1
מַטי היה קצר רוח ורצה שכל ההכנות לארוחת הערב כבר יהיו מאחוריו. הוא רצה לבשל, לאכול ולגמור עניין. הוא רצה כבר להיות גדול ולהחליט בעצמו מתי לאכול, ואם לטרוח לאכול בכלל. היה משהו שהוא היה חייב לעשות, משהו שהפחיד אותו. ההמתנה רק החמירה את המצב.
מַטי כבר לא היה ילד, אבל עוד לא גבר. לפעמים, כשעמד מחוץ למגורים, מדד את עצמו ביחס לחלון. בעבר הגיע רק עד לאדן החלון ומצחו היה נלחץ כנגד העץ, אבל עכשיו היה גבוה כל כך שיכול היה לראות את פנים החדר בקלות. וכשהלך אחורה בעשב הגבוה יכול היה לראות את עצמו נשקף בזגוגית. פניו נעשים גבריים, חשב, אם כי עדיין נהנה כמו ילד לעשות לעצמו פרצופים. קולו העמיק.
הוא גר עם העיוור, זה הנקרא רוֹאֶה, ועזר לו. הוא ניקה את המגורים, אף שעבודות הניקיון שעממו אותו. האיש אמר שזה הכרחי. אז מַטי טאטא את הרצפה כל יום ופרשׂ את כיסויי המיטה: בקפדנות על מיטתו של האיש, ובאדישות מרושלת על מיטתו שלו, בחדר הצמוד למטבח. הם בישלו יחד. האיש צחק לבישוליו של מַטי וניסה ללמד אותו, אבל מַטי היה קצר רוח ולא הבחין בין גוני הטעם של התבלינים.
״אפשר פשוט לשים הכול ביחד בסיר,״ התעקש מַטי. ״ממילא הכול מתערבב בבטן.״ זה היה ויכוח ידידותי מתמשך. רוֹאֶה גיחך. ״תריח את זה,״ אמר והושיט אליו את הגבעול הירקרק שקצץ.
מַטי רחרח בצייתנות. ״בצל,״ אמר ומשך בכתפיו. ״אפשר פשוט לזרוק אותו פנימה.
״אולי,״ הוסיף, ״אפשר בכלל לא לבשל אותו. אבל אז יהיה לנו ריח רע מהפה. ילדה אחת הבטיחה לנשק אותי אם יהיה לי ריח טוב מהפה. אבל נראה לי שהיא סתם מתגרה בי.״
העיוור חייך בכיוונו של הילד. ״ההתגרות היא חלק מהכיף שלפני הנשיקה,״ אמר למַטי, שפניו הסמיקו במבוכה. ״תעשו סחר חליפין תמורת הנשיקה,״ הציע העיוור בחיוך. ״מה תהיה מוכן לתת? את החכה שלך?״
״לא. לא צוחקים על סחר חליפין.״
״אתה צודק, אני אפסיק. פעם זה היה עניין של מה בכך. אבל עכשיו — אתה צודק, מַטי. עכשיו אסור להתלוצץ על זה.״
״חבר שלי, רַמוֹן, הלך לשוק החליפין האחרון עם ההורים שלו. אבל הוא לא מוכן לדבר על זה.״
״אז גם אנחנו לא נדבר. החמאה כבר נמסה בסיר?״
מַטי הסתכל. החמאה בעבעה קלות וצבעה היה חום זהוב. ״כן.״
״אז תוסיף את הבצל. תערבב כדי שזה לא יישרף.״
מַטי ציית.
״עכשיו תריח את זה,״ אמר העיוור. מַטי רחרח. הבצל היטגן קלות והפיץ ניחוח שמילא את פיו רוק.
״יותר טוב מבצל חי?״ שאל רוֹאֶה.
״אבל זאת טרחה,״ השיב מַטי בקוצר רוח. ״בישול זה טרחה.״
״תוסיף מעט סוכר. קמצוץ, לא יותר. תן לזה להתבשל רגע ואז נכניס את הארנבת. אל תהיה כל כך קצר רוח, מַטי. אתה תמיד רוצה לזרז הכול, ואין כל צורך.״
״אני רוצה לצאת לפני שהלילה יורד. אני צריך לבדוק משהו. אני צריך לאכול ארוחת ערב ולהגיע לקרחת היער לפני שיהיה חושך.״
העיוור צחק. הוא לקח את חלקי הארנבת מהשולחן, וכמו תמיד נדהם מַטי מתנועות ידיו הבטוחות ומידיעתו הבטוחה היכן בדיוק הדברים מונחים. הוא התבונן כשהעיוור פיזר במיומנות קמח על נתחי הבשר והכניס את הארנבת למחבת. כשהבשר רחש לצד הבצל שהתרכך, השתנה הניחוח. האיש הוסיף חופן עשבי תיבול.
״לךָ זה לא חשוב אם חושך או אור בחוץ,״ אמר לו מַטי בזעף, ״אבל אני צריך אור יום כדי להסתכל במשהו.״
״ומה זה המשהו הזה?״ שאל רוֹאֶה, ואז הוסיף, ״אחרי שהבשר ישחים, תוסיף מעט ציר כדי שהוא לא יידבק למחבת.״
מַטי ציית, ומזג אל המחבת את קערת הציר שבו התבשלה הארנבת. בנוזל הכהה צפו פיסות של בצל ועשבי תיבול קצוצים והסתחררו סביב נתחי הבשר. הוא ידע שעכשיו צריך לכסות במכסה ולהנמיך את הלהבה. התבשיל התבשל בבעבוע קל, והוא התחיל לערוך את השולחן שעליו יאכלו יחד את ארוחת הערב.
הוא קיווה שהעיוור ישכח ששאל ״מה זה המשהו הזה״. מַטי לא רצה לדבר על זה. הוא עצמו לא הבין מה הוא מסתיר בקרחת היער. הפחיד אותו שהוא לא יודע מה משמעות הדבר. הוא תהה לרגע אם יוכל להחליף את זה עם מישהו ודי.
סוף-סוף נשטפו הכלים של ארוחת הערב והוחזרו למקומם, והעיוור התיישב בכיסאו המרופד ולקח את כלי המיתר שניגן בו בכל ערב, ומַטי התקרב אט-אט אל הדלת וקיווה לחמוק החוצה באין רואה. אבל האיש שמע כל תזוזה. מַטי ידע שהוא יכול לשמוע עכביש שחוצה את רשת קוריו.
״שוב אל היער?״
מַטי נאנח. אי אפשר לברוח. ״אחזור לפני שיחשיך.״
״יכול להיות. אבל תדליק את המנורה, למקרה שתאחר. בחושך נעים יותר שיש חלון מואר ואפשר לכוון לפיו. אני זוכר את היער בלילה.״
״זוכר ממתי?״
האיש חייך. ״מהימים שעוד ראיתי. הרבה לפני שנולדת.״
״פחדת מהיער?״ מַטי שאל אותו. כל כך הרבה אנשים פחדו מהיער, ובצדק.
״לא. זה הכול אשליה.״
מַטי קימט את מצחו. הוא לא הבין לְמה העיוור מתכוון. האם הוא אומר שהפחד הוא אשליה?
או שהיער הוא אשליה? הוא העיף בו מבט. העיוור שפשף במטלית רכה את העץ המבריק של כלי הנגינה. מחשבותיו היו נתונות לעץ החלק, אף שלא ראה את הדוגמה המסתלסלת של עץ האדר הזהוב. אולי, חשב מַטי, בשביל אדם שאיבד את מאור עיניו, הכול אשליה.
מַטי הרים קצת את הפתיל בעששית ובדק אם יש מספיק שמן. אחר כך הדליק גפרור.
״עכשיו אתה שמח שהכרחתי אותך לנקות את הפיח מהזכוכית, נכון?״ העיוור לא ציפה לתשובה. הוא פרט על המיתרים באצבעותיו והאזין לצלילים. בעדינות, כפי שעשה כמעט בכל ערב, הוא כיוון את כלי הנגינה. הוא שמע גוני צלילים שנשמעו לילד זהים לחלוטין. מַטי עמד לרגע על המפתן והסתכל. על השולחן הבהבה העששית. האיש ישב וראשו מוטה אל החלון, והצלקות שעל פניו הודגשו באור הערב הקיצי. הוא האזין, סובב בורג קטן בצוואר העץ של הכלי, ואז האזין שוב. כעת היה מרוכז בצלילים ושכח את הילד. מַטי חמק החוצה.
בדרכו אל השביל המגיע ליער מקצה הכפר עשה מַטי עיקוף כדי לעבור ליד ביתו של המורה, אדם טוב לב שכתם אדום כהה מכסה את מחצית פניו. ״כתם לידה״ קראו לזה. כשמַטי רק הגיע לכפר הוא היה נועץ לפעמים את מבטו באיש, כי מעולם לא פגש מישהו עם כתם שכזה. בַּמקום שממנו מַטי בא היו פגמים כאלו אסורים. פגמים קטנים יותר היו גזר דין מוות.
אבל כאן, בכפר, סימנים וליקויים כלל לא נחשבו לפגמים. כאן העריכו אותם. העיוור קיבל את השם האמיתי ״רוֹאֶה״, וכולם רחשו כבוד לראייתו המיוחדת מבעד לעיניו ההרוסות.
המורה, ששמו האמיתי היה ״מֶנטוֹר״, כונה לעתים בחיבה ״רוֹזי״ בפי הילדים, בגלל כתם הלידה הארגמני שעל פניו. הילדים אהבו אותו. הוא היה מורה נבון וסבלני. מַטי, שהיה בסך הכול ילד כשעבר לכאן כדי לגור עם העיוור, למד זמן מה בבית הספר, ובחורף עדיין קיבל שיעורי תגבור בשעות אחר הצהריים. מֶנטוֹר הוא שלימד אותו לשבת בשקט, להקשיב, ובסופו של דבר לקרוא.
אך לא כדי לראות את מֶנטוֹר הוא עבר ליד הבית, ולא כדי להתפעל מגינת הפרחים השופעת, אלא מפני שקיווה לראות את בתו היפה של המורה, ג'ין, שהתגרתה בו לאחרונה בהבטחה לנשיקה. בדרך כלל היא עישבה את הגינה בשעות הערב.
אבל הערב לא היה לה זכר, וגם לא לאביה. מַטי ראה כלב שמן מנוקד מנמנם במרפסת הכניסה, אבל נראה שאין איש בבית.
יותר טוב ככה, חשב. ג'ין היתה דוחה אותו בצחקוקים ובהבטחות מתגרות — שהסתכמו תמיד בלא כלום, ומַטי ידע שהיא מפזרת אותן לכל הבנים — והוא בכלל לא היה צריך לעשות את העיקוף הזה בתקווה לראותה.
הוא לקח מקל וצייר לב באדמת השביל ליד גינתה. בזהירות כתב את שמה בתוך הלב, ומתחתיו את שמו. אולי היא תראה את הלב ותדע שהיה שם, ואולי יהיה לה אכפת.
״הי, מַטי! מה אתה עושה?״ זה היה חברו רַמוֹן שהגיע מעבר לפינה. ״אכלת ארוחת ערב? רוצה לבוא לאכול אצלנו?״
מַטי התקרב במהירות אל רַמוֹן כשהוא מסתיר את הלב שחרט באדמה ומקווה שחברו לא יבחין בו. כיף ללכת למגורים של רַמוֹן, כי לאחרונה המשפחה שלו עשתה סחר חליפין בדבר שקוראים לו ״מכונת משחקים״, קופסה גדולה ומקושטת ובתוכה שלושה גלגלים שמסתובבים כשמושכים בידית שלה. ואז מצלצל פעמון, והגלגלים נעצרים ליד חלון קטן. אם התמונות שעל הגלגלים תואמות, המכונה פולטת כמה סוכריות. זה היה משחק מאוד מרגש.
לפעמים תהה מה הם הקריבו תמורת מכונת המשחקים, אבל אסור היה לשאול.
״כבר אכלנו,״ אמר. ״אני צריך ללכת לאנשהו לפני שיחשיך, אז אכלנו מוקדם.״
״הייתי בא איתך, אבל אני משתעל, ומְרַפא הצמחים אמר לי לא להשתולל יותר מדי. הבטחתי לחזור מיד הביתה,״ אמר רַמוֹן. ״אבל אם תחכה לי, אני יכול לרוץ הביתה לשאול...״
״לא,״ השיב מַטי במהירות. ״אני צריך ללכת לבד.״
״אה, זאת שליחות?״
זו לא היתה שליחות, אבל מַטי הנהן. הוא לא אהב כל כך לשקר בדברים קטנים, אבל היה רגיל לעשות זאת; כל ילדותו שיקר, ועדיין נראה לו מוזר שהאנשים במקום הזה, שבו הוא גר עכשיו, חושבים שאסור לשקר. בעיני מַטי זאת הייתה לפעמים דרך להפוך את הדברים לפשוטים יותר, קלים יותר, נוחים
יותר.
״אז נתראה מחר.״ רַמוֹן נופף לו ומיהר אל המגורים שלו.
מַטי הכיר את שבילי היער כאילו הוא עצמו סלל אותם. ואכן, במהלך השנים הוא יצר כמה מהם ברגליו. השורשים השתטחו כשפילס לו דרך אנה ואנה וחיפש את המסלול הקצר והבטוח ביותר מנקודה לנקודה. בין העצים הוא היה מהיר ושקט, והרגיש את הכיוון הנכון בלי להזדקק לסימני דרך, כפי שהרגיש את מזג האוויר וידע לחזות את הגשם עוד לפני שיתקרבו העננים וישתנה כיוון הרוח. מַטי פשוט ידע.
האנשים מהכפר נכנסו אל היער רק לעתים נדירות. בשבילם זה היה מסוכן. לפעמים היה היער נסגר ונכרך על אנשים שניסו ללכת הרחק. היו מקרי מוות נוראים, והוצאו משם גופות מתים שנחנקו מצמחים מטפסים ומענפים שהתלפפו ברשעות סביב גרונם וגפיהם של אלה שהחליטו לעזוב את הכפר. איכשהו היער ידע. ואיכשהו, הוא ידע גם שמסעותיו של מַטי הכרחיים ולא מזיקים. המטפסים מעולם לא שלחו אליו את זרועותיהם. לפעמים אפילו נדמה שהעצים מתרחקים זה מזה ומפנים לו דרך.
״היער מחבב אותי,״ אמר פעם בגאווה לעיוור.
רוֹאֶה הסכים איתו. ״אולי הוא זקוק לך,״ העיר.
גם האנשים היו זקוקים למַטי. הם סמכו עליו שהוא מכיר את השבילים, שומר על עצמו, ומבצע את המשימות הדורשות הליכה במעבה היער, על כל עיקוליו הסבוכים דמויי המבוך. הוא עשה עבורם שליחויות. זו היתה העבודה שלו. הוא חשב שכאשר יעניקו לו את שמו האמיתי, השם הנבחר יהיה ״שליח״. צליל השם מצא חן בעיניו, והוא ציפה לרגע שיקבל את התואר הזה.
אבל הערב מַטי לא הביא ולא הוציא שום ידיעה, למרות מה שאמר לרַמוֹן. הוא היה בדרכו אל קרחת יער שהכיר, שהיתה ממש מעבר לקבוצה של אורנים זיפיים עבותים. הוא דילג בזריזות מעל נחל קטן ואז ירד מהשביל הכבוש, עבר בין שני עצים ופילס את דרכו בסבך. העצים האלה גדלו במהירות בשנים האחרונות, ועכשיו היתה קרחת היער נסתרת לגמרי ושימשה כמקום המחבוא הפרטי של מַטי.
הוא היה זקוק למקום שלו בשביל הדבר הזה שגילה על עצמו, כדי לבחון אותו בהיחבא, כדי לאמוד את הפחד שלו מפני משמעות הדבר.
קרחת היער היתה חשוכה. מאחוריו החלה השמש לשקוע על הכפר, והאור שהסתנן מבעד לעצים היה ורוד ובהיר. מַטי פסע על האדמה הטחובה והתקרב לסבך של שרכים גבוהים ליד גזע עץ. הוא התכופף להאזין, והצמיד את ראשו אל השרכים. בעדינות פלט צליל חלש, צליל שהתאמן עליו; כעבור רגע קט שמע בתגובה את הצליל שייחל לו וחרד מפניו גם יחד.
הוא שלח את ידו בזהירות אל תוך הסבך והרים צפרדע קטנה. מתוך כף ידו הרימה אליו הצפרדע את עיניה הבולטות וחסרות הפחד והשמיעה את הצליל פעם נוספת: קווה-קווה.
קווה-קווה.
קווה-קווה.
מַטי חזר על הצליל הצרוד של הצפרדע כאילו הם משוחחים. אף שהיה מתוח, חילופי הצלילים קצת הצחיקו אותו. הוא בחן בעיון את הגוף הירוק החלקלק. הצפרדע לא ניסתה לזנק מידו. היא נחה בכף ידו, וגרונה הרחב, השקוף למחצה, רטט.
הוא מצא את מה שחיפש. עד לאותו רגע קיווה שלא ימצא. חייו יהיו קלים יותר, ידע מַטי, אם הצפרדע הקטנה תהיה חלקה ורגילה. אבל היא לא היתה כזאת; הוא ידע שלא תהיה כזאת; והוא ידע שמעכשיו ישתנה הכול. בעתידו חלה תפנית חדשה וסודית. הצפרדע לא אשמה, הבין, והחזיר בזהירות את היצור הירוק הקטן אל השרכים הגבוהים, והתבונן בעלים שרעדו כשהתרחקה בלי לדעת כלום. הוא שם לב שגם הוא רועד.
כשחזר מַטי אל הכפר בַּשביל שהיה עכשיו חשוך לגמרי, שמע קולות מהשטח שמעבר לרחבת השוק. תחילה חשב בפליאה שהוא שומע אנשים שרים. שרו די הרבה בכפר, אבל בדרך כלל לא מחוץ לבית, ולא בשעות הערב. הוא נעצר בתמיהה והאזין. ואז הבין שזו כלל לא שירה, אלא הקול הקצבי העצוב של המקוננים, הקול של האובדן. הוא שכח את כל דאגותיו האחרות, ובאורן של קרני השמש האחרונות מיהר אל המגורים ואל העיוור שיחכה לו שם ושיֵדע להסביר.
