הסוויטות לצ'לו

פְּרֶלוּד

עולם של רגשות ורעיונות שנברא אך ורק מן הפשוטים שבחומרים.

לוֹרנס לֶסֶר[1]

 

 

התיבות הראשונות נפתחות עם כוח המְספר של רב־אמן באלתור. מסע מתחיל, אבל דומה כאילו מלאכת ההלחנה נעשית בו־במקום. צליליהם העמוקים של המיתרים נושאים אותנו בחזרה אל המאה ה־18. עולם הצלילים שמח. העליצות מלאת עלומים. רוח של תגליות באוויר.

אחרי הפוגה הבוחנת את העתיד, הצ'לו מחדש את נגינתו, מלא רגש וכאוב. הדברים לא יבואו בקלות. הצלילים ממולמלים, מנוגנים בתכליתיות מעודנת, ואז מתפרצים בלהט. אנחנו מגביהים עוּף. נוף חדש נפרש, נחישות נלהבת, וגלישה מטה בנחיתה רכה.

ככה נשמעו באוזני צלילי הפתיחה של הסוויטות לצ'לו של באך כשישבתי בחצר וילה על חוף הים בספרד, שפעם היתה ביתו של פּבּלוֹ קַזאלס, הצ'לן הקטלאני שגילה את המוזיקה הזאת בנערותו, אחר צהריים אחד ב־1890. כשהאזנתי למוזיקה הבוקעת מן האוזניות בצל דקלים ואורנים בגן השופע, נדמָה שגליו המתנצנצים של הים התיכון הסמוך מתגלגלים בתואם מושלם עם הפרלוד של הסוויטה הראשונה.

לא היה מקום הולם יותר להאזנה. הסוויטות לצ'לו אמנם נבעו מקולמוסו של באך אי אז בראשית המאה ה־18, אבל קזאלס הוא שפרסם אותן מאתיים שנה אחר כך.

אני עצמי גיליתי את הסוויטות בערב סתווי אחד בשנת 2000, שהיתה "שנת באך" לציון מאתיים וחמישים שנה למותו. באתי לקונסרבטוריון המלכותי של טורונטו להאזין לצ'לן שאת שמו לא שמעתי מעולם, שניגן מוזיקה שלא ידעתי עליה דבר.

לא היתה לי סיבה להיות שם חוץ מרשימת קונצרטים שהופיעה בעיתון המקומי, וסקרנות סתם, והעובדה שהתאכסנתי בבית מלון סמוך. אבל ייתכן שחיפשתי משהו שלא מדעת. זמן מה לפני כן סיימתי את עבודתי בתור מבקר מוזיקת פופ בעיתון יומי במונטריאול, הגאזֶט, עבודה שמילאה את ראשי בכמויות עצומות של מוזיקה, שעל הרבה ממנה הייתי מעדיף לוותר. ארבעים הנעימות שבראש המצעד נשארו נגד רצוני בקליפת השמיעה במוחי, והעניין שלי בתרבות הסובבת את מוזיקת הרוק הלך והתפוגג. עדיין רציתי שהמוזיקה תמלא מקום מרכזי בחיי, אבל בדרך אחרת. הסוויטות לצ'לו, כך התברר, הציעו לי דרך מוצא.

בתוכניית הרסיטל של לוֹרנס לֶסֶר, צ'לן בעל מוניטין מבוסטון, נאמר כי "זמן רב, למרבה התמיהה," נחשבו הסוויטות לצ'לו לאוסף של תרגילים ותו לא. אבל מאז החל קזאלס לנגן אותן בראשית המאה העשרים, "אנחנו יודעים עכשיו איזה מזל הוא שיצירות המופת המיוחדות האלה נמצאות ברשותנו. אבל מה שרוב חובבי המוזיקה אינם יודעים הוא ששום פרטיטורה בכתב ידו של המלחין אינה בנמצא... לא קיים שום מקור אמין באמת של הסוויטות לצ'לו." למקרא הדברים האלה החלו גלגלי העיתונאי שבראשי להסתובב: מה אירע לכתב היד של באך?

סבורים שהעיר הגרמנית הקטנה קֶתֶן היא המקום ששם חיבר באך את הסוויטות לצ'לו ורשם אותן בקולמוס נוצת העורב שלו בשנת 1720. אבל בלי כתב היד המקורי שלו קשה לוודא את הדבר. מדוע נכתבה המוזיקה הכבירה הזאת לצ'לו, שבזמנו של באך נחשב לכלי נחות ושימש בדרך כלל לנגינת רקע מונוטונית? ומאחר שבאך היה משכתב בקביעות את המוזיקה שלו לכלי נגינה שונים, מנין לנו שהמוזיקה הזאת אכן נכתבה במקורה לצ'לו?

ממקום מושבי באולם הקונצרטים של הקונסרבטוריון המלכותי של טורונטו נראָה שהדמות הבודדת המפיקה את הצלילים העזים הללו באמצעים צנועים כל כך קוראת תיגר על האפשרויות המוזיקליות. דומה שהצ'לו, כלי אחד בלבד המוגבל למשלב נמוך מאוד, אין בכוחו לעמוד במשימה שכזאת, כאילו מלחין עילאי כלשהו הגה פרטיטורה שאפתנית ביותר, טקסט אידיאלי, בלי לתת את הדעת על הכלי הפשוט והגולמי שאמור לבצע אותו.

בשעה שצפיתי בלורנס לסר המנגן במיומנות את הסוויטות, השתאיתי למראה הגמלוניות של הכלי שלו - לפנים הוא נקרא וִיוֹלוֹנצֶ'לו או בקיצור צ'לו - שהעלה על דעתי איזה איכר מגושם מממלכת כלי מיתר ימי־ביניימית, מסורבל ופרימיטיבי, בשום אופן לא מתוחכם דיו למוזיקה המעודנת שהשמיע. אבל בבחינה מדוקדקת יותר ראיתי את עיטור העץ השבלולי המגולף והמורכב ואת פתחי התהודה המפותלים שעוצבו כמו סימן־מפתח מעוטר ומעודן מתקופת הבּארוק. והמוזיקה שבקעה מתוך פתחי התהודה הללו היתה ארצית ומשולהבת יותר מכל דבר ששמעתי מעודי. הנחתי למחשבותי לשוטט. איך נשמעה המוזיקה הזאת ב־1720? לא התקשיתי לדמיין את הוויולונצ'לו מפגין את יכולתו בחברת בני אצולה ומקסים את חובשי הפאות המפודרות.

אבל אם זו מוזיקה ייחודית ושובת לב כל כך, מדוע לא הושמעו הסוויטות לצ'לו מעולם עד שגילה אותן קזאלס? במשך כמעט מאתיים שנה אחרי שחוברה לא הכירו את יצירת המופת הבָּריטונית הכבירה הזאת אלא קומץ של מוזיקאים מקצועיים ומומחים לבאך. ומי שהכירו אותה ראו בה בעיקר תרגילים בטכניקה ולא יצירה הראויה לאולם הקונצרטים.

סיפורן של שש הסוויטות איננו מוזיקלי בלבד. גם הפוליטיקה עיצבה את המוזיקה, החל במיליטריזם הפרוסי של המאה ה־18 וכלה בפטריוטיות הגרמנית שהניעה קדימה את תהילתו של באך מאה שנים אחרי כן. במאה העשרים, בעת שלטונן של הדיקטטורות האירופיות, נהיו התווים לקליעי רובים בצ'לו האנטי־פשיסטי של קזאלס. עשרות שנים לאחר מכן ניגן מְסְטיסְלַב רוֹסטרוֹפּוֹביץ' את הסוויטות לצ'לו על רקע חומת ברלין הקורסת.

אחרי שקזאלס העניק לסוויטות כוח משיכה המוני - זמן רב אחרי שגילה אותן - שוב לא עמד בדרכן דבר. כיום יש יותר מחמישים הקלטות בקטלוג ויותר משבעים וחמש מהדורות תווים המכילות הארות והערות ביצוע לצ'לנים. נגני כלים אחרים מצאו שאפשר לתעתק ולבצע את הסוויטות לצ'לו גם בחליל, פסנתר, גיטרה, חצוצרה, טוּבָּה, סקסופון, בנג'ו ועוד; כל אלה ניגנו את הסוויטות בהצלחה מפתיעה. אבל מבחינתם של צ'לנים, עד מהרה נהיו שש הסוויטות לעמוד התווך, לטקס חניכה, לאוורסט של הרפרטואר שלהם (או ההר פוּג'י: בשנת 2007 טיפס הצ'לן האיטלקי מריוֹ בְּרוּנֶלוֹ אל פסגתו של פוג'י, כמעט 3,750 מטר מעל פני הים, ניגן שם מבחר קטעים מן הסוויטות לצ'לו, והצהיר ש"המוזיקה של באך היא הקרובה ביותר אל המוחלט ואל השלמות").[2]

כיום שוב אין הסוויטות נחשבות למוזיקה מאתגרת מדי למאזין הממוצע. הקלטות חדשות שלהן זוכות דרך קבע בפרסי "דיסק השנה". והקְלטַת המונו הישנה והשרוטה של קזאלס היא עדיין רב מכר בין ההקלטות ההיסטוריות.

אבל אין זו מוזיקה קלילה ושמחה. מסקירה מהירה של ביצועים שנעשו לאחרונה עולה שהסוויטות נוגנו בטקסי זיכרון באנגליה ובארצות הברית לכבוד נפגעי 11 בספטמבר, בטקס זיכרון אחר לציון רצח העם ברואנדה, ובכמה הלוויות של אישים ידועי שם, לרבות ההלוויה הענקית שנערכה למו"ל לשעבר של וושינגטון פוסט ולסנטור אדוארד קנדי. ובארוחת ערב אחת, זמן לא רב אחרי שנשביתי לראשונה בקסמן של הסוויטות, נזפה בי המארחת משום שהכנסתי "מוזיקת אבל" לנגן הדיסקים שלה.

מרבים לנגן את הסוויטות של באך באירועים עצובים בשל הצלילים הקודרים העגמומיים שמפיק הצ'לו, וכן משום שנדרש להן כלי אחד בלבד. אבל הצ'לו הוא הכלי הדומה ביותר בצלילו לקול האנושי; הוא מסוגל ליותר מאשר יגון ואנחה. הסוויטות של באך, שרובן כתובות בסולמות מז'וריים, אינן חסרות עליצות אופטימית, פזיזות פרועה והתלהבות חסרת מעצורים. שורשי המוזיקה הזאת נעוצים במחול - רוב פרקי הסוויטות הם בעצם מחולות אירופיים עתיקים - ורקדנים לא איחרו לחבר לה יצירות מחול. מיכאיל בַּרישניקוֹב, רוּדוֹלף נוּרֶיֶיב, מרק מוֹריס, תיאטרון המחול "קְלאוּד גֵייט" של טייוואן ואחרים, כולם התנועעו למקצביהן הדינמיים.

הסוויטות מגיעות למקומות מגוּונים. הצ'לן יוֹ־יוֹ מָה הפיק שישה סרטונים קצרים הנעזרים בגינון, ארכיטקטורה, החלקה אמנותית וקאבּוּקי כדי להדגים אותן. וכוכב הרוק סְטינג הפיק סרט קצר שבו הוא מנגן את הפרלוד הראשון בגיטרה בשעה שרקדנית בלט איטלקייה מגלמת בתנועותיה את המנגינה. הסוויטות הושמעו בכמה וכמה סרטים, בייחוד (ואבוי, בנעימה קודרת) בכמה סרטים של אינגמר ברגמן, וכן ב"אדון ומפקד, הצד הרחוק של העולם", "הפסנתרן", ובסדרת הטלוויזיה "הבית הלבן". אפשר למצוא אותן בדיסקים שונים ומגוונים כגון "מוזיקת אֶף־אֶם קלסית ללימוד", "באך לתינוקות", "כוון את מוחך לפי באך" (Tune Your Brain on Bach), ואפילו "באך לברביקיו". זמרת אופרה אחת אמרה שהסוויטות של באך הן המוזיקה החביבה עליה בשעת בישול. קטעים קצרים של הסוויטות נפוצים בצורת רינגטונים של טלפונים ניידים.

ועם כל זה לא היו הסוויטות לצ'לו לחלק מן הזרם המרכזי. הן נשארו מוזיקה "קלסית", יצירות בעלות ארומה של מוזיקה לאניני טעם. כך בדיוק ראו אותן המבקרים - "פריט לאניני טעם" - בזמן שהקלטותיו החלוציות של קזאלס יצאו לאור לראשונה בתחילת שנות הארבעים. "הן קרירות וטהורות ונשגבות," כתב מבקר המוזיקה של ניו יורק טיימס, "עושות את דרכן בפשטות המייחדת אמנות חוקרת." גם כיום עודן במעמד של מוזיקה רצינית, ניזונות מביקורות אינטלקטואליות הטוענות שהסוויטות "מייצגות מעין שיא ביצירתיות המוזיקלית המערבית" או שיש בהן "טוהר ועוצמה המתקרבים למוזיקה היפנית ועם זה הן נגישות יותר לאוזניים מערביות."[3]

הרעיון לכתוב ספר על הסוויטות של באך, ספר שאינו מכוון אל אניני טעם במוזיקה קלסית, עלה על דעתי כששמעתי לראשונה שלוש מן הסוויטות לצ'לו מנוגנות על ידי לוֹרֶנס לֶסֶר ברסיטל ההוא בטורונטו. הרעיון היה מעורפל, אבל היתה לי תחושה עזה שאי שם חבוי לו סיפור, והחלטתי ללכת בעקבות התווים.

מאז שמעתי את הסוויטות מנוגנות בקוֹסטה דוֹרַדָה שבספרד, בחצר הווילה שלפנים היתה של קזאלס ועכשיו היא מוזיאון מקסים המוקדש לצ'לן. הקשבתי לצ'לנית גרמנייה צעירה שניגנה אותן במחסן בלייפציג, לא הרחק ממקום קבורתו של באך. מאט חיימוֹביץ, ילד פלא לשעבר, הגיש רסיטל פרוע של הסוויטות בפונדק דרכים קטן בגבעות גַטינוֹ שמצפון לאוֹטווה. השתתפתי בכיתת אמן בנושא הסוויטות שהנחה הצ'לן ההולנדי הנודע אַנֶר בֵּילְסְמָה במחנה מוזיקלי על גדות הנהר סנט לורנס. הייתי במרכז לינקולן, במרתון של פּיטר ויסְפְּלְוִוי שניגן את כל שש הסוויטות, ובכנס במנהטן שעסק במוזיקה של באך במאה העשרים ואחת, שם שמעתי ביצוע נפלא של הסוויטות במַרימְבָּה (מַרימבּאך!). בדירה בגורד שחקים בפאתי בריסל שמעתי כנר, מהגר רוסי, מנגן את הסוויטות בכינור מוזר בעל חמישה מיתרים שבנה בעצמו לאחר שהשתכנע שזה הכלי המסתורי האבוד שבשבילו חיבר באך את הסוויטות.

הדיסקים הלכו ונערמו - החל בהקלטות המופת ההיסטוריות של קזאלס בשנות ה־30 וכלה בביצועים נוצצים שנעשו בשנים האחרונות, ובהם גישות "אותנטיות" וביצועים של הסוויטות במספר רב ומשתנה של כלים, בעיבוד לג'ז ובשילוב עם מוזיקה מסורתית ממערב אפריקה. בשנת 2007, שלוש־מאות שנה אחרי חיבורן, הגיעה הקלטה של הסוויטות לצ'לו בביצועו של רוֹסטרוֹפּוֹביץ' למקום הראשון במצעד היצירות הקלסיות של iTunes (דומה שבחודש ההוא התרברב באך באוזני דור האייפּוד: עוד גירסה של הסוויטות נכללה אף היא בין עשרים היצירות שבראש אותו המצעד, שלא לדבר על שלוש יצירות אחרות מאת המלחין).

בעת ההיא כבר קרם סיפור הסוויטות לצ'לו עור וגידים במחשבתי. ונראָה לי שרק טבעי יהיה לבנות את הסיפור הזה על פי מבנה המוזיקה. לכל אחת משש הסוויטות שישה פרקים, החל בפרלוד וכלה בגִ'יג. בתווך ישנם מחולות חצר עתיקים - אַלֶמַנד, קוּרַנט וסַרַבַּנד - שאחריהם הכניס באך מחול "מודרני" יותר - מינוּאט, או בּוּרֶה או גַבוֹט. בדפים שלהלן ייחדתי שניים או שלושה פרקים ראשונים בכל סוויטה לבאך. פרקי המחולות שלאחר מכן יועדו לפּבּלוֹ קַזאלס. את פרקי הג'יג החותמים כל סוויטה שמרתי לסיפור חדש יותר, הסיפור של מחקרי.

אם הארכתי לפסוע בנתיבה של המוזיקה הרי זה משום שיש כל כך הרבה מה לשמוע בסוויטות לצ'לו. הסוגה היא אמנם בארוקית, אבל לכל סוויטה פנים רבות והלכי רוח משתנים למכביר. אני שומע בהן נעימות איכרים בירידים בערי שדה ומינימליזם פוסט־מודרני, קינות ספיריטוּאל וקטעי רוק כבד, מחולות ג'יג מימי הביניים ופסקולים של סרטי ריגול. הדרך האידיאלית לרוב המאזינים היא להקשיב למוזיקה בלי דעה קדומה, כמו שהקשבתי לה אני עצמי בפעם הראשונה. עליכם רק לחבר את הצלילים זה לזה, וסיפור המעשה יגיח ויתגלה מתוכם.