1
יומיים אני מתרוצץ, מנסה להבין, לגשר, לברר, לפרש, לשמור על השפיות, זה לא הזמן להשתגע, להרים ידיים, שובר את הראש, נובר במגירות, מחפש רמזים, סביבי פאזל טובעני של מיליון חלקים, איך ממיינים, מסדרים, הטלפון לא מפסיק לצלצל, הבית מסריח כמו אחרי מסיבה, לא יכול לאוורר, החברים במושב רוצים לדעת, יוחנן השכן דופק על הדלת כל פעם שהוא רואה את המכונית שלי בחוץ, מביא סיר בשר עם ירקות ברוטב חמוץ־מתוק, זה משהו חדש ומיוחד שענת אשתו למדה בחוג לבישול, אין לי כוח להיות מנומס, אני אומר לו, באמת תודה, מבטיח לעדכן אותו, לא יכול לאכול, כבר חושך, עוד יום, בלילה אני בוכה, בבוקר הולך למכולת לקנות עיתון, אולי כתבו עוד משהו, השכנים סופקים כפיים, איזו טרגדיה, שואלים אותי, אתה יודע איך זה קרה? כלום, כלום אני לא יודע, רוצה לברוח מכל השאלות, נוסע לאשקלון לרחוב אסתר המלכה להרגיע את גברת רוט, היא בוכה, יאי אישטנם, מתחננת, תסביר לי, אני לא מבינה כלום, מה היא אומרת הבת שלי, אני לא יודע, לא יודע כלום, ז׳וז׳י מתפרצת לבית, עטה על הטלפון, כן, כן, לא, בסדר, אמנון אומר לא לדבר, לך תגיד לאחותי שתפסיק לדבר שטויות, עוד יאשפזו אותה במוסד סגור, אני כבר בדרך, היא צורחת אחרי, תרגיע אותה, הראש שלי מתפוצץ, לנסוע בצד ימין, לעצור באור אדום, זכות קדימה להולכי הרגל, רק לא עוד שוטרים, בית־חולים, ריח ליזול, במסדרון דופק את הראש בקיר, לא מתים מזה, הם לא הציעו לקחת אותה להסתכלות, היא לא משוגעת, אחרי יומיים אני לוקח אותה הביתה. היא מתעקשת לשבת בפינת הספה, איפה שמצאתי אותה. יושבת מכווצת, קטנה קטנה, פצפונת, ילדה קטנה, איך היא מצליחה להתכווץ לכזה גוש קטן. מדי פעם אני שואל אותה, את רוצה לשתות או לאכול? היא לא רוצה כלום. יומיים אני מנסה לשדל אותה שתדבר אבל היא לא מצליחה. יש הרבה ייאוש בעיניים שלה. היא לא מתעניינת, לא שואלת, אני מסדר כל מה שצריך, הולך, חוזר, היא בפינה, רק נושמת, לא יותר. כמה מעט אני יכול לעשות למענה עכשיו. תסתכלי לי בעיניים, אני מתחנן, אומר לה בשקט, אין ברירה, את חייבת להסביר. היא ממוללת בין אצבעותיה את הקצה של שמיכת הצמר המשובצת. שקט. אני מכיר היטב את השתיקות שלה. סיפרתי לאמא שלה ולאחותה כל מה שאני יודע, וזה לא הרבה. היא לא רוצה לפגוש אותן. אחותה מתקשרת מספר פעמים ביום, מאיצה בי, נו, נו, תגיד לי מה לעשות, אני לא יודע מה להציע לה, אמא שלה בוכה, יאי אישטנם, יאי אישטנם. אני מתרוצץ, קופת חולים, אשקלון, גברת רוט, עובר בתחנה, מודיע, היא בבית, הם אומרים, אנחנו יודעים, זה בסדר, נהיה בקשר, צריך לסדר עוד ניירות, מודיע ללקוחות שלי, הם יודעים, קראו בעיתון, יש לך מספיק דאגות עכשיו, צריך לשבת בבית, איתה, סביבון, נזרק מפה לשם, סוב סוב סוב, מתי יהיה סוף, היא חייבת להסביר. העיניים הסגולות שלה, והכיוונים אליהם היא מעופפת את תלתלי השוקולד־מקופלת שלה, בלי מלים, תמיד הבנתי כל תנועה, עכשיו כלום, את השפה שלנו התחלנו לבנות עוד לפני שידעתי שהיא יודעת שאני מרחרח אחריה, עכשיו אני לא מבין, היא חייבת לדבר, אמרתי לה אלף פעמים, אל תדאגי, הכול יסתדר, רק שתדבר, לנער אותה? לצעוק? צריך לעבור את הלילה, היא שוכבת בעיניים פקוחות, סורקת את התקרה, אני נותן לה חצי כדור שינה, שתישן, בבוקר תסביר הכול. בבוקר היא מתיישבת בפינת הספה ושותקת. הבית סגור, הטלפון מנותק. אני מתיישב בקצה השני של הספה, אומר לה, שימי את הראש על הברכיים שלי, היא לוחשת, עדיף שתשב רחוק, מיד אני מזנק ממקומי, נוחת בכורסה מולה, היא מקפלת את קצה השמיכה, משבצת על משבצת, ידיה רועדות, אני אספר הכול, מההתחלה, היא אומרת בקול לא מוכר, לא אלי היא מדברת, אני פוחד לזוז, שלא להפריע לה בריכוז, לאט, לאט, עוברות דקות, היא מרימה את ראשה, מבטה מקובע בפינת התקרה, הברות, אותיות מתגבשות למלים, משפטים, היא מדברת, אני שומע, לא מבין, רגע, רגע, מההתחלה, לא, מהסוף, הסוף כל־כך נורא, שתתחיל מהסוף, על מה היא מדברת? מלים, שטוחות, מונוטוניות, אחת אחרי השנייה, באותה עוצמה, מקריאה מתוכה סיפור לא מוכר...
״...בגיל חמש, חלמתי להיות כובסת מעיים. שלוש גבעות הקיפו את העיירה בה נולדתי, בית־המטבחיים עמד על אחת מהן. השביל המתון שהוביל את החיות הזקנות או החולות בדרכן האחרונה נראה כמעט מכל בית. פרות, חזירים, כבשים, סוסים, רק הזקנים והחולים, אמרו לי.
בגיל חמש, מעבר ליערות, פירוש השם טרנסילבניה. פעם ההונגרים שלטו פעם הרומנים. כמו בכל מקום אחר היו אנשים, שמחים, עצובים, מוזרים, רגילים, חולים, בריאים, נאבקים, נהנים, אני לא יודעת מה עבר להם בראש, הם התלבשו לפי התקציב ואכלו בהתאם לתפקידם בעבודה. ירד גשם, באביב היה נהדר עם הריחות וכל מה שצריך, הסתיו בצבעי השלכת, אדום, צהוב, חום, העירום של העצים, אחר־כך השלווה של השלג, המלכה הלבנה, ומזחלות עם פעמונים, מתכּון לאגדה. אנשים מתו כמו בכל מקום, והיה כעס ועצב, שמחה, או הו השמחה, ועוד איך, בייחוד ההונגרים, תן להם איזה צ׳רדש והם כבר יודעים מה לעשות, המדורות של הצוענים, השפות, רומנית, הונגרית, רוסית, פולנית, צ׳כית, גרמנית, אמא שלי ידעה אנגלית. לפני מלחמת־העולם השנייה היתה קולטורה, אופרות, קונצרטים, והקברט, בייחוד ההונגרים התגעגעו לשורשים שנגדעו כשהתפרקה הקיסרות האוסטרו־הונגרית, והיו איכרים פשוטים שהוציאו לחמם בקושי מהאדמה, אחר־כך באו הרוסים ועשו סדר חדש בטרנסילבניה, כולם שווים, אין עשירים, אין עניים, לכאורה, כי מי שנשאר קרוב לצלחת היה יותר שׂבע, וחופש הדת, מהיהודים לא נשאר הרבה, חסידות סטמאר הגדולה נמחקה, גם לנוצרים לא נשאר כוח להתפלל לאלוהים אחרי המלחמה. טרנסילבניה של שנות החמישים.
אז נראה לי שהסאמוש שזרם במרחק הליכה מהבית, היה נהר רחב ידיים שבקושי ראו את הגדה השנייה שלו, אמא שלי תצחק ותאמר, מה פתאום, הסאמוש היה נחל, אולי כמו הירדן, לא יותר. אספר את כל האמת, הכול התחיל שם, כשהייתי בת חמש, העולם לא היה בגילי, חוץ מביז׳ו החברה שלי ועוד כמה ילדים, שכל אחד הבין אחרת, ובגיל ההוא כל מילימטר קבע. היה לנו בוץ והשחלנו שרשרת פרפרים על חוט, מתנה רצחנית לאמא, בחורף התעסקנו עם השלג, מלחמות כדורי שלג, גם המנוצחים צחקו. אחותי היתה קטנה, ההורים שלי היו גדולים, ואני ראיתי את כולם מהגובה שלי, גם כשטיפסתי על עץ האורגונה עם הפרחים הסגולים, לא יודעת איך קוראים לעץ הזה בעברית, אספר הכול, זה מתחיל שם איפשהו בגיל חמש, כשכבר ידעתי ללכת זקוף ויציב, וידעתי שזה לא מנומס לחטט באף. אף אחד לא מכיר את הסיפורים שלי.
בית־המטבחיים, רק לזקנים ולחולים אמרו לי. דווקא לזקנים ולחולים היתה לי חיבה רבה. אהבתי להתבונן בקפלים הרבים שחרצו השנים בעור, הקרחות הברורות מוקפות בקצוות שיער לבן, הריח המיוחד שנדף מפיהם, השיניים התותבות שרקדו על החניכיים, שכבות הבגדים הרבות שעטפו את העצמות הזקנות והחורקות, הסקרנות לראות פעם תחתונים של זקנה. לא היתה לי סבתא ולא סבא. את הזקנים פגשתי בבתים אחרים. גם את החולים. חולים בגריפה, נזלת, אלו נחשבו למחלות בריאות, והיו המחלות שמתים מהן.
לחולים היה מבט רך והם לא יכלו לצבוט חזק בלחי, ליד המיטות היו לפעמים אוצרות, סוכרייה עטופה בנייר מרשרש, קוביית שוקולד קטנה על צלחת מזכוכית עדינה, בדיוק במרכז.
בביקור חולים אצל הבן של השכנים ראיתי בפעם הראשונה תפוז אמיתי. הילד היה חולה בחזרת, ואמהות שלחו את ילדיהן כדי שיידבקו במחלה הבריאה. באותו יום ישבתי לבדי למרגלות המיטה, החולה חרחר בזמן שישן בפה פעור, נאנח מדי פעם, חיכיתי שהמחלה שלו תעבור אלי, בינתיים אספתי ערימה נאה של פירורים לא מזוהים מהשטיח והתבוננתי בשעמום בשאריות הצעצועים שהיו פזורים בחדר. האמא נכנסה ויצאה, נכנסה ויצאה, בודקת ממששת את בנה, עד שזה התעורר וביקש לאכול משהו. לרגע זה חיכתה האמא. גם אני חיכיתי. היא הביאה סכין צלחת ותפוז. ידעתי שזה תפוז, הראו לי בתמונות, אמרו לי שבפלשתינה משחקים עם תפוזים כדורגל, שבכל מקום שהולכים, אפשר להושיט יד ולקטוף תפוז, בפלשתינה התפוזים הם כמו תפוחי־אדמה אצלנו, אמרו לי.
אני לא ידעתי שכאן זה ישראל, ולא פלשתינה, ושתפוזים זה קילו בשקל שמונים, היו לי קלפים, רביעיות של ארצות, ארבעה קלפים על פלשתינה היו במשחק, אשה עם כד על הראש, קבר רחל או איזשהו מבנה עם גג עגול, גבר רוכב על גמל וארבעה תפוזים כתומים עם עלים ירוקים, וחול ברקע של הציורים. לאנשים היה עור כהה כמו הקלפים של אפריקה, אולי יותר בהיר, אז כשראיתי בפעם הראשונה תפוז תלת־ממדי הוא דמה לתפוזים מפלשתינה של הקלפים. האמא לקחה בידה את התפוז והריחה אותו בעיניים עצומות, היא סובבה מספר פעמים את התפוז בידיה, בודקת את המקום המתאים ביותר לפצוע את הקליפה. כשמצאה את המקום, נעצה את הסכין בבשר הכתום. נתז של רסיסים זערוריים ושקופים פרץ מהתפוז והרטיב בטיפות כתומות את ידיה. האוויר התמלא בניחוח חדש שלא דמה לשום ריח שהכרתי. לאט לאט, בתנועות שקולות ומחושבות, חרצה פסים סביב סביב, במפגש הקווים נעצה בעדינות את ציפורן הבוהן ותלשה קליפה בצורת בסיס סירה. היא הניחה את הקליפה על הצלחת, וזאת התנדנדה בחינניות קלילה עד שהתייצבה. מתחת לקליפה נתגלה עור לבן שקוף, מכוסה בנימים לבנים. האמא הפשיטה את כל התפוז, מסדרת בזהירות את הקליפות בערימה. בציפורניה קילפה את החוטים הלבנים שנראו כמו שאריות בד מתפורר אחרי שהניחה אותם על הצלחת.
את התפוז הביא הדוד, שחזר מספר ימים לפני־כן מהעיר הגדולה, גם בננה הביא, אך אותה הוא חילק לבני המשפחה שנכחו אותה שעה בביתו. בננות ותפוזים מארצות רחוקות. בגן הילדים לא למדנו גיאוגרפיה, רק אני ידעתי שליהודים יש גם פלשתינה. האמא שוב נעצה את הבוהן במרכז התפוז העירום, נשמע קול קריעה כמו של נייר רק יותר עמום, עכשיו היה התפוז שני חצאי כדור, בעדינות הניחה האמא חצי אחד על הצלחת ואמרה, את זה נשמור לאבא ולאחים הגדולים שלך. את החצי השני בצעה לפלחים. פלח אחד הגישה לי. הכנסתי את החרטום של הסירה הקטנה לפה ובחנתי את המרקם בין הלשון לחיך, הטעם היה יבש ומאכזב, העברתי את הפלח לאזור השיניים הטוחנות וסגרתי בכוח, אל חלל הפה פרץ נוזל מתוק חמצמץ, צובט בחריפות את הלשון. בזמן שלעסתי את חצי הפלח שנותר לי בפה, בדקתי את החצי השני. קילפתי את העור העדין והשקוף, והפרדתי את הבקבוקונים השמנמנים זה מזה, מנסה להסיר פקק דמיוני, למצוץ את המיץ של בקבוק בודד, עד שהאמא נזפה בי ואמרה לי לאכול יפה. עד כמה שניסיתי למשוך את הזמן, הפלח נגמר, עוד אחד לא קיבלתי, הילד החולה קיבל את השאר. למחרת באתי שוב להידבק בחזרת, הפעם כיבדה אותי האמא בשלוש סוכריות מוזרות ודביקות שנראו כמו תולעים כתומות מצופות בלק, אבל הטעם והריח הזכירו את התפוז מאתמול...״
קמתי מהכורסה והתחלתי להסתובב הלוך ושוב על קו האמרה של השטיח, אמא שלה התעקשה שניקח את השטיח הישן שהביאו איתם מטרנסילבניה, בינתיים עד שנקנה חדש, שלסלון יהיה מראה חם, שלא יהיה חשוף, בינתיים, בינתיים היא לא מוותרת על השטיח. עכשיו אני מבין למה כל תפוז שהיא מקלפת נראה לי כמו טקס, משם היא זוכרת, משחזרת כל תנועה. היא לוקחת אותי לטרנסילבניה, רחוק, ואני רוצה שנדבר על מה שקרה לפני כמה ימים. עברו יותר מעשרים שנה והיא מספרת לי סיפורים חמודים של ילדה בת חמש, איך זה מתחבר? אני חוזר למקומי מולה, יש זמן, סבלנות, אין קיצורי־דרך, היום אני לא יוצא מהבית, צמוד אליה, כל מלה חשובה. היא רק בת חמש, רק שלא תפסיק לדבר, בסוף הכול יתברר.
״...ליד החולים התרחשו דברים מעניינים. ילדה בת חמש. ילדה פיקחית אמרו לאמא שלי, לא מדברת הרבה אבל רואים לה בעיניים שהיא מבינה הכול, ממזרה, שדה קטנה אמרו לאמא שלי.
ילדה יפה, אמרו לי, ראש מלא תלתלים שאי־אפשר לסרק מבלי לגרום לדמעות. ידי חפרו בלחיי הסמוקות כשצחקתי, מסתירות שפתיים מצוירות ושיני חלב מתנדנדות. עיני היו סגולות, כמו של ליז טיילור, אמרו לי... סגול. רק צרות היו לי עם העיניים המיוחדות, אני לא ידעתי בגיל חמש שהעיניים הסגולות שלי יכולות לעשות מחשבות רעות למישהו... לאמא שלי אמרו שהיא סופיה לורן כי היו לה שפתיים ושדיים גדולים. אבא שלי לא דמה לאף שחקן קולנוע, ואחותי היתה קטנה מכדי שתהיה משהו אחר מלבד תינוקת מתוקה וחייכנית, ובכיינית כשצריך.
בגיל חמש הייתי סקרנית, טבעי, חקרתי את תכולת האדמה בחצר, תולעים, חיפושיות, שיירות של נמלים, מה עושים הכלבים בתקופות הייחום, הסתובבתי ברחוב שלנו וגם בשניים שלושה המקבילים, היה מותר, כל הילדים בילו את השעות החופשיות שלהם ברחוב, הבנים שיחקו בכדור או גלגלו חישוק מתכת ביניהם, הבנות טיילו עם עגלות של בובות, מתנות יומולדת קנויות ומפוארות, או ארגזים מאולתרים עם ארבעה גלגלים חורקים, בקיץ צדנו פרפרים והשחלנו אותם על חוט ארוך, פרפרים לבנים, אותם היה קל לתפוס, בחורף בנינו בובות שלג ויצאנו למלחמות עם כדורים רכים ולבנים, גם על המבוגרים זרקנו והם צחקו איתנו, כולם הכירו את כולם, הילדים היו שליחים בין השכנות כי לא היה טלפון, הרחוב היה כמו שמרטפייה גדולה, האמהות העיפו מדי פעם מבט, היי! הביתה! ללבוש סוודר, לאכול, ללכת למאפייה, הביתה לישון, ילדה בת חמש.
והיתה יוצי השכנה שלנו...״
יוצי? אני שואל אותה, יוצי? רגע, רגע, תסבירי, חשבתי שאת בכלל לא זכרת אותה, למה העמדת פנים? היא מסתכלת עלי, כאילו הייתי אדם זר, אומרת, תשכח שאתה מכיר אותי, אני ילדה בת חמש, אגדל מולך, הכול יתברר. אני זקוק להפסקה, הולך לעשות לנו תה, יוצי? נכון, ביקשתי ממנה שתספר לי, שתסביר, אבל מתוך הרגל ציפיתי לשלושה ארבעה משפטים, שיהיו דחוסים ומרוכזים אך ברורים להפליא. זה נקרא אצלה להרחיב בנושא, וגם אז רק אם הנושא רציני. גם אני לא דברן גדול. כל הפרטים, כאילו שיננה אותם לעצמה במשך שנים, כל מלה מכירה את מקומה, היא לא מתבלבלת, לא מגמגמת, לא עוצרת לחשוב, להיזכר, אני לא זוכר כלום מגיל חמש. במטבח פותח חריץ בתריס, נושם עמוק, אוויר הבוקר מתחמם, מציץ לחצר, צריך להשקות את השתילים, יוחנן על הטרקטור בשדה, אני צריך ללכת אליו להתנצל, הכלבים שוב כרסמו את נעלי העבודה שלו, צריך לקשור אותם, צריך לגמור לגדר, והשער, מחר באים הפועלים, שלא יבואו, אני צריך לחזור לטרנסילבניה, היא מחכה, אני חוזר לשבת מולה, מבטה שוב בפינה, היא שם...
