקשרה נפשו של לב בילדותו ורחש לו ידידות שהייתה ברבות הימים להערצה עמוקה. מאמר זה נכלל בספרי "בית הספר לזיוף של סטלין". אחר כך החלו להופיע עוד ועוד ממאמריו בדפיו של "העלון" ובכתבי עת אחרים של האינטרנציונל הרביעי, כולם נכתבו תחת לחץ ההכרח. לב כתב רק כאשר היה לו משהו לומר וכאשר ידע שאיש מלבדו לא יאמר זאת טוב ממנו. בעת שחיינו בנורווגיה קיבלתי בקשות ממקומות שונים לנתח את תנועת הסְטַחַנוֹביסטים[17] אשר במידה מסוימת הפתיעה את האירגונים שלנו. כשהתברר שבגלל מחלתי הממושכת לא אוכל למלא חובה זו, שלח לי לב טיוטה של המאמר שלו על הסטחנוביזם וצירף אליו מכתב צנוע. המאמר נראה לי מצוין כיוון שהציג ניתוח רציני ויסודי, בסגנון תמציתי ובהיר. אני זוכר איזו שמחה אחזה בו למִשמע השבחים החמים שהרעפתי עליו! המאמר פורסם בשפות אחדות ומיד סיפק את נקודת המבט הנכונה על העבודה הקבלנית ה"סוציאליסטית" תחת שבטה של הביורוקרטיה. עשרות מאמרים שהופיעו לאחר מכן לא הוסיפו דבר חיוני או משמעותי לניתוח שלו.

עבודתו הספרותית העיקרית של לב הייתה ספרו "הספר האדום על משפטי מוסקבה" שהוקדש ל"משפט השישה עשר".[18] הספר תורגם ויצא לאור בצרפתית, ברוסית ובגרמנית. באותה עת היינו אשתי ואני עצורים בנורווגיה, כבולי ידיים ורגליים ומשמשים מטרה להשמצות מפלצתיות. קיימים סוגי שיתוק בהם אנשים יכולים לראות, לשמוע ולהבין הכול — אבל הם אינם מסוגלים להזיז אצבע כדי להינצל מסכנת מוות. זה היה סוג השיתוק שהממשלה "הסוציאליסטית" הנורווגית כפתה עלינו.

בתנאים הללו, היה ספרו של לב מתנה שלא תסולא בפז, התשובה המוחצת הראשונה לזייפני הקרמלין. העמודים הראשונים, אני זוכר, נראו לי קלושים. היה זה משום שהם חזרו על הערכה פוליטית שנעשתה בעבר, על המצב הכללי בברית המועצות. אבל מן הרגע שבו התחיל המחבר לנתח באופן עצמאי את המשפט, נכבשתי לגמרי. כל פרק נראה לי טוב מקודמו. "בראבו, לְיֶיבוּסיטְקָה!" קראנו אשתי ואני, "יש לנו סניגור!" אני מתאר לעצמי עד כמה זהרו עיניו מתענוג כאשר קרא את דברי השבח החמים שלנו! כמה עיתונים, במיוחד הביטאון המרכזי של הסוציאל־דמוקרטים הדנים, קבעו בביטחון שהצלחתי, למרות תנאי המעצר הנוקשים, להשתתף בכתיבת הספר שהופיע תחת שמו של סדוב. "אפשר לחוש את עטו של טרוצקי..." זאת עלילה! בספר הזה אין אפילו שורה אחת משלי. חברים רבים, אשר נטו לראות בסדוב רק את "בנו של טרוצקי" — ממש כפי שקרל ליבקנכט נחשב זמן רב רק כבנו של וילהלם ליבקנכט — יכלו עתה לשכנע את עצמם ולו רק על סמך הספר הקטן הזה, שהוא היה לא רק עצמאי אלא גם דמות יוצאת מן הכלל.

לב כתב, באותו אופן שעשה כל דבר אחר; כלומר במצפוניות, תוך לימוד, מחשבה וביקורת. יוהרת סופר הייתה זרה לו. מליצות מתסיסות לא קסמו לו, בלשון המעטה. כל שורה שכתב זוהרת כלהבה חיה שמקורה במזג מהפכני אמיתי וכן.

המזג המהפכני הזה נוצר והתחזק בשל אירועים אישיים ומשפחתיים שאי אפשר להפרידם מן האירועים הפוליטיים הגדולים של תקופתנו. ב־1905 הייתה אִמו ההרה עצורה בבית הסוהר בפטרסבורג. משב רוח ליברלית[19] הביא לשחרורה בסתיו. בפברואר של השנה החדשה נולד הבן. באותו זמן אני כבר הייתי בבית הסוהר. רק שלושה עשר חודשים אחר כך, אחרי שנמלטתי מסיביר, יכולתי לראות את בני.

ההתרשמויות הראשונות שלו היו נשימותיה של המהפכה הרוסית הראשונה שכישלונה הוביל אותנו לאוסטריה. המלחמה שהביאה אותנו לשווייץ הטביעה את חותמה בילד בן השמונה. השיעור הגדול הבא היה גירושי מצרפת. על סיפונה של אונייה הוא שוחח על המהפכה בשפת סימנים עם מסיק דוודים קַטָלאני.

המהפכה הייתה בשבילו כל הדברים הנפלאים ובעיקר השיבה לרוסיה. בדרך מאמריקה, ליד הליפַקס, היכה לְיֵיבִיק בן האחת עשרה קצין בריטי באגרופו. הוא ידע את מי היכה; לא את המלחים שסחבו אותי מעל האונייה אלא את הקצין שפקד עליהם לעשות זאת. בקנדה, בעת מעצרי במחנה המעצר, למד לב איך להחביא מכתבים שלא נקראו על ידי המשטרה ולשלשל אותם לתיבת הדואר מבלי לעורר תשומת לב. בפטרוגראד הוא מצא את עצמו מיד עטוף באווירה של ציד בולשביקים. בבית הספר הבורגני שבו למד בהתחלה, היכו אותו בניהם של ליברלים וסוציאל־רבולוציונרים מפני שהיה בנו של טרוצקי.

יום אחד הוא הופיע בבית "איגוד פועלי העץ" שבו עבדה אִמו וידו נוטפת דם. היה לו ויכוח פוליטי בבית הספר עם בנו של קֵרֵנסקִי.[20] הוא הצטרף לכל ההפגנות של הבולשביקים שהציפו את הרחובות ונמלט אל מאחורי השערים מפני הכוחות המזוינים של ה"חזית העממית", שהייתה קואליציה של קַאדטים, ס.ר ומֶנְשֵביקים.[21] לאחר ימי יולי בא לבקרנו, חיוור ורזה, בבית הכלא של קרנסקי־צֵרֵטֵלי.[22]

בעת ארוחת ערב בביתו של קולונל שהכירוֹ, התנפלו לב וסרגיי[23] בסכינים בידיהם על הקצין שהצהיר שהבולשביקים הם סוכני הקיסר הגרמני. תגובה דומה השיבו למהנדס סֵרֵבּרוֹבסקי, כיום חבר בוועד המרכזי הסטליניסטי, כאשר ניסה להוכיח להם שלֵנין היה מרגל גרמני.[24] לייביק למד מוקדם לחרוק את שיניו הצעירות למקרא השמצות בעיתונות. את ימי אוקטובר עבר בחברתו של הימאי מַרקין, אשר ברגעי הפנאי לימד אותו במרתף את אמנות השימוש בנשק.

כך התעצבה דמותו של הלוחם העתידי. בשבילו המהפכה לא הייתה מושג מופשט. לא! היא חילחלה לתוך כל נקבוביות גופו. מכאן נבעה גישתו הרצינית לחובתו המהפכנית, החל ב"שבתות האדומות" ושיעורי העזר לחלשים. זאת הייתה גם הסיבה שהוא הצטרף ובלהט רב ביותר למאבק נגד הביורוקרטיה.

בסתיו 1927 ערך לב סיור "אופוזיציוני" בהרי האוּרַאל בחברתם של מְרֶצְ'קובסקי ודֵלוֹבּוֹרוֹדוֹב. בשובם, דיברו שניהם בהתפעלות כנה על התנהגותו של לב במשך המאבק החריף וחסר התקווה, על נאומיו הבלתי־מתפשרים במפגשים עם הנוער, חוסר הפחד להיפגע פגיעה פיזית מול פלוגות הביריונים של הביורוקרטים ועל האומץ המוסרי שאיפשר לו להתייצב מול הכישלון בראש זקוף, גאה. כאשר חזר מהרי האוראל, שם התבגר במשך אותם שישה שבועות, כבר סילקו אותי מן המפלגה.

היינו חייבים להתכונן לצאת לגלות. לב לא היה נמהר ואפילו לא הציג חזות של אומץ. הוא היה חכם, זהיר ומחושב. אבל הוא ידע שהסכנה היא חלק בלתי נפרד מן המהפכה ממש כמו במלחמה. כאשר הנסיבות דרשו זאת, וזה קרה לעתים קרובות, הוא ידע איך לעמוד אל מול הסכנה.

חייו בצרפת, שם היו לג.פ.אוּ סייענים בכל מבנה ממשלתי ובכל קומה, היו שרשרת רצופה של סכנות. רוצחים מקצועיים נצמדו אליו לכל אשר הלך. הם התגוררו בדירות סמוכות, גנבו את מכתביו ואת הארכיונים שלו וצותתו לשיחות הטלפון.

כאשר בילה שבועיים לחוף הים התיכון בחופשתו היחידה במשך תקופה ארוכה, לאחר מחלה — התברר כי סוכני ה־ג.פ.אוּ התגוררו בחדרים ששכרו באותו פנסיון. וכאשר הוא התכונן לצאת למולוז לפגישה עם עורך דין שווייצרי בקשר לפעולה משפטית נגד ההשמצות בעיתונות הסטליניסטית — כנופייה שלמה של סוכני ג.פ.אוּ ארבה לו בתחנת הרכבת. היו אלה אותם האנשים אשר רצחו מאוחר יותר את איגנץ רייס. לב ניצל ממוות בטוח, מפני שחלה בערב היציאה, ובשל חום גבוה לא יכול היה לעזוב את פריז.

כל העובדות הללו מתבססות על חקירות הרשויות המשפטיות בצרפת ובשווייץ.[25] וכמה סודות עדיין מחכים להיחשף? חבריו הקרובים ביותר כתבו לנו לפני שלושה חודשים שהוא נתון לסכנה ישירה ומיידית בפריז ודרשו שיעזוב את צרפת וייסע למקסיקו. לב אמר להם שהסכנה אמנם קיימת, אבל פריז משמשת מרכז חשוב מדי, ולנטוש אותה עכשיו יהיה בחזקת פשע. אנחנו לא יכולנו לעשות דבר אלא להיכנע לנימוק הזה.

כאשר בסתיו של השנה שעברה החלו כמה סוכנים סובייטים לנטוש את הקרמלין ואת הג.פ.אוּ, נמצא לב באופן טבעי במרכז האירועים הללו. חברים אחדים התנגדו להתחברותו לבני הברית החדשים שלא עברו את מבחן הנאמנות. "ייתכן שזאת פרובוקציה", אמרו. לב ענה להם שאין ספק שיש כאן גרעין של סכנה, אבל אי אפשר לפתח תנועה חשובה בעמידה מן הצד. גם בפעם הזאת נאלצנו לקבל את לב כפי שעיצבו אותו טבעו והמצב הפוליטי. כמהפכן אמיתי הוא העריך את החיים רק על פי אַמת המידה של תרומתם למאבקו של הפרולטריון.

ב־18 בפברואר 1938 פירסמו עיתוני הערב במקסיקו ידיעה קצרה על מותו של לב סדוב בפריז בעקבות ניתוח. הייתי עסוק בעבודה דחופה ולא ראיתי את העיתונים האלה. דייגו רִיבֵרָה,[26] ביוזמתו, בדק את הידיעה באמצעות הרדיו והגיע אלי עם החדשות הנוראות. שעה לאחר מכן סיפרתי לנטליה על מותו של בננו — ממש באותו חודש לפני שלושים ושתיים שנים, עת בישרה לי על הולדת בננו בהיותי כלוא בבית הסוהר. כך הסתיים בשבילנו ה־16 בפברואר, היום השחור ביותר בחיינו האישיים.

ציפינו להרבה דברים, כמעט לכל דבר, אבל לא לזה. כי רק זמן קצר קודםלכן כתב לנו לב שהוא מתכוון להתחיל לעבוד כפועל בבית חרושת, ובאותה הזדמנות הביע את תקוותו להתחיל לכתוב למכון מדעִי את תולדות האופוזיציה ברוסיה. היו לו תוכניות רבות. יומיים בלבד לפני שנודע לנו על מותו, קיבלנו ממנו מכתב — היה זה ב־4 בפברואר — כולו שופע אומץ וחיוניות. הנה הוא מונח כאן לפניי: "אנחנו עושים הכנות," כתב, "לקראת המשפט בשווייץ, שם המצב מעודד מאוד הן מבחינת מה שנקרא 'דעת הקהל' והן מבחינת עמדתן של הרשויות." והוא ממשיך ומונה כמה עובדות וסימנים מעודדים. מן המכתב נודף ביטחון באשר לעתיד. "לסיכום, אנחנו רושמים נקודות לזכותנו," הוא כתב.

מאין, איפוא, אותה מחלה ארורה, המוות הפתאומי? בתוך פחות משבועיים? בעבורנו השאלה אפופה מסתורין. אך האם היא תתבהר אי פעם? ההשערה הראשונה והטבעית הייתה שהרעילו אותו. סוכניו של סטלין לא התקשו להגיע אל לב, אל בגדיו, אל האוכל שלו. האם המומחים המשפטיים — בלי להיות כבולים בשיקולים "דיפלומטיים" — מסוגלים להגיע למסקנות סופיות בזמן הזה? אמנות ההרעלה, בהקשר לכימיה לשימוש צבאי, התפתחה בימים אלה מאוד מאוד. ברור שסודותיה של אמנות זו אינם בהישג ידם של בני תמותה רגילים. אבל למרעילים של הג.פּ.אוּ יש גישה לכל דבר. סביר בהחלט לחשוב שנעשה שימוש ברעל שאי אפשר לגלותו לאחר המוות אפילו בבדיקה דקדקנית ביותר. ומי יערוב שהבדיקה אכן תהיה דקדקנית?

האם הם רצחו אותו בלי צורך להזדקק לכימיה? הצעיר הזה, היצור הרגיש והעדין עד מאוד הזה, אולץ לשאת בקירבו יותר מדי. השנים הארוכות של מסע התעמולה נגד אביו ונגד חבריו הוותיקים ביותר, אותם אנשים שמילדותו הורגל להעריץ ולאהוב, כבר זיעזעו מאוד את האורגניזם הנפשי שלו. כניעתם זה אחר זה של חברי האופוזיציה היכתה בו לא פחות.

אחר כך באה ההתאבדות של זִינָה, בתי הבכורה, אשר סטלין, ברוב בוגדנות ומתוך נקמה לשמה, קרע מילדיה, ממשפחתה ומסביבתה. לב מצא את עצמו אחראי לגופתה של אחותו הבכורה זינה ולבנה היתום בן השש. הוא החליט לנסות להתקשר בטלפון לסרגיי, אחיו הצעיר, במוסקבה. אם בשל מבוכתו הרגעית של הג.פ.אוּ אחרי התאבדותה של אחותו זינה, ואולי משום שהם קיוו לצותת ולחשוף מידע, או קיוו לקשר טלפוני, ובניגוד לכל הציפיות, הקשר נוצר. לב יכול היה למסור את ההודעה הטראגית בקולו שלו לאחיו במוסקבה. זאת הייתה השיחה האחרונה בין ילדינו, האחים שנדונו לאבדון, בעת שגופתה של אחותם הייתה עדיין חמה.

מכתביו של לב אלינו לפרינקיפו היו תמציתיים ועצורים עת תיאר את הזוועה שחווה. הוא חסך מאיתנו יותר מדי. אבל בכל שורה אפשר היה לחוש את הלחץ הנפשי הכבד מנשוא.

לב נשא קשיים חומריים וחֲסָכים בקלות, בהתלוצצות, כמו פרולטָר אמיתי, אבל אין ספק שאלה הותירו בו סימנים. גורמים מציקים הרבה יותר היו השפעותיהם של עינויים מוסריים שבאו אחר כך. משפט השישה עשר במוסקבה ואלה שבאו בעקבותיו,[27] האופי המפלצתי של ההאשמות, העדות מעוררת הסיוטים של הנאשמים, ביניהם סמירנוב ומרצ'קובסקי שאותם הכיר לב מקרוב ושאותם אהב; מעצרם הבלתי צפוי של אביו ואִמו בנורווגיה ותקופה שנמשכה ארבעה חודשים ללא חדשות מהם; גניבת הארכיונים, ההעברה המסתורית של אשתי ושלי למקסיקו; המשפט השני במוסקבה עם עוד האשמות הזויות, היעלמותו של אחיו סרגיי שהואשם "בהרעלת הפועלים".

אנשים לאין ספור שהיו בעבר חבריו הטובים או כאלה שנשארו חבריו הטובים עד לסוף המר, נורו למוות. הרדיפות וניסיונות ההתנקשות של הג.פ.אוּ בצרפת, רציחתו של רייס בשווייץ, השקרים, ההשפלות, הבגידה, ההפללות — לא! הסטליניזם בשביל לב לא היה מושג פוליטי מופשט אלא אינספור מהלומות מוסריות ופצעים נפשיים. בין אם האדונים במוסקבה השתמשו בכימיה ובין אם לא — כל מה שהם עוללו בעבר היה בו די כדי לחסלו. המסקנה היא אותה מסקנה: הם היו אלה שהרגו אותו. את יום מותו הם סימנו בלוח התֶרמידורי שלהם כחג גדול.

לפני שהם רצחו אותו, הם עשו כל שביכולתם להכפיש ולהשחיר את בננו בעיני בני זמנו והדורות הבאים. קַיִן דז'יגאשווילי[28] וחבר מרעיו ניסו לתאר את לב כסוכן הפשיזם, כלוחם מחתרתי להחזרת הקפיטליזם לברית המועצות, כמארגן תאונות רכבת ורצח פועלים. כל מאמציהם של בני הבליעל הם לשווא. טונות של לכלוך תרמידורי נרתעו ונשטפו מדמותו הצעירה, ולא השאירו עליו אפילו כתם. לב היה בן אדם נקי לגמרי, ישר, וטהור. הוא יכול היה לספר את סיפור חייו — הקצרים כל כך — בכל מפגש של מעמד הפועלים, מדי יום ביומו, כפי שניסיתי אני לעשות זאת כאן בקצרה. לא היה לו שום דבר להתבייש בו או להסתיר.

אצילות נפש מוסרית, זה היה ה"פגם" הבסיסי באופיו. הוא שירת בעקביות את מאבקם של המדוכאים משום שנשאר נאמן לעצמו. טבעו ונסיבות היסטוריות עשו אותו לאדם הרואי. האירועים הרי הגורל המרחפים עתה מעל ראשינו זקוקים לאנשים כאלה. אילו חי עדיין והיה נוטל חלק באירועים הללו, יכול היה להפגין את כל גדולתו. אבל לב לא חי. לב שלנו, ילד, בן, לוחם הֵרואי — איננו עוד!

אִמו — האדם הקרוב אליו ביותר — ואני, חיים עתה את השעות הנוראות הללו, מעלים את דמותו, קו אחרי קו, ואיננו יכולים להאמין שהוא כבר איננו, ובוכים, כי אי אפשר שלא להאמין. איך נתרגל לרעיון שעל פני האדמה לא נמצאת עוד הישות האנושית החמה שקשורה אלינו בעבותות איתנים של זיכרונות משותפים, של מחשבות משותפות ושל חיבה עמוקה. איש לא הכיר אותנו על מעלותינו וחסרונותינו כפי שהוא הכיר אותנו. הוא היה חלק משנינו, החלק הצעיר שלנו. יום־יום זרמו אליו לפריז מחשבותינו ורגשותינו במאות ערוצים. יחד איתו מת בָּנו כל מה שנותר צעיר בתוכנו.

היה שלום, לב, שלום חבר יקר שאין שני לו. אמך ואני לעולם לא תיארנו לעצמנו ולא ציפינו שהגורל יטיל עלינו את התפקיד הנורא הזה של כתיבת ההספד עליך. חיִינו באמונה שלמה שאחרי מותנו, אתה תהיה זה שתמשיך את מאבקנו המשותף. אבל לא יכולנו להגן עליך. שלום לך, לב! אנו מנחילים את זיכרךָ הנקי ללא רבב לדור הצעיר של פועלי העולם. אתה תמשיך לחיות בלִבּם של כל אלה שעובדים, סובלים ונאבקים למען עולם טוב יותר. הנוער המהפכני של כל המדינות: קבלו מאיתנו את זיכרוֹ של לב שלנו, אַמצו אותו כבנכם, הוא ראוי לכך, והניחו לו ליטול חלק — מעתה כמשתתף סמוי — בכל מאבקיכם, כי הגורל מנע ממנו את האושר להשתתף בשמחתכם בעת הניצחון הסופי.

לב טרוצקי

קוֹיוֹאַקאן, מקסיקו, 20 בפברואר 1938