1
אבי נהג לספר לי בגאווה כי בלילה שבו נולדתי, בטרם הגיחי מרחם אמי, חלם חלום נבואי: אחיו הבכור בישר לו בחלומו כי זכה לבן זכר. באמי אחזו באותו הלילה צירי לידה. משלא הניחו לאבא להישאר לידה בבית החולים ולסמוך אותה בסבלה, חזר הביתה, נרדם וחלם את חלומו. אני לא הבינותי מה פלא יש בחלומו: ברור וידוע היה כי בו בלילה תלד אמי, והאפשרות כי תלד בן הייתה סבירה לא פחות מזו שתלד בת...
2
זיכרון ראשון. רבים אומרים כי זיכרון ראשון הוא לרוב זיכרון טראומטי. בסקר חובבני שערכתי בין קרובים וחברים הוכיחה התזה את עצמה. עדיין אני שואל את עצמי אם כוחה יפה ותקף רק לזיכרונות של יהודים...
הזיכרון הראשון שלי משיב אותי לימי מלחמת השחרור. בבית הדירות שלנו לא היה מקלט. בעת סכנה היו דיירי עשר הדירות מצטופפים בחדרה היחיד של משפחת פ' שבקומת הקרקע. אני זוכר אפוא המון אדם ישוב בצפיפות, דממה מוחלטת, ואור קלוש ודלוח שמפיקה נורה בודדת המתנודדת על חוט.
3
שלושה יצורים חביבים ליוו את שנות ילדותי: ראש וראשון להם דוב גדול ושמן שפרוותו הצחה הלכה והצהיבה ברבות השנים. בזקנתו של דובי נשחקה ונתפוררה הפרווה בכפות רגליו ונאלצנו לגרוב לו גרביים. אך כבר ביום שהגיע בראשונה הביתה נמהלה שמחתי בעצב: נ', שכנתי וחברתי, משכה בחזקה בשרשרת ארוכה שנשתלשלה מאפו של דובי, ניתקה אותה ממנו והותירה פצע קטן בפרוותו. אמי ניחמה אותי והסבירה שגם דובים אוהבים חירות, ואינם חפצים כי ימשכו אותם באפם ויוליכו אותם כנגד רצונם.
שני לדוב הייתה הבובה שגם לה לא ניתן שם. פשוט בובה (במלעיל), שעוצמת ופוקחת את עיניה התכולות ובוכה כאשר לוחצים קלות על בטנה. מנגנון הבכי נתקלקל חיש מהר; "אתה רואה?" היה אבא אומר לי "בובה אינה בוכה, אז למה ילד מגודל שכמוך בוכה?!" בובה הגיעה חבושה בפאה נוכרית. אימא מיהרה והשליכה את הפאה לאשפה מחשש שזו תצבור לכלוך שיפגע, חלילה, בבריאותי.
השלישי בחבורה היה בולפס, בובת בקליט (מין פלסטיק קשיח), צלם איש שמנמן, מצחיק וקירח, דומה מעט למראי דהיום. אני בחרתיו מתוך שלל בובות בחנות צעצועים ברחוב נורדאו שבעיר ילדותי, חיפה. אני זוכר כי כלל לא התלבטתי: אך ראיתיו וכבר נתתי בו את עיני לטובה וידעתי כי נועדנו זה לזה. כף רגלו השמאלית של בולפס נשברה כשנפל בלילה מן הלילות מן המיטה, אך מומו לא גרע מאהבתי אליו. שמו, בולפס, קוֹרָא לו, כפי הנראה, על ידי אמי.
4
כמה מדפים בתחתית כוננית הספרים שלנו היו עמוסים לעייפה במשחקים ובצעצועים שהתמכרתי להם במשך שעות ארוכות, בין לבד ובין בחברת אמי, אחותי או חבריי: קוביות, לוטו, דומינו, דוּק, חיילי בדיל ואבני פלא – גרסה ישראלית מוקדמת של לגו. הרביתי לבנות באבני פלא אך לא גיליתי יצירתיות רבה. חזרתי פעם אחרי פעם אל אותם דגמים פשוטים. כבר אז נתברר שלא אהיה אדריכל או מהנדס.
עם אבא הרביתי לשחק בדמקה, ולהפסיד. שיחקנו גם בדמקה הפוכה – הממהר להפסיד הוא המנצח. משחק זה כונה בביתנו משום מה שְלֶגְל.
5
לאבא היה ארגז כלים ובו שפעת פטישים, מברגים מפסלות ושאר כלים מכלים שונים (וכולם חלודים). בתחתית הארגז נחו בערבוביה מסמרים, ברגים ואומים לרוב, קטנים עם גדולים. אהבתי לחטט בארגז הכלים, לאחוז בידי כלי זה או אחר, אך מעולם לא עלה בידי לעשות בהם שימוש. מה אעשה, נחנתי בשתי ידיים שמאליות... והיה אם ניסיתי לנעוץ מסמר בקרש, פגע זה באצבעותי ודמי ניגר. אף על פי כן, שבתי ונמשכתי לארגז הכלים ודימיתי כי יום יבוא ואצליח לחולל נפלאות בכוח האוצרות הטמונים בו.
באותם הימים התמכרתי גם לחיטוט בקרבי שעונים ישנים, בעיקר פגרי שעונים מעוררים שקוטרם היה כמעט כקוטר ראשי. הַצלחָתי במלאכת פירוקם גרמה לי לשכרון חושים ממש, אך כשניסיתי לשוב ולהרכיבם נותרו בידי הרבה חלקים מיותרים...