פתח דבר
ספר זה עוסק בקורותיה של ילדה בודדה שהפכה בבגרותה ליוצרת בודדה, אך הזדהתה בשיריה עם חיי הנפש של כמה דורות ילדים בארץ ישראל. בשיריה לילדים הצליחה לברוא עולם דמיוני ולמצוא בו עניין כמו ילדים שיוצרים עולם דמיוני ומוצאים בו עניין. הילד יכול להפוך עולם זה למקום טוב ומאושר, ולהישאר רגיש ואוהב אפילו כשהוא נעלב ופגוע. פעמים רבות סייעו שיריה לפתרון מצוקות הנפש של קוראיה הצעירים.
הרַאיונות שערכנו והספרים שקראנו חשפו בפנינו דמות של אישה מעניינת, שעברה חוויות לא קלות בילדותה, וידעה להפוך את החוויות לסיפורים ושירים בבגרותה. בשירים לילדים טמונים לעתים סודות. המשוררת אהבה לקרוא מותחנים וספרי בלשות וסודות קסמו לה. היא מתוודה על כך בשירה "יש לי סוד", אך מותירה בידי הקורא את גילוי פשרו של הסוד. בשיר "מעשה בילדה בודדה" מבקשת הילדה מהירח שיספר לה סיפור, וכשהוא שותק היא מוצאת בתוכה את הכוחות היצירתיים הדרושים לחיבור סיפור משלה, סיפור עצוב על הילדה הבודדה, שאת סיפורה נחשוף להלן. קרה גם שחוויות משנותיה המאוחרות סיפקו מקור השראה ליצירתה. דוגמה לכך היא הסיפור על הכלב "בִּימִי". ניתן לזהות את מרבית הדמויות המופיעות בו עם אנשים או ילדים שנמנו עם מכריה האמתיים. המשוררת עצמה הגדירה חלק מסיפוריה כ"סיפורים אוטוביוגרפיים", אך ישנם סיפורים שבהם לא ניתן להפריד בין עובדות לבין יצירות דמיוניות. בספר זה נרחיב את הדיבור על עשרה מסיפוריה ועל שירים רבים שכתבה.
המקורות לספרנו הם כתבים העוסקים בחיי משפחתה וביצירתה של מרים ילן-שטקליס. מקור ראשון שפורסם בדפוס הוא ספרו של אביה שמרים עזרה לפרסמו. שמו: פרקים מחיי הציבוריים. יצא לאור ב-1968 במספר קטן של עותקים. הספר האחרון שפרסמה מרים ב-1978, שש שנים לפני מותה, היה חיים וּמלים. בספר נדיר תפוצה זה נכללו שיריה למבוגרים וסיפוריה האוטוביוגרפיים, הפותחים צוהר להיכרות חדשה עם דמותה המורכבת של המשוררת. בספר מופיעים גם סיפורים בדיוניים שרבים בהם היסודות האוטוביוגרפיים.
מרים לא השאירה אחריה יומן ביוגרפי מסודר. סיפוריה האוטוביוגרפיים ושיריה החליפו את מקומו של היומן. לפיכך נתייחס במיוחד לסיפוריה אלה ונחפש את עקבותיהם בשיריה לילדים. לפי דבריה, היא ניהלה יומן בילדותה, אך לאחר מות אִמה, כשמרים הייתה בת שש-עשרה, היא שרפה את היומן והחלה לכתוב שירים למגירה.
הסיפור הראשון הפותח את זיכרונותיה האוטוביוגרפיים בספרה חיים וּמלים הוא "ציוני הדרך". שם הסיפור הולם את הדרך שבה התנהלו חייה של מרים. כל אירוע מיוחד בחייה היה ציון דרך שהשאיר את רישומו כאבן הנזרקת למים עומדים ומשאירה אחריה מעגלי גלים הולכים ומתרחבים. בעקבות מעגלים אלה נסתחרר גם אנחנו. נתייחס לציוני הדרך בחיי מרים ונימנע מסקירה ביוגרפית מקיפה שאינה הולמת את יצירתה. הקדשנו פרקים אחדים לאנשים מקורבים לה, שהשפעתם על חייה הייתה ידועה. היו אלה הוריה, שני אחיה ומשפחותיהם, בעלה משה שטקליס, ושמוליק קראוס שבדמותו ראתה את הבן שלא הצליחה ללדת.
אישיותם של שני אחיה של מרים, שמואל ועמנואל וילנסקי, הייתה שונה לגמרי מזו של אחותם. שניהם היו אנשי מעשה שתרמו רבות לפיתוח ההתיישבות בארץ, ולהגנתה. על חיי אחיה הבכור שמואל (מוּליה) ואשתו גניה הרופאה למדנו הרבה מזיכרונותיה של בתם הדסה, שנכתבו על ידי הנכדה מיכל. מיכל סיפרה שם גם על אחי-סבה עמנואל (אחיה הצעיר של מרים) ועל אשתו יהודית. הזיכרונות, שנאספו בכתב היד לבנות ולהיבנות בה, נשלחו אלינו על ידי משפחת גבעולי מכפר יהושע, ואנו מודים לה מאוד על כך.
בעוד אחיה היו אנשי מעשה, מרים וילנסקי הייתה אשת רוח, שהפכה לחלוצת שירת הילדים הפסיכולוגית בארץ. בזכותה "פרצה הנפש לספרות הילדים העברית", כדברי יעל דר. לשיא ההכרה זכתה מרים ילן-שטקליס כאשר הוענק לה בשנת 1956, לאות הוקרה, פרס ישראל לספרות ילדים. הייתה זאת קטגוריה חדשה של הפרס שנוסדה במיוחד עבורה.
ברצוננו להודות כאן לאנשים שעזרו לנו ועודדו אותנו בכתיבת ספר זה. שמותיהם נזכרים להלן בסדר אלפביתי, לפי שמות המשפחה:
מנחם אבישר, יעל איתיאל, ד"ר גאולה אלמוג, עפרה בהרב, יעל בן משה, דיתה בן עקיבא, רוחמה גבעולי, אילה גורדון, ד"ר אלישבע גיא, ניצה גלדמן-יעקובי, ד"ר רבקה גרון, אבישג גרוס, רוני העליון, אילה יפתח-ולבה, אילת נגב, ד"ר נעמי עילם, יעל וזאב ענבר, פרופ' שלום צבר, ד"ר אברהם רוכלי, הרצליה רז, ד"ר נורית שילה-כהן, דיתה שימרון ורחל שפירא.
תודתנו החמה נתונה לעובדי מכון "גנזים" בבית אריאלה, ו"מרכז לוין קיפניס" במכללת לוינסקי, על עזרתם הנדיבה.
