מבוא מפורט ונחוץ, ובו יובהר למי, ומתוך אילו נסיבות דוחקות, מספרת הרב-נוכלת הזקנה, הצוענייה המשרכת דרכיה, קוראז', את קורותיה המופלאות והמוזרות ומציגה אותן לעיני העולם כולו
כן, כה תאמרו, רבותיי, מי היה מעלה בדעתו כי אותה מופקרת זקנה תעז אי פעם להימלט מפני זעמו של האל?
אך לאחר כל מה שאירע עד כה, לא נותרה עוד הברֵרה בידה! שכן קדחת נעוריה חלפה לה זה מכבר ודעתה נתיישבה עליה, ועתה נתעורר מוסר כליותיה ומעיק עליה לעת זקנתה הנרגנת; על כן תֵּבוש להמשיך עוד ועוד במשובות נעוריה הרבּות לאין שיעור, וקָצָה נפשה מלנצור בסְגוֹר לבה את זכר כל מעלליה. והנה החלה הנבֵלה הזקנה לראות ולחוש כי המוות מִדַּפֵּק זה כבר על דלתה, לסחוט ממנה את נשימתה האחרונה, ובעטיו נגזר עליה לצאת למסע בעולם הבא, שבו תיאלץ לתת דין וחשבון על כל מעשיה ומחדליה בעולם הזה. לפיכך כבר החלה, לעיני העולם כולו, לפרוק את כובד המשא מעל גבי חמורה הזקן, ובכך אולי תקל באותה מידה אף מהנטל הרובץ עליה, וסוף כל סוף תהיה לה תקווה לזכות ברחמי שמים.
אכן, כך תאמרו מן הסתם, רבותיי היקרים. ואחרים יאמרו בלבם: האומנם מְדַמָּה קוּרַאש בלבּה כי שוב תוכל להלבין את עורה הבלוי והמרופט, שבנעוריה נהגה למשוח אותו בתמרוקי צרפת, לאחר מכן בשמן המור מאיטליה ומספרד, ולבסוף במשחת כינים מצרית ובשומן אווזים, ועוד השחירה אותו בפיח כדי להכהות את גונו? האוּמנם תשַווה בנפשה כי יעלה בידה להסיר את הקמטים החרושים עמוק במצחה החוטא ולהחליקם שוב למשעי כבעת תומתם הראשונה, לאחר שכבר גילתה ברבים את דבר כל משובותיה ועוונותיה אחד לאחד, כדי להשליך את משאם מעל לבּה? קשישה בלה זו, שכבר עומדת בשתי רגליה על סף הקבר, אם אמנם ראויה היא לקבר, אותה זקנה (כה תאמרו) שהתגוללה בימי חייה בכל מיני סחי ומָאוֹס ועמוסה היא בעוולות יותר ממניין שנותיה, בזנונים מעל למניין חודשיה, בגנֵבות יתר על מספר שבועותיה, בחטאי מוות מעֵבֶר למספר ימיה ובחטאים 'רגילים' רבים ממניין שעותיה; שעליהם – גם אם באה היא בימים – לא תיתכן עוד כפרה. וגרוטאה בָּלָה זו, האם גמרה בלבה להתפייס עם בורא עולם? האומנם עוד יעלה בדעתה ליישר את ההדורים, שכן בשל מוסר כליותיה החלה לחשוש כעת כי נכונו לה ייסורי גיהינום יותר מכל העינוגים שרוותה ושָׂבעה במשך כל ימי חייה? ואף היא – שארית אין-חפץ ממשא החטא עלי אדמות – שלא רק התגוללה בכל מיני תועבה, אלא אף שיקעה עצמה בתהומות הרוע, אולי בכל זאת נותרה לה עוד מעט תקווה לזכות בַּחסד?
כן רבותיי, כה תאמרו, כה תחשבו ואף תתמהו עליי, כאשר תגיע לאוזניכם הבשורה כי גמרתי בלבי להתוודות על כל חטאיי. אולם בשמעי זאת אשכח את זקנתי, ואז מרוב צחוק אשוב לנעוריי, או שאתפקע כולי לחתיכות.
– הכיצד, קוראז'? למה תצחקי כך?
– משום שאישה זקנה, כך תחשבו לכם, שזמן כה רב עבר עליה בחייה, עד כי נדמה לכם שנשמתה כבר כמעט דבקה אל גופה, מהרהרת במוות. אחת שכמותי, כידוע לכם, וכפי שהייתי בחיי, תהרהר בחזרה בתשובה, וזו שדרכה – כדבר הכמרים – סלולה אל הגיהינום, תיזכר רק כעת בעולם הבא. אודה ולא אבוש, כי למסע אשר כזה (כפי שמנסים הכמרים לדבר על לבי) טרם הכינותי עצמי; שכן, לדבריהם, הסיבה שבשֶׁלּה טרם גמרתי בלבי לחדול ממעשיי היא כי עדיין חסר לי דבר אחד, ולעומתו יש לי שניים יתֵרים: מה שחסר לי זו החרטה, ומה שראוי שיחסרו לי אלו הקמצנות וצרות העין. אך אילו תיעבתי את חופן הזהב, שאותו אגרתי מתוך סיכון הגוף והנפש, וכמו שאומרים לי, תוך איבוד זכותי לעולם הבא, באותה מידה שעיני צרה בבריות, ואילו אהבתי את בני האדם כשם שאני אוהבת את כספי, אולי היתה לי אז תקווה לחסדי שמים, ועמם הייתי באה גם לידי חרטה. יודעת אני מה הגיל מחולל אצל כל אישה, ואף אודה בכך (שכן בי דברים אמורים), כי קשה לאלף כלבים זקנים. ברבות השנים רבתה בי המרֵרָה ולא אוכל עוד לנקותה מקרבּי, כמו שהקצבים מהַפְּכים את קיבת החזיר ומקרצפים מתוכה את המרה. הו, מה חפצתי כי יעלה בידי לגבור על חמת הזעם המפעפעת בי! מי יוכל לסלק מתוכי את יתרת הליחה המרִירה, וכך לרפאני מרפיון הנפש? מי יוציא ממני את המרה השחורה, ואִתָּה גם את יצר הקנאה? מי יביא אותי לשנוא את הדוּקָטים – הרי מניסיוני הרב יודעת אני שבכוחם להצילני ממצוקה ולהיות נחמתי היחידה לעת זקנה? אי פעם, אי פעם, רבותיי הכמרים, עוד היתה שעת כושר להעלותני על דרך הישר, אשר רק מעתה אמורה אני ללכת בה – כמצוותכם – כאשר עוד לִבלבוּ נעוריי ותוּמתי. וגם אם כבר אז, באותו גיל מסוכן, התחלתי לחוש בפיתוי המושך, הרי עוד נקל היה לי לעמוד אז בפני יצר המרה האדומה מאשר כיום, שעה שעליי להילחם בכל כוחי כנגד יתר שלוש הליחות הנוראות יחדיו.[5] על כן לכו דַבְּרו אל בני הנעורים, שלבותיהם טרם הוכתמו, כלִבָּהּ של קוראש, ברעיונות שווא; לַמדו אותם, הַתְרוּ בהם, בקשו, אף הַשְׁבּיעו אותם, כי לא ירחיקו לכת מתוך קלות דעת, כפי שעשתה קוראז' האומללה!
– אך שמעי, קוראש, אם אין עוד בדעתך לחזור בתשובה, מדוע תרצי להתוודות על תולדות חייך ולגלות את מעללייך ברבים?
– זאת אעשה על אפו ועל חמתו של סימפיליציסימוס 'התם', שכן אין לי דרך אחרת להתנקם בו; כי לאחר שאותו פוחח עיבר אותי (כביכול) במעיינות המרפא, חמק לו לאחר מעשה בתחבולות בזויות, ואזי אף הודיע את דבר חרפתי – וחרפתו – לעיני העולם כולו בסיפור קורות חייו. אולם כעת בא תורי שלי ללמדו מה טיבה של אותה נפקנית שנפלה בחלקו, למען ידע במה הוא מתפאר ומשתבח, וכי מוטב לו שימלא פיו מים באשר לכל הפרשה. מכאן יבין כל בר דעת, כי כמו הסוס כן הסוסה, זכרים כנקבות, נפקניות כסרסורים, כולם חד הם, ואין אלה טובים מאלה כמלוא הנימה.
מצא מין את מינו, כמו שאמר השֵּׁד לפֶּחָמי, והחטאים והחוטאים כאחד באים על עונשם, מידי (חטאים וחוטאים) אחרים.
