הבטחה לדרך
הבית בן מאתיים השנים ברחוב תרפ״ט 28 בצפת שוקק חיים. עכברים במרתף, חתולי רחוב על אדני החלונות ודלת העץ רוחשת תולעים שיצרו בה מִשְׁלֶפֶת תחרה. אני מעבירה יד בת שישים על גילופי העץ ופיסות של תכלת קלופה מתעופפות תחת ידי. זיכרון אגרופי המכים עולה מתחת לקרשי החיזוק שהוצמדו בגסות כעורה לאורכה ולרוחבה של הדלת. היא נעולה. אני מסתכלת סביבי, לוקחת נשימה עמוקה, שני צעדים לאחור, ואז, בכל כוחי, הודפת בתנופה את הדלת עם סוליית נעלִי והגוש האכול שציריו תלויים על בלימה מתמוטט. בהינתקם מושכים הצירים עפר וגבבה שהקיר לא מצליח לאחוז בהם. שאגה מוזרה מתמלטת מגרוני ומבריחה את החתולים. כמעט נפלתי פנימה, אך בלמתי כשידי על המשקוף. כבר שנים אני מבקשת ולא מסוגלת לפרוץ אל תוך הבית הזה.
תחת נעלי ההרים הכבדות שלי חורקים קרשי הדלת. אני דורכת עליה ונכנסת.
קורי עכביש אוחזים בשערי, ריחות עיפוש עולים באפי. אני מתעטשת שש פעמים כהרגלי, נאנחת ומתבוננת סביבי.
עדיין אפשר להבחין ביפי התכלת הקמורה הגולשת אל עמודי תמך עבים שטבעת גדולה במרכזה לתליית מנורה. שקט מעיק. שני ווִים עבים מאוד על העמודים. תמונת ילדות מוגדלת של צביקה אחי הייתה תלויה שם תמיד, ומולה, על הוו מנגד, תמונה שלי. התמונות נעלמו ונותרו רק סימני מסגרת על הקיר. למה לתמונה של צביקה יש צבעים ולתמונה שלי אין? הייתי משווה ושואלת. ככה היה פעם, הסבירו לי, הצלם הוסיף צבעים לצילום המקורי. אבל למה הצילום שלי לא קיבל צבעים?
את בת שישים, אני צוחקת לעצמי, מתי תפסיקי להיות מקופחת?
אני מסתכלת בחשש פתאום אל פתח המטבחון, ניגשת ומביטה לתוכו. התקרה הקמורה נמוכה יותר, מפויחת כמו שהייתה, ואין שם איש. אימא בתיה מתה מזמן, אני כבר סבתא ובכל זאת עדיין פוחדת שהנה עוד רגע היא תופיע פה צורחת.
שמעתי את צעדיה הכעוסים של אימא בתיה מרעידים את החצר וניגשתי לראות. הדלת שהפלתי הייתה שרועה כנבלה בפתח והזיכרונות נדחקו לפרוץ בלי סדר. שעות ביליתי לצד הדלת הזו. הכרתי אותה מקרוב, מבפנים, כשאסור היה לי לצאת, מבחוץ, כשאסור היה לי להיכנס. הדלת הייתה כלי הנשק היעיל ביותר של אימא בתיה.
ניגשתי אל ארון הקיר הצהוב והסרתי בקלות את הוו הסוגר על שתי הדלתות הגדולות. נדהמת הבטתי במדפים הריקים שהיו תמיד עמוסי כלים מאובקים. נשאר רק נייר מדפים ירקרק מתפורר, מחוּזק בנעצים חלודים.
פעם כשנשארתי נעולה בבית ועייפתי מבכי, נזכרתי שסבתא מַריֶים הניחה משהו בארון הקיר הצהוב. היה עלי למשוך כיסא גדול עד לדלת הארון, לעלות עליו ולהתמתח כדי להגיע ולהסיט את הוו הגדול. אחר–כך היה עלי לרדת מהכיסא ולהזיז אותו כדי שאוכל לפתוח את אחת הדלתות שכיסתה חצי קיר, למשוך את הכיסא שוב עד לפתח הארון, לעלות עליו, לרדת, לדחוף אותו קרוב יותר, לעלות עליו כדי שאוכל לאחוז בשתי ידי במדף ולהתרומם על קצות אצבעותי. רק אז הגעתי עם שורש אפי אל המדף ועיני ראו מקרוב את הצנצנת, אלא שידי הקטנה לא הגיעה. מאוכזבת נאלצתי לרדת ולסגור את הארון. בכל פעם שנותרתי נעולה לבדי בבית חזרתי וניסיתי להשיג את הצנצנת.
פעם כבר כמעט נגעתי בה בקצה האצבע. כבר היה לי רוק בפה. רצתי למטבח, הבאתי כף עץ וניסיתי להגיע בעזרתה אל הצנצנת, אבל הנגיעות רק הרחיקו אותה עוד יותר.
יום אחד הצלחתי להגיע לצנצנת, לגעת בה, לדחוף ולקרב אותה אלי. כשאחזתי בה סוף–סוף, ניסיתי לפתוח את המכסה אך ללא הצלחה. חיבקתי את הצנצנת, התיישבתי על הכיסא, משם ירדתי בזהירות עם הצנצנת בידי אל הרצפה, התיישבתי והנחתי אותה בין רגלי, לחצתי אותן אל הצנצנת והצלחתי לסובב את מכסה הפח. לסוכרייה הכתומה שהכנסתי לפי היה ריח דבש. הרגשתי בלשוני גבשושית, הוצאתי את הסוכרייה מהפה וראיתי עליה תבליט בדמות דבורה. החזרתי אותה לפה וליקקתי את אצבעותי הדביקות.
נבהלתי לשמע קולות בחצר. מיהרתי לסגור את הצנצנת ולהחזירה למקומה, להזיז את הכיסא ולסגור את הארון, אבל אימא בתיה לא הגיעה עוד זמן רב אחר–כך. ישבתי על אדן החלון הרחב, נשענת אל הקיר ורגלי מקופלות אל החזה. מצצתי את ה״בונבון״ המתוק שלי והבטתי בחצר. כשנגמרה הסוכרייה, עליתי שוב על הכיסא ולקחתי עוד סוכרייה. מאותו יום כבר שלטתי בצנצנת הסוכריות.
פעם אחת משך את תשומת לבי משהו בוהק, כתם אדום. דקות ארוכות התבוננתי באפלולית המדף עד שהבנתי שהכתם האדום הוא כוס. עמדתי והסתכלתי עליה. רציתי לגעת, אבל לא הצלחתי להגיע אליה. הכוס נראתה כמו אוצר פלאים, גדולה יותר מכל כוס שראיתי אי פעם, שפתה מסולסלת ופרחים לבנים פזורים על גופה האדום. כשדלת הארון פתוחה, חודר אור מן החלון, ממש ממול. צמצמתי את עיני וראיתי זהרורי אודם על קיר הארון.
ירדתי לסגור את דלתות הארון שכיסו על הקיר כולו, מהרצפה ועד קימור התקרה, שערי ארמון לכוס המלכות.
חודשים רבים חלפו עד שהצלחתי לעמוד על קצות אצבעותי ולגעת בכוס. הרגשתי את הפרחים הלבנים הבולטים ואת הזכוכית האדומה החלקה, ואצבעותי היו מסירות אבק מתעופף, שנראה כזהרורי זהב בתוך מנהרת האור. בטקס יום–יומי ליטפתי את הכוס. כמו אלאדין עם מנורת הקסמים, חשבתי. כשלמדתי לכתוב, כתבתי לכוס פתקים של בקשות. הראשון היה ״בבקשה שאבא ואימא יהיו ביחד״.
כשהייתי בת עשר זה אכן קרה, אבא ואימא שלי הודיעו שהם שוב מתחתנים. הייתי בטוחה שהכוס היא שנענתה לתפילותי, שדיברה עם אליהו הנביא ועשתה לי את הנס הגדול הזה.
כשאבא ואימא בתיה הלכו לרבנות להתחתן, חיכיתי להם בבית עם סבתא מַריֶים.
שתינו התרגשנו וחשבתי שזה זמן מתאים לשאול, ״סבתא, מאיפה הכוס האדומה שבארון?״
״הו, שֶׁייפַאלֶע, טליה קטנה, הכוס הזאת קיבלתי מאימא ואבא שלי ביום שהתחתנתי עם סבא לֵייבְּל, זה היה כמו נדוניה.״
״אז למה היא אצלנו ולא אצלך?״
״אני הבת הבכורה, נתתי אותה לאימא שלך כשהתחתנה בפעם הראשונה, כי היא הבת הבכורה שלי.״
״ולמי היא תיתן את הכוס?״
״את תקבלי אותה ביום שתתחתני, בעזרת השם.״
״באמת? הכוס תהיה שלי?״
״אם ירצה השם, בלי נֵיידֶר.״
איזה מזל יש לי, חשבתי מדלגת. לפתע נעצרתי.
״אבל סבתא, צביקה הוא הבן הבכור ולא אני.״
״נכון, אבל הכוס עוברת לבנות, כמו נדוניה לכלה, והחתן מקדש אותה בליל הסדר הראשון שלהם,״ אמרה סבתא מַריֶים בשקט.
קיפצתי ורקדתי וצעקתי, ״ידעתי, ידעתי.״
״תפסיקי, את כמו סמבטיון, איך תוכלי לשמור על כלי יקר ושביר כזה אם את לא יושבת רגע אחד בשקט?״ אמרה סבתא מַריֶים.
ישבתי, משתדלת מאוד, אבל לא הצלחתי.
״שְׁפִּילְקֶעס יש לך, סיכות בישבן,״ אמרה סבתא. הקפצתי בָּלוֹרָה קטנה שמצאתי ליד המדרגה בחצר, ורצתי להציץ שוב על הכוס. ״את שלי, את שלי, אני תמיד אשמור עלייך,״ לחשתי.
״אני מתפללת שיגיע חתן עם הרבה סבלנות,״ אמרה סבתא.
השמחה על החתונה של אבא ואימא הוכפלה מרגע ששמעתי שהכוס תהיה שלי ביום מן הימים. עכשיו אני בת עשר והיום מתחיל המזל הטוב שלי, חשבתי. תודה לכוס של אליהו הנביא. אני כבר אהיה כמו כל הילדים שגרים עם הורים ואחים באותו בית, רק חבל שצביקה לא שמח. הוא לא אוהב את אבא שלי, כי הוא לא אבא שלו, אבל אני שמחה.
לא העליתי בדעתי באיזו מהירות תיגמר השמחה, וכמה מים עוד יזרמו במעיין השדים עד שיתחיל המזל הטוב שלי.
דקות ארוכות עמדתי בוהה אל המקום הריק של הכוס האדומה, על נייר הארונות הבלוי.
כבר אין אפילו סימן של הכוס, כל–כך הרבה שנים לא עמדתי שם.
מה אעשה עכשיו? ירך שמאל כבר מאוד כואבת, אני לא יכולה לעמוד כך עוד הרבה זמן.
.jpg)
