החברה הלן ואני
**
אחד הזיכרונות הראשונים בחיי קשור במה שאירע ביום חורפי, גשום ואפור, כשעננים נמוכים וכבדים ספוגי מים איימו להיפתח ולהישלח נזעמות.
בתחילת שנות השישים, בהיותי כבן שבע או שמונה, הייתי בבית יחד עם אמי העונה לשם סוזי ופחות לשמה העברי, בלהה. הורתי ביכרה, כדבר טבעי ומובן מאליו, שלא להשאירני בגפי ברצותה ללכת לרחוץ את גופה במקלחת הנשים הציבורית בקיבוץ, השוכנת במרכז המחנה בצמוד לצמד עצי אזדרכת תמירים.
איני זוכר שראיתי את אמי מתפשטת לנגד עיניי, גם איני זוכר שראיתי אותה אי פעם עירומה, אם כי ספק אילו היה הדבר כך.
אף לא מתקלחת אחת מבין השבע או השמונה ששכנו בתוך עיניי, בהן אמהות של חבריי בני גילי, לא התרגשה מנוכחותי. לא היתה מי שהתביישה, שבפניה נרשמה איזושהי מבוכה קלה שבקלות. אף אחת לא הרגישה צורך להרגיש שונה, נחשפת ואחרת לנגד זוג עיניי הפעורות והשקודות.
״מה בכלל יכול להבין ולתפוס ילד ממראי וממעשיי גם כאשר, למשל, מנקה-מחטטת אני בסבון ׳תמר׳ או ׳רות׳ בוואדי שבין ישבניי,״ ודאי הרהרו לעצמן הנשים, בנות השלושים פלוס, בראותן אותי מביט בהסתר לעברן כצופה בסרט.
בחוץ ירד הגשם ללא הפסק.
לא מצאתי קשר והתאמה בין גוף הילדה המוכר מהמקלחות המשותפות בבתי הילדים לבין גוף הנשים, כפי שמצאתי במראה, בהיגיון, ברגש, ביחסיות ובפרופורציות בין גופי כילד לגוף אבי כמבוגר. שונים לחלוטין השדיים הפיסוליים, בעלי האופי האתרוגי השונה מאישה לרעותה. היופי לוכד עיניים, לעומת גוף הילדה המשעמם והמרדים, שלה חזה שטוח כשלי וכשל אבי. שונה המשולש שבין רגלי הילדה, שהוא גלוי, בעל צורה גיאומטרית ברורה, מזה החבוי והמוסתר כלא היה של האישה.
מה פתאום שיער מקורזל, סמיך, ג׳ונגל של ממש, דווקא על אותו משולש אצל האישה, השתאיתי, הרי כל גופה לבד מראשה אינו שׂעיר. לעומת זאת, הגיוני שלגבר יהיה שיער באותו מקום. לנו יש שיער בכל מקום אפשרי בגוף. בפרצוף על הלחיים. לחלקנו אף בגב ובישבן. גורילות קטנות.
עמדתי ניצב איתן ליד הספסלים המקובעים-תפורים לקיר המערבי, שעליהם הונחו בגדי החברות הנקיים, מסודרים בערימות נוחות לגישה ולמציאה.
עיניי נפערו קמעה. הבטתי נינוח במתקלחות המתחלפות ביניהן. שלושה ברזים. כל חברה בתורה הרטיבה עצמה, יצאה מכוך הרחצה והסתבנה. בה בעת ניצלה חברתה את זמן הברז הפנוי להרטבה ראשונה, או שנייה לשמיטת קצף הסבון. סמיכות האדים בעיצומו של יום חורף קר וקודר יחד עם מראות עיניי יצרו תחושת מסתורין.
השתעשעתי בחזייה הקרובה ביותר אליי. לא ידעתי עדיין שיש לשייכה לחברת הקיבוץ הלן. שדיה נראו בעיניי דשנים מכפי שחישבתי את גודל תאומי אוהלי הבד המחוברים ביניהם, מלאי נוכחות יותר מכפי שיכולתי להעלות בדעתי ובדמיוני כאשר היא מתהלכת לבושה בבגדים.
אנה ואנה הסתובבתי על צירי, משתאה למעשיי, מנסה להצמיד ולהלביש את החזייה לזוג ישבניי, למדוד ולהשוות לאחד מצמדי העופרים שמול עיניי.
ניחשתי שהחזייה שייכת לחברה פולין, ידידתה של אמי, שהיא בעלת הומור קליל וסביר, נוחה לבריות ורחוקה מלהיות מתוחכמת, גם לא קלת דעת להכעיס. תרתי לרגע אחר שפיצים בישבניי, כמו בפסגות האוהלים אשר בידיי, לפי גמר חיתוך-עיצוב התפר העליון, כאילו פטמות יימצאו שם.
רטובה וספוגת סבון ניגשה אליי בזריזות וברטט של חופזה החברה הלן. ידעתי בעשירית השנייה לשייך את החזייה שבידיי לדמות השועטת לעברי. המראות שמול עיניה, נטולות משקפי הראייה, לא היטיבו עמה. לרגע נראתה מישהי אחרת, לא מוכרת. מצמוץ עיניים מרצד השתלט עליה. שערותיה הרטובות, המצופות והספוגות שמפו, כיסו שליש מפניה, צרבו עיניה.
ללא בקשה ואזהרה ניסתה להשיב אבידתה, שולחת יד נמרצת לעבר החזייה שבידי. חשבתי שהיא משתפת פעולה עמי במשחק, שבעלת יצר השתובבות היא, כשלי. את החזייה העברתי מיד ליד.
הלן עומדת חצי מטר ממני, כולה עירום קינטי. שדיה מקפצים מצד לצד בשובבות של תזזית חסרת שליטה, מדגישים שהם האיברים היחידים בגופה שאינם סרים לפקודת המוח, איברים ללא עצם.
נסוגותי מעט לאחור, מכוון את חזייתה כך שתחצוץ בינינו.
״קו-קו... קו-קו...״ אמרתי בחיוך בעת שהבטתי לעברה מצד לצד של החזייה, כמשחק מחבואים של הורה עם בנו הפעוט.
אי-הצלחתה לסטור על לחיי הימנית באופן מושלם החדירה בה רוח התלהטות קרב. פניה הפכו אודם ועיניה רשף. הרצפה החלקה-רטובה, הרוויה בסבון שנשר מגוף המתקלחות, לא היטיבה עם החברה הלן, שהחליקה באחת בכל מסת גופה ארצה בקול נפילה עז, בעת ניסיונה לסטור לי בשנית. כשידי אינה מרפה מחזייתה המורמת למחצה, הייתי כדייג המחזיק בחכה, ממתין לטרפו.
עיני המתקלחות התמקדו בחברה הלן ובי כעיני תרנגולות הנחרדות מרעש פתאומי. נפילתה בכל כובד רמ״ח איבריה תורגמה לתבוסה שאין להשלים עמה בשום פנים ואופן, למאבק על הצדקת הקיום, על האגו.
אינסטינקטיבית, ובקור רוח שאיני יודע מהיכן גייסתי, לכדתי וצבטתי את פטמתה השמאלית, הבולטת והדגושה. במקביל הישרתי מבט לעבר עיניה שביטאו תימהון ואולי גם בקשת רחמים ואף עזרה.
אילו היתה זו ברטה הגבוהה, ודאי שלא הייתי מצליח בלכידת צביטה שכזו, לא רק מפני גובהה אלא בעיקר מפני שפטמותיה שקועות מעט. ודאי הייתי לוכד את אפה הגדול והבולט, שנראה כלא שייך לשאר חלקי פניה היפים, כמבטלם, או אילו היתה זו אליסה, שפטמותיה בלטו במילימטרים זניחים, התערבבו ונמהלו בצבעם הבהיר של שדיה, סביר שהייתי לוכד את אחת מאוזניה שהיו היחידות לקרוץ לי.
שניות ארוכות אחזתי בחוזקה בפטמה, בנסותי להסיח את דעתה של הלן ממתקפה נוספת. לשנייה הרפיתי ומוללתי קמעה את פטמתה, כאילו ידעתי פוטנציאל של הנאה בדבר. בדממה שנפלה נשמעו המים הזורמים בקצב אחיד. האדים לא פסקו להתעבות, להיראות כערפל.
הבהרתי לחברה הלן, מנהלת החשבונות של הקיבוץ, שאיני שק החבטות הרפוי והרופס שלה, שאיני הרכוש שלה, כפי שחשבה. בדיוק כפי ששוכנעה בילדותה שהעולם עגול, ושלבן זוגה לנישואים קוראים אלברט, והוא מכונה בפי כל מכיריו ״ברט כל יכול״, בגין ראשו ההנדסי, ידיו הטובות, ראשו העיוני וכל עולמו התרבותי, האסתטי וההשכלתי.
צעקתה של אמי להפסקת אש ולהפרדת כוחות סיימה את המאבק. באיטיות הרפיתי מהפטמה, אגב חפינת שדה הרך לרגע בכף ידי, כשקילת חפץ. רטט של עונג בלתי מפוענח אחז בי.
פטמתה של הלן הזדקרה, נבדלת בהתאדמותה, בטקסטורה שלה, משכנתה הימנית, הרדומה, שלא זכתה למגע, כמו מדובר בעופרים של שתי נשים שונות.
״אייי... איי... אאא... ילד חוצפן שכמוך, אני עוד אראה לך ולאמא שלך מה זה,״ הפטירה הלן בקול חנוק, זועק, תוך כדי נסיגה כשגבה וישבנה הסימטרי הנאה והנעים למראה, הבולט-חצוף בערטולו, מופנים לעברי. היא נעה לעבר אחד מברזי המקלחת שהתפנה במהירות לכבודה, לעידון ולריכוך עלבונה, מבקשת להשיל מעליה את סימני הסבון, הקצף וזיכרון האירוע עמי.
״מה אתה עושה לאבא ולי? מה אתה רוצה שיחשבו עלינו בקיבוץ, יצחק? שבגללך נעזוב את הקיבוץ?״ שנייה ארוכה חלפה עד שהוסיפה אמא לשאול בגערה, כולה אחוזת עלבון צורב, בעודה מסוגלת להביט לעבר הקרקע בלבד: ״שנחזור לאנגליה? ללידס? זה מה שאתה רוצה?״
״כן,״ צעקו החברה הלן ושתי מתקלחות בלתי מזוהות במקהלה.
ידעתי שבזמנים שונים של הצפת מבוכה ואצבע מאשימה, אמי אינה מתכוונת לממש את איומיה, שגם לרַצות את המתקלחות ביקשה. ״Helen is right,״ אמרה בפנים מעוותות החברה הִילְדָה באומן, העגולה והרכה בכל חלקי גופה, המהווה אנטיתזה לאישיותה הקרה, החדה, הלא מצודדת, כשהיא מוסיפה לסיום מנוד ראש מהנהן לעבר הנשים שלצדה. מתקשה להאמין שאף אחת מהשומעות אותה לא מזדהה עמה.
״צא החוצה! and wait for me״ צעקה אמי לכיווני, בעודה מתנגבת ומתלבשת בזריזות, מתרשלת בניגוב גופה כיאות.
״נכון! שיצא החוצה,״ אמרה החברה מורין בקול חד כתער של נחישות ובוז ובפנים קשות וחמוצות כשל אשל שפג תוקפו. ״Fuck... fuck... fuck...i״ סיננה דרוכה מבין לסתותיה הצמודות כמלתעות, כמו היתה לכלבה מאיימת ונרגנת, במבטא לנקשרי-מנצ׳סטרי המצטלצל זר לחלוטין להתרחשות.
״שו, שו, שששש...״ הגיבו כמה נשים ברצותן להחזיר את השקט המוכר כתמיד למקום. שהרי קיים איסור טוטאלי על קללות, ואף על חשיבה עליהן. לא ייפלא שחברת הקיבוץ מורין ובן זוגה חזרו לבריטניה הרחוקה. לא הסתגלו לעדריות של מותר ואסור, לחנק המחשבה, הביטוי והרגש.
״We are not in Russia,״ נהגה מורין לומר לא אחת ללא שמץ של מורא, אפילו הקפיץ העניין חברים ספורים שלא ראו ברוסיה אויב.
אמי לא הבחינה שלא שמעתי ממש בקולה, רק זזתי שני מטרים, לפינה המרוחקת, שהאדים ישכיחו, יעמעמו נוכחותי.
הלן הביטה לתקרה, ידיה פשוטות לצדדים, באומרה לאמי:
״מישהו אמר שמותר לבנך הלא מחונך, כן... הלא מחונך, לגעת בחזייה שלי? מישהו בעולם נתן לו רשות לעשות כל מה שנכנס ועובר לו בראש?!״
בקלות קיבלה אמי את הערותיה של הלן. אך לפני שבוע נזכרה שהעירה בנחישות מאיימת לבתהּ ולשאר בני כיתתה לא לעלות על הדשא. ״תלכו אך ורק על המדרכות,״ דרשה בכל תוקף, בכל הביטחון העצמי המגויס ונטול השאלות והספקות, כאילו עלולים השמים לקרוס, כאילו כל בני הקיבוץ נוצרו ברחמה, כמו גם ברחמה של הלן ושל כל שאר נשות הקיבוץ. רחם הקומונה והקולקטיב. משל בשר ודם הוא הקיבוץ, גוף אלוהי-שמימי המזריע את האמהות יחד עם האבות במיטה, פולש לגיטימי שלישי, סנדוויצ׳י בין הסדינים, ולכן נכון ברור ומתחייב לכל חבר וחברה להצמיח אותי כמו כל בן משק וקיבוץ אחר, כראות רוחם ועיניהם.
בעוד אמי פוסעת בראש כואב לעבר הדלת, ניגשה לעברה שכנתה הטובה, החברה פולין, ואמרה בלחש, לאחר שנדמה היה לה ששתיהן יצאו מטווח ראייתן ושמיעתן של שאר המתרחצות:
״תראי איך הלן התנהגה, absolutely silly woman. אז מה אם היא מנהלת חשבונות ויש לה B.A. degree מקיימברידג׳ ו-M.A. degree מאוקספורד University ובהצטיינות. היא מאה אחוזים לא מראה את זה.״
אמי הנהנה לאות תודה ועידוד, התאוששה, וחיוך קל נמרח על שפתותיה.
״פולין, you are right, הלן באמת silly. היא משוכנעת, after all, שאם נולדה בברלין עד שהועברה ללונדון כילדה להוריה הרופאים, לפני שהנאצים הרגו שישה מיליונים של יהודים, יש לה יותר ממאה אחוזים של שכל, שמותר לה לעשות הכול, what ever she wants and likes.״
פולין מחבקת את אמי מלוא זרועותיה. כולה עירומה ונוטפת מים, מרטיבה את בגדיה. עיניי משוטטות על צורתה הרב-ממדית.
״הלן חושבת שהיא הבת של אלברט איינשטיין לפחות, אם לא של זיגמונד פרויד, שהם אלו שהאכילו אותה בכפית וניגבו את הפה שלה במפית. ׳אני חלק ממשפחה מכובדת מאוד,׳ היא אומרת בכל פעם שהיא מרגישה foolish או down. אני מופתעת, סוזי, שהיום היא לא אמרה את המילים האלה, שלא התגאתה בעצמה.״
״מה הייתי עושה בלעדייך, פולין,״ מגיבה אמי בקצרה ומשמיעה אנחת רווחה. פולין מרפה מחיבוקה, חושפת גוף נוכח ומפעים, לא מפסיקה בדבריה:
״אם הלן היתה מבינה שלהיות סנוב זה רע, ודאי היתה מתנהגת אחרת. היא כלל לא רואה שהיא סנובית. היתה יכולה לתרום הרבה to the Kibbutz, אם היתה קצת modest. הסנוביזם גומר ומקלקל לה את ה-common sense.״
לרגע קט שכחה אמי שאוזניים אפשריות לכותל, שאולי החברות הלן או מורין, או אולי גם מישהי נוספת אחרת יכולות לצותת לשיחה ולפיכך לפעול נגדנו, חלילה, לכן קירבה אחר כך פיה לאוזני פולין והמשיכה בלחש:
״הלן משוויצה שהיא יודעת את כתבי ניטשה ומרקוזה בעל פה. נניח שזה נכון. So what, for Christ׳s sake.״
פולין הישירה לעברי מבט מחבב וחם. נעה לכיווני, בטנה בגובה עיניי, מלטפת ראשי קלות, בעדינות שהעבירה בי צמרמורת של נעימות וכוח. לרגע עלה בראשי לגעת, ללטף, לתפוס קלות ולחוש את פטמתה ושדיה. חזר החשק לגעת ולחוות את גוף האישה הקרובה. מרחק נגיעה אחת רכה הפריד וחצץ בין הדמיון למעשה, בין התשוקה למימושה - בינינו.
״תראי, סוזי, איזה ילד מתוק יש לך,״ אמרה פולין בעת שהתקרבה לאמי. ״ילד, הילד שלך... הלן לא יודעת מה זה ילד כאשר היא מגיבה באלימות אל ילד בן שבע. כיתה בי״ת, נכון? עשתה מעצמה צחוק. דיקנס, That׳s what she knows. אל תתרגשי, היה מגיע לה שיעור, Take it easy, dear. אז מה אם היא ויתרה על חיי אצילות, עושר ויוקרה באיזה רובע עשיר בלונדון למען אידיאלים של חלוציות, שוויון, שיתוף ו-Zionism, למען חיים בצמצום, למען חיים עם soul and spirit? בגלל זה נכון לעשות ככל העולה על רוחה ודעתה, על ה-emotional והשכל שלה?? מה פתאום להשתולל! No way. שתשתוק.״
פולין החדירה באמי כוח להתנתק מעט מרגשי האשמה.
״היא חושבת שיש לה זכויות בלי סוף, בגלל הרנטות מגרמניה שהיא מעבירה כל חודש לקיבוץ. גם באספות החברים היא מדברת בכל הזדמנות שרק אפשר. יודעת לדחוף את האף שלה גם איפה שלא צריך. מדברת כל פעם רבע עד חצי שעה, for Christ׳s sake. בגללה ובגלל החבר ג׳וני הירש, שתמיד שוכח את עצמו בציבור, החליטו להקציב זמן לכל מי שמבקש לדבר. בגללם קנינו פטיש מעץ, weapon against the ׳bla bla׳ members.״
״בדיוק כך, that׳s right, איך לא חשבתי על זה, סוזי. הלן לקחה על עצמה להיות כלב השמירה שלנו. הפעם גם של איציק, הבן שלך.״ פולין הביטה בי בחיוך מפרגן ומבין, תוך כדי המשך דבריה:
״הלן בטוחה שרק לה יש obvious שכל בראש. עזבי אותה, סוזי, אל תתרגשי ממנה. To hell with her.״
אמי הביטה לכיוון שעונה, מגלה ששנינו מאחרים לארוחת הארבע הביתית, שעת התה עם אבא שנערכת מדי יום בחמש אחר הצהריים בדיוק. את השעונים ניתן לכוון על פי השעה שבה היינו מתיישבים יחדיו לשולחן. אמא התקרבה לפולין, נשקה ללחייה והוסיפה מילים מסכמות:
״אבל למה יצחק היה צריך למשוך ולצבוט בפטמה של אישה מבוגרת? יצחק יכל למשוך להלן בשערות, זה כואב not less. צורעס. לא רוצה לדעת מצורעס. You, פולין, וגם אני, לא היינו רוצות לקבל מה שהלן קיבלה. צורעס.״
״איך איציק היה מושך להלן בשערות? הלן הרי גבוהה מאיציק בהרבה, סוזי.״
״שכחת שהלן התכופפה לתת סטירה, החליקה ונפלה? בטח שהוא היה יכול להגיע לשערות שלה. Anyway, מה שהיה היה. נכון, יצחק?״ אמרה אמי והביטה בי במעט כעס, לא ממש מבקשת תשובה.
חיוך של מבוכה התפשט על פניי. חיוך שהתפרש כממזרי, כניצחון אישי, חיוך המזמן בראשה של אמי פחד מצורעס נוספים.
״הצורעס בראש של הלן. למה שיהיה בראש שלך, סוזי, היא הגפרור שהדליק את האש,״ השיבה פולין מילות פרידה.
״Let׳s go. Don׳t say a word, not one single word,״ פקדה עליי אמי בזעם כבוש, וכעבור רגע פתחה את דלת המקלחת הציבורית. שנייה ארוכה עמדה בין המשקופים. אור השתקף סביב דמותה. נראתה כבבואה של עצמה, כצללית עמומה ושחורה שהלכה ונבלעה בחלל מחנה הקיבוץ. השמש צצה מבין ענני הגשם הכבדים, דחקה אותם בקלות. גשם זרזיפי ירד בעדינות, ללא הפסק.
הקשת לא איחרה להיראות בצבעיה מחממי הלב. השתקפה בבהירות על יפי גווניה הבוהקים-פסטליים מעל פסגות ההרים המוריקים, העוטפים בחצי גורן את מושב העובדים השכן. הגשם דחק והדביק את האבק לקרקע. לא היתה יכולה להיות ראות טובה יותר.
איני מאמין שסוזי, אמי, ראתה את הקשת, את תבנית יופייה, שכלל חיפשה אחריה, שידעה את אפשרות הימצאותה במרחב בעת גשם ושמש בצוותא.
הליכתה הואצה מפסיעה לפסיעה, מבהירה חד וחלק שלא נלך יחדיו, בקצב אחד ובשורה אחת, לא יעזור בית דין, שכמו הרעם אחר הברק, כך מקומי להלך מאחור.
