שיר טאהירה

דבר קָאשִיוַאן אשר הוגד מפיו; שִמעוהו וחסו בו, בני הגיבורים! כי הוא השיר אשר חסו בו חמשת העמים, ובו השכילו דעת ויָדעו דרכם. בלקח מוּסָרוֹ יִשְׂגֶה שומעו תמיד, יבטח בגורלו ורוחו תנוח, ישׂבע טובה מיד אלים, ולא יירא דבר.

הטה-נא אוזן ויבטח לבך; כי עת תשמע את שיר טאהירה, לא עוד תירא את יד הזמן, וייקרא שמך ברוּך בכל העולמות.

 

*

היֹה הָיָה בארץ טאר* מלך בן מלכים ושמו שָארין בן דְרָאד, שליט מאיר כשמש, אשר שמר תורת אבות ובעמו משל בחסד, כדת וכמנהג. אימת אויביו היה שארין ופדות לכל רעיו, ריבון חכם ובר לבב, אשר דברוֹ אמת ונדיבה רוחו. בהיכלות אַמְטָאר ישב, בירת הממלכה אשר שָׂבַע בה טוב: תנובת דוּשָאנָה ואָסוּל מילאה את אסמיו, ומלכותו מִיַם הארץ ועד רכסי הזָאד. במולכו ידע שלום, וצר לא בא בגבולותיו, כי הִרבה מנחה וָזֶבח לאלים השגיאים, והקים בריתו בדעת עם מלכי הארץ: בִּיהָאן בן אָרָה האדיר, המולך על סֶרֶד, ונִימִידַאד בן שָׁאם, ריבון הוּזָאן המצועפת ערפילי צפון.** בשעת ברכה המבשרת טוב ילדה אותו אמו הִימָאדְרִי, וסימני מזל ניתנו בו, אות לחסד האלים אשר אין חקר לו.

[*. ר' מפה בעמ' 188.]

[**. ביהאן, בן אחיו של דראד ואחי אשתו הימאדְרי, הוא דודו של שארין מצד אמו, ובן דודו מצד אביו (ר' נספח 3: אילנות יוחסין, עמ' 186).]

עת שבה וילדה אמו שלחוֹ אביו לסֶרֶד, לערובת בריתו אשר כרת עם בּיהאן בן אָרָה, זרע הָארָאד השׂגיא, אדוני הארץ. שבעים בני לוויה מבני מרום הארץ שלח עמו אביו בצאתו מזרחה, ולא חסך מאומה לתפארת בנו.

בבית ביהאן גדל שארין עם בני דודו, אַרְהָאן וקִירִין, ועמם שקד ללמוד את שבע אומנויות הקטל ואת תשעת שבילי הדעת, אשר בהם יוּכּר אציל ובחוּקם חייו ייכונו. ברוב טובה שׂגשׂג נסיך אַמְטָאר, ואף כי לבבו כלה אל בית הוריו, מצא לו נוחם בשארי בשרו. כל מבוקשו ניתן לו, וכל משאלת לבבו היתה לצו המלך אשר נצר את צעדיו כְּאָב. כך חלפו שנותיו בסֶרֶד, עד במלאת לו תשע-עשרה הגיע רץ לבוש שחורים שלוח מאמטאר, אשר הכריז בכל המקומות:

הַכֶּינָה עַל שְׁדֵיכֶן, נָשִׁים! סִפְקוּ כַּפּוֹתֵיכֶם, בְּנֵי סֶרֶד! אָבְלָה הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וַעֲפָרָהּ הָיָה לְאֵפֶר, כִּי נֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו דְרָאד אֲצִיל הָרוּחַ! הַכֶּינָה עַל שְׁדֵיכֶן, נָשִׁים! סִפְקוּ כַּפּוֹתֵיכֶם, בְּנֵי סֶרֶד! נָפְלָה עֲטֶרֶת טָאר וְאֵין לָהּ מְנַחֵם!

 

תשעה ימים קונן שארין כדת וכמנהג; על ראשו שָׂם סחי ובוץ וחבלים מחורצים עטה על בשרו. תשעה ימים ספד למולידו, וביום העשירי בא לראות את פני ביהאן.

אמר שארין:

"מלך רם, מכניע כל הארץ, שטָאר, אַרְפָּאן וקוּש מודות בשלטונו! אם אך מצאתי חסד בעיניך, תנני ואצא אל טאר, כי מת אבי המלך, ונחלת אבי היתה לי לירושה."

אמר ביהאן:

"כבן היית לי, שארין, ומצוָתי שמרת; צא וירש את טאר כדין הממלכה. אבל תחילה יוּשב-נא בני הִימָאדְרָה, אשר גוּדל כדת בחצר אביך. זאת עשה, שארין, ותחסה בסֶרֶד!"

השתחווה שארין לפני מדביר השָׁאקים,* ואמר אליו:

[*. "השאקים": ר' אחרית-דבר, עמ' 164.]

"ברכת ריבון תבל פרושה על כל הארץ! יאירו האלים את דרכך בטוהר, ותמצא לה טאר מחסה בסרד."

ביד הרץ הבא מטאר ציווה שארין על דבר הימאדרה, ולתקופת החודש הושב אל בית אביו, והוא עודנו נער.* ברוב כבוּדה ועושר שילח ביהאן את בן-דודו, ועמו שבעים רעיו בני שועי אַמְטָאר. אלפיים ראש בקר נתן לו, אלף עבדים, ושלוש מאות פרש. מאה עגלות משא נתן לו, ועליהן כבוּדת פאר, בגדי תשבץ ותכלת, וכסף למכביר. סוס אביר, יאה למלך, בן-יחס ואָמוּן לדַהַר נתן לנסיך הכתר, ואת בתו אִימָאל נתן לו, את הרכה שבבנותיו, המאירה כלבנה בשמי הקיץ הזכים.**

[*. "והוא עודנו נער": הימאדרה.]

[**. "הרכה שבבנותיו": אפשר שזהו סימן לכך שביהאן מקל בערכו של שארין. המכובד שבחתנים הוא חתנה של הבכירה.]

עטור בכל סגולה, עולה כשמש בוקר, יצא שארין אל ארץ אבותיו. זוהר בהוד מלכות רכב על רמכו, והשתאו לו כל רואיו מדָארַש עד אמטאר: גלימתו רקמה ותכלת, לראשו מצנפת שש, ואבנטו זהב שזור. בכל אשר עבר קידמוהו בני הארץ; עוטי מיטב מלבושיהם קראו לפני שארין "הידד", ובשמחת לבם הִכו בצלצלים.

בפרחי יסמין ואש כוסו חוצות אמטאר;* אלף צלצלים הִכו מעל צריחיה, וכל תושבי העיר הריעו בבואו. גדולי הממלכה קידמו פניו בטקס, ועמם אִמו, הימאדְרי, וקַאי אחיו, עוצר הארץ, החורש אויביו. בהיכלות אמטאר הֵסֵבּוּ, שׂשׂוּ ובירכו את מזלם הטוב, והיללו את היורש בכל לשון שִׂמחה. בבית אביו ישן שארין עד בוקר, וביום המחרת עלו העם להמליכו במקדש אַמְנָאת שאין נשגב ממנו.

[*. "בפרחי יסמין ואש": פרחים לבנים ואדומים. "פרח האש" (porpyapi) לא זוהה עם זן ידוע.]

על תל קדומים מנגד לאמטאר ניצב מקדש אמנאת, הוא בית החמישה. מארבע כנפות הארץ נוטים ארבעת קירותיו פנימה לכיפה שעיגולה בלי פגם. מאה אמה גובהו, ועמודי מידות סומכים את קירותיו: ראשון בהם הוא העמוד המכוּנה "מזרח". זהב רקוע לו סביב וכותרתו עוּלְפָה באודם וגביש; הוא נושא את קיר הבדולח אשר בו עולה השמש, וקבוע בו השער הקרוי "נדיב". סמוך אליו ניצב "דרום", אשר אבני כודכוד שובצו בו וכותרתו פנינים ואחלמה; הוא תומך בקיר אשר נמשח שָׁשַׁר, ובו קבוע שער הקרוי "ידיד". שלישי בעמודים הוא "מערב", אשר נבנה באבן השמים,* וכותרתו רוקעה בנחושת ועולפה אבני ירקן; הוא נושא את קיר החלמיש, ומבואו המכוּנה "כביר" פרוץ בלי שער כמבוא המערה. "צפון" נבנה בשיש שעורקיו כחולים, וכותרתו רוקעה בכסף ששובצה בו אבן אש. הוא הסומך את כותל הבזלת שסויד לבן, ובו השער הקרוי "אפל" אשר יוגף על בְּריח. מעטים עוברים בו בפשפש הדלת, ורק פעם בשנה יפתחוהו לרווחה לחיים ולמתים. הכוהנים מונים בעמודי אַמְנָאת גם חמישי ששמו "תיכון", אף שאינו נראה לעין: חלון עגול קבוע ברום כיפת הקודש, וכינויו הוא "עין"; מתחת לו הפְּעוֹר שפרגוד סביב לו, ואדמה מבעבעת במעמקיו.

[*. "אבן השמים": כנראה סוג של זכוכית. "אבן אש": אלמוג אדום.]

סביב אמנאת, מנגד לכתלים, ניצבים עוד מקדשי מעט אשר בהם במות מנחה לשִיהָאבָּאן, לָאהִינִי, יָאהוּ ונִיזוּמָה.* אך לטָאהִירָה אין במה, אף לא לארץ, הנושאת הכל. **

[*. אלי אמנאת: שיהאבאן, אל השמש; יאהו, אל הגשם והסערה; לאהיני, אלת האהבה והפריון; ניזומה, אלת הנקמה והכישוף; טאהירה, אלת הזמן והגורל (ר' אחרית דבר, עמ' 166).]

[**. "לארץ הנושאת הכל": 'ארץ' (Tkan) היא אלה המגלמת את האדמה והעולם בכללותו.]

שם הומלך שארין בטקס הטהור, ואִילָאלוּ, כוהן אמנאת, הכתירו בכתר דְרָאד לנגד כל בני טאר. אז הניחו לפניו את חותמו, חרבו, מטהו וסמלי ביתו, וכל העם השתחוו, ונשבעו לו אמונים בקודשי אמנאת. ישב שארין על כס אביו, ולבו רחב ושָׂשׂ במלכותו...