אם רק היית זוכרת

משהו קרה. את תמיד יודעת. את חוזרת להכרה ומגלה חורבן: מנורה מנופצת, פנים אנושיים מזועזעים נרעדים שזהותם הולכת ומתבהרת. מדי פעם מישהו במדים: פרמדיק, אחות. יד מושטת עם גלולה. או נכונה לנעוץ מחט.

הפעם אני בחדר, יושבת על כיסא מתקפל מתכתי קר. החדר אינו מוכר, אבל לזה אני רגילה. אני מחפשת רמזים. תפאורה משרדית, חדר ארוך עמוס שולחנות עבודה ומחשבים, מגובב ניירות. נטול חלונות.

אני בקושי מצליחה להבחין בצבע הירקרק של הקירות, כל כך הרבה כרזות, גזירי עיתונים ומידעונים תלויים עליהם. נורות ניאון מטילות אור קודר. גברים ונשים מדברים; זה עם זה, לא איתי. מקצתם לובשים חליפות רפויות, מקצתם בג'ינס. ועוד מדים. אני מניחה שחיוך לא יהלום את הנסיבות. פחד, ככל הנראה כן.

***

 

אני עדיין יכולה לקרוא. מצבי אינו עד כדי כך חמור, עדיין לא. כבר לא ספרים, אבל כתבות בעיתונים. טורים במגזינים אם הם קצרים מספיק. יש לי שיטה. אני לוקחת דף נייר עם שורות. אני כותבת הערות, בדיוק כמו בבית הספר לרפואה.

כשאני מבולבלת, אני קוראת את ההערות שלי. אני חוזרת ומעיינת בהן. לפעמים נדרשות לי שעתיים כדי לקרוא כתבה אחת ב"טריביון", חצי יום כדי לקרוא את ה"ניו יורק טיימס". עכשיו, כשאני יושבת ליד השולחן, אני מרימה נייר שמישהו אחר השליך, עיפרון. אני כותבת בשוליים בזמן שאני קוראת. אלה פתרונות זמניים. ההתלקחויות האלימות ממשיכות. הם קצרו את מה שזרעו וצריכים לכפר על כך.

אחר כך אני מביטה בהערות האלה אבל התחושה היחידה שנותרת היא תחושה של חוסר שקט, חוסר שליטה. גבר כבד גוף בכחול גוהר מעלי, ידו במרחק סנטימטרים ספורים מזרועי. נכון לתפוס. לרסן.

***

 

את מבינה את הזכויות שכרגע הקראתי לך? ובהתחשב בזכויות האלה, את מוכנה לדבר איתי?

אני רוצה ללכת הביתה. אני רוצה ללכת הביתה. האם אני בפילדלפיה. שם היה הבית במשעול ווֹלנאט. שיחקנו קיקבּוֹל ברחובות.

לא, זאת שיקגו. רובע 43, נפה 21. התקשרנו לבן ולבת שלך. את יכולה להחליט בכל שלב מרגע זה ואילך לסיים את החקירה ולממש את הזכויות האלה.

אני רוצה לסיים. כן.

***

 

שלט גדול תלוי על קיר המטבח. המילים, כתובות בטוש שחור עבה ביד רועדת, גולשות במורד הדף: שמי ד"ר ג'ניפר וייט. אני בת שישים וארבע. אני סובלת משיטיון. בני, מארק, בן עשרים ותשע. בתי, פיונה, עשרים וארבע. מטפלת בשם מגדלנה מתגוררת איתי.

הכול ברור. אז מי כל האנשים האחרים האלה בבית שלי? אנשים, זרים, בכל מקום. אישה בלונדינית שאיני מזהה במטבח שלי שותה תה. הבזק של תנועה מחדר הטלוויזיה. אחר כך אני פונה אל הסלון ומוצאת פרצוף נוסף. אני שואלת, אז מי את? מי כל האחרים? את מכירה אותה? אני מצביעה לעבר המטבח, והם צוחקים.

אני היא, הם אומרים. אני הייתי שם, ועכשיו אני כאן. אני היחידה בבית מלבדך. הם שואלים אם אני רוצה תה. הם שואלים אם אני רוצה לצאת לטייל. מה אני, תינוקת? אני אומרת. עייפתי מהשאלות. את מכירה אותי, לא? את לא זוכרת? מגדלנה. חברה שלך.

***

 

בעזרת המחברת אני מתַקשרת עם עצמי, ועם אחרים. ממלאת את פרקי הזמן החסרים. כשהכול מעורפל, כשמישהו מתייחס למאורע או לשיחה שאינני זוכרת, אני מעלעלת במחברת. לפעמים אני שואבת נחמה מהכתוב. לפעמים לא. המחברת היא התנ"ך של התודעה שלי. היא מונחת דרך קבע על שולחן המטבח: גדולה ורבועה, בעלת כריכת עור מקושטת בתבליט ודפים עבים בגון שמנת. ליד כל רישום מצוין תאריך. גברת נחמדה מושיבה אותי מולה.

היא כותבת, עשרים בינואר, 2009. הרשימות של ג'ניפר. היא מגישה לי את העט. היא אומרת, תכתבי מה שקרה היום. תכתבי על הילדות שלך. תכתבי כל מה שאת זוכרת.

אני זוכרת את ניתוח איחוי מפרק היד הראשון שלי. את לחץ האזמל על העור, את הכניעה הקלה כשפילח אותו לבסוף. את גמישותו של השריר. את המספריים הכירורגיים משפשפים את העצם. ואחר כך, הסרת כפפות מוכתמות דם, אצבע אחרי אצבע.

***

 

שחור. כולם לובשים שחור. הם פוסעים ברחוב בזוגות ובשלשות בדרך לכנסיית סנט וינסנט, עטופים במעילים ובצעיפים שמכסים את ראשיהם ואת סנטריהם מפני מה שנראה כמו רוח צולפנית.

אני בתוך ביתי החמים, פני אל החלון העוטה כפור, מגדלנה משגיחה בקרבת מקום. אני יכולה לראות רק את דלתות העץ המגולפות שגובהן כארבעה מטרים. הן פתוחות לרווחה ואנשים נכנסים. רכב מתים עומד ממול, מכוניות אחרות ערוכות בשורה מאחוריו בפנסים דולקים.

זאת אמנדה, אומרת לי מגדלנה. הלוויה של אמנדה. מי זאת אמנדה? אני שואלת. מגדלנה מהססת ואחר כך אומרת, החברה הכי טובה שלך. הסנדקית של הבת שלך.

אני מנסה. אני נכשלת. אני מנענעת בראשי. מגדלנה מביאה את המחברת שלי. היא מדפדפת לאחור. היא מצביעה על גזיר עיתון:

קשישה משיקגו נמצאה מתה. אצבעותיה נקטעו.

"שיקגו טריביון" — 23 בפברואר, 2009

שיקגו, אילינוי — גופתה קטועת האצבעות של קשישה בת שבעים וחמש משיקגו התגלתה אתמול בדירה בבניין מספר 2100 שבשדרות שפילד.

אמנדה אוטול נמצאה ללא רוח חיים בביתה, אחרי שאחד השכנים הבחין שלא אספה את העיתונים שלה במשך שבוע כמעט, לדברי מקורות מקורבים לחקירה. ארבע מאצבעות ידה הימנית נקטעו. מועד המוות המדויק אינו ידוע, אך סיבת המוות מיוחסת לחבלת ראש, לדברי המקורות.

על פי הדיווחים, דבר לא נעלם מביתה.

איש עדיין לא הואשם, אך המשטרה עצרה חשוד בפרשה לזמן קצר ולאחר מכן שיחררה אותו.

אני מנסה, אבל לא מצליחה להיזכר בשום דבר. מגדלנה הולכת. היא חוזרת ובידה תצלום.

שתי נשים, האחת גבוהה יותר בחמישה סנטימטרים לפחות, שיער ארוך חלק לבן משוך לאחור בפקעת הדוקה. השנייה, צעירה יותר ומחלפות ראשה קצרות יותר, אפורות וגליות, מקובצות סביב תווי פנים מפוסלים, נשיים יותר. כפי הנראה היתה יפהפייה לפני שנים רבות.

זאת את, אומרת מגדלנה ומצביעה על הצעירה שבהן. וזאת, כאן, זאת אמנדה. אני בוחנת היטב את התצלום.

לאישה הגבוהה יש פנים מרשימים. לא מה שהייתם מכנים יפים. וגם לא מה שהייתם מכנים נחמדים. חדים מדי סביב הנחיריים, חריצים של מה שנראה אולי כמו בוז חרותים בלחייה. שתי הנשים עומדות זו לצד זו, אינן נוגעות זו בזו, אך ניכרת ביניהן קרבה.

נסי להיזכר, דוחקת בי מגדלנה. זה יכול להיות חשוב. ידה נחה בכבדות על כתפי. היא רוצה ממני משהו. מה? אבל לפתע אני עייפה. ידי רועדות. טיפות זיעה ניגרות בין שדי.

אני רוצה ללכת לחדר שלי, אני אומרת. אני חובטת בידה של מגדלנה. עזבי אותי לנפשי.

***

 

אמנדה? מתה? לא ייתכן. החברה היקרה־יקרה שלי. אֵם שנייה לילדי. בת בריתי בשכונה. אחותי.

אילולא אמנדה הייתי בודדה. הייתי שונה. תמיד בגפי. הגבינה עומדת לבדה.1

1 The cheese stands alone. מתוך שיר־משחק לילדים בשם The farmer in the Dell.

 

לא שמישהו ידע. הם הלכו שולל אחרי מראית עין, היה קל כל כך לרמותם. איש לא הבין חולשות כמו אמנדה. היא ראתה אותי, הצילה אותי מבדידותי החשאית. והיכן הייתי אני כשנזקקה לי? כאן. במרחק שלוש דלתות. מתגוללת בצערי. בזמן שהיא סבלה. בזמן שאיזו מפלצת נופפה בסכין, הסתערה על טרפה.

הו הכאב! כמה גדול הכאב! אני אפסיק לבלוע את הכדורים שלי. אני ארים את האזמל אל מוחי ואכרות את דמותה. ואתחנן בדיוק לדבר שבו אני נאבקת בכל החודשים הארוכים האלה: שִכחה מתוקה.

***

 

הגברת הנחמדה כותבת במחברת שלי. היא חותמת את שמה: מגדלנה. היום, יום שישי, אחד־עשר במארס, היה עוד יום רע. בעטת במדרגה ושברת את הבוהן שלך. בחדר המיון ברחת למגרש החניה. אחד הסניטרים החזיר אותך. ירקת עליו.

הבושה.

***

 

הקיום המעורפל הזה. חיים בצללים. בזמן שהפקעיות החוטיות מתרבות במהירות, בזמן שהצְברים של החלבון מתקשים, בזמן שהסינפסות מפסיקות להעביר מסרים והמוח שלי מתנוון, אני נשארת מודעת. כמו מנותח שלא הורדם.

כל מוות של כל תא דוקר אותי במקום הרגיש ביותר. ואנשים שאיני מכירה נוהגים בי בהתנשאות. הם מחבקים אותי. הם מנסים להחזיק בידי. הם מכנים אותי בשמות ילדותיים: ג'ן. ג'ני. אני מקבלת במרירות את העובדה שאני מפורסמת, אפילו אהובה, בקרב זרים. סלבריטי!

אגדה בעיני עצמי.

***

 

המחברת שלי מלאה אזהרות לאחרונה. מארק כועס מאוד היום. הוא ניתק לי בפרצוף. מגדלנה אומרת לא לדבר עם אף אחד שמתקשר. לא לפתוח את הדלת כשהיא בחדר הכביסה או בשירותים.

אחר כך, בכתב יד אחר, אמא, את לא בטוחה עם מארק. תעבירי את ייפוי הכוח הרפואי אלי, לפיונה. מוטב שייפויי הכוח הרפואי והפיננסי יהיו בידי אותו אדם ממילא. מישהו מחק כמה מהדברים שנכתבו, ליתר דיוק, מחה אותם בפראות, בטוש שחור עבה. מי?

***

 

שוב המחברת שלי:

מארק התקשר, אומר שהכסף שלי לא יציל אותי. שאני מוכרחה להקשיב לו. שיש צעדים אחרים שאנחנו חייבים לנקוט כדי להגן עלי.

אחר כך: אמא, מכרתי מניות איי־בי־אם בשווי חמישים אלף דולר כדי לשלם את שכר הטרחה של עורכת הדין. היא מומלצת מאוד במקרים שבהם כשירות שכלית עומדת על הפרק. אין להם ראיות, רק תיאוריות. ד"ר צֶ'ן רשם לך 150 מיליגרם סֶרוֹקוול כדי למתן את ההתפרצויות. אני אבוא שוב מחר, יום שבת. בתך, פיונה.

***

 

אני חברה בקבוצת תמיכה לחולי אלצהיימר. אנשים באים והולכים.

הבוקר מגדלנה אומרת שזה יום טוב, אנחנו יכולות לנסות להשתתף. הקבוצה נפגשת בכנסייה מתודיסטית ברחוב קלארק, מבנה נמוך ואפור בעל קירות עץ וחלונות ויטראז' צעקניים בצבעי יסוד.

אנחנו מתאספים בטרקלין האחווה, חדר גדול בעל חלונות שלא נפתחים ורצפת לינוליאום מנוקדת שכיסאות המתכת המתקפלים הותירו עליה סימני שפשוף. קבוצה מעורבת, אולי שישה אנשים, מוחותינו בשלבי התערטלות שונים. מגדלנה מחכה מחוץ לדלת עם מטפלות אחרות. הן יושבות בשורה על ספסלים במסדרון החשוך, סורגות ומשוחחות חרש בינן לבינן, אבל קשובות, נכונות לזנק על רגליהן ולקחת את העניינים לידיים לנוכח הרמז הראשון לצרות.

המנחה שלנו הוא איש צעיר בעל תואר בעבודה סוציאלית. פניו אדיבים ונרפים, והוא אוהב להתחיל בסבב היכרות ובבדיחה.

קוראים־לי־שכחתי־ואני־עוסק־ב־אין־לי־מושג־מה. הוא מכנה את מה שאנחנו עושים "שני הצעדים המעגליים". הצעד הראשון הוא להודות שיש לך בעיה. הצעד השני הוא לשכוח שיש לך בעיה.

והבדיחה מתקבלת בצחוק בכל פעם מחדש. מקצתם זוכרים אותה מהפגישה הקודמת, אבל רובם צוחקים משום שהיא חדשה להם, לא משנה כמה פעמים שמעו אותה.

היום עובר עלי יום טוב. אני זוכרת אותה. הייתי אפילו מוסיפה צעד שלישי: צעד שלישי הוא לזכור ששכחת. הצעד השלישי הוא הקשה מכולם.

היום נדבר על גישה. כך מכנה את זה המנחה. כולכם קיבלתם את האבחנה המצערת עד מאוד הזאת, הוא אומר. כולכם אנשים אינטליגנטיים, משכילים. אתם יודעים שהזמן שלכם הולך ואוזל. מה שאתם עושים איתו תלוי בכם. תחשבו חיובי! אלצהיימר יכול להיות כמו ללכת למסיבה שבה אתם לא מכירים אף אחד. תחשבו על זה! כל ארוחה יכולה להיות הארוחה הכי טובה בחייכם! כל סרט, המהפנט ביותר שראיתם מעודכם! קצת חוש הומור, הוא אומר. אתם מבקרים מכוכב אחר, ובאתם להתרשם מהמנהגים המקומיים.

אבל מה לגבינו, היתר? מי שחשים כאילו הקירות הולכים וסוגרים עליהם? מי שתמיד פחדו משינויים? בגיל שלוש־עשרה לא אכלתי שבוע כי אמא שלי קנתה סדינים חדשים למיטה שלי. עבורנו, החיים עכשיו מסוכנים מאוד. סכנות אורבות בכל פינה. אז את מהנהנת לכל הזרים שכופים את עצמם עלייך. את צוחקת כשאחרים צוחקים, מרצינה כשהם נראים רציניים. כשאנשים שואלים את זוכרת? את מהנהנת עוד קצת. או מקמטת את מצחך תחילה, ואחר כך מאירה אליהם פנים כאילו כן, את מזהה אותם.

כל אלה נחוצים להישרדות. אני מבקרת מכוכב אחר, והמקומיים אינם ידידותיים.

***

 

אני פותחת את דברי הדואר שלי בעצמי. אחר כך הם נגוזים. נעלמים ואינם. היום, בקשות עזרה להצלת לווייתנים, להצלת דובי פנדה, לשחרור טיבט.

לפי הדוח הכספי מהבנק יש לי 3,567.89 דולר בחשבון העובר ושב בבנק אוף אמריקה. יש דוח נוסף מברוקר בשם מייקל בראונסטין. שמי מופיע בראשו. שווי נכסי ירד ב־19 אחוזים בחצי השנה האחרונה. כרגע שוויים 2.56 מיליון דולר. הוא צירף פתק: זה לא רע כמו שהיה עלול להיות, בזכות אפיקי השקעה שמרניים ואסטרטגיה של גיוון תיק ההשקעות.

2.56 מיליון דולר זה הרבה כסף? זה מספיק? אני בוהה באותיות על הנייר עד שהן מיטשטשות. AAPL, IBM, CVR, ASF, SFR. השפה הסודית של הכסף.

***

 

ג'יימס ערמומי. לג'יימס יש סודות. מקצתם ידועים לי, רובם לא. איפה הוא היום? הילדים בבית הספר. הבית ריק פרט לאישה שנראית כמו סוכנת בית מסוג כלשהו. היא מסדרת את הספרים בחדר הטלוויזיה, מזמזמת מנגינה שאיני מזהה. ג'יימס שכר אותה? סביר להניח. מישהו ודאי דואג שהדברים יתנהלו כסדרם, כיוון שהבית נראה מטופח, ואני תמיד תיעבתי עבודות בית, וג'יימס, אף שתמיד היה אדם מסודר באופן כפייתי, עסוק מדי. תמיד נמצא מחוץ לבית בעניין כלשהו. יוצא למשימות חשאיות. כמו עכשיו. אמנדה אינה רואה זאת בעין יפה. חיי נישואים אמורים להיות שקופים, היא אומרת. הם חייבים לעמוד מול אורה המסנוור של השמש. אבל ג'יימס טיפוס מחתרתי. הוא זקוק למסווה, הוא משגשג באפלה. ג'יימס עצמו הסביר זאת לפני זמן רב, ורקח את המטאפורה המושלמת. או מוטב, קטף אותה מהטבע. ואף שאני נוטה לפקפק בחלוקה מסודרת מדי לקטגוריות, בזו יש מן האמת. זה היה יום קיץ חם ולח בבית ילדותו של ג'יימס בקרוליינה הצפונית. לפני שהתחתנו. יצאנו לטיול אחרי ארוחת הערב באור הדועך, ובמרחק כמאתיים מטרים בלבד מהמרפסת האחורית של בית הוריו כבר צעדנו בתוככי יער בראשיתי אפלולי מעצים שנטפו טחב לבן, וקול צעדינו התעמעם בשל העלים המתים שכיסו את הקרקע. כיסי שרכים נפרשו ופרצו מבעד למצע העלים הטחוב, ומפעם לפעם הבזיקה פטרייה. ג'יימס הצביע בידו. רעילה, הוא אמר. בזמן שדיבר ציפור קראה. פרט לכך, דממה. אם היה שביל, לא הבחנתי בו, אבל ג'יימס התקדם בקצב קבוע, ובאורח פלא הופיעה לפנינו דרך קדימה. האור התעמעם מדקה לדקה, ואחרי הליכה של כחצי קילומטר, עצר ג'יימס לפתע. הוא הצביע. למרגלות עץ, בקרב שפעה של טחב צהוב־ירוק, קָרן משהו בלובן רפאים. פרח, פרח יחיד על גבעול ארוך ולבן. ג'יימס פלט נשיפה. יש לנו מזל, הוא אמר. לפעמים אתה מחפש במשך ימים ולא מוצא.

ומה זה? שאלתי. הפרח הפיץ אור משלו, עז כל כך, עד שכמה חרקים קטנים הסתחררו סביבו, כאילו נמשכים לאור הבוהק.

צמח רפאים, אמר ג'יימס. מוֹנוֹטְרוֹפָּה אוּניפלוֹרָה. הוא התכופף וחפן את הפרח בידו, נזהר שלא לנתק אותו מהגבעול. זה אחד הצמחים הבודדים שאינם זקוקים לאור. למעשה הוא גדל בחשכה.

איך זה ייתכן? שאלתי.

זה צמח טפיל — הוא לא פוטוסינתטי אלא ניזון מהפטריות ומהעצים סביבו, מניח לאחרים לעשות את העבודה הקשה. תמיד חשתי אליו קרבה. הערצה, אפילו. כי זה לא פשוט — זאת הסיבה שהם לא נפוצים. הצמח צריך למצוא את הפונדקאי המתאים, והתנאים צריכים להיות מושלמים עבורו כדי שיצמח. אך כשהוא צומח, זה מחזה מרהיב באמת. הוא הניח לפרח ונעמד.

כן, אני יכולה להבין את זה, אמרתי.

באמת? שאל ג'יימס. את באמת יכולה?

כן, חזרתי ואמרתי, והמילה נתלתה באוויר הסמיך מלחות בינינו כמו הבטחה. נדר.

זמן קצר אחרי הטיול נישאנו בשקט בבית המשפט באֶוַונסטון. לא הזמנו איש, חשנו שיש בכך משום חדירה לפרטיות. הפקיד היה עד, וכל העניין נגמר בחמש דקות. ככלל זאת היתה החלטה טובה. אבל בימים כמו היום, כשאני חשה בחסרונו של ג'יימס כמו פצע, אני נכספת להיות שוב ביער שבדרך כלשהי נותר רענן ומוחשי בזיכרוני כמו ביום שהיינו שם. אני יכולה להושיט את ידי ולקטוף את הפרח, להגיש אותו לג'יימס כשיחזור. פרס אפל.

***

 

אני במשרדו של קרל צ'ן. רופא. הרופא שלי, כך נראה. גבר צנום ומקריח. חיוור כפי שרק אדם שמבלה את זמנו בין ארבעה כתלים תחת אור מלאכותי יכול להיות. פנים אדיבים. נראה שאנחנו מכירים היטב זה את זה.

הוא מדבר על סטודנטים קודמים. הוא משתמש במילה שלנו. הסטודנטים שלנו. הוא אומר שעלי להיות גאה. שהותרתי אחרי מורשת מפוארת באוניברסיטה ובבית החולים. אני מנענעת בראשי. אני עייפה מדי להעמדות פנים אחרי הלילה האיום שעברתי. לילה של שיטוטים. הלוך ושוב, הלוך ושוב, מהשירותים לחדר השינה ולשירותים וחוזר חלילה. סופרת צעדים, נוקשת בקצב סדיר על המרצפת, על רצפת העץ. פוסעת עד שכפות רגלי כואבות.

אבל המשרד הזה מדגדג את זיכרוני. אף שאיני מכירה את הרופא הזה, אני חשה משום מה קרבה לחפציו. דגם של גולגולת אדם על שולחן העבודה שלו. מישהו צבע בשפתון את הלסת העליונה הגרומה כדי לשוות לה מראה של שפתיים, ועל תווית גסה תחתיו נכתב בפשטות קרלוטה המשוגעת. אני מכירה את הגולגולת הזאת. אני מכירה את כתב היד הזה. הוא רואה אותי מסתכלת בה. הבדיחות שלך תמיד היו קצת מעורפלות, הוא אומר.

על הקיר מעל שולחן הכתיבה תלויה כרזת סקי קלאסית ועליה המילה שאמוני באותיות אדומות עזות. Des conditions de neige excellentes, des terrasses ensoleillées, des hors-pistes mythiques. גבר ואישה לבושים שכבות של בגדים מתחילת המאה העשרים מרחפים באוויר על מגלשיים, מעל גבעה לבנה תלולה מנוקדת עצי אורן. ציור עתיר דמיון, לא תצלום, אף שגם תצלומים תלויים מימין ומשמאל לכרזה. בשחור־לבן. מימין, תצלום של נערה צעירה, לא נקייה, משתופפת לפני בקתה רעועה. משמאל, תצלום של שדה צחיח, והשמש נראית אך בקושי מעל לאופק השטוח, ואישה עירומה שוכבת על בטנה, משעינה את סנטרה על ידיה. היא מביטה היישר למצלמה. אני נמלאת סלידה ומסיבה את מבטי.

הרופא צוחק וטופח על זרועי. החזון האמנותי שלי אף פעם לא היה לרוחך, הוא אומר. החזון האמנותי ה"יקר" שלך, כינית אותו. אנסל אדמס פוגש את ערוץ דיסקברי. אני מושכת בכתפי. אני מניחה לידו להשתהות על זרועי בזמן שהוא מוביל אותי לכיסא.

אני עומד לשאול אותך כמה שאלות, הוא אומר. רק עני עליהן כמיטב יכולתך.

אני אפילו לא טורחת להגיב.

איזה יום היום?

יום ביקור־רופא.

תשובה מחוכמת. איזה חודש?

חורף.

את יכולה להיות יותר ספציפית?

מארס?

קרוב. סוף פברואר.

מה זה?

עיפרון.

מה זה?

שעון.

איך קוראים לך?

אל תעליב אותי.

איך קוראים לילדים שלך?

פיונה ומארק.

מה היה שמו של בעלך?

ג'יימס.

איפה בעלך?

הוא מת. התקף לב.

מה זכור לך מהאירוע?

הוא נהג ואיבד שליטה על המכונית.

הוא מת מהתקף הלב או מהתאונה?

מבחינה רפואית היה קשה לקבוע. ייתכן שמת מקרדיומיופתיה עקב דליפה של המסתם הדו־צניפי או מחבלת ראש. היה קשה להכריע. לבסוף חוקר מקרי המוות פסק שסיבת המוות היתה דום לב. אני מצדי נוטה לאפשרות השנייה.

בטח היית שבורה.

לא, חשבתי לעצמי, כזה הוא ג'יימס. קרב אינסופי בין הראש ללב עד לרגע האחרון.

את מתלוצצת. אבל אני זוכר את התקופה הזאת. את מה שעבר עלייך.

אל תתנשא. הייתי חייבת לצחוק. הלב שלו נכנע ראשון. הלב שלו! למעשה באמת צחקתי. צחקתי כשזיהיתי את הגופה שלו. מקום קר ומואר כל כך. חדר המתים. לא הייתי בחדר מתים מאז בית הספר לרפואה, תמיד שנאתי אותם. האור המסנוור. הקור הצורב. האור והקור וגם הקולות — הנעליים עם סוליות הגומי שמצווחות כמו חולדות רעבות על הרצפות. זה מה שאני זוכרת: ג'יימס טובל באור חסר חמלה בזמן שמכרסמים מתרוצצים סביב.

עכשיו זאת את שמתנשאת. כאילו שלא יכולתי לראות מבעד להעמדת הפנים.

הרופא כותב משהו בגיליון רפואי. הוא מרשה לעצמו לחייך אלי.

צברת תשע־עשרה נקודות, הוא אומר. מצבך טוב היום. אני לא מזהה סימנים לעצבנות, ומגדלנה אומרת שהתוקפנות שככה. נמשיך עם הטיפול התרופתי הנוכחי.

הוא מציץ בי. יש התנגדויות?

אני מנענעת בראשי. אז בסדר. נעשה כל מה שאפשר כדי שתישארי בבית. אני יודע שזה מה שאת רוצה.

הוא משתתק. אני מוכרח לומר לך, מארק דוחק בי לנסח הצהרה שתשמש אותו כדי להכריז עלייך בלתי כשירה שכלית לקבל החלטות רפואיות, הוא אומר. סירבתי. הרופא רוכן לפנים. אני ממליץ לך לא להרשות לאף רופא אחר לבדוק אותך. לא בלי צו של בית משפט.

הוא שולף פיסת נייר מהתיקייה שלו. את רואה — כתבתי הכול עבורך. כל מה שאמרתי עכשיו. אני אתן את זה למגדלנה ואגיד לה לשמור את זה במקום בטוח. הכנתי שני עותקים. מגדלנה תיתן אחד לעורכת הדין שלך. נראה לי שאת יכולה לבטוח במגדלנה. נראה לי שהיא אמינה.

הוא ממתין לתשובה שלי, אבל מבטי מרותק לתצלום האישה העירומה. ספק וחשד מקננים בעיניה. היא מביטה לעבר המצלמה. מאחוריה. היא מביטה היישר בי.

***

 

איני מוצאת את מפתחות המכונית, אז אני מחליטה ללכת ברגל לבית המרקחת. אני אקנה משחת שיניים, חוט דנטלי, שמפו לשיער יבש. אולי גם נייר טואלט, מהסוג המשובח.

דברים נורמליים. אני נוטה להעמיד פנים שאני נורמלית היום. אחר כך אלך לסופרמרקט ואבחר את העוף הצלוי המפוטם ביותר לארוחת ערב. כיכר לחם טרי. זה ימצא חן בעיני ג'יימס. נחמות קטנות — שנינו אוהבים אותן.

אבל אני חייבת לצאת בזריזות. בחשאי. הם ינסו לעצור בעדי. הם תמיד מנסים.

התיק איננו. איפה הוא. אני תמיד מניחה אותו ליד הדלת. לא משנה, יהיה שם מישהו נחמד. אני אגיד, שמי ד"ר ג'ניפר וייט ושכחתי את התיק שלי, והם יגידו, הו כמובן, הנה קצת כסף, ואני אהנהן בראשי, ממש כך, ואודה להם.

אני פוסעת ברחוב, חולפת על פני בתי לבֵנים מכוסים קיסוס עם אותן גדרות ברזל יצוק בגובה המותן המקיפות גינות קדמיות גיאומטריות קטנות ומטופחות.

ד"ר וייט? זאת את?

גבר כהה עור במדים כחולים נוהג בטנדר לבן ועליו ציור של נשר. הוא פותח את החלון שלו ומאט עד כדי זחילה כדי להתאים את עצמו לקצב הליכתי.

כן? אני ממשיכה ללכת.

לא יום נעים במיוחד להסתובב בו בחוץ. מזג אוויר איום.

רק טיול, אני אומרת. אני משתדלת לא להסתכל לעברו. אם לא מסתכלים, הם עשויים לעזוב אותך לנפשך. אם לא מסתכלים, הם לפעמים מוותרים.

מה דעתך על טרמפ? תסתכלי על עצמך, רטובה עד העצם. בלי מעיל. ואלוהים ישמור. בלי נעליים. קדימה. תיכנסי.

לא. אני אוהבת את מזג האוויר. אני אוהבת להרגיש את הבטון תחת כפות רגלי היחפות. קר. מעורר אותי ממצבי המנומנם.

את יודעת, זה לא ימצא חן בעיני הגברת הנחמדה הזאת שאת גרה איתה.

אז מה.

בואי עכשיו בשקט. הוא מדבר בקול מרגיע בזמן שהוא עוצר את הטנדר לצד המדרכה. הוא מושיט את שתי הידיים, כפות ידיים כלפי מעלה, ומסמן לי להתקרב. בעדינות.

אני לא כלב מוכה כלבת.

לא, את לא. את בהחלט לא. אבל אני לא יכול לעמוד מהצד ולא לעשות כלום. את יודעת שלא, ד"ר וייט.

אני מסלקת את שערי הקפוא מפני וממשיכה ללכת, אבל הוא עוצר את הטנדר שלו בצד הדרך. הוא מוציא את הטלפון שלו. אם הוא יקיש שבע ספרות, זה בסדר. אם הוא יקיש שלוש, זה רע. אני יודעת את זה. אני עומדת ומחכה. אחתשתייםשלוש. הוא מפסיק. הוא מקרב את הטלפון אל אוזנו.

חכה, אני אומרת. לא. אני מקיפה את הטנדר. אני פותחת את הדלת בתנופה, מטפסת בקושי ומתיישבת לצדו. כל דבר כדי שלא יתקשר. כדי למנוע את מה שעלול לקרות. דברים רעים יקרו. נתק את הטלפון, אני אומרת. נתק את הטלפון. הוא מהסס. אני שומעת קול בצד השני. הוא מביט בטלפון וסוגר אותו. הוא מזכה אותי במה שאמור להיות חיוך מרגיע. הוא לא מצליח לשטות בי.

בסדר! בואי ניקח אותך הביתה לפני שתקפאי למוות.

הוא מחכה ליד שפת המדרכה עד שאני מגיעה לדלת הקדמית. היא פתוחה לרווחה, ורוח וגשם מעורב בשלג פורצים פנימה אל המסדרון. וילונות הדמשק העבים על החלונות הקדמיים רטובים. אני דורכת על מרבד ספוג מים — שטיח טבריז כהה ארוך וצר שקנינו בבגדד לפני שלושים שנה, וכיום נחשב לפריט מוזיאוני. ג'יימס בדק את ערכו הכספי לפני שנה, הוא ירתח מזעם. הנעליים של מגדלנה אינן. ספל תה פושר מונח על שולחן המטבח, שתוי למחצה.

לפתע אני עייפה מאוד. אני מתיישבת מול ספל התה, דוחפת אותו ממני והלאה, אך לא לפני שניחוח קמומיל עולה באפי. מעשיות סבתא רבות כל כך על קמומיל הוכחו כנכונות. תרופה לבעיות עיכול, לחום גבוה, לכאבי מחזור, לכאבי בטן, לזיהומים בעור ולחרדה. וכמובן, לנדודי שינה.

תרופה לכל מחלה! הכריזה מגדלנה כשסיפרתי לה על כך. לא ממש, אמרתי. לא לכל מחלה.

***

 

אנחנו מאזינים ל"מתאוס פסיון". השנה 1988. גיאורג שולטי על הדוכן באולם אורקסטרה, והקהל מהופנט עד תום הקדנצות. האקורדים עם הספטימה המוקטנת והמודולציות המטרידות. המתח נסבל אך בקושי. אני יכולה לחוש את אצבעותיו החמימות של ג'יימס השלובות באצבעותי, נשימתו חמה על לחיי.

ולפתע יום חורף קר. אני לבד במטבח. אני משלבת את זרועותי על השולחן ומשעינה עליהן את מצחי. לקחתי את הכדורים שלי הבוקר? כמה לקחתי? כמה עוד יהיה עלי לקחת?

אני כמעט בנקודה הזאת. כמעט הגעתי לנקודה הזאת. ושומעת הדהוד של באך: Ich bin's, ich sollte büßen . אני היא שצריכה לסבול ולהישלח לגיהינום.

אבל עדיין לא. לא. עדיין לא. אני יושבת ומחכה.

***

 

מישהו נכנס לבית שלי מבלי לנקוש. הוא אומר שהוא הבן שלי. מגדלנה מגבה אותו, אז אני מאמינה לו. אבל הפנים שלו לא מוצאים חן בעיני. אני לא שוללת את האפשרות שהם אומרים לי את האמת — אבל אני אלך על בטוח. לא אתחייב.

מה אני כן רואה: זר, זר יפה תואר. אפל. שיער אפל, עיניים אפלות, הילה אפלה, אם יורשה לי לשגות בדמיונות. הוא אומר לי שהוא לא נשוי, בן עשרים ותשע, עורך דין. כמו אבא שלך! אני אומרת בעורמה. אפלוליותו מתעוררת לחיים, מבטו קודר — אין לכך ביטוי אחר.

ממש לא, הוא אומר. אפילו לא קרוב. אני אפילו לא חולם למלא את נעלי מקלֶנאן האדירות האלה. לייעץ לשועים ולנכבדים ולספור את אוצר הממלכה. והוא קד בלגלוג חצי קידה לדיוקנו של הגבר השחרחר ודק הגזרה שתלוי בסלון. למה לא נתת לי את השם שלך, אמא? הנעליים היו נשארות גדולות, אבל היתה יכולה להיות להן צורה שונה בתכלית.

זה מספיק! אני אומרת בחדות — כי עכשיו אני זוכרת את בני. הוא בן שבע. הוא בדיוק נכנס בריצה אל החדר, ידיו לופתות את ירכיו, ארשת פניו מרהיבה. מים ניתזים לכל עבר. אני מגלה שכיסיו הקדמיים מלאים בדגי הזהב של אחותו. הם עדיין מפרפרים. הוא נדהם מהכעס שלי.

אנחנו מצילים כמה מהם, אך רובם אינם אלא גופים קרים ורופסים שיש להדיח באסלה. אושרו אינו דועך; הוא מביט מרותק בזמן שאחרון הזנבות האדומים־זהובים נשאב פנימה ונעלם מעין. אפילו כשאחותו מגלה את אובדנה הוא אינו חש חרטה. לא. אדרבה. גאווה. הוא שהוציא אל הפועל תריסר רציחות קטנטנות בשעות אחר צהריים של יום חמישי, שאילולא כן היה אחר צהריים שלֵו.

האיש־הזה־שלדבריהם־הוא־הבן־שלי מתיישב על הכורסה הכחולה שליד החלון בסלון. הוא מרופף את עניבתו, מותח את רגליו, מרגיש כמו בבית.

מגדלנה אומרת לי שאת מרגישה טוב, הוא אומר.

מאוד, אני אומרת בנוקשות, טוב ככל שאדם במצבי יכול להרגיש.

ספרי לי על זה, הוא אומר.

על מה? אני שואלת.

עד כמה את מודעת למה שקורה לך.

כולם שואלים את זה, אני אומרת. הם מופתעים שאני יכולה להיות מאוד מודעת, מאוד־מאוד...

שכלתנית, הוא אומר.

כן.

תמיד היית, הוא אומר. יש לו חיוך מריר, לא בלתי נעים. כששברתי את הזרוע, צפיפות העצם שלי עניינה אותך יותר מלקחת אותי לבית החולים.

אני זוכרת שמישהו שבר את הזרוע שלו, אני אומרת. מארק. זה היה מארק. מארק נפל מעץ האדר מול הבית של משפחת ג'יינקיס.

אני מארק.

אתה? מארק?

כן, הבן שלך.

יש לי בן?

כן. מארק. אני.

יש לי בן! אני לא יודעת את נפשי. יש לי בן! אני בעננים מרוב שמחה. מרוב אושר!

אמא, בבקשה, אל...

אבל אני המומה. כל השנים האלה! יש לי בן ולא ידעתי את זה!

הבחור כורע לרגלי עכשיו, מחבק אותי.

זה בסדר, אמא. אני כאן.

אני מחבקת אותו בחוזקה. בחור צעיר ומקסים, ומה שהכי מופלא, אני ילדתי אותו. משהו בפניו צורם מעט לעין, איזה פגם ביופיו. אבל זה רק גורם לי לאהוב אותו אפילו יותר.

אמא, הוא אומר אחרי רגע. הוא מרפה את חיבוקו, נסוג לאחור.

אני מיד מתגעגעת לחומו אבל מניחה לו באי־רצון ומתיישבת בחזרה בכיסאי.

אמא, היה לי משהו חשוב מאוד לומר. זה בקשר לפיונה. הוא עומד עכשיו, ומבטו שב להיות אפל, דרוך, כמו המבט שהיה על פניו כשנכנס. אני מכירה את המבט הזה.

מה בקשר לפיונה? אני שואלת. נעימת קולי אינה מזמינה.

אמא, אני יודע שאת לא רוצה לשמוע את זה, אבל משהו אצלה שוב השתבש. את יודעת איך היא.

אני יודעת, אבל איני משיבה. אף פעם לא עודדתי את ההלשנות האלה.

הפעם זה חמור. ממש חמור. היא לא מוכנה לדבר איתי. פעם היית מצליחה להרגיע אותה. גם אבא, לפעמים. אבל היא מקשיבה לך. את חושבת שתוכלי לדבר איתה? הוא משתתק. את מבינה את מה שאני אומר?

איפה היית, מנוול שכמותך? אני שואלת.

מה?

אחרי כל השנים האלה, אתה בא לכאן ומדבר ככה?

ששש, אמא. זה בסדר. אני כאן. אף פעם לא עזבתי.

מה זאת אומרת? הייתי לבד. לבד לגמרי בבית הזה. אוכלת את ארוחות הערב לבד, הולכת לישון לבד. לבד כל כך.

זה פשוט לא נכון, אמא. עד לפני שנה אבא עוד היה. ומה עם מגדלנה?

מי?

מגדלנה, החברה שלך. האישה שגרה איתך.

אה. היא. היא לא חברה שלי. משלמים לה. אני משלמת לה.

זה לא אומר שהיא לא חברה שלך.

כן, זה בהחלט מה שזה אומר. פתאום אני כועסת. רותחת מזעם! מנוול שכמותך! אני אומרת. נטשת אותי!

הבחור קם על רגליו לאיטו ונאנח בכבדות. מגדלנה! הוא קורא.

שמעת אותי? מנוול!

שמעתי אותך, אמא. הוא מביט סביב, מחפש משהו. המעיל שלי, הוא אומר. ראית את המעיל שלי?

אישה ממהרת אל החדר. בלונדינית. אישה עבת בשר. כדאי שתלך, היא אומרת. מהר. הנה המעיל שלך. כן. תודה שבאת.

ובכן, אני לא מתכוון להעמיד פנים שנהניתי, אומר לי הבחור ופונה ללכת.

תסתלק!

האישה הבלונדינית מרימה את ידה. היא נעה לאיטה לעברי. לא, ג'ניפר. תניחי את זה. בבקשה תניחי את זה. עכשיו ברצינות, היית חייבת לעשות את זה?

מה קרה. קרתה תאונה. הטלפון מוטל במסדרון בין שברי זכוכית. אוויר קר חולף על פני, הווילונות מתנופפים בפראות. בחוץ דלת מכונית נטרקת, מנוע מתעורר לחיים. אני מרגישה חיה, צודקת, מוכנה לכל דבר. חכה־חכה, עוד לא ראית שום דבר. כן כן, זאת רק טעימה קטנה.

***

 

מתוך המחברת שלי:

יום טוב. יום נהדר, המוח שלי צלול רוב הזמן. ערכתי לעצמי מבחן קוגניטיבי מהיר. לא הייתי בטוחה בשנה, בחודש וביום, אבל ידעתי בוודאות מה העונה. לא הייתי בטוחה בת כמה אני, אבל זיהיתי את האישה שראיתי במראה. גוון ערמוני קל עדיין ניכר בשערי, עיניים חומות עמוקות שלא דהו, הקמטים סביב העיניים ובמצח, שגם אם הם אינם בדיוק קמטי צחוק, לכל הפחות הם מעידים על חוש הומור.

אני יודעת מה שמי: ג'ניפר וייט. אני יודעת את כתובתי: שדרות שפילד מספר 2153. והאביב הגיע. ריח של אדמה חמה ורטובה, ההבטחה להתחדשות, לדברים שמקיצים מתרדמה. פתחתי את החלונות ונופפתי לשכן מעבר לרחוב שכבר החל לעדור את הערוגות המוגבהות, מתכונן לתצוגה המפעימה של פרחי ברוגמנסיה, המנטוּס אדומים ושיחי פרפר כחול.

נכנסתי למטבח וזכרתי איך להכין את הקפה המריר החזק שאני אוהבת: איך לשפוך את הפולים למטחנה, איך לשאוף את הניחוח העשיר בזמן שהלהבים פולחים מבעד לקליפתם הקשה, איך לספור את כפיות הגרגרים הגסים החומים־כהים המבושמים שאני מעבירה למכונת הקפה, איך לשפוך את המים הקרים הטריים אל כלי הקיבול.

אחר כך פיונה קפצה לבקר. אה, ילדתי משמחת אותי! עם תספורת השדונית הקצרה שלה וזרועה הימנית העליונה שקעקוע אדום וכחול של נחש פעמונים מתפתל סביבה. בדרך כלל היא מסתירה אותו, ורק מתי מעט בחייה הנוכחיים יודעים עליו, על ימיה הפרועים יותר.

היא באה לאסוף את הדוחות הכספיים שלי, לעבור על כמה מספרים שאני לא אבין. לא משנה. יש לי גאונה פיננסית משלי. הסלע המוניטרי שלי. היא סיימה את לימודיה בתיכון בגיל שש־עשרה, בקולג' בגיל עשרים, ובגיל עשרים וארבע היתה המרצה הצעירה ביותר במסלול לקביעות בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת שיקגו. תחום ההתמחות שלה הוא כלכלה מוניטרית בינלאומית — היא מקבלת דרך שגרה שיחות טלפון מוושינגטון, מלונדון, מפרנקפורט.

אחרי שג'יימס מת, כשהייתי בטוחה לגבי הפרוגנוזה שלי, העברתי אליה ייפוי כוח פיננסי. בה אני בוטחת. פיונה שלי. היא מניחה לפני מסמך אחרי מסמך, ואני חותמת בלי לקרוא. אני שואלת אותה אם יש משהו שאני צריכה להקדיש לו תשומת לב מיוחדת, והיא אומרת שלא. אבל היום הדברים התנהלו אחרת. היא לא הביאה מסמכים, אלא ישבה איתי ליד השולחן והחזיקה את ידי בידה. ילדתי המרשימה.

***

 

היום בקבוצת התמיכה לחולי אלצהיימר דיברנו על מה שאנחנו שונאים. שנאה היא רגש חזק, אומר המנחה הצעיר שלנו. שְאל אישה שסובלת משיטיון את מי היא אוהבת, והיא תיאלם דום. שאל אותה את מי היא שונאת, ומיד יציפו אותה הזיכרונות.

שנאה. שונאת. המילה מהדהדת. הבטן שלי מתהפכת ומיצי מרה עולים בגרוני. אני שונאת. אני מגלה שידי קפוצות לאגרופים. פנים סבים להביט בי, כמה גברים, בעיקר נשים. שלל גזעים, אמונות. ארצות הברית של המתועבים, של הנתעבים. אני לא מצליחה להיטיב לראות את תווי פניהם. אספסוף אנונימי.

עכשיו אני מתקשה לנשום. מה הרעש הזה. האם זאת אני. על מי אתם מסתכלים.

המנחה ניגש אלי. המנחה שלנו יוצא מהחדר, הוא חוזר בחברת אישה צעירה, פחות או יותר, שיער בלונדיני מחומצן, יותר מדי איפור. היא ניגשת היישר אלי.

ד"ר וייט, אומרת האישה. ג'ניפר. אנחנו הולכות הביתה עכשיו. ששש. לא לצעוק. לא. בבקשה תפסיקי, תפסיקי. את מכאיבה לי. לא, אין צורך להתקשר, אני יכולה לטפל בזה. ג'ניפר. עכשיו בואי. זהו זה. אנחנו הולכות הביתה. ששש. זה בסדר. זה בסדר. זאת אני, תסתכלי עלי. עלי, מגדלנה. זהו זה. אנחנו הולכות הביתה.

***

 

יש ימים של צלילות מבורכת. היום הוא יום כזה. אני מסתובבת בבית, נהנית לתבוע בעלות על דברים. הספרים שלי. הפסנתר שלי שג'יימס היה מנגן בו בסרבול חינני. הליתוגרפיה של קלדר שלי שג'יימס קנה לי בלונדון, 1976, משיכות המכחול רעננות כתמיד. חפצי הנוי שלי, צלמיות הסנטוס מהמאה השבע־עשרה ומנחות הנדרים, גנובות מכנסיות בלי ספק, שקנינו מרוכלים בצד הדרך בחליסקו ובמונטריי: כל הקישוטים של האדוקים ללא עול האמונה. אני נוגעת בכל דבר, מתענגת על מגע העור, המהגוני, הקנווס, הפורצלן, הבדיל.

את מגדלנה אני יכולה לתאר רק בַּמילה ממורמרת. היא שוברת צלחת, מקללת, מטאטאה את השברים ושוב מפילה אותם בזמן שהיא נאבקת במכסה הפח. העבודה שלה ודאי אינה תענוג גדול. אבל אני חושדת שהיא זקוקה מאוד לכסף. המכונית שלה בת שתים־עשרה שנים לפחות, עם פגושים אחוריים עקומים ושמשה קדמית סדוקה.

היא מתלבשת בפשטות, מכנסי ג'ינס כחולים דהויים וחולצת כפתורים גברית לבנה שתלויה מעל ירכיה הלא מבוטלות. היא מחמצנת את שערה הכהה, לא בכישרון רב — אפשר לראות את השורשים. קו עבה של עיפרון עיניים ומסקרה שמקטינים את עיניה.

גילה: אולי ארבעים, ארבעים וחמש. אני תופסת אותה כותבת במחברת שלי. יום טוב מאוד לג'ניפר. יום לא מי יודע מה טוב בשבילי. אני שואלת אותה למה והיא מושכת בכתפיה. פניה כחושים, ועיגולים שחורים ניכרים תחת עיניה.

מה הטעם שאני אסביר שוב? היא אומרת. את תשכחי בכל מקרה.

אני תוהה אם היא תמיד כזאת חצופה. אני תוהה לגבי דברים רבים. כמה זמן כבר יורד גשם? איך השיער שלי נעשה ארוך כל כך? למה הטלפון לא מפסיק לצלצל, ועם זה נראה שאף פעם לא בשבילי? מגדלנה עונה, והפנים שלה מתכסים חשאיות. היא לוחשת אל הפומית כמו אל מאהב סודי.

***

 

אני באמצע הרחוב. שלג מלוכלך נערם משני צדי הכביש, אך הכביש עדיין חלקלק, אני צריכה לפסוע בזהירות. אני שומעת צעקות. מכוניות מכל עבר. זעקות צופרים. מישהו אוחז בזרועי, לא בעדינות, ומושך אותי מהר יותר משרוצות רגלי לנוע, ממש מניף אותי מעל אבן שפה אל אי תנועה מבטון. לפתע אני מוקפת אנשים. זרים. קול קורא מרחוק, קול מוכר, והמון הזרים נחצה לשניים כמו מי ים סוף. הנה היא באה: שיער ערמוני בהיר, רועדת בחולצת טריקו קצרת שרוולים שחושפת את קעקוע נחש הפעמונים.

רגע! אני הבת שלה! בבקשה, אל תזמינו משטרה!

היא מגיעה חסרת נשימה.

תודה, תודה. למי שפינה אותה מהכביש, תודה. היא שואפת שאיפה עמוקה. אני מתנצלת על המהומה. אמא שלי סובלת משיטיון. היא מוציאה את המילים מפיה בעל כורחה, וגזרתה הדקיקה מתחילה לרעוד. קור כלבים.

בזמן שההמון מתחיל להתפזר, היא פונה אלי.

אמא, בבקשה אל תעשי את זה! הפחדת את כולנו.

איפה אני?

במרחק שני רחובות מהבית בערך. באמצע אחד הצמתים העמוסים ביותר בעיר.

היא משתתקת. זאת היתה אשמתי, העליתי את התיק שלי לחדר השינה הישן שלי. את יודעת, אני נשארת לישון כאן שוב, מגדלנה חשבה שזה ישמח אותך. התחלנו לדבר ולא שמתי לב שיצאת. לאן רצית ללכת?

לאמנדה. היום יום שישי, לא?

לא, יום רביעי, למעשה. אבל אני מבינה. ניסית למצוא את הבית של אמנדה?

זה היום שלנו.

כן. אני מבינה. היא מהרהרת רגע, ונראה שהחליטה. אני חושבת שאנחנו צריכות ללכת לאמנדה. לראות אם היא נמצאת.

איך קוראים לך?

פיונה. הבת שלך.

כן. כן, נכון. עכשיו אני נזכרת.

בואי נלך. בואי נראה אם נוכל למצוא את אמנדה. תראי. האור ירוק עכשיו. היא מחזיקה בזרועי ומדרבנת אותי קדימה בנחישות. אף שאני גבוהה ממנה בשמונה סנטימטרים לפחות, אני מתקשה לעמוד בקצב הליכתה. אנחנו חולפות על פני חנות הצדקה, על פני תחנת הרכבת העילית, פונות אחרי הכנסייה, ולפתע שב העולם אל תיקונו. אני משתהה ליד בית אחד, בית לבנים חומות עם גדר ברזל שחורה נמוכה סביב החצר. עץ עירום מעלים מסוכך על השביל המוביל אל מדרגות הכניסה.

כן, זה הבית שלנו. אבל אנחנו הולכות לבקר את אמנדה.

אני זוכרת, אני אומרת. במרחק שלושה בתים. אחד שניים שלושה.

נכון מאוד. הנה הגענו. בואי ננקוש על הדלת ונראה אם אמנדה נמצאת. אם לא, נלך הביתה ונשתה כוס תה ונפתור תשבץ. הבאתי חוברת חדשה.

פיונה נוקשת בחוזקה שלוש פעמים. אני מצלצלת בפעמון. אנחנו מחכות במרפסת, אבל אף אחד לא בא. מאחורי הווילונות של חלון הסלון לא מופיעים פנים. לא שאמנדה אי־פעם הציצה כך. חרף אזהרותיו של פיטר, היא תמיד פתחה את הדלת מבלי להסתכל. תמיד נכונה להתייצב לפני כל מה שיניחו החיים לפתחה.

פיונה עומדת בגבה לדלת. עיניה עצומות. גופה רועד. איני יודעת אם זה מקור או ממשהו אחר. בואי נלך, אמא, היא אומרת. אין אף אחד בבית.

מוזר, אני אומרת. אמנדה אף פעם לא החמיצה את אחד מימי שישי שלנו.

אמא, בבקשה. קולה בהול. היא מושכת אותי במורד המדרגות, מהר כל כך עד שאני מועדת וכמעט נופלת, ודוחפת אותי במדרכה בדרך חזרה. צעד אחד. שניים. שלושה. שוב אנחנו מול בית הלבנים החומות.

ידה על השער, היא משתהה, נושאת מבט. פניה רוויים כאב, אך כשהיא מביטה בבית, מתפוגג הכאב והופך למשהו אחר. כיסופים.

כמה אני אוהבת את הבית הזה, היא אומרת. כל כך אצטער לאבד אותו.

למה שתאבדי אותו? אני שואלת. אבא שלך ואני לא מתכוונים לעבור. משב רוח חולף בשריקה, ושתינו לבנות מקור, אבל אנחנו עומדות שם על המדרכה מול הבית ולא זזות. מזג האוויר הצונן הולם אותי. הוא הולם את השיחה, שנראית לי חשובה.

פניה של פיונה מכווצים וזרועה מנוקדת גבשושיות קור גדולות, אבל היא עדיין לא זזה ממקומה. הבית שלפנינו מוצק, עובדה מוגמרת. האבנים האדומות החמות, החלונות המלבניים הגדולים הבולטים, שלוש הקומות שבראשן גג שטוח, בדומה לשאר בתים בני זמנו בשיקגו. מתחוור לי שאני מתאווה אליו נואשות, כפי שקרה כשג'יימס ואני ראינו אותו לראשונה, כאילו לא היה בהישג ידינו. ועם זאת הוא באמת שלנו. שלי. איימתי על ג'יימס שיקנה אותו, אף שלא יכולנו להרשותו לעצמנו באותם ימים. זה הבית שלי.

בית, היא אומרת כאילו קראה את מחשבותי, אחר כך מנענעת בראשה כמו כדי לנערו. היא אוחזת במרפקי, מושכת אותי במעלה המדרגות אל תוך הבית, מסייעת לי לפשוט את המעיל, לחלוץ נעליים.

אני רוצה להראות לך משהו, היא אומרת ומוציאה ריבוע לבן קטן מכיסה, פורשת אותו. תסתכלי על זה, היא אומרת, רק תסתכלי.

תצלום. של הבית שלי. לא, רגע. לא בדיוק. הבית הזה קצת קטן יותר, עם חלונות מעטים וקטנים יותר, רק שתי קומות גובהו. אך אותו בית לבנים אופייני לשיקגו, אותה חלקת חצר רבועה קטנה בחזית, וכמו הבית שלי, בתי לבנים ניצבים משני עבריו, אחד שמור היטב, האחר — כמו זה — שחוק מעט. בלי וילונות על החלונות. שלט "נמכר" בחזית.

מה זה? אני שואלת.

הבית שלי. הבית החדש שלי. היית מאמינה? אני מנסה לחטוף מידה את התצלום כדי לבחון אותו מקרוב, אבל היא מתקשה להרפות ממנו. אני צריכה למשוך כדי לקחת אותו לידי. והיא עדיין רוכנת לעברי, כאילו אינה מסוגלת להתיק ממנו את עיניה.

זה בהייד פארק. ברחוב חמישים ושש. במרחק קצר מהקמפוס. אני יכולה לרכוב על האופניים שלי למשרד.

מוזר, אני אומרת. הדמיון.

כן, גם אני חשבתי כך. שילמתי תמורתו יותר מדי, כמובן. הוא זקוק לשיפוץ מקיף. אבל לא נתקלים בדברים כאלה בשוק לעתים קרובות. הייתי צריכה לפעול מהר.

אני ממשיכה לבהות בבית. הוא כמעט היה יכול להיות שלי, זה כמעט היה יכול להיות חלון חדר השינה שלי, זה כמעט היה יכול להיות שער הברזל לחצר האחורית שלי.

מתי את עוברת לגור שם?

זה קצת מסובך. החתימה על העסקה נדחתה. בגלל אמנדה. היא היתה אחת הערבות להלוואה שלי.

ולמה זאת בעיה? היא שינתה את דעתה?

לא. לא, מובן שלא.

ובכן?

פיונה שותקת רגע. אחר כך, פשוט החלטתי שאני לא רוצה להטריח אותה עם זה אחרי הכול.

למה לא ביקשת ממני? או מאבא שלך?

פיונה מסובבת תליון סגול סביב אצבעה המורה. אני לא יודעת. פשוט לא רציתי שתרגישו מחויבים. זה הסתדר. הצלחתי להשיג מספיק כסף.

טוב, את יודעת שאם אי־פעם תזדקקי לעזרה...

כן, אני יודעת. תמיד היית מאוד נדיבה.

מארק, זה סיפור אחר, כמובן. אבא שלך ואני לא סומכים על שיקול דעתו בענייני כספים.

אתם קצת קשוחים מדי כלפיו, את יודעת.

יכול להיות. יכול להיות.

שכחתי שאני עדיין מחזיקה את התצלום עד שהיא הושיטה את ידה ותלשה אותו מידי, קיפלה אותו בזהירות והשיבה לכיסה. אחר כך שלפה אותו והביטה בו שוב, כאילו בודקת שהוא אמיתי, כפי שהייתי אני טופחת על זרועותיה ורגליה הקטנות בשנתה, נדהמת שהצלחתי לברוא את היצור המושלם הזה.

זה הבית שלי, היא אומרת, קולה חרישי כל כך עד שאני בקושי מזהה את המילים. והיא מחייכת.

***

 

מהמחברת שלי:

אתמול בלילה צפיתי בתוכנית של דיוויד לטרמן. אז במחווה:

עשרה סימנים מכריעים לכך שאתה סובל מאלצהיימר

 

10. בעלך מתחיל להציג את עצמו כ"מטפל" שלך.

9. את מוצאת על המקרר שלך לוח זמנים שמפרט פעילויות שונות מדי שעה ושעה, בהן "טיולים", "סריגת קרושה" ו"יוגה".

8. כולם מתחילים לתת לך חוברות תשבצים.

7. אנשים זרים לפתע מגלים כלפייך חמימות.

6. כל הדלתות נעולות מבחוץ.

5. את מבקשת מהנכד שלך שייקח אותך לנשף הסיום של חטיבת הביניים.

4. יד ימין שלך לא יודעת מה יד שמאל עשתה.

3. ילדות מהצופים באות ומכריחות אותך לקשט איתן עציצים.

2. את כל הזמן מגלה חדרים חדשים בבית שלך.

והסימן הראשון לכך שיש לך אלצהיימר הוא... איכשהו, זה פרח מזיכרונך.

***

 

אילו יכולתי לראות מבעד לערפל הזה. לפרוץ דרך כבדות האיברים והגפיים הזאת. כל שאיפה דוקרת. ידי רפויות בחיקי. חיוורות וחסרות אונים. בעבר היו מחזיקות חפצים חדים ומבהיקים, חפצים יפים בעלי חשיבות ומשקל שהקנו עוצמה.

אנשים היו שוכבים וחושפים את בשרם העירום. מזמינים אותי לבתר אותם. ואם ידך למכשול לך, קצץ אותה. טוב לך לבוא אל החיים קטוע יד, מהיות לך שתי ידיים ולבוא אל גיהינום, אל האש אשר עד עולם תוקד.2

2 הבשורה על פי מרקוס, ט, מ"ג.

 

***

 

תכתבי על עצמך, דוחקת בי מגדלנה. אם זה עוזר, תכתבי בגוף שלישי. ספרי לי סיפור על אישה שבמקרה קוראים לה ג'ניפר וייט.

היא אדם מאופק. יש שיאמרו קר. אך היו שבירכו על התכונה הזאת, ראו בה סוג של יושרה. היא חשבה שאף אחת מאלה אינה הערכה הוגנת. את שתיהן אפשר לייחס להכשרתה. ניתוח דורש דיוק, אובייקטיביות.

את לא נעשית רגשנית בגלל יד. יד היא אסופה של עובדות. שמונה עצמות שורש כף היד, חמש עצמות המסרק וארבעה־עשר הגלילים. הגידים המכופפים והמיישרים שמפעילים את האצבעות. שרירי אמת היד. האגודלים המנוגדים. כולם כרוכים זה בזה. יחסי גומלין מרובים. כולם הכרחיים ליציבות התנועה שמבדילה בני אדם ממינים אחרים.

אבל אמנדה. היא חושבת על עצמות המסרק של אמנדה, מינוס ארבע מערכות גלילים. כמו כוכב ים שהושחת. האם היא בוכה? לא. היא כותבת זאת במחברתה. אמנדה מתה. חסרת אצבעות. אבל הפרטים מסרבים להיחקק בזיכרונה.

אני מפסיקה, מניחה את העט שלי. אני שואלת את מגדלנה מי מהשכנים חשוד במותה של אמנדה, אבל היא מסרבת להשיב. אולי משום ששאלתי והיא השיבה על השאלה פעמים רבות. אולי משום שהיא יודעת שאשכח את השאלה אם היא תתעלם ממנה.

אבל רק לעתים נדירות אני שוכחת ששאלה נשאלה. כשמגדלנה מתעלמת ממני, עניין לא סגור עומד כבד בינינו, מפריע את השגרה שלנו, נתלה מעלינו כשאנחנו שותות את התה שלנו. במקרה זה הוא מזהם את האוויר ממש. משום שמשהו נורא קרה.

***

 

שוב המחברת שלי. כתב ידה של פיונה:

באתי לבקר היום ומצאתי אותך שקטה שלא כהרגלך. לכעס אנחנו עדים לא מעט. לבלבול. ולמידה מפתיעה של השלמה נבונה. אבל רק לעתים נדירות לפסיביות הכנועה הזאת.

ישבת שפופה ליד השולחן, פנייך מושפלים, ידייך תלויות לצדי גופך. רכנתי אלייך וכרכתי את זרועי סביב כתפייך, אבל לא זזת ולא אמרת דבר. סירבת לענות על שאלות או לרמוז בדרך כלשהי שאת יודעת שאני שם.

בסופו של דבר הזדקפת, דחקת את הכיסא לאחור ועלית לאט במדרגות למיטה. לא העזתי לבוא בעקבותייך. לא העזתי לשאול עוד שאלות משום שחששתי ממה שתגלי לי על המקום האפל שאת שרויה בו.

אף פעם לא פחדתי כך. לא תמיד ידעתי על מה בדיוק את חושבת, אבל תמיד יכולתי לשאול ולפעמים אפילו היית מספרת לי. אם לאמת יש כוח לפגוע, את ידעת להמתיק אותה בהשלמה שלווה.

את לא מחבבת אותי במיוחד, נכון? שאלתי אותך כשהייתי בת חמש־עשרה. לא, השבת, ואת גם לא מחבבת אותי במיוחד כרגע. אבל אנחנו נמצא זו את זו שוב בסופו של דבר. ובאמת מצאנו. אילו הייתי יודעת שבתוך עשור אאבד גם אותך וגם את אבא, האם הייתי מתנהגת אחרת באותם ימים? מן הסתם לא. מן הסתם הייתי יוצאת ועושה עוד קעקוע.

הקעקוע הזה. את כל הזמן שואלת עליו, אמא, אז אכתוב את זה כאן. זה סיפור מוצלח למדי. כבר היו לי שני קעקועים. היה זה שעשיתי עם אריק כשהייתי בת ארבע־עשרה. לא ידעת על הקעקוע הזה. הוא במקום חבוי — על הישבן שלי מצד שמאל. טינקרבל קטנטנה. טוב, הייתי בת ארבע־עשרה.

אחר כך כשהייתי בת שש־עשרה, הסטודנטית הצעירה ביותר בכיתה שלי בשנה א' בסטנפורד, עשיתי עוד קעקוע, הפעם על הקרסול שלי. צמח קנביס סאטיבה. כן, את יכולה לנחש למה ילדה שהיא צעירה מדי לחיות רחוק מהבית עשויה לחשוב שזה מגניב.

אבל נחש הפעמונים. זה היה בשנה השלישית שלי. הצלחתי לא רע בשנתיים הראשונות, הרבה יותר טוב מבחינה חברתית מאשר בתיכון, היו לי חברים ממש, עשיתי את הדברים המצופים. שתיתי יותר מדי, שכבתי עם כל מה שזז.

אבל בשנה השלישית דברים החלו להשתבש. לחבר הכי טוב שלי היתה מין התמוטטות עצבים, והוא חזר הביתה לווירג'יניה. הוא כתב לי פעם או פעמיים, צחק על הכלבים הכחושים והנשים המכוערות, וזהו זה. שניים מחברי האחרים התחילו לצאת זה עם זה ונסוגו לעולם פרטי משלהם, ניתקו מגע. אני חשדתי שזה נעשה נגדי באופן אישי.

בשלב ההוא גרתי מחוץ לקמפוס בחדר ששכרתי מאיזו בחורה בסגנון נשות השיווק מעמק הסיליקון. היא נעדרה מהבית חצי מהזמן, או שהיתה בנסיעות עבודה או ששהתה בדירה של החבר שלה בעיר. הבית שכן על גבעה בין עצי הסקויה, גבוה מעל האוניברסיטה.

כשאנשים היו באים לבקר הם היו יושבים בג'קוזי ואוּ ואה, אבל אף פעם לא התרגלתי למקום. השקט הטריד אותי, כמו גם העובדה שהשמש שקעה מאחורי הגבעות בשתיים אחר הצהריים ולפתע נגמר היום.

זאבי ערבות היו חוצים באומץ את החצר, חולדות שרטו תחת הרצפות ובקירות העץ, ואפילו הצבאים הפחידו אותי. הם היו מגיעים עד פתח הבית בחיפוש אחר מזון, ומאחר שלא היו וילונות על החלונות — הבית ניצב על שנים־עשר דונם של עצי סקויה, ולכן לא היה בהם צורך — הייתי מתעוררת כמה פעמים ומוצאת צבאים מצמידים את פניהם לזגוגיות ומתבוננים בי בכובד ראש בזמן שהם לועסים.

אז התחלתי לבלות חלק נכבד מזמני במישורים, בפאלו אלטו. היה שם בית קפה אחד שאהבתי, והייתי יושבת שם במשך שעות, שותה ספלי קפה שחור בזה אחר זה ולומדת. בשלב הזה כבר לקחתי קורסים של תואר שני, והמרצים שלי אמרו לי שיש לי עתיד באקדמיה אם רק ארצה. כיוון שרציתי, מאוד, יכולת למצוא אותי בבית הקפה לומדת כמעט מדי ערב.

באחד מלילות שישי הייתי שם כהרגלי, נמרצת מקפה ובודדה עד מוות ולא רוצה לחזור במעלה הגבעה אל הבית הזה שאין בו וילונות. אבל השלמתי עם העובדה שאני צריכה לעשות בדיוק את זה, כשאישה צעירה ונחמדה למראה — מבוגרת ממני רק במעט, הנחתי — ניגשה אלי. היתה לה שאלה בקשר למה שלמדתי — זה מתמטיקה? משהו כזה, אמרתי, ונקלענו לשיחה על כלכלה מהי ולמה היא חשובה.

אחרי זמן מה היא הצביעה על בחור צעיר שישב בשולחן אחר ואמרה, אנחנו הולכים למסיבה בסנטה קרוז, רוצה להצטרף? חשבתי לעצמי, טוב, זה משונה. ואני לא בטוחה שהאנשים האלה מוצאים חן בעיני. היה בהם משהו להוט מדי. השיניים של האישה היו גדולות מדי לפיה כשחייכה. ואחר כך, בפזיזות, למה לעזאזל לא?

הם אמרו לי להשאיר שם את המכונית שלי, ושהם יחזירו אותי כשתסתיים המסיבה. זה היה צריך להדליק לי נורה אדומה. אבל נכנסתי למכונית, והדבר הראשון שקרה הוא שהם התחילו לנסוע במעלה הגבעה לעבר הבית שגרתי בו.

אמרתי, רגע אחד, זאת לא הדרך לסנטה קרוז, והם אמרו לי שזאת דרך עוקפת, יפה מאוד. כיוון שמאסתי ביופי הזה והתחלתי לחשוב שעשיתי מעשה מטופש מאוד, ביקשתי מהם שיורידו אותי ליד הבית שלי — עברנו ממש ברחוב שלי — ואמרתי שאאסוף את המכונית שלי למחרת בבוקר.

אבל הם סירבו. אמרו, לא, את באה איתנו. ואני כעסתי מאוד ופחדתי מאוד. עלה בדעתי רעיון מטורף לחכות עד שהמכונית תאט לפני הפנייה ואז לקפוץ החוצה, אבל כשניסיתי לפתוח את הדלת גיליתי שהם הפעילו את מנעול הבטיחות לילדים. לכן רק התכנסתי בתוך עצמי וחיכיתי לראות מה יקרה.

הגענו לבית חווה ישן, למעלה בהרים של סנטה קרוז — היכן בדיוק, אני עדיין לא יודעת — והיתה שם עוד נפש אומללה כמוני שהם אספו בסנטה קלרה. היינו כולנו בחדר הזה ומישהו נכנס ובירך אותי ואת הנערה השנייה על הצטרפותנו למה שהוא כינה "המשפחה". הוא אמר שאין לנו מה לדאוג. אמר שאנחנו יכולות ללכת הביתה בכל זמן שנרצה, אנחנו רק צריכות לתת להם הזדמנות. לשמור על ראש פתוח.

בשלב זה קמתי ויצאתי מהחדר. לא רצתי, לא מיהרתי, רק יצאתי היישר מהבית הזה ובמורד שביל הגישה הארוך ואל הכביש. למרבה התדהמה איש לא בא בעקבותי.

מאוחר יותר, במרחק של פחות מקילומטר במורד הדרך, שמתי לב שהידיים שלי קפוצות לאגרופים. המשכתי ללכת, היה חשוך מאוד ולא היה לי מושג היכן אני, אבל ידעתי שאני צריכה להגיע לבית הקרוב ולהתקשר למשטרה. ואז ראיתי אורות מכונית. זקפתי את האגודל שלי, וטנדר ובו שני נערים בני שש־עשרה מבן לוֹמוֹנד עצר.

אחד מהם קיבל את רישיון הנהיגה שלו רק באותו יום, ושניהם יצאו מגדרם מרוב התרגשות. הם היו בדרכם לסנטה קרוז להשתכר ולעשות קעקועים לרגל המאורע.

אמרתי, אני בעניין, והייתי. הנחתי שלא אמצא אוטובוס בחזרה לפאלו אלטו עד למחרת בבוקר בכל מקרה.

אחרי שהורדנו כמה שוטים של טקילה בבר בקמפוס, הגענו איכשהו לסטודיו לקעקועים באושן. צנחתי על כיסא ואמרתי, תתפרע. תן לי את הכי גדול ומאיים שיש לך.

אז הוא ניגש לעבודה. נדרש לו לילה שלם. הוא לא הפסיק לבלוע כדורים כדי להישאר ער, עובדה שהיתה צריכה להדאיג אותי, אבל לא הדאיגה. הכאב היה כמעט בלתי נסבל, אבל האלכוהול עזר, וכשהגעתי הביתה וראיתי את הנחש הנחמד שלי, זה היה שווה כל דקירה צורבת.

את בחינות הגמר עברתי בהצטיינות באותו שבוע, בזרוע צורבת, וחזרתי לשיקגו בטיסת לילה. העפת מבט אחד בזרוע שלי ורשמת לי טיפול באנטיביוטיקה, אבל לא אמרת שום דבר על הנחש שלי. אם מצא חן בעינייך או לא. עד אחרי שחלית.

אז התחלת להחמיא לי עליו. להגיד לי לא לכסות אותו. לעודד אותי ללבוש חולצות ללא שרוולים. אני חושבת שבשלב הזה את גאה בו כמוני. הסמל המאוחד שלנו: אל תרמוס אותי.3

3 (Don't Tread on Me) הכתובת על דגל גדסדן ההיסטורי של ארצות הברית, שמציג נחש פעמונים על רקע צהוב.

 

***

 

מתוך המחברת שלי. כתב היד שלי:

שני גברים ואישה היו כאן היום. חוקרי משטרה. מגדלנה אומרת שאני חייבת לכתוב את זה, שאני חייבת לשמור על ראש צלול. לדעת מה אמרתי. לחשוב בהיגיון.

הגברים היו מגושמים וכבדים, וישבו באי־נוחות על כיסאות המטבח שלי. האישה היתה אחת משלהם: מחוספסת כמעט, אך בעלת פנים נבונים, ערניים יותר. שני הגברים נשמעו לה. היא בעיקר הקשיבה, מפעם לפעם השחילה מילה. הגברים שאלו שאלות איש־איש בתורו.

ספרי לנו על יחסייך עם המנוחה.

איזו מנוחה, מי מת?

אמנדה אוטול. כולם אומרים שהייתן קרובות מאוד.

אמנדה? מתה? שטויות. היא היתה כאן, רק הבוקר. גדושה תוכניות לעצומה שכונתית חדשה. משהו נגד נביחות כלבים מוגזמות, לגבי אכיפת עונשים וקנסות.

תרשי לי לנסח מחדש את השאלה. מה טיב יחסייך עם הגברת אוטול?

היא חברה שלי.

אבל אחד השכנים שלך — האיש שדיבר נעזר בפנקס שלו — אמר שניהלתן ויכוח קולני בחמישה־עשר בפברואר. למחרת חג האהבה, בסביבות שתיים בצהריים, בבית שלה.

מגדלנה מתפרצת. הן תמיד רבו. הן היו עד כדי כך קרובות. כמו אחיות. אתם יודעים איך זה במשפחה.

בבקשה, גברתי. תני לד"ר וייט לענות: על מה היה הוויכוח המסוים הזה?

איזה ויכוח? שאלתי. זה יום רע, אני לא מצליחה להתרכז. הבוקר מגדלנה הניחה בידי מקל אדום־לבן מול כיור האמבטיה. מברשת שיניים, היא אמרה, אבל המילה היתה חסרת משמעות. חזרתי להכרתי מאוחר יותר ליד שולחן המטבח, כשלפני חבילת חמאה אכולה למחצה. אחר כך התערפלה הכרתי והצטללה שוב. מצאתי את עצמי יושבת באותו מקום, אך כעת ניצבו על השולחן מולי כוס מלאה למחצה של נוזל כתום וערמה של כדורים צבעוניים. מה זה? שאלתי את מגדלנה, כשאני מצביעה עליהם. משהו היה לא בסדר עם הצבעים. הנוזל הבהיר והפרצים העגולים הקשים הקטנים של כחול, ורוד וצהבהב. רעל. לא אתן שישטו בי. לא שיטו בי. את הכול הדחתי באסלה כשמגדלנה לא ראתה.

אך בחזרה לענייננו:

הוויכוח שניהלת עם הגברת אוטול באמצע פברואר, חזר האיש בקוצר רוח משהו.

אתה לא רואה שהיא לא זוכרת? שאלה מגדלנה.

כמה נוח, אמר האיש השני. הוא הביט באיש הראשון וזקף גבה. שותפי סוד.

היא לא אישה בריאה, אמרה מגדלנה. אתם יודעים את זה. קיבלתם את ההצהרה מהרופא שלה. אתם מודעים לטיב המחלה הזאת.

הראשון שב ושאל. מה היה מצב היחסים שלך עם אמנדה בפברואר?

אני מניחה שהיה כמו שהיה תמיד, אמרתי. היינו קרובות, אבל לוחמניות. אמנדה היתה במובנים רבים אישה קשה.

האישה פצתה את פיה לראשונה. כך שמענו, היא אמרה. היא הרשתה לעצמה חיוך קל. היא הינהנה לאיש הראשון שימשיך.

רבת איתה בבית שלה שבוע לפני שהגופה שלה התגלתה. בסביבות זמן הרצח.

איזה רצח?

פשוט עני על השאלה. לשם מה הלכת לביתה של אמנדה אוטול בחמישה־עשר בפברואר?

היינו מבקרות זו את זו כל הזמן. היו לנו מפתחות.

אבל באותו יום מסוים? מה עשיתן? לדברי העד שלנו, לא נקשת אלא נכנסת בדלת הראשית. זה היה בסביבות אחת וחצי בצהריים. בשתיים בצהריים השכן הזה שמע צעקות. ויכוח.

ניענעתי בראשי.

תראו, זה ברור שהיא לא יודעת, אמרה מגדלנה. היא אפילו לא תזכור שהייתם כאן עשר דקות אחרי שתלכו. אתם לא יכולים לעזוב אותה בשקט? כמה פעמים אתם מתכוונים לשאול את השאלות האלה?

האיש הראשון התחיל לדבר, אבל האישה השתיקה אותו. הפעם האחרונה שמישהו ראה את אמנדה אוטול היתה באותו ערב, היא אמרה. היא הלכה לדראגסטור, קנתה משחת שיניים וכמה מצרכים בדומיניק'ס בסביבות שש וחצי בערב. אבל היא לא אספה את העיתון שלה אחרי אותו יום. ציר הזמן מתאים. לכל הפחות, ד"ר וייט היתה אחד האנשים האחרונים שראו את הגברת אוטול לפני שנרצחה.

העולם נטה הצידה. אפלה ירדה. גופי הפך לאבן.

נרצחה? אמנדה? אני שואלת. אבל זה היה נכון. בדרך כלשהי ידעתי זאת. זאת לא היתה תדהמה. זאת לא היתה הפתעה. זה היה יגון, מתמשך.

אחרי שתיקה קצרה דיברה האישה. קולה היה עדין יותר. אני מניחה שזה לא קל. לשוב ולחיות את הרגע הזה פעם אחר פעם.

אילצתי את עצמי לנשום, לשחרר את כפות ידי הקפוצות, לבלוע. מגדלנה הניחה יד על כתפי.

ולמה אתם כאן היום? שאלה מגדלנה. כבר עברנו על כל זה כמה וכמה פעמים. למה שוב? למה עכשיו? אין לכם שום ראיות.

שאלתה נענתה רק בשתיקה.

אז למה אתם כאן? שאלה מגדלנה שוב. איש לא הביט בי.

רק הליך שגרתי. מנסים לגלות אם ד"ר וייט יכולה לעזור לנו באיזו דרך.

איך היא יכולה לעזור לכם?

אולי היא ראתה משהו. שמעה משהו. יודעת משהו על מה שהתרחש בחייה של אמנדה שאף אחד אחר לא יודע. האישה פנתה אלי לפתע.

יש משהו כזה? היא שאלה. משהו יוצא דופן בחייה של אמנדה? מישהו שנטר לה טינה? שהיתה לו סיבה להיות... ממורמר?

כולם הביטו בי. אבל אני לא הייתי שם. אני הייתי בביתה של אמנדה, ליד שולחן המטבח שלה, צחקנו ברשעות על האופן שבו חיקתה את האישה העומדת בראש תוכנית משמר השכונה שלנו, על החיקוי של השיחה המוקלטת למוקד החירום שבה דיווחה זו על פולש מסוכן שמנסה לפרוץ לכנסייה, פולש שהתברר כלברדור תועה שהשתין תחת השיח.

זה היה מטבח צנוע שמעולם לא שופץ בהתאם לסטנדרטים של השכונה. אמנדה ופיטר, מורָה ודוקטורנט ללימודי דתות, קנו את הבית לפני שהשכונה נעשתה יוקרתית.

ארונות עץ אורן פשוטים, צבועים לבן חסר ייחוד. רצפת לינוליאום משובץ. מקרר ירוק־אבוקדו בן עשרים. אמנדה הגישה עוגה בחושה עבשה, שאריות מאסֵפת הורים, ופרסה לכל אחת מאיתנו פרוסה יבשה. נגסתי בה וירקתי מפי בדיוק ברגע שגם היא עשתה זאת. שוב פרצנו בצחוק. ולפתע כאבתי את אובדנה.

הבלשית הסתכלה עלי בדריכות. די, היא אמרה. זה הכול להיום.

תודה, אמרתי, ומבטינו הצטלבו לרגע. אחר כך שלושתם פנו ללכת.

***

 

אחד במארס, על פי לוח השנה. יום הנישואים שלנו. של ג'יימס ושלי. אני בדרך כלל שוכחת, אבל ג'יימס אף פעם לא שוכח. הוא לא קונה לי מתנות ראוותניות בתאריך הזה — את אלה הוא שומר לרגעים שבהם אני הכי פחות מצפה להן — אבל אף על פי כן, המתנות שהוא מביא לי באירועים האלה מענגות עד מאוד. מה זה יהיה היום? אני חסרת מנוחה כמו כלב, מסוגלת לשחוק את השטיח מרוב התרוצצות הלוך ושוב. לא שאני במצב הרוח הזה לעתים קרובות. לא. ולא שאניח לו לתפוס אותי כך. ובכל זאת, ישנה ההתרגשות הזאת, הציפייה הזאת שלא דעכה. הצמח הטפיל שלי, משגשג בחשכה, נותר מסתורי במהותו לכל אורך שגרת חיי הנישואים. חדר האמבטיה המשותף, הבגדים הזרוקים על הרצפה, הפירורים תחת שולחן האוכל. וחרף כל אלה הוא עדיין תעלומה. מתנה מהאלים היה ג'יימס. והיום, כשאני מחכה לשובו ממחוזות עלומים, אני מודה להם.

***

 

אני לוקחת לידי את אלבום התמונות הראשון ועליו התווית 2000-1998. האישה שעוזרת לי מתעקשת. היא לא מבינה עד כמה זה מטמטם כשמובילים אותך על פני ים הפנים והמקומות הלא מוכרים. כולם מתויגים באותיות שחורות גדולות כמו בשביל ילד אידיוט. בשבילי.

כששואלים אותך, פעם אחר פעם, ומי זה? את זוכרת אותה? את מזהה את המקום הזה? זה כמו להיאלץ להביט בתמונות מחופשה של מישהו במקומות שאף פעם לא רצית לבקר בהם.

אבל היום אעשה מה שהמנחה של קבוצת התמיכה מציע. אבחן כל תצלום ואחפש רמזים. אתייחס לאלבום כמו למסמך היסטורי, ולעצמי כאנתרופולוגית. חושפת עובדות ומנסחת תיאוריות. אבל עובדות תחילה. תמיד.

המחברת שלי לידי בזמן שאני מעיינת. כדי לתעד את התגליות שלי.

התמונה הראשונה שהשם אמנדה מופיע בכיתוב שלה מתוארכת לספטמבר 1998. אמנדה ופיטר. זוג מבוגר ושופע חיוניות. הם יכולים לככב בפרסומת להזדקנות בריאה.

האישה בעלת שיער לבן סמיך, ארוך למדי, אסוף לזנב סוס. אפשר לראות עד כמה היא חזקה וכשירה. קמטיה מעצימים את סמכותיותה זו. לא היית רוצה להיות כפוף לה. תצטרך לעמוד על שלך או להינגף תחתיה. מנהלת? פוליטיקאית? מישהי שרגילה להשליט את מרותה על רבים, על המונים אפילו.

האיש שלצדה הוא טיפוס שונה בתכלית. אף שזקנו אפור, בשערו עדיין יש זכר לשחור. הוא עומד ממש מאחורי האישה וגבוה ממנה רק במעט. בחיוך שלו נסוכים יותר הומור, יותר חביבות.

היית פונה אליו לעזרה, לעצה. אליה, לפעולה החלטית. אני לא יכולה לראות את ידו השמאלית. על שלה מופיעה טבעת נישואים. אם הם בעל ואישה, אין ספק מי לובש את המכנסיים.

התצלום מכיל עוד כמה פרטים מעניינים. הם עומדים על מרפסת — פרט נדיר בבנייני הלבנים ברחוב הזה. זהו קיץ: הם לובשים חולצות טריקו, ושיח היערה שמטפס במעלה המעקה עומד בשיא פריחתו.

מאחוריהם נראים כיסאות נוח מתקפלים, מהסוג שנארג מרצועות פלסטיק צבעוניות זולות. שולחן פלסטיק סגלגל קטן ניצב לפניהם. עליו שלוש כוסות גבוהות ריקות, ואחת מלאה נוזל ענברי מימי לא מוגז. בפינה הימנית התחתונה התמונה מטושטשת קלות — אולי ידו של הצלם המסמנת לזוג להתקרב זה אל זה.

השמש ודאי מאחורי הצלם (או הצלמת) כיוון שהצללית שלו (שלה?) מטילה צל על צווארה ועל שדיה של האישה.

ולפתע אני נזכרת. לא, אני מרגישה. את הלהט. את הצרצור הבלתי נלאה של הציקדות שפשו בכל מקום באותה שנה — המגפה של השנה השבע־עשרה,4 אמרו כולם, לא לגמרי בצחוק. הן נמעכו תחת רגליך, ניתזו אל שמשות קדמיות, ואילצו אותנו להסתגר בבתים במהלך החודשים החמים ביותר של הקיץ.

4 ציקדות ממינים מסוימים נוהגות להגיח בתיאום ממקום משכנן התת־קרקעי מדי 13 או 17 שנה, ולפשוט בנחילים עצומים מעל לפני השטח, ועל כן מכונות לעתים ארבה, אף שאינן שייכות למשפחה.

 

בבית של פיטר ואמנדה היתה מרפסת מרושתת, מה שאיפשר לנו לשבת בחוץ באותו יום, להפיג את תחושת הקלאוסטרופוביה, את ההרגשה שאתה במאסר. חיכינו לג'יימס שאיחר כהרגלו.

שתינו את הבירות שלנו ותהינו אם כדאי לפתוח עוד כמה כשפיטר הציע להנציח את הרגע. איזה רגע? קראנו אמנדה ואני בתיאום מושלם כל כך של טון הקול, עד ששתינו פרצנו בצחוק.

אך פיטר נותר שלֵו כהרגלו. הרגע הזה שלעולם לא יחזור, הוא אמר. הרגע הזה שאחריו שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. אמנדה עיוותה את פניה, אבל נכנסה להביא את המצלמה בנכונות מספקת.

ומה כבר יכול להשתנות אחרי הרגע הזה? הקנטתי את פיטר. יש לך איזו הכרזה חשובה להכריז? איזה גילוי? השאלה עוררה בו אי־נוחות.

לא, מובן שלא, הוא אמר. שום דבר כזה. הוא נע בעצבנות בכיסאו, הרים את כוסו והביאהּ לשפתיו שוב, אף שהיתה ריקה.

אני מניח שאני אסיר תודה, הוא אמר לבסוף.

תחושה משונה בהתחשב בעובדה שבחוץ כמעט ארבעים מעלות בשש בערב, אמרתי.

הוא סירב לחייך. לא, אסיר תודה הוא התיאור המדויק, הוא אמר. אסיר תודה על כל רגע שהקרקע לא נשמטת תחת רגלי. הוא השתתק, אחר כך צחק. אלה הציקדות הארורות, הוא אמר. הן מעוררות בך מחשבות על חרון־האל נוסח הברית הישנה וכאלה דברים.

את יודעת, הוא המשיך, יש מקבילות מדהימות בין אירועים שמתועדים באחד הכתבים המצריים העתיקים, פפירוס איפּוּוֶר, ובין ספר שמות. מגפות ושיטפונות, נהרות מאדימים וימים שלמים שבהם איש לא יכול לראות את פני רעהו בגלל הארבה. דוקטורנטים רבים היו אסירי תודה על ההתייחסויות האלה. אף שאם לעולם לא אקרא עוד תזה אחת עם המילה ארבה, אני עצמי אהיה אסיר תודה לנצח. הוא השתתק ורכן לפנים ונראה מהורהר לפתע.

ואת, ג'ניפר, הוא אמר. על מה את אסירת תודה?

כיוון שתפס אותי לא מוכנה, השבתי מבלי לחשוב: הו, הדברים הרגילים. בריאות ואושר. שהילדים ימשיכו להצליח כפי שהם מצליחים כעת. שג'יימס ואני נהיה פוריים בשנות החמישים המאוחרות לחיינו כפי שהיינו בשנות החמישים המוקדמות, וששנות השישים לחיינו לא יהיו משמימות מדי כשנתחיל להאט את הקצב.

הוא קיבל את הדברים ברצינות רבה יותר משהתכוונתי.

ייתכן. כן. אלה לא תקוות בלתי הגיוניות.

טוב, אני אישה הגיונית, אמרתי. אבל למען האמת, אתה מדאיג אותי.

אני לא מתכוון להדאיג אותך. אבל יש לי יתרון של עשור בערך עלייך. וזה מספיק כדי לדעת שהמילים הגיוני ותקווה לא תמיד משתלבות היטב באותו משפט.

אחר כך תכונה ורחש קל, ואמנדה חזרה עם המצלמה. היא סימנה לי ולפיטר לעמוד יחד. לא, לא, אמרתי. אני קצת מבוהלת מהדברים שפיטר אמר. אני מעדיפה שהרגע המסוים הזה לא יונצח כשאני בתוכו. בואי, תני לי.

וכך צילמתי את התמונה — הזיכרון החושי שלי צלול כל כך עד שאני יכולה לשמוע את הקליק־קליק הכפול של המצלמה הפרה־דיגיטלית — ובאותו רגע הגיע ג'יימס, בידיו פרחים ויין והוא שומר לעצמו את מחשבותיו לגבי דברים בעלי חשיבות. אבל באותה עת לא ידעתי זאת.

***

 

יום זה הוקדש לקריעת מלבושים. לחריקת שיניים ולכיסוי מראות. אמנדה.

אני זועמת על מגדלנה. איך יכולתם להסתיר ממני את המידע הזה? אני אולי מוגבלת, אבל לא שברירית! השלמתי עם הדיאגנוזה שלי. קברתי בעל. מה אני אם לא סתגלנית.

סיפרנו לך. הרבה פעמים.

לא. הייתי זוכרת דבר כזה. הייתי מרגישה כאילו האצבעות שלי נגדעו. כאילו הלב שלי שסוע.

תבדקי במחברת שלך. הנה. תקראי את הרישום הזה. ואת זה. הנה הידיעה מהעיתון על מותה. הנה מודעת האבל. הנה מה שכתבת כשגילית לראשונה. והיינו בתחנת המשטרה פעמיים. חוקרי משטרה ביקרו אצלנו שלוש פעמים. עברנו על זה ועל זה. התאבלת. והתאבלת שוב. הלכנו לכנסייה. אמרנו את תפילת המחרוזת.

אני? אמרתי את תפילת המחרוזת?

טוב, אני אמרתי את תפילת המחרוזת. את ישבת שם. היית רגועה. לא מודעת, אבל לא מוטרדת. לפעמים את נהיית כזאת. רגועה ומקבלת. כמעט קטטונית. אני אוהבת לקחת אותך לכנסייה כשזה קורה. מגדלנה לא מביטה בי כשהיא אומרת את הדברים.

יש לי תיאוריה, שזה דבר טוב כשאת במצב הזה, היא אומרת. שאלה הרגעים שבהם הנפש שלך הכי פתוחה, והסיכויים להחלמה הכי גבוהים. הדממה המהדהדת, הריח המתוק, האור העמום המרגיע. הנוכחות האלוהית. אבל הפעם המצב היה שונה. קמת על הרגליים: ראית את האנשים מחכים לתורם לווידוי. נעמדת בתור. נכנסת אל מאחורי הווילון. נשארת שם שעה ארוכה. כשיצאת, היו דמעות בעיניים שלך. דמעות! תארי לעצמך!

אני לא מסוגלת, למען האמת. אבל תמשיכי.

אבל זאת האמת. אני נשבעת. שלחת את היד ולקחת את המחרוזת שלי. עצמת את העיניים. האצבעות שלך מיששו את החרוזים. השפתיים שלך זזו. שאלתי אותך, מה את עושה? ואת ענית, בקול חד וברור, אמנדה. הכפרה שלי.

זה נשמע בלתי סביר. לא הייתי יודעת להתפלל את המחרוזת. לא אחרי כל העשורים האלה.

טוב, יצרת רושם משכנע למדי שאת יודעת מה את עושה!

אני שוקלת את הדברים. אני רגועה יותר עכשיו. אני מעיינת בעדות הכתובה. אני משתכנעת שמגדלנה לא בגדה בי. רק מוחי הפגום. אבל זה לא מקל את הכאב. אמנדה החברה שלי, בת בריתי, היריבה המכובדת ביותר שלי. מה אעשה בלעדייך?

אני חושבת על התקופה שמארק עמד לפני סיום לימודיו בבית הספר התיכון. הוא וג'יימס רבו. והוא החל להיצמד אלי בצורה מדאיגה. ובדיוק כשהתכוננתי להרפות ממנו. באותה עת הוא החל לגבש לעצמו את המראה האפל, המסוכן. הוא תמיד היה יפה תואר — הבנות התחילו להתקשר כשהיה בן שתים־עשרה — ובשנה האחרונה ללימודיו הפך לאדם מסוכן, סכנה מהלכת לכל מי שבסביבתו.

בשל כך נותר אותו קיץ בזיכרוני, וגם משום שאמנדה לא לימדה לשם שינוי. בילינו את הערבים הארוכים יחד בזמן שהשמש השתהתה על המרפסת שלה. פיונה, בת שתים־עשרה בוגרת מאוד, העדיפה להישאר בבית בקיץ ההוא ולקרוא את ג'יין אוסטן והרמן הסה. אבל מארק, באופן בלתי נמנע, הצטרף אל אמנדה ואלי, לפעמים לכמה דקות בדרכו לביתו של חבר, לפעמים למשך שעות, והיה יושב בשקט ומקשיב בזמן שדיברנו. אף שהיה צעיר בשנה מהגיל המותר בחוק, מזגה לו אמנדה בירה, והוא שתה אותה בצמא ובמהירות, כאילו אנחנו עלולות לשנות את דעתנו ולקחת אותה ממנו.

על מה דיברנו מדי לילה באור הדועך? פוליטיקה, כמובן, העצומות האחרונות והאספות והצעדות שאמנדה השתתפה בהן, ושלא חדלה ללחוץ עלי להצטרף אליהן.

לא לאלימות מינית. צעדה להגברת המודעות לסרטן השד. מירוץ למאבק בניוון שרירים. ספרים — שתינו היינו אנגלופיליות, שתינו הכרנו את היצירות של דיקנס וטרולופ בעל פה — וטיולים. המקומות הרבים שבהם ביקרנו ג'יימס ואני, והסקרנות של אמנדה חרף הנטייה שלה — שמעולם לא הבנתי — להישאר בבית. ומארק היה יושב שם ומקשיב.

משהו משמעותי קרה באחד מאותם ערבים. ג'יימס ואני בדיוק חזרנו מסנט פטרסבורג, שם קנינו איקונין מיוחד במינו של תיאוטוקוס בעלת שלוש הידיים מהמאה החמש־עשרה. מחירו היה שערורייתי.

נתקלתי בו בגלריה ברחוב גַלֵֶרְנאיה והתאהבתי. ג'יימס התנגד בתוקף, עד שבבוקר האחרון שלנו הוא נעלם לחצי שעה וחזר כשבידו חבילה עטופה בנייר חום. הוא הושיט לי אותה בשעשוע מהול בכעס.

החזקתי אותו על ברכי בטיסה הביתה, כיוון שלא הייתי מוכנה להפקידו במזוודה שלי או בתא האחסון מעל ראשי. כעת הוצאתי אותו מעטיפתו בזהירות כדי להראות לאמנדה. האיקונין, אולי עשרים סנטימטרים גובהו, הציג את האם רבת החסד תומכת בישו הילד בידה הימנית, ידה השמאלית לחוצה אל חזהּ כאילו בניסיון לרסן את אושרה.

בתחתית האיקונין מופיעה יד שלישית. ידו הכרותה של הקדוש יוחנן מדמשק. על פי האגדה, היא חוברה מחדש לזרועו בדרך נס בחסדי הבתולה. וכעת הופיעה למרגלותיה, כעדות לכוחות הריפוי שלה.

אמנדה החזיקה את האיקונין בדממה במשך חמש דקות אולי, מרוכזת כפי שהיתה בעיצומה של הטפת מוסר לתלמיד עיקש או בזמן שהתכוננה לנאום חשוב במועצת בית הספר. לבסוף היא דיברה. הוא מוצא חן בעיני, היא אמרה. אף פעם לא הבנתי את התשוקה שלך לאיקונוגרפיה נוצרית, אבל זה שונה. הוא נוגע ללבי בדרך שאני מתקשה להסביר.

והיא המשיכה. אני רוצה את זה, היא אמרה. קולה היה רך אבל תקיף. את מוכנה לתת לי אותו?

מארק, שהיה סרוח על המדרגות, הזדקף. יכולתי רק לבהות. שתיקה ארוכה השתררה לפני שנשמעה צפירת מכונית בפוּלרטון שהחרידה את מארק ואותי מרבצנו. אמנדה לא זעה.

נו? היא אמרה. אני לא אשאל אם אפשר לקנות אותו, כי אני יודעת שאני לא יכולה להרשות לעצמי. אז אני חושבת שתיתני לי אותו. כן. אני חושבת.

נעמדתי על רגלי, ניגשתי למקום שבו ישבה על הנדנדה במרפסת ולקחתי את האיקונין מידיה. נדרשתי למאמץ מה, היא אחזה בו בחוזקה.

למה עכשיו? למה את זה? שאלתי. אף פעם לא ביקשת ממני שום דבר. אף פעם.

ואת תמיד היית נדיבה מאוד כלפי, היא אמרה. הבאת לי מתנות מהטיולים שלך. חפצים מקסימים. את החפצים היפים ביותר שיש לי בעולם קיבלתי ממך. אבל אני מקווה שלא תיעלבי אם אומר שהם היו חסרי משמעות. הם חסרי משמעות. דברים כאלה אף פעם לא מרגשים אותי. אבל זה. זה משהו אחר.

מארק הפתיע את שתינו כשכיחכח בגרונו ודיבר. אבל אמא אוהבת את זה. זאת לא סתם מזכרת בשבילה. הוא פתח את פיו כדי לומר משהו נוסף, אחר כך הסמיק וסגר אותו.

אני מבינה את זה, אמרה אמנדה. וזאת אחת הסיבות שאני רוצה אותו כל כך. לא הסיבה היחידה. אבל סיבה מרכזית.

לא, אמרתי. קולי נשמע תקיף יותר ורם יותר משהתכוונתי. זה שלי. כל דבר אחר, את יודעת שאשמח לתת לך כל מה שתרצי. כסף אף פעם לא היווה בעיה.

לא, הוא לא יהווה בעיה, היא אמרה, ובקולה נשמעה אזהרה. מארק התבונן בכל זה בדריכות.

לא, אמרתי שוב. שבתי ועטפתי את האיקונין שלי והשבתי אותו לקופסה שלו. לא ולא ולא. הפעם הגזמת.

עזבתי את המרפסת שלה, וחלפו שבועות רבים עד שנרגעתי מספיק לשוב ולדבר איתה. שבועות בודדים רבים. עד שנקשה על דלתי באחד מימי שישי בצהריים. לפגישה הקבועה שלנו. ואני לבשתי את המעיל והצטרפתי אליה. וזהו זה. היא ביקשה משהו — אני מניחה שזאת היתה חוויה משפילה עבורה — ונענתה בסירוב. כל מילה נוספת מיותרת.

ועם זאת העניין כולו הגיע לסיום משונה. מארק עזב לנורתווסטרן בסתיו, כמתוכנן. מאחר שבנייני המעונות שבהם התגורר שכנו במרחק של פחות מעשרים דקות, העזיבה שלו לא היתה דרמטית כמו זו של פיונה, כשעזבה לקליפורניה כעבור ארבע שנים.

אבל היא היתה טראומטית עבורו. בימים שקדמו לעזיבתו הוא היה תובעני באופן בלתי רגיל. אני צריך כרית למידה. לשותף שלי אין טלוויזיה, אנחנו צריכים לקנות אחת. ואפילו, תאפי לי עוגיות.

זאת גם היתה תקופה עמוסה במיוחד בעבודה, ואני לא ייחסתי חשיבות רבה לרוב דרישותיו. ואף על פי כן זה היה מתיש יותר משצפיתי. רק בבוקר אחרי שלקחנו אותו לאוונסטון והשארנו אותו עומד מול חדרו במעונות, התחוור לי שהאיקונין נעלם. חלל ריק נותר במקומו המכובד במסדרון הקדמי.

מיד התקשרתי למארק, אבל לא היתה תשובה. השארתי הודעה בהולה במשיבון שלו והתרוצצתי מחדר לחדר, אל הטלפון כדי להתקשר לג'יימס, בחזרה לחלון הקדמי, אל הטלפון כדי לנסות שוב את מארק.

לרגע לא עלתה בדעתי האפשרות שזה מישהו אחר. לא פעם מצאתי את מארק עומד מולו, מבט מהורהר על פניו, ידו שלוחה לפנים כמו כדי ללטף את פני המדונה. כשצילצל פעמון הדלת, זינקתי. אמנדה עמדה שם, מערסלת בזרועותיה את האיקונין.

תראי מה מצאתי על מפתן הבית שלי אתמול בבוקר, היא אמרה והושיטה אותו.

לקחתי אותו. ידי רעדו. גיליתי שאיני מסוגלת לדבר.

אתמול בבוקר? הצלחתי לשאול לבסוף. למה לקח לך כל כך הרבה זמן לבוא?

אמנדה לא אמרה דבר. היא רק חייכה. בסופו של דבר עניתי בעצמי.

כי לא היית בטוחה שתחזירי אותו, אמרתי.

נראה כאילו היא שוקלת מה לומר.

המחווה של מארק נגעה ללבי, היא אמרה.

ואת חמדת אותו. מאוד. לפחות כמוני.

אכן, כן. וביקשתי שתיתני לי אותו. ואת אמרת לא.

אמרתי לא. והתכוונתי לא, אמרתי. הושטתי את ידי. היא מסרה לי את האיקונין.

אני מניחה שכך או אחרת, אני עוד אשלם על הסירוב הזה.

כן, את תשלמי. אולי לא באיזו דרך שאת יכולה לנחש. אבל בסופו של דבר, לדברים כאלה יש השלכות, אמרה אמנדה.

אחר כך היא הסתובבה לאחור ועזבה. החברה הכי טובה שלי. היריבה שלי. תעלומה אפילו ברגעיה הטובים ביותר. עכשיו היא מתה, והותירה אותי גלמודה לחלוטין.

***

 

ג'ניפר עובר עלייך יום רע. ג'ניפר עובר עלייך שבוע רע. ג'ניפר מצבך מעולם לא היה גרוע יותר, עשרה ימים והספירה נמשכת. ד"ר צ'ן העלה את מינון הגלנטמין שלך. הוא העלה את מינון הסרוקוול. הוא העלה את מינון הזולופט.

כשמארק מתקשר, אני משקרת, אני אומרת ששלומך טוב, שאת מנמנמת. או שאני לא עונה לטלפון בכלל כשאני מזהה את המספר שלו. פיונה יודעת, היא באה לבקר מדי יום. איזו בת נהדרת. כמה את בת מזל. אני אתפלל עלייך, אני אומר את תפילת המחרוזת. אני אתפלל לקדושה דפני, הקדושה הפטרונית של חולי הנפש. או לקדוש אנתוני, האהוב עלי, הפטרון של הדברים האבודים.

מה אבד? דעתך האומללה, אומללה. חייך.

***

 

פיונה ואני יוצאות לאכול צהריים. סינית. בתוך עוגיית המזל שלי נכתב: לא נדרש זיכרון טוב כדי ליצור זיכרונות טובים. גם אם היית רוצה לא היית מסוגלת להמציא שטות כזאת, אומרת פיונה.

***

 

אמנדה תמיד כינתה אותי חסרת בושה. היא מתכוונת לכך כמחמאה. חסרת בושה. ללא בושה. הייתי משקרת לכמרים בווידוי כי לא הייתי מסוגלת להעלות בדעתי דברים שעליהם עלי לבקש סליחה. מי שנוהגים כך בהקצנה נקראים סוציופתים, אומרת לי אמנדה. לך יש נטיות מסוימות. את צריכה לשים לב אליהן.

ברך אותי אבי כי חטאתי.

חלפו עשרים ושש שנים מאז הווידוי האחרון שלי.

בחיי, איך שהזמן טס.

***

 

זה תמיד קורה. אני מתעוררת מוקדם, מקווה להספיק לעשות משהו לפני שהילדים מתחילים לתבוע בקול את ארוחת הבוקר שלהם, אבל מישהי התעוררה עוד לפני. האישה הבלונדינית הזאת. לעזאזל. אלא שהפעם היא לא לבד. היא בחברת אישה נוספת, שותה קפה בספל האהוב עלי. עצמות גדולות, שיער חום בהיר קצר, תחוב מאחורי אוזניה. לובשת ז'קט ג'ינס מעל מכנסי ג'ינס דהויים, מגפי בוקרים.

ג'ניפר! מה עשית...?

סליחה? אני שואלת, אבל הבלונדינית כבר יצאה מהחדר. היא חוזרת מיד עם מגבת כחולה וכורכת אותה סביב כתפי. היא משלבת את זרועה בזרועי, מסובבת אותי, מוציאה אותי מהמטבח.

אני שמה לב שקר לי משום מה, שנחילי מים נוטפים מכתונת הלילה שלי אל רצפת העץ, שאני יכולה לראות את טביעות רגלי הרטובות על עץ האלון המבריק. הבלונדינית מדברת אלי כשהיא מובילה אותי במעלה המדרגות.

איזה בוקר לתרגיל כזה. איזה עיתוי. לא אמרתי לך? לא כתבתי את זה במחברת שלך? לא דיברנו על זה אתמול בלילה? בחיי, לפעמים אני מרגישה שאני זאת שיוצאת מדעתי בבית הזה.

היא פושטת את בגדי הרטובים, מנגבת אותי, מלבישה אותי בחצאית כחולה וסוודר מפוספס כחול־אדום, ובמשך כל הזמן הזה לא מפסיקה לדבר.

עכשיו, תתנהגי יפה. רק תעני על השאלות. תהיי רגועה. בלי הצגות. זה רק ביקור רשמי. ידידותי מאוד. אין צורך לדאוג. אין צורך להטריד בכך את פיונה או את עורכת הדין שהיא שכרה. זה לא עניין מהסוג הזה, בכלל לא. רק כמה שאלות והיא הולכת.

העולם עמום היום. כאילו אני מאחורי רעלה, מביטה החוצה. הצבעים בהירים ודהויים, החושים שלי קהים. הראייה שלי מטושטשת קלות מאחורי הרעלה. זה לא בלתי נעים. אבל זה עלול להיות מסוכן. נדמה לך שאת חבויה מעיניהם, מאחורי הרעלה שלך, ולפתע מתחוור לך שבמשך כל הזמן הזה היית גלויה. חשופה.

זה לא שעשית משהו שאת מתביישת בו. או שתשני את מה שעשית. זאת רק המחשבה מה היית עלולה לומר או לעשות. הסיכון עוצר הנשימה שזה עתה לקחת. כעת אני יושבת לשולחן המטבח, מול האישה הזרה. אני מרגישה כאילו הלסתות שלי נעולות. אין לי כוח לפתוח אותן. אני בקושי מצליחה לשמור על עיני פקוחות. לישון. לישון.

אני זוכרת שפתחתי את ברז המים במקלחת. אני זוכרת שסיבנתי את זרועותי ואת רגלי. אני זוכרת שחשבתי שכתונת הלילה שלי מפריעה. אבל לא חיברתי את כל העובדות האלה יחד. איטית מדי. אדישה מדי.

האישה שואלת אותי שאלות. אני מגלה שאני מתקשה להתרכז.

ספרי לי שוב איפה היית בשבוע של השישה־עשר בפברואר.

כאן. אני תמיד כאן.

בחמישה־עשר ובשישה־עשר בפברואר במיוחד? היית כאן? לא עזבת את הבית?

אני מתאמצת, מושיטה את ידי ולוקחת את המחברת שלי. אני מדפדפת בה. שלושה־עשר בפברואר. ארבעה־עשר בפברואר. שמונה־עשר בפברואר.

הבלונדינית מתפרצת.

אנחנו מנסות לתעד את הימים שלה ככל האפשר. היא אוהבת לקרוא במחברת כשהיא מרגישה קצת מדוכדכת, כשהיא מתקשה להתמודד. אבל אני מניחה שהחמצנו את היום הזה. אם היה קורה משהו יוצא דופן, הייתי מקפידה לכתוב את זה. הבת שלה מתעקשת על זה.

האישה חומת השיער שולחת את ידה ולוקחת מידי את המחברת. היא מדפדפת בה בעיון.

אני רואה שהיא חמקה מהבית כמה פעמים בינואר.

כן, היא עושה את זה מדי פעם. אני משגיחה עליה, אבל לפעמים היא מצליחה לחמוק.

זה קרה גם באמצע פברואר?

לא, לא בפברואר. למען האמת, זה קורה לעתים נדירות מאוד.

הלן טאי, מבית מספר 2156, ראתה אותה נכנסת לביתה של אמנדה אוטול בחמישה־עשר בפברואר. זאת היתה אחת מהפעמים הנדירות האלה?

כבר דיברנו על זה כמה וכמה פעמים. אם זה קרה, אני לא יודעת מזה. היא לא נעלמה לפרק זמן ממושך. לפעמים אני מכבסת במרתף. מכינה מרק. אם היא הלכה לאמנדה, היא חזרה לפני ששמתי לב.

זה לא מדאיג אותך?

בהחלט, בהחלט. בכל הכנות, אני עושה כמיטב יכולתי. התקנו מנעולים על כל הדלתות מבחוץ, אבל זה מצער אותה ומסב יותר נזק מתועלת. עדיף להשאיר אותן לא נעולות ולהשגיח עליה היטב. בדרך כלל אחד השכנים מבחין בה. זה רחוב מהסוג הזה. כולם דואגים לכולם. אנחנו תמיד מחזירים אותה. הכנו לה צמיד, אבל היא לא מוכנה לענוד אותו.

ומה לגבי הלילות?

אה, בלילות אין בעיה. סיפרו לי שיש מקרים שבהם אתה חייב לקשור אותם בלילה, אחרת מי יודע מה הם מסוגלים לעשות. אבל לא היא. היא הולכת לישון בלי בעיות בשעה תשע ולא משמיעה ציוץ עד שש בבוקר. את יכולה לכוון שעון לפיה.

האישה חומת השיער אינה מקשיבה. היא מקדירה פנים. היא מקרבת לעיניה את המחברת, מניחה את אצבעה המורה בין שני עמודים, מרחיקה אותה ומביטה בי.

חסר כאן דף, היא אומרת. והוא לא נתלש, הוא נחתך. בעזרת תער או משהו כזה. היא מביטה בי, מקרבת את כיסאה אל הבלונדינית ומדברת בקול חרישי יותר. היא היתה רופאה, נכון? מנתחת?

נכון.

משהו מהציוד שלה עדיין ברשותה? האזמלים?

אני לא חושבת. הם לא שייכים לבית החולים? אף פעם לא ראיתי משהו כזה כאן. והייתי רואה. אין בבית הזה שום דבר שאני לא יודעת עליו. אני צריכה להשגיח על הכול. אחרת, אי־אפשר לדעת מה היא עלולה לעשות.

הבלונדינית משתתקת כדי לנשום.

בשבוע שעבר היא זרקה את כל התכשיטים שלה לפח אשפה. שמנו לב לזה רק במקרה — הבת שלה מצאה תליון יהלום בשלג בחוץ ליד הפח. חיטטנו בפח ומצאנו את טבעת הנישואים שלה. אחר כך כמה מזכרות משפחתיות — חלקן יקרות, אחרות בעלות ערך רגשי בלבד. אספנו הכול, ובשלב הזה עברנו על כל החפצים שלה, ואני מתכוונת, על הכול. אני יכולה לומר לך בוודאות שאין סכינים. הבת שלה לקחה איתה הביתה כמה תכשיטים שהיא רצתה — שרשרת מיוחדת ששייכת לאמא שלה ואת טבעת הקולג' של אבא שלה — אחר כך נעלה הכול בכספת אישית בבנק.

אני משמיעה קול. רק אחרי ששתי הנשים מביטות בי אני מבינה שזה צחוק.

אני קמה. אני נכנסת לסלון. אני ניגשת אל הפסנתר. אל מושב הפסנתר. אני פותחת אותו. הוא מלא במה שנראה כמו פסולת. זה מחסן ה"לא־יודע־אבל־לא־יכול" שלי ושל ג'יימס. קיצור של לא־יודע־מה־לעשות־עם־זה־אבל־עדיין־לא־יכול־לזרוק־את־זה. קבלות של רכישות שאולי נרצה להחזיר יום אחד. ידיות שנפלו מדברים. גרביים לא תואמים.

אני נוברת בו. תחת משקפי קריאה, סוללות שאולי טעונות ואולי לא, חוברות "ניו יורקר". עד שאני נוגעת בתחתית. ושולפת את זה, עטוף כלאחר יד במפית פשתן.

ידית האזמל המיוחד שלי. מבריקה. קוסמת. מתחננת שיעשו בה שימוש. שמי חקוק עליה, לצד התאריך שבו סיימתי את ההתמחות בכירורגיה. מה הם אומרים עלי בבית החולים? תבקש חוות דעת נוספת. היא הכי טובה שיש, אבל היא פטיש שמחפש מסמר. היא תנתח אפילו עור מכורסם סביב הציפורניים שלך, אם תיתן לה.

כמה שקיות ניילון נופלות מתוך המפית. כל אחת מהן מכילה להב חד ומנצנץ, נכון להתחבר לידית. נכון לחתוך. שתי הנשים עומדות לידי, בוחנות אותי היטב. הבלונדינית עוצמת את עיניה. חומת השיער מושיטה את ידה. אני אצטרך לקחת את אלה, גברתי, היא אומרת. ואני חוששת שאת תצטרכי לבוא איתי.

***

 

אנחנו במכונית. אני יושבת מאחור, מאחורי נהג ששׂערו חום קצר. איני יודעת אם זה גבר או אישה. הידיים על ההגה חזקות, מחוספסות אפילו. אנדרוגינוס.

מגדלנה לידי. היא בטלפון. מדברת בבהילות עם מישהו, אחר כך מנתקת, מתקשרת למישהו אחר. קר. יש ריח של שלג באוויר. ואף על פי כן העצים מניצים. אני פותחת את החלון כדי לחוש את הרוח על פני. אביב טיפוסי בשיקגו.

טוב לי שאני יכולה להשתמש במילה טיפוסי. לרוב היא עוד מילה טובה. וגם בדרך כלל. כל דבר שהוא יחסי. כל דרך להשוות אירועים עתידיים להתרחשויות בעבר.

***

 

אנחנו בחדר. ריק פרט לשולחן ולכיסא אחד — הכיסא שאני יושבת עליו. אין בחדר מישהו שאני מכירה. ארבעה גברים. מגדלנה איננה. מקריאים לי משהו מתוך דף נייר. שואלים אותי אם אני מבינה. בהתחשב בזכויות האלה, את מוכנה לדבר איתי?

אני תקיפה. לא. אני רוצה את עורכת הדין שלי. יש מראה גדולה שמתפרשת על פני קיר שלם. פרט לכך, מקום עקר, שומם. מקום לשמור בו את מחשבותייך לעצמך.

עורכת הדין שלך בדרך.

אז אני אחכה.

ידית האזמל שלי והלהבים על השולחן בשקית ניילון. הגברים משוחחים בשקט בינם לבינם, אבל אף אחד מהם אינו מסוגל להתיק את מבטו מהפריטים וממני.

אני משעשעת את עצמי במחשבה — איך בסרטים החדר הזה אפוף עשן סיגריות. גברים כחושים ולא מגולחים שותים קפה חלש וקר מכוסות קלקר. אבל האנשים האלה מגולחים למשעי, לבושים היטב, מטופחים אפילו. שניים מהם שותים משקאות מוקצפים מכוסות חד־פעמיות. אחד מהם מחזיק משקה אנרגיה והרביעי בקבוק מים מפלסטיק. איש מהם אינו מציע לי דבר.

תכונה מחוץ לדלת, ואל תוך החדר נכנסות בסערה שלוש נשים. שלוש נשים גבוהות ומרשימות. אמזונות! בתי או אולי האחיינית שלי; האישה הנחמדה שעוזרת לי; ואישה נוספת שאולי ראיתי בעבר.

זו האחרונה, שאני הכי פחות בטוחה לגביה, מושיטה את ידה, לוחצת את ידי בחום ומחייכת. נעים לפגוש אותך שוב, היא אומרת. אף שאני מצטערת שלא בנסיבות משמחות יותר. היא בוחנת היטב את פני, מחייכת שוב ואומרת, ג'ואן קונור. עורכת הדין שלך. זו שאת משלמת לה הרבה מאוד כסף, בלי ספק.

בתי/האחיינית שלי ניגשת היישר אלי וכורכת את זרועה סביב כתפי. זה בסדר, אמא, היא אומרת. הם לא יכולים לעשות לך שום דבר. זאת אמריקה. הם עדיין צריכים להציג ראיה כלשהי.

האישה השלישית, הבלונדינית, רק עומדת מאחור, ליד הדלת. היא מזיעה בשפע. פניה סמוקים מאוד משום מה. אני שולחת יד לכיס הז'קט שלי כדי להוציא את הסטתוסקופ. אז אני נזכרת.

פרשתי. יש לי אלצהיימר. אני בתחנת משטרה בגלל הלהבים שלי. מוחי לא מאפשר לי לקלוט עובדות נוספות מעבר לעובדות האלה. מוחי הנגוע. ועם זאת מעולם לא חשתי ערנית יותר. אני מוכנה לכל דבר. אני מחייכת לבת/אחיינית שלי, והיא אינה משיבה חיוך.

עורכת הדין פונה לגברים. אם קודם הם היו פזורים באגביות בחדר, כעת הם בשורה, כתפיהם כמעט נוגעות זו בזו, משקאותיהם זנוחים על השולחן. גברים במגננה. כנגד האויב.

אתם מאשימים את ד"ר וייט?

יש לנו רק כמה שאלות. היא סירבה לדבר בלעדייך.

וזאת זכותה.

כפי שהסברנו לה. אפשר להמשיך עכשיו?

עורכת הדין שלי מהנהנת. אם אפשר בבקשה, עוד כמה כיסאות.

הגברים שוברים את השורה, שניים יוצאים מהחדר וחוזרים עם ארבעה כיסאות מתכת מתקפלים נוספים, אחר חוזר עם שתי כוסות מים. הוא מציע לי בשתיקה אחת מהן, אחת לאישה הצעירה.

עורכת הדין מתיישבת לימיני, בתי/אחייניתי לשמאלי. היא ממשיכה לחבוק את כתפי בזרועה. הבלונדינית נשארת לעמוד ליד הדלת ומנופפת לשלילה כשאחד הגברים מצביע על כיסא ריק.

היכן היית בשישה־עשר ובשבעה־עשר בפברואר?

אני לא זוכרת.

עורכת הדין שלי קוטעת את השיחה.

הצגתם לה את השאלה הזאת פעם אחר פעם. היא השיבה כמיטב יכולתה. כפי שאתם יודעים, ד"ר וייט סובלת משיטיון. היא לא תהיה מסוגלת לענות על רבות מהשאלות שלכם.

מובן. מתי בפעם האחרונה השתמשת באזמל שלך?

אני לא יודעת. לפני כמה זמן.

היית מנתחת אורתופדית, נכון?

זה נכון. אחת הטובות ביותר.

האיש מרשה לעצמו לחייך.

ואת מתמחה בידיים?

ניתוחי ידיים, כן.

מה את רואה כאן? הוא מסר לי כמה תצלומים. אני בוחנת אותם.

יד של אדם מבוגר. נקבה. בגודל בינוני. האגודל הוא האצבע היחידה שנותרה. האחרות קטועות מהמפרקים שבין עצמות המסרק לגלילים המקורבים.

איך היית מתארת את החתכים?

נקיים. אבל לא צרובים. לפי כמות הדם הקרוש, הם לא בוצעו בהתאם לפרוטוקול. אבל ככל הנראה על ידי מומחה.

איזו סכין לדעתך שימשה לצורך זה?

אי־אפשר לומר מהתמונות. אני באופן אישי הייתי משתמשת בלהב מספר עשר לקטיעה, אבל לא נראה שהחתכים האלה נעשו מסיבות רפואיות.

יש כאן להב מספר עשר? הוא מצביע על השקית.

כמובן.

למה "כמובן"?

כי זה הלהב המתאים ביותר לרבות מהפרוצדורות הכירורגיות הנפוצות ביותר. תמיד יהיה לך אחד כזה בהישג יד.

את יודעת מי מצולם כאן, נכון? של מי היד הזאת?

אני מביטה בעורכת הדין שלי. אני מנענעת בראשי.

אמנדה אוטול.

אמנדה?

בדיוק.

אמנדה שלי?

בדיוק.

אני נאלמת דום. אני מביטה באישה הצעירה שזרועה כרוכה סביבי. היא מהנהנת.

מי מסוגל לעשות דבר כזה?

זה מה שאנחנו מנסים לברר.

איפה היא? אני חייבת לראות אותה. יש לכם את האצבעות? אולי יש אפשרות להשתלה עם חתכים נקיים כאלה.

אני חושש שאין סיכוי.

החדר מתכווץ. איכשהו אני יודעת מה הוא עומד לומר. התצלומים האלה. התחנה הזאת. עורכת הדין. ידית האזמל שלי. הלהבים. אמנדה. אני עוצמת את עיני.

בתי/אחייניתי מתפרצת. כמה פעמים אתם עוד מתכוונים לעשות לה את זה? כמה אכזרים אתם יכולים להיות?

אין לנו ברירה. כשהבלשית לוטון מצאה את האזמל לא נותרה לנו ברירה.

אתה מתכוון, כשאמא שלי מסרה לה את האזמל. היא היתה עושה את זה אם היא היתה אשמה?

ייתכן. אם היא לא זוכרת מה היא עשתה. הוא פונה אלי.

האם הרגת את אמנדה אוטול?

אני לא משיבה. אני מרוכזת בידיים שלי. שלמות ולא מדממות.

ד"ר וייט, תקשיבי: האם הרגת את אמנדה אוטול ואחר כך גדעת ארבע מהאצבעות שלה?

אני לא זוכרת, אני אומרת לו. אבל התמונות בראשי אינן נותנות לי מנוח.

האיש בוחן אותי מקרוב. אני מישירה אליו מבט ומנענעת בראשי.

לא. לא. מובן שלא.

את בטוחה? לרגע היה נדמה לי ש...

מרשתי השיבה לך. אל תציק לה. היא לא אישה בריאה.

אחד הגברים האחרים, נמוך למדי ובלונדיני, זה ששתה את משקה האנרגיה, קוטע אותה.

מוזר שהיא יודעת דברים מסוימים ואחרים לא.

זה טיבה של המחלה, אומרת האישה שיושבת לצדי. ההכרה שלה מתערפלת ומצטללת.

אני רק מציין. יכולתי להישבע שבאותו רגע היא נזכרה במשהו.

הוא פונה אלי.

משהו. כל דבר שעולה בדעתך?

אני מנענעת בראשי. אני מביטה היישר לפני, לא בו. אני מניחה את ידי המזיעות בחיקי, תחת השולחן.

עורכת הדין שלי קמה על רגליה. אתם מתכוונים להאשים את מרשתי?

הגבר הראשון מהסס, אחר כך מנענע בראשו. אנחנו צריכים לערוך כמה בדיקות.

לא מוצאת חן בעיני הדרך שבה האישה לידי ועורכת הדין מביטות זו בזו. אנחנו קמות ללכת, אחד הגברים מגיש לי את המעיל. אני מחפשת את האישה האחרת, הבלונדינית, אבל היא כבר נעלמה.

***

 

מתוך המחברת שלי. בכתב יד משונה, נטוי לאחור, מתאריך שמונה בינואר וחתום בשם אמנדה אוטול.

קפצתי היום להגיד שלום. ג'ניפר, נראה שעבר עלייך יום טוב. הכרת אותי. זכרת את ניתוח הברך שלי מהסתיו שעבר ואת העובדה שבאביב הקרוב אני מתכננת לשתול עגבניות בעציצים בפאטיו האחורי, שם יש שפע של שמש. את לא נראית טוב במיוחד. ירדת במשקל ויש לך עיגולים אדומים סביב העיניים. אני שונאת לאבד אותך כך, חברה ותיקה.

אבל היום זה יום שיש להיות בו שבעי רצון. ישבנו בסלון ודיברנו, בעיקר על הגברים שלנו. פיטר וג'יימס ומארק. לא זכרת שפיטר וג'יימס שניהם אינם, האחד עבר לקליפורניה, והשני למקום שאינו טוב יותר או רע יותר מזה שכאן.

פיטר אוהב את קליפורניה. הוא שולח לי אי־מיילים בתכיפות, את יודעת. הוא שואל עלייך. אחרי ארבעים שנות נישואים את לא פשוט מנתקת את כל הקשרים. פיטר ומסע החיזיון שלו. לחיות בקרון מגורים במדבר מוהאבי עם תלמידת תואר שני ללימודי העידן החדש. אנשים שואלים איך אני מסוגלת לשאת את זה — את הנטישה, כמו שהם רואים את זה.

הבית לא ריק? הם שואלים. למען האמת הוא תמיד היה, אני אומרת, שנינו במערה העצומה הזאת. אולי כשתמכרי את הבית שלך ותעברי, גם אני אעבור. אין לי הרבה סיבות אחרות להישאר ברחוב הזה.

דיברת על הדאגות שלך בקשר למארק. אמרת שהוא דומה מדי לג'יימס בכל המובנים השליליים, ובאף אחת מנקודות החוזק שלו — של ג'יימס.

אני לא מסכימה איתך בעניין הזה. למארק יש צד פגיע שעשוי להציל אותו. הוא גם מודע לו. ג'יימס לעולם לא היה מכיר בשום חולשה. בטוח בעצמו לחלוטין עד לרגע האחרון. זה יכול להיות מחזק מאוד לחיות לצד אדם כזה, בן זוג שיש לו אמונה מוחלטת כל כך במקומו בעולם.

אך לביטחון כזה יש סיכונים משלו. אם את עושה את הטעות והולכת אחריהם כשהם עושים את הצעד השגוי הבלתי נמנע, אז גם את בסכנה. אז שניכם נופלים. מעט ספקנות בריאה לא מזיקה, ואפילו חיונית לחיי נישואים. מידה מסוימת של התנגדות. אף פעם לא עשית את זה מספיק.

הקשיבי לי, הנישואים שלי התאיידו ואינם אחרי ארבעה עשורים מבלי להותיר זכר. האם מותם של חיי נישואים אמור להיות נטול ריח, נטול טעם? לא. אמורים להישאר משקעים כלשהם, והעובדה שבמקרה שלנו לא נותר דבר מלמדת שמשהו בפיטר ובי לא היה כשורה. זה היה קל מדי, זה נגמר בשקט כזה.

לפחות כשג'יימס מת הרגשת משהו. זה בא לידי ביטוי בכמה דרכים מוזרות, אבל הרגשת את זה עמוק מאוד. אני יודעת שאת לא זוכרת את התקופה הזאת, אבל השקעת את כל מרצך בגינון, כמה משונה. את, קוטלת צמחים מדופלמת שכמותך. או ליתר דיוק התחלת לחפור בורות בחצר האחורית שלך.

ואחרי שחפרת כמה עשרות בורות, נעצת בהם שתילי ורדים שקנית מהמשתלה ההיא בהולסטד. הפעם הראשונה שכף רגלך דרכה במקום כזה. אחר כך נטשת אותם. הם מתו, כמובן. החצר שלך היתה מלאה תלוליות קטנות של אדמה טרייה שנצרים מתים מוטלים עליהן ברפיון. מלאכת כפיו של סנאי מוכה שיטיון.

את בכלל זוכרת משהו מהימים האלה? התחלת לגלות כמה מהסימנים. סיפרת לי על חששותייך, כמובן. לא סיפרת לג'יימס. האם סיפרת לילדים? אני מסופקת, משום מה. רק שכרת מטפלת והנחת להם לגלות את הדבר בעצמם.

מגדלנה מספרת לי שהתפרצויות האגרסיה שלך מחמירות. עדיין לא הייתי עדה לאחת מהן. מגדלנה אומרת שנדמה שיש לי השפעה מרגיעה עלייך. אבל אני לא באמת חושבת שיש לי איזה כוח סודי. קראתי מספיק על המחלה הזאת כדי לדעת שאי־אפשר לצפות את העתיד מתוך התבוננות בעבר. זה כמו מה שאומרים על הורות: בדיוק כשנדמה לך שהשתלטת על העניין, הכול משתנה.

זאת הסיבה שמורים שונאים לעבור משכבת גיל אחת לאחרת, זאת הסיבה שהייתי מורה של כיתה ז' במשך ארבעים ושלוש שנים. נסי ליישם את כל הרעיונות הטובים ביותר שלך ואת תוכנית הלימודים אפילו שנה אחת מאוחר יותר בחייו של ילד, וזה פשוט לא יעבוד.

דיברת היום על פיונה בצורה משכנעת. בצלילות מוחלטת. ובקשר אליה אני מסכימה איתך לחלוטין. היא עושה חיל. שתינו גאות בה כל כך. הייתי מודאגת במהלך שנות התבגרותה כמו כל הורה. שנות העשרה המאוחרות שלה ותחילת העשרים היו קשות כל כך, מחזה מייסר לצפייה.

כפי שאת יודעת, לקחתי ברצינות את חובותי כסנדקית! לא דאגתי לגבי סמים או סקס, אף שאני משוכנעת שהיא התנסתה בשניהם. נורמלי לחלוטין. לא, אני דאגתי בעיקר ל"פנטזיות ההצלה" שלה. תמיד מחלצת את מארק ממצוקה. ואחר כך את הילד המחריד ההוא. תודה לאל שנפטרה ממנו לפני גיל עשרים. אחרת היתה עלולה בהחלט להתחתן איתו.

זה לא היה מחזיק מעמד, כמובן. אבל מהיכרותי עם פיונה, זה היה מותיר כתם. פוגם בה. היא היתה מרגישה את זה עמוק בפנים. עמוק יותר ממני אחרי ארבעים שנה.

אבל די! המשכתי הלאה. תרגישי טוב, חברתי היקרה. אקפוץ לבקר שוב בקרוב.

***

 

ביליתי זמן רב במחשבות על הילדים. הם היו קרובים כל כך פעם. כיוון שמארק מבוגר מפיונה בלא מעט שנים, היה אפשר לחשוב שישתעמם, שירחיק אותה מעליו. אך זה לא קרה, לא אז. אבל הם רבו. זה קורה למארק תכופות עם אנשים. הוא מואס בהם, מחרחר מריבות, מתכחש להם. ואז כעבור חצי שנה או שנה חוזר על ארבע, מתחנן למחילה.

בהתחלה היא היתה צעירה מכדי לעניין את החברים שלו, והייתי רואה אותה מביטה בערגה אל זה או אל זה מבלי לדאוג יותר מדי. רזה מדי, גמלונית, הרבה יותר מדי חכמה מכדי לעניין את כוכבי הפוטבול וגיבורי הכדורסל שהיו החברים של מארק באותם ימים. אבל היה נער אחד — פיונה היתה אז, בת כמה, ארבע־עשרה? כבר לא חמודה, ועל פניה טרם ניכרה הפתיחות הנעימה של בגרותה. היא היתה יצור מופנם וחשאי בגיל ההתבגרות.

אך הנער הזה — הבחור הצעיר הזה — שותפו של מארק לחדר בשנה הראשונה ללימודיו בנורתווסטרן, זיהה הזדמנויות. תמיד הייתי ערה לטורפים, אבל אריק חמק מתחת לרדאר שלי. חיוור מדי, ביישן מדי, ולא היו לו הקסם או התרעומת שהתקשרו אצלי באותם ימים לפתיינים מוצלחים.

איני יודעת מה קרה ביניהם. פיונה סירבה לספר לי. האם לבה נשבר? האם נדבקה במחלת מין? האם עברה הפלה? הכול אפשרי, אבל אני חושבת שככל הנראה זה היה משהו מלודרמטי פחות. באותה עת חשבתי שהיא רק עוזרת לו בלימודי סטטיסטיקה. אמנדה חשבה דבר דומה. היא חשבה שפיונה ריחמה עליו כיוון שהיה מסורבל חברתית. אף אחת מאיתנו לא העלתה על דעתה שפיונה היתה זקוקה למשהו מאריק. זה פשוט לא משהו שבדרך כלל חושבים על פיונה.

שמתי קץ לעניין ערב אחד, אחרי שתפסתי אותם יושבים יחד על מדרגות הכניסה. לא עקבתי אחריהם, אפילו לא חשבתי עליהם, רק פתחתי את הדלת וראיתי אותם לפני. רוגז ניכר בפניו, מין ארשת את־לא־אוהבת־אותי? כזאת שבחורים צעירים אוהבים לעטות. כזאת שלא שיערתי שפיונה עלולה להיות רגישה אליה. אחר כך ראיתי את הבעת הפנים שלה. לא אהבה. לא. משהו גרוע מכך. מעין אחריות נואשת. השלמה מיוסרת עם עול כבד.

נדרשתי לכל כוחותי כדי לא לבעוט בבחור הזה בישבנו הגרום. אני עדיין יכולה לראות בעיני רוחי את כתפיו הממורמרות בזמן שרכן אל פיונה, משדל אותה להעניק לו מעט מהכוח שלה. והיא הסבה את ראשה אלי, ראתה שראיתי, ונדמה שהמשא הכבד כמו נשל מעל כתפיה כשניענעתי בראשי. לא.

מאוחר יותר באותו ערב היא האשימה אותי בדמעות שהרסתי את חייה. וכך שיחקנו את סצנת האם־בת המסוימת מאוד הזאת בלהט שהצליח לשטות בג'יימס ובמארק כאחד. אבל ידענו מה זה היה באמת. הצלה בעיתוי מוצלח, שהתקבלה בהכרת תודה.

***

 

בבוקר אני מוצאת מכתב ליד הגלולות ומיץ התפוזים שלי. שמי מופיע עליו, בלי כתובת. בלי בול. שני עמודים של נייר מכתבים ללא שורות, כתב יד קטנטן ומכווץ. אני קוראת אותו פעם אחת, ואחר כך פעם נוספת.

אמא,

אני מצטער שהביקור האחרון שלי הסתיים בטונים צורמים. אפילו לא הספקתי להגיע לסיבה האמיתית שלשמה באתי. אך למעשה ההתפרצות רק מוכיחה את מה שרציתי לומר. באמת הגיע הזמן למכור את הבית ולעבור לדיור תומך.

ויותר מכך, הגיע הזמן שאתחיל להפעיל את ייפוי הכוח הרפואי. אני יודע שאת לא רוצה. העצמאות שלך חשובה לך. בעזרת מגדלנה את מסתדרת 65 אחוזים מהזמן. אבל ב־35 האחוזים הנותרים של הזמן!

החקירה הנוכחית סביב פרשת הרצח של אמנדה מדאיגה מאוד. העובדה שאי־אפשר לפסול את האפשרות שאת מעורבת בפרשה — לא שאני מאמין בזה, כמובן — היא סיבה מספקת לעשות את הצעד הזה.

האם אני חושב שאת מסכנת אחרים? לא. האם אני חושב שאת מסכנת את עצמך? כן, אני חושב. אני מניח שלא מספרים לי הכול. אני מניח שמגדלנה ופיונה מסתירות ממני מידע.

אַת הפקדת בידי את הכוח הזה. לא ביקשתי אותו. אך מאחר שניתן לי, אני מתכוון למלא את חובותי. את יכולה לקחת אותו ממני, כמובן. את יכולה לעשות את מה שפיונה מנסה לשכנע אותך לעשות (כן, קראתי את המחברת שלך בפעם האחרונה שהייתי שם) ולשלול אותו ממני. אבל אני חושב שאת יודעת שזאת תהיה טעות.

בנוגע לפיונה. היא מדאיגה אותי. כמעט כמו שאת מדאיגה אותי. כמו שאמרתי כשנפגשנו, את יודעת איך היא לפעמים. איך תקופות ארוכות הכול אצלה בסדר, אבל פתאום משהו מתחיל להשתבש — ובמהירות מסחררת. את זוכרת את הפעם ההיא בסטנפורד? כשאבא היה צריך לנסוע להביא אותה כדי שתוכל לפרוק מתחים במקום בטוח?

בכל מקרה, אני יודע שפיונה אומרת לך שזה לא כך, אבל אני באמת רק דואג לאינטרסים שלך. המשטרה הזמינה אותך לחקירה כמה וכמה פעמים. אני יודע שאם היתה להם ראיה כלשהי נגדך הם לא היו מהססים להעמיד אותך לדין כמבוגר כשיר.

אני דואג לך נורא. אני יודע שאני לא תמיד מביע את זה בדרך הדיפלומטית ביותר. דיברנו על כך לא פעם, אני לא אבא. אני לא המומחה חלקלק הלשון לדיני מימון חברות, רק בורג קטן. אבל אכפת לי.

מבחינה חוקית, כפי שפעם ידעת (ואולי עדיין יודעת כשאת צלולה בדעתך), יש להוכיח נבצרוּת לכל מטלה בנפרד. אולי אינך מסוגלת להתלבש בעצמך, אבל את כן כשירה להחליט היכן את רוצה לגור. אני מקבל זאת.

העובדה שהחלטת להעביר לפיונה שליטה פיננסית היתה נבונה, מצד אחד. הבנת שלא תהיי מסוגלת לפעול בהתאם לאינטרסים הכלכליים שלך. יש לך לא מעט נכסים, ולא כדאי שתסכני אותם. זה היה הצעד הנבון — כמעט.

זאת דרך מפותלת מאוד לומר שהייתי רוצה להכריז עלייך כבלתי כשירה שכלית כדי שתהיי מוגנת מבחינה משפטית. רק ליתר ביטחון.

ודרך מפותלת לא פחות לומר, שאני לא משוכנע שפיונה היא האדם המתאים ביותר לנהל את הכסף שלך. היא בהחלט מסוגלת לכך. אבל האם היא אמינה? אני הייתי מרגיש נוח יותר אם גם אני הייתי מקבל עותקים מהדוחות הכספיים שלך. אולי אפשר לסדר את זה?

נסי לקרוא את המכתב הזה בידיעה שאני דואג לרווחתך. כשירות שכלית היא תווית. אין לכך כל קשר ליכולותייך בפועל. זה לא שלפתע מצבך יידרדר כיוון שכך נפסק בבית משפט. את תישארי אותו אדם. אבל אולי תוכלי לחמוק מלא מעט צרות והוצאות אם תעשי את הצעד הזה עכשיו במקום לחכות לפעם הבאה שהמשטרה תזמן אותך לחקירה או אפילו תאשים אותך.

אני אקפוץ מחר ואנסה שוב. תאמיני לי, אני באמת רוצה לעזור.

בנך האוהב,

מארק

***

 

היום אמא שלי מתה. אני לא בוכה, שעתה הגיעה. ככה זה. ככה זה תמיד.

הו מרי! היה אבי אומר כשאמי עשתה משהו שערורייתי — רקדה את הקאן־קאן על כיסא בארוחת ערב רשמית, סקלה יונה למוות לעיני עובר אורח מבועת. הו מרי! דואט האהבה שלהם.

אדם נעים כל כך, אבי. היה לו שקט נפשי, כפי שתורו היה אומר. כיצד מצא את עצמו עם אמי? היא פלירטטה עם כמרים הומוסקסואלים, שיקרה במצח נחושה, פתחה את בקבוק הוויסקי מדי יום בארבע אחר הצהריים. וכעת, סוף־סוף, מתה.

הטיסה שלי לפילדלפיה מתעכבת, אז כשאני מגיעה להוספיס המיטה כבר ריקה — מישהו שם לא הודיע שאני באה. אני מתיישבת על המיטה נטולת המצעים. זה משנה? לא. אני לא יודעת אם היא היתה מכירה אותי ממילא.

היא איבדה את צלילות דעתה בערוב ימיה. תמיד היתה קתולית אדוקה, ובחודשי חייה האחרונים זנחה את הצלוב ואת האם רבת החסד לטובת הבתולות הקדושות. תרזה מאווילה, קתרינה מסיינה ולוצ'יה מסירקוזה ליוו אותה תמיד. היא היתה מצחקקת, מנופפת באוויר בממחטת נייר, מציעה להן פיסות מזון. חבורה שנונה ומורעבת, אם לשפוט על פי העובדה שאמי לא חדלה להאכיל אותן ולצחוק מהערותיהן המחוכמות.

היא שימרה את שובבותה. את זה מעולם לא איבדה. פעם היא החביאה שקית קטשופ ממגש האוכל שלה וטיפטפה על מפרקי ידיה, על קרסוליה, במפרקים שבין עצם הערקוּם לעצם הסירה. סטיגמטה חמוצה־מרירה. הסייעת לאחות צרחה למרבה שמחתה הגלויה של אמי. היא החליקה כף לשותפה בלתי נראית למזימה.

מה שבסופו של דבר חרץ את גורלה היה נפילה. בלתי מזיקה. ברכיה קרסו תחתן בזמן שדישדשה ממיטתה לשירותים. היא התמוטטה, סייעו לה לקום, וזה היה הסוף שלה.

באותו ערב היא קדחה מחום. במשך הלילה היתה שקועה עמוק בשיחות עם הקדושות שלה. זאת היתה הזיה שונה מהרגיל: היא נפרדה מהן לשלום. היא נשקה לבתולות לשלום, חיבקה אותן חיבוקים חמים, ממושכים. היא נופפה לשלום לרופאים, לאחיות, לסניטרים. היא נופפה למבקרים בהוספיס שחלפו על פניה במסדרון. היא ביקשה וקיבלה כוס גדולה של ויסקי. התפילות שלפני המוות הוענקו לה. שלום, שלום.

היא לא הזכירה את אבי. ולא אותי.

היא היתה חובבת מתיחות עד לרגע האחרון. כשניגשו הסניטרים לפנות את גופתה, אחד מהם הבחין בבליטה בעלת צורה משונה בין שדיה. הוא החליק את ידו בזהירות במורד חזית החלוק שלה, פלט צווחה, זינק לאחור והניד בראשו. משהו נשך אותך? שאל עמיתו בחיוך. אכן, כן: השיניים התותבות של אמי. היא, שהיתה יפהפייה בצעירותה, אף פעם לא חדלה להאמין בקסמיה. ועל כן אחד הדברים האחרונים שעשתה היה להניח מלכודת במקום שכפי הנראה האמינה כי מישהו ירצה להגיע אליו.

האחות סיפרה לי את כל זה, ואני חייכתי. אני תוהה מה ייוותר מדעתי שלי בסופי. אילו אמיתות בסיסיות אשוב לאמץ? את מי אפיל אני בפח, ואיך?

ג'ניפר.

מישהו מטלטל אותי. האחות.

ג'ניפר, הגיע הזמן לכדורים שלך.

לא. אני חייבת להתקשר לבית הלוויות. לערוך את הסידורים לשרֵפת גופתה. כי איני מסוגלת לשאת את המחשבה על לוויה. אפר לאפר, זה כל שנדרש. חלקת הקבר נרכשה. אבי כבר שם. בעל ואב אהוב. נותר רק לסיים לחקוק על המצבה הכפולה. אני יכולה לדאוג לזה מחר ולחזור הביתה בטיסת ערב. בחזרה לניתוחים שלי, לג'יימס ולילדים.

ג'ניפר, את בשיקגו, את בבית.

לא. אני בפילדלפיה. במרסי הוספיס. עם הגופה של אמא שלי.

לא, ג'ניפר, אמא שלך מתה לפני הרבה זמן. שנים על שנים.

לא, לא ייתכן.

כן. עכשיו קחי את הכדורים שלך. הנה המים. יפה. עכשיו. מה דעתך שנצא לטיול? היא מושיטה את ידה. אני אוחזת בה. אני בוחנת אותה. כששנתי נודדת, כשאני מבולבלת, אני מתייגת דברים. אני מנסה לזכור את הדברים החשובים ולנקוב בשמותיהם האמיתיים.

אני מעבירה את אצבעותי על היד שאני מחזיקה. זאת עצם האנקול. זאת עצם העדשה. עצם הטריז, עצם הסהר, עצם הסירה, עצם הפיקן, רבת הזווית הקטנה, רבת הזווית הגדולה. עצמות המסרק, הגלילים המקורבים, הגלילים המרוחקים, העצמות הסיסמואידיות.

יש לך מגע עדין. היית רופאה טובה, אני מניחה.

אולי. אבל לא בהכרח בת טובה. מתי אמרת שזה קרה?

לפני יותר מעשרים שנה. סיפרת לי את הסיפורים.

התאבלתי?

אני לא יודעת. לא הייתי אז בסביבה. אולי. את לא מהסוג שמחצין רגשות.

אני ממשיכה להחזיק בידה, ללטף את האצבעות באצבעותי שלי. הדברים החשובים. האמיתות שאנחנו נאחזים בהן עד לרגע האחרון. אלה הדברים שבזכותם החיים כפי שאנחנו מכירים אותם אפשריים, הייתי אומרת בהרצאות שלי, מצביעה על כל גליל וגליל בתורו. נהגו בהם במלוא הכבוד. בלעדיהם, אנחנו כלום. בלעדיהם אנחנו בקושי אנושיים.

***

 

הבחור היפה היה יוצא מהדלת האחורית כשג'יימס נכנס מהקדמית. צביעות. להסתובב איתו בין החולים ולהיות מוכרחה לנהוג כלפיו בנוקשות. הוא היה צעיר כל כך. להוכיח אותו על ביצוע לקוי של תפרים. אבל ראינו שחל שיפור בסימפטומים ובתפקודים של המטופל אחרי ששיקמתי את המפרק החבול, הוא טען נגדי, ביבבה כמעט. מאוד לא אטרקטיבי בהקשר הזה. לא.

זעפם של הלא מנוסים, החמצת הפנים של הפגועים. למה את מתייחסת אלי כך? הוא היה שואל.

כי אני לא יכולה לנהוג במשוא פנים.

כי אנשים ישימו לב?

כי זה מסכן את המוניטין שלי ואת המוניטין של בית החולים.

אם הביצועים שלי ירודים כל כך, למה את סובלת אותי?

כי הביצועים שלך לא ירודים. כי אתה יפהפה.

זה לא נמשך זמן רב. איך יכול היה להימשך? ואנשים דיברו. אבל אני לא הייתי מוותרת אפילו על שבריר רגע. ובכל זאת, האובדן. לאבד ולכאוב ולא להיות מסוגל לחלוק עם איש את הכאב הזה. זה מקום בודד לשכון בו.

***

 

אני מותחת את זרועי ולא חשה דבר אלא מצעים. השעון אומר לי שהשעה 01:13 בלילה וג'יימס עדיין לא חזר הביתה. העובדה שאני יודעת היכן הוא אינה משקיטה את הדאגה. זה עולם מסוכן, והשעות שבין אחת לשלוש בלילה הן המסוכנות ביותר.

לא רק בחוץ, ברחובות העיר, אלא גם כאן, בפנים. לפעמים אני יוצאת מהמיטה כדי ללכת לשירותים או כדי לבדוק את הדלתות והחלונות, ואני שומעת נשימות. מחוספסות וחורקות. כשאף אחד מלבדי לא אמור להיות בבית. לא הילדים, הם עזבו לפני שנים. לא ג'יימס, הוא לא שב מנדודיו.

אני מחפשת את מקור הרעש, והוא מגיע מאחד מחדרי השינה האחרים. הדלת פתוחה. אני רואה גוף במיטה, גדול ומגושם. גבר או אישה? אדם או דמוי־אדם? בשעה זו, ברגעים מבולבלים אלה של נים ולא נים, הכול ייתכן.

אני נושמת עמוק כדי לשלוט באימה, סוגרת את הדלת ונסוגה. אני מגיעה למדרגות, יורדת בהן בריצה, כמעט נופלת בחפזוני. אני מחפשת מקום בטוח. החדר היחיד עם דלת הוא השירותים. אני נועלת את עצמי בפנים, מתיישבת על האסלה ומנסה להירגע. מישהו לאחוז בו, מישהו שילטף את ידי ויגיד לי, זה רק חלום. או רק סרט. כי אני כבר לא מבדילה ביניהם. אבל אין כאן איש.

מגדלנה יצאה לענייניה, והשאירה אותי לבד בבית הזה עם דבר לא ידוע. לפתע אני משתוקקת לכלב, לציפור, לדג, כל דבר עם דופק. אני אוהבת חתולים, אבל אף פעם לא אימצנו כי שנאתי את המחשבה לגדל אחד מהם לכוד בבית כשהאינסטינקט שלו הוא לשוטט בחוץ. לשחרר חתול לשוטט בשיקגו זה סיכון גדול מדי.

האם הייתי מוטרדת בפעם הראשונה שג'יימס לא חזר הביתה? בלילה של חטאו הקדמון? מעט. ואז גיליתי את העובדות, וכל הכאב נמוג, התחלף בכעס.

לא כעס כלפיו, או לפחות לא יותר מהתלקחות קלה שעד מהרה גוועה. לא, כעס שמופנה פנימה. אף פעם לא חשבתי שאני פתיה. הערכתי את עצמי כל כך, עד שהנחתי שכמוני גם אחרים, בעיקר הקרובים אלי ביותר. ג'יימס. הילדים, אפילו במהלך הזוועות של שנות ההתבגרות. אמנדה, כמובן. לא סיפרתי לאיש מלבד אמנדה על ג'יימס, והיא איכזבה אותי בתגובתה הבנאלית.

אין גרוע יותר מבגידה, היא אמרה. וכשאין אמון, אין כבוד.

למען האמת, אמרתי לה, יש הרבה דברים גרועים יותר מבגידה. והכבוד תמיד מתפוגג לפני האמון.

מה גרוע יותר מבגידה?

לאבד את הראייה. שיתוק של הזרועות. כמעט כל ליקוי או עיוות פיזי.

מחלה.

כן.

העיקר הבריאות. היא עיוותה את פניה כשדיקלמה את הקלישאה הזאת.

פחות או יותר.

טוב, אם זאת לא גישה נוחה מאוד לרופאה, אז אני לא יודעת מה כן. אין פלא שהם קוראים לך הפטיש.

יש לא מעט מסמרים עם קבלות שם בחוץ.

עד כמה את מוכנה להרחיק לכת עם התיאוריה הזאת?

איזו תיאוריה?

שסבל פיזי עולה על כאב פסיכולוגי, רגשי או רוחני?

טוב, אין ספק שהם כולם קשורים זה בזה! אני מוכנה להרחיק עד לנקודה שתמיד דבקתי בה כרופאה: כשמטופלים פונים אלי, אני עושה כל מה שביכולתי כדי לרפא אותם, ואם זה לא אפשרי, לצמצם ככל הניתן את הפגיעה ביכולת שלהם לחיות את חייהם. מובן מאליו שלטראומה פיזית יכולות להיות השלכות רגשיות ופסיכולוגיות חמורות שיש להביא בחשבון בפרוגנוזה.

והשלכות רוחניות?

זאת חידה בעיני. איך שיתוק של יד יכול להוביל למשבר רוחני? רופאים בימי הביניים מן הסתם האמינו שדברים עובדים הפוך: פגמים רוחניים מובילים למחלות פיזיות. זימה הובילה לצרעת, למשל. אבל מלבד זאת...?

זה יכול לגרום לאדם לפקפק באלוהים שלו. בתפיסה שלו את הדרך שבה העולם מתנהל. בתפיסת הטוב והרע שלו. אבל תרשי לי להפנות את השאלה אלייך. מה יגרום לך למשבר רוחני? מה יערער את האמונה שלך ביקום שלך?

אין ספק שלא הסטוץ של ג'יימס! אני יודעת שרוב האנשים לא יבינו זאת, אבל הקשר שלנו מבוסס על הרבה יותר מזה. זה ייגמר. אנחנו נשרוד.

אין ספק. ואז מה?

חשבתי על זה. חלפו כמה רגעים שבמהלכם אמנדה הספיקה למזוג לעצמה ספל קפה נוסף.

אני מניחה, אמרתי, שהדבר שמפחיד אותי יותר מכול הוא שחיתות.

ושחיתות להגדרתך היא...?

מעשה או תהליך של חילול או זיהום של משהו. לגרום למשהו שמתאפיין בשלמות פנימית להירקב.

אז כשג'יימס בוגד בך, הוא לא משחית את חיי הנישואים שלכם?

אי־אפשר להשחית משהו כמו שיש לי ולג'יימס. אף שאני מודעת היטב לכך שאת מפקפקת בשלמותה של מערכת היחסים בינינו.

דיברתי לאט כי בו בזמן ניסיתי להבין משהו ביני לביני.

בדיוק כך.

זאת אכן טרגדיה כשמשהו הגון וטוב מזדהם, המשכתי. זה מה שכל כך מחריד לגבי הכנסייה הקתולית שמגינה על הכמרים שלה. והשחתת ילדים רכים היא בלי ספק מעשה זדוני.

וזאת הסיבה שאת לא נחרדת מהמעשה של ג'יימס. כי שניכם לא תמימים.

בהחלט לא.

ומה צריך להיות העונש על השחתה?

זה היה משחק עבורה, ואני ידעתי זאת. משחק מסוכן.

כמו שאמרתי, השחתה טהורה היא רוע טהור. משהו שיש להכרית.

את מתכוונת, שהוא ראוי למוות?

כן, כשהוא בא לידי ביטוי בצורתו הטהורה ביותר.

ועם זאת את מתנגדת לעונש מוות. את השתתפת איתי בצעדות מחאה. החזקת איתי נרות בעצרות.

בתי המשפט שלנו הם לא הדרך לפסוק בין טוב לרע.

אז מה הדרך?

אנחנו לא מתרחקות מאוד מהנקודה? התחלנו בשיחה על בגידה ואמון. ועכשיו את צוחקת עלי.

אף פעם לא.

תמיד.

את צודקת. תמיד.

הזיכרון גווע, כמו סופו של סרט. אני כבר לא יכולה לשמוע את קולה של אמנדה, אבל אני יכולה לראות מילים מסוימות כאילו נכתבו באוויר. כבוד. תמימות. מוות. ברורות יותר מהמציאות הנוכחית שלי. אני יושבת בחשכה ומנסה לא להקשיב לבית המתנשם.

***

 

ג'יימס כעס מאוד אתמול בלילה. מישהו פישפש במגירת הגרביים שלו, לקח את כל הזוגות הנקיים, אמר. מישהו גנב את המסרק האהוב עליו. מישהו השתמש בתער שלו. הוא נשמע כמו אבא דוב. מי אכל את הדייסה שלי? שנינו ידענו מי, כמובן. פיונה בת שלוש־עשרה ובאזור סכנה.

***

 

צורך. אני שונאת את המילה. אני שונאת את עצם הרעיון. צרכים מסוימים הם בלתי נמנעים. אני צריכה חמצן. אני צריכה חומרי הזנה. אני צריכה לאמן את הכלי הזה, הגוף שלי. את כל אלה אני מוכנה לקבל. אבל הרעב שלי לחֶברה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. אחוות חדר הניתוח, המלתחות, לשתות קפה עם אמנדה ליד שולחן המטבח שלה או שלי.

כיוון שאיני יכולה לצאת ולחפש חברה, מביאים אותה אלי. אני כבר לא רואה כסף מחליף ידיים. זה נעשה מאחורי גבי, להטוטנות, מאז העברתי את ייפוי הכוח הפיננסי לפיונה. עכשיו אנחנו מעמידות פנים. אנחנו מעמידות פנים שמגדלנה חברה שלי. שהיא נמצאת כאן מרצונה החופשי, שאני הזמנתי אותה לביתי.

והנה כאן אנחנו גרות, איזה זוג מוזר. אישה ללא עבר. ואישה שמנסה נואשות להיאחז בעברה. מגדלנה היתה רוצה לפתוח דף חדש, בזמן שאני מתאבלת על עברי, שנמחק בניגוד לרצוני. כל אחת מאיתנו בעלת צרכים שהאחרת אינה יכולה למלא.

***

 

כמה מביך להרות בגיל ארבעים. כמה מביך לא לחשוד בכך עד שעמיתה תמימה מברכת אותך על גופך המשתנה. אבל המחזור שלך אף פעם לא היה סדיר. נדרשו לך שש שנים להרות את מארק. הרמת ידיים. כמעט הסכמת לאמץ את הכלב בשביל ג'יימס. לא חזרת להשתמש בגלולות. ועכשיו זה.

איך ג'יימס יגיב? האם ינחש? איך תגיבי את כשתתפוגג השפעת ההלם. את עדיין בוהה במקלון הלבן עם הפלוס הוורוד בקצהו. זה עתה השתנת על מקלון, וחייך השתנו לנצח.

***

 

אנחנו יושבים במטבח, מארק, פיונה ואני. אני זוכרת רק במעומעם איזו עננה שהעיבה לאחרונה על יחסיהם של פיונה ומארק, איזה ניכור שהטריד את פיונה במידה לא מבוטלת. מארק, ככל שאני יכולה לומר, לא הושפע מכך. אך נראה שיש ביניהם פיוס מסוג כלשהו. מארק שרוע על ספת העור הארוכה, ופיונה יושבת על כיסא הנדנדה ומחייכת אליו, שרידי הערצה אופייניים לאחות קטנה קורנים מפניה.

הם באמת חשבו שהם הצליחו לתפוס אותך הפעם, אומר מארק. אבל כל הבדיקות שהם ערכו לא הניבו תוצאה חד־משמעית. הוא משחק ברצועת השעון שלו. הוא אינו נראה מוטרד במיוחד. אני מבחינה במבט מודאג מבזיק לרגע על פניה של פיונה.

על מה אתה מדבר? אני שואלת. אני עצבנית. זה לא יום שבו אני מרגישה אימהית במיוחד. אני צריכה לסיים לטפל בניירת שלי, ואני עייפה יותר ממה שמתחשק לי להודות. ספל קפה ולהסתגר במשרד, זה מה שאני באמת רוצה, לא לנהל שיחות בטלות עם הצעירים האלה, ולא משנה טיב הקרבה המשפחתית בינינו.

לא חשוב, אומרת פיונה במהירות, אז אני מניחה לכך. במקום זה אני מציצה בשעון שלי. אני מבחינה שפיונה מבחינה, והמבט הקודר מפציע להרף עין על פניה, אבל מארק בוהה כעת בליתוגרפיה של קלדר שתלויה במקומה הרגיל מעל הפסנתר.

איפה אבא שלכם? אני שואלת. הוא יצטער שהחמיץ אתכם. אני מתחילה לקום על רגלי, זאת דרכי לסיים את ההתכנסות הזאת שמעוררת בי תחושה משונה שהם מבזבזים את זמני במכוון, כתחבולה להשאיר אותי בחדר והרחק מעבודתי האמיתית.

אני בספק אם הוא יחזור לפני שנצטרך ללכת, אומר מארק ואינו מש מהספה. איני מחמיצה את המבט שנועצת בו פיונה. הם זוממים משהו, הם מסתירים מידע, אבל אני נרגזת מכדי לחקור.

איפה מגדלנה? שואלת פיונה לפתע. יש משהו שאנחנו צריכים לדון בו עם שתיכן. היא מתחילה לקום מהכיסא שלה, אך בדיוק באותו רגע מגדלנה ממהרת פנימה. עיניה אדומות מעט.

אני מצטערת, דיברתי בטלפון, היא אומרת, ומוסיפה, עניינים משפחתיים.

פיונה שבה ומתיישבת בכיסא ולוחצת את כף רגלה הימנית לרצפה כדי שיתחיל להתנדנד. היא קטנה ודקיקה כל כך, עד שהיא נראית כמו ילדה בזמן שהיא מתנדנדת לפנים ולאחור.

רצינו לוודא שכולנו משדרים על אותו גל באיזה עניין, היא מתחילה ושולחת מבט אל מארק. הוא שב להתמקד בקלדר, אז היא ממשיכה.

העיתונאים מציקים גם לי וגם למארק. היתה דליפה. הם יודעים שאמא נלקחה לחקירה ושוחררה. נראה שזה פחות או יותר כל מה שהם יודעים, אבל אני — וכאן היא שוב מעיפה מבט חטוף במארק — אנחנו רוצים מאוד להימנע מכל פרסום מיותר.

מגדלנה מתפרצת לדבריה. אני לעולם לא הייתי אומרת שום דבר. אתם יודעים את זה. אני רק מנתקת להם. או אם מישהו שאני לא מזהה מופיע בדלת, אני אפילו לא פותחת אותה.

מארק פותח את פיו. כן, אבל בדרך כלשהי הם הצליחו להגיע לאמא בשבוע שעבר כשהיא חמקה החוצה אל החצר הקדמית.

למה אתה מתכוון — הצליחו להגיע אלי? אני שואלת בקרירות. ולמה אני צריכה לחמוק אל החצר הקדמית שלי? מהתיאור שלך אני נשמעת כמו ילדה בת שנתיים.

אני רואה את מארק מחייך לדברי, אבל החיוך לא נועד עבורי. זאת בדיחה פרטית כלשהי.

מגדלנה נראית מהוססת ומעט מפוחדת. אף אחד לא אמר לי, היא אומרת.

קיבלתי שיחת טלפון מעיתונאי. גם פיונה. נראה שהמצב של אמא היה טוב באותו יום — והיא הכניסה לעצמה לראש שהכתב מנסה לדלות טינופת על אמנדה ועל שיטות ההוראה שלה — זוכרים שאמנדה תמיד נלחמה בוועד ההורים? הבחור לא ידע על מה לעזאזל היא מדברת. נראה שהם שוחחו על שני דברים שונים לחלוטין במשך רגע או שניים, ואחר כך אמא סילקה אותו. הוא לא ממש מבין מה מתרחש.

אם הוא שווה משהו, הוא יכול לחלץ מידע על המצב של אמא מבית החולים או מהמרפאה, אומרת פיונה. וכמובן, יש דליפה מצד השוטרים. אבל בואו לא נעשה לו ולאף אחד אחר חיים קלים.

המצב שלי? אני שואלת. כעת אני עומדת. אני אגיד לכם מה המצב שלי — אני רותחת מזעם.

אני נדהמת מכך שאיש אינו טורח להביט בי. סלחו לי, אני אומרת, מדגישה כל מילה ומנמיכה את קולי במכוון. בשיטה הזאת אני מצליחה להסב את תשומת לבם של הנוכחים בחדר הניתוח בלא יוצא מן הכלל. אבל השיטה אינה מוכיחה את עצמה הפעם.

אין עוד מקום לרשלנות, אומר מארק ומביט במגדלנה. את מבינה? שלוש פסילות ואת בחוץ. התחלנו לספור.

הנשימה של מגדלנה אינה סדירה. כן, היא אומרת. מובן.

אפילו פיונה, שבדרך כלל קשובה אלי מאוד ועדינה כלפי אחרים, הקשיחה את תווי פניה. זאת מעכשיו המשימה החשובה ביותר שלך, היא אומרת למגדלנה. להגן על המשפחה. שום דבר אחר לא חשוב.

***

 

אנחנו מביטים בתפוחים. ערמות על גבי ערמות של תפוחים משלל סוגים, צבעים, גדלים. לידם תלים של אגסים ירוקים, אגסים סגולים. אחר כך תפוזים. מי ערם אותם כל כך יפה? מי דואג לשמור על הסדר?

אני לוקחת לידי תפוח אחד, אדום, ונוגסת בו. טעם לוואי מריר. אני יורקת אותו ולוקחת אחר. נסי את זה. ילדה קטנה מביטה בי. אמא, הגברת הזאת מבזבזת אוכל. ששש, אומרת אמה, אבל הילדה מתעקשת. ולמה היא מורידה את השמלה שלה?

ג'ניפר! אני פונה לאחור. אישה בלונדינית גדולה רצה לעברי. אני נרתעת בבהלה ונתקלת בתפוחים והם מתחילים להתגלגל מהדוכן בעשרות לרגלי, על הרצפה, להתפזר לכל עבר.

תתלבשי מיד! אבל למה שאעשה זאת? ג'ניפר, לא, מספיק עם זה. בבקשה אל תורידי את התחתונים שלך. הו אלוהים, הם שוב יתקשרו למשטרה. גבר מגודל ממהר אלי. גברתי? הוא שואל. האישה הבלונדינית קוטעת אותו. היא סובלת משיטיון. היא לא יודעת מה היא עושה. הנה. הנה מכתב מהרופא שלה.

הבלונדינית שולפת מעטפה מקומטת מהתיק שלה. היא פותחת אותה בחופזה ומושיטה פיסת נייר לאיש. הוא קורא אותה ומזעיף פנים. או־קיי, אבל תדאגי להלביש אותה ולקחת אותה מפה. מה חשבת לעצמך, בכל מקרה, להביא אותה לכאן כשדבר כזה עלול לקרות?

היא בדרך כלל מתנהגת יפה. אבל לפעמים היא...

לעתים קרובות מספיק כדי שתיקחי איתך לכל מקום את המכתב!

כן, אבל...

רק תוציאי אותה.

הבלונדינית מושכת משהו על ראשי ובמורד ירכי ואחר כך מרימה משהו קטן יותר, מגלגלת לכדור ומכניסה לכיסה. אנחנו עוזבות את החנות כשצעקות הילדים מרחפות מעלינו. אבל אמא! אמא? אמא, תסתכלי!

***

 

המחברת שלי: כתב היד של פיונה.

אמא, היתה לנו שיחה היום. שיחה שרציתי לנהל שנים, אבל אף פעם לא מצאתי זמן מתאים. תמיד פחדתי. אבל עכשיו המצב שונה לחלוטין. אפילו אם תכעסי, זה לא יימשך הרבה זמן. בימים טרופים אלה, גילויים לא שווים שום דבר. תוך זמן קצר אנחנו חוזרות לתפקידים הבטוחים, הנוחים שלנו. לא תמיד היה כל כך בטוח, כמובן. כך שעדיין קצת מפחיד ליזום שיחה.

התחלנו לדבר עלי בגיל ארבע־עשרה. זוכרת? חמומת מוח, מרדנית, חצופה. למעשה, עשיתי את כל מה שיאה לגילי. ברחתי פעמיים, אם את זוכרת. הפעם הראשונה היתה התקף של זעם טהור. רגע אחד צרחתי על האומנת שלנו באותה עת — מה היה שמה? סופיה? דפני? — ומכאן אני לא זוכרת שום דבר עד הרגע שמצאתי את עצמי בתחנת יוניון, מנסה לקנות כרטיס לניו יורק. אז השוטרים עצרו אותי. אני בקושי נראית בגילי עכשיו. אני יכולה רק לתאר לעצמי איך נראיתי בגיל ארבע־עשרה: צנומה ועקומת רגליים עם שיער גזוז כמו ילד ומשוח לקוצים זקופים. עגילי פירסינג באוזניים ובלחיים, הראשונים מני רבים. לבושה שחורים, כמובן.

מה הייתי עושה בניו יורק, אלוהים יודע. כנראה שלא הייתי כל כך טיפשה, כי חיטטתי בארנק של סופיה או דפני או הלגה וגנבתי את מה שחשבתי שהיה כרטיס אשראי, אבל למעשה היה כרטיס חבר מועדון הטריפל־אֵי שנתת לה למקרה שהמכונית שלה תתקלקל. הייתי תמימה מאוד. השוטרים החזירו אותי מיד אחרי שהגעת הביתה מהעבודה. אפילו לא הספקת לפשוט את המעיל שלך. ואת רק קיבלת בשוויון נפש את העובדות שמסרו לך השוטרים, לא הענשת אותי, לא העלית שוב את הנושא, רק אמרת לי לשטוף ידיים לקראת ארוחת הערב. רתחתי מזעם, כפי שאת יכולה לתאר לעצמך.

הפעם השנייה היתה שונה. בדיוק נפרדתי מקולין. בגללך. הייתי בפאניקה. זכיתי להצצה בתהום ולא הייתי בטוחה אם קפצתי פנימה או שנמשכתי לאחור על הסף. התחושה היתה פיזית טהורה כמעט, כיוון שבלי ספק פעלתי בלי לחשוב: הלב שלי הלם בפראות, התקשיתי לנשום והתכסיתי פריחות משונות בכל הגוף. אך נדמה שלא שמת לב בכלל לכל אלה. רק יצאת מהבית בבוקר וחזרת בערב. מארק כבר היה בקולג'. אבא היה... טוב, אלוהים יודע איפה. ואני חשבתי שאני עומדת למות. הכול יצא מכלל שליטה, וזה הפחיד אותי. אז ברחתי שוב. אבל הייתי חכמה יותר הפעם. ארזתי תיק והלכתי לבקש מקלט בביתה של אמנדה. היא היתה מאושרת. היא תמיד התייחסה לתפקידה כסנדקית ברצינות רבה ותמיד עודדה אותי לבוא אליה — במיוחד כשאני לא מסתדרת איתך. בטח לא תופתעי לדעת שהיא התענגה על תלונות כאלה. תמיד הערצתי אותה. ראיתי את הקשיחות שלה, את הדרך שבה נהגה באחרים, את הפנים שהציגה לעולם. אבל תמיד הצלחתי להתגבר על ההגנות האלה. ניצלתי אותה, כמובן. בלי בושה. והפעם ההיא לא היתה שונה. שפכתי את כעסי עלייך וראיתי את מוחה מתחיל לעבוד.

כמו שאמרתי לך היום, אני חושבת עכשיו שהיא תיכננה את זה שנים. היא רק חיכתה לרגע המתאים. היא עקבה אחרי וערכה חישובים וקיוותה. ראתה אותי משתנה מילדה רגישה מאוד אך אוהבת ליצור מוזר להחריד עם תסביך אֵם. מחכה להזדמנות שלה. היא חשבה שההזדמנות הגיעה. ישבנו ליד השולחן בחדר האוכל שלה, והיה לה מבט משונה על הפנים. משונה ביחס לאמנדה, שבדרך כלל היא החלטית כל כך. אבל יכולתי להבחין באימה שלה כשהציעה לי. לעבור לגור איתה ועם פיטר. לבלות את מה שנותר משנות העשרה שלי איתם. להשאיר אותך, את מארק ואת אבא מאחור, אף שנתראה, כמובן. היא תהיה האם האומנת שלי. הרעיון הימם אותי כל כך, עד שכל חרדות ההתבגרות שלי התפוגגו בבת אחת. אך הוא גם קסם לי. נקמה, מן המוכן. ביקשתי זמן כדי לחשוב על זה. היא הסכימה, כמובן, ואמרה לי לחזור הביתה עד שאקבל החלטה. חזרתי הביתה באותו ערב מבולבלת. הבחנת שמשהו מתרחש — תפסתי אותך בוחנת אותי בארוחת הערב — אם כי לא אמרת שום דבר ישירות. אבל באת לחדרי באותו ערב, משהו שעשית רק לעתים נדירות. התיישבת על קצה המיטה שלי ואמרת משהו מתמיה. כאילו שידעת. אמרת, שלוש שנים. רק עוד שלוש שנים. וליטפת את זרועי. וזה כל מה שנדרש. רק נגיעה אחת. אף שבגיל הזה הייתי מתכווצת לכל מגע פיזי, קיבלתי בברכה את המגע הזה, ובן רגע נטשתי את אמנדה ואת תוכניותיה המגובשות היטב. לא שבנו לדבר על הנושא, אמנדה ואני. לא נשאלו שאלות. והיא אף פעם לא שינתה את יחסה כלפי. המשכנו כבעבר, המורדת במוסכמות והסנדקית המסורה. עד יום מותה.

ומה אמרת היום אחר הצהריים כשסיפרתי לך את כל זה? חייכת והושטת את היד וליטפת את זרועי שוב. אחר כך משכת אותה, מהר יותר משרציתי. משום שאני כבר לא בשלב שבו אני לא רוצה שייגעו בי. להפך, למעשה. אך נראה שבימים אלה אני לא מזמינה הרבה מגע. ביליתי כמה שנים בשממה, ונראה שאני לא מצליחה למצוא את דרכי החוצה. אלוהים יעזור לי, חשבתי, ולא שמתי לב שאמרתי את זה בקול רם עד שאמרת, כן, בבקשה.

***

 

עובר עלי יום רע, מסוג הימים שבהם אני יודעת שאנשים מאמינים היו פונים לתפילה, אבל אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להידרדר לידי כך. אז מילה יחידה מהדהדת ללא הרף בראשי, תחינות קטנות לאלים קטנים. אֵלונים. בבקשה. רק המילה הזאת, שוב ושוב.

***

 

פיונה מתייפחת. ראשה בין ידיה ליד שולחן המטבח שלי. מגדלנה עומדת מאחור, מעסה את גבה השפוף. הן יכולות שתיהן ללכת לעזאזל.

אני עושה כל כך הרבה! אומרת פיונה. יום אחרי יום. חודש אחרי חודש. ראשו של קעקוע הנחש ירוק העיניים מציץ מתחת לחולצת הטריקו ארוכת השרוולים. שערה הקצר סתור כיוון שהעבירה בו את ידיה. אנחנו דשות בנושא כבר שעה ארוכה.

כן, זה נכון, בלי שום ספק, אומרת מגדלנה. קולה המרגיע אינו הולם את ארשת פניה.

ומה בדיוק את עושה? אני שואלת. מה כבר ביקשתי ממך אי־פעם לעשות? אני משולהבת, חדורה בלהטם של הפגועים.

אני יודעת שזאת המחלה מדברת, אבל זה עדיין קשה. כל כך קשה, אומרת פיונה. קולה מהוסה. היא לא הרימה את ראשה מבין ידיה.

לא, זאת אני מדברת. תפסיקי להתייחס אלי כמו אל משוגעת. אני שכחנית, נכון. אבל רק בגלל שאני לא זוכרת איפה שמתי את מפתחות המכונית, זה לא הופך אותי לפסיכוטית. אל תנענעי בראש שלך כשאת מסתכלת עלי. שמעתי אותך אומרת את זה. שמעתי אותך בטלפון. היא בעייתית היום. לא, לא סתם בעייתית, פסיכוטית. את אמרת את המילים האלה. נראה אותך מכחישה.

פיונה רק מנענעת בראשה.

הבלונדינית מדברת. ג'ניפר, הסיבה שאת לא מוצאת את מפתחות המכונית שלך היא שהם לא קיימים עוד. המכונית שלך נמכרה בשנה שעברה. אסור לך לנהוג. את חולה מדי.

גם את?

כן, גם אני. גם כולם.

כולם.

כן, את יכולה לשאול. קדימה. צאי אל הרחוב. תדפקי על כמה דלתות.

אז אתן שתיכן דיברתן עלי מאחורי הגב, אני אומרת. הפצתן את השמועה. אתן רוצות משהו. אתן רוצות את הכסף שלי. פיונה, הצצת בניירת שלי. גם את זה ראיתי.

פיונה מרימה את ראשה. אמא, אני היועצת הפיננסית שלך. את נתת לי ייפוי כוח. לפני יותר משנתיים. כשגילית שאת חולת אלצהיימר. את זוכרת את זה?

היא פולטת נחירת צחוק קצרה ופונה למגדלנה. אני שואלת אישה עם שיטיון אם היא זוכרת. מי מאיתנו המטורפת?

זהו זה. אני אומרת. החוצה. עכשיו. ותשאירי את המסמכים. אני רוצה לבדוק אותם.

אמא, אף פעם לא היית מסוגלת "לבדוק" מספרים. אמרת את זה בעצמך: את חסרת תקנה בכל הנוגע לכסף.

ובכן, אנשים כאלה אפשר לשכור. אני אשכור את שירותיו של מישהו. אני אזמין ביקורת חשבונות.

פיונה מרימה את ראשה. ביקורת חשבונות? בשביל מה?

בשביל מה אנשים עורכים ביקורת חשבונות? כדי לוודא שהכול כשורה. קראי לזה חוות דעת שנייה.

אבל תמיד בטחת בי. תמיד.

תתנהגי כמו אשת מקצוע אמיתית. אני מרעישה עולמות בכל פעם שמטופל מבקש חוות דעת נוספת? איזה מין רופאה אהיה אם כן?

זה שונה.

איך. איך? מה יש לך להסתיר?

שום דבר! אמא, תירגעי.

אני רגועה. אני רגועה לחלוטין. ואני לא מוכנה שיבגדו בי. תסתלקי. ואל תחזרי. מרגע זה ואילך אין לי בת, אני אומרת.

אני חשה משא כבד נשמט מעל כתפי כשאני אומרת את הדברים. אין לי בת! אין לי בעל! אין לי בן! שום מעמסה! אני אארוז את המזוודות שלי. אני אסתלק לאי־שם. אני אקח חופשה מהעבודה. הם חייבים לי ימי חופשה. יש לי כוח הרצון הנדרש.

אני זוכרת את הדוחות הכספיים שפיונה קראה בעיון רב. ויש לי כסף. איש לא ידע לאן אני הולכת. איש לא יוכל לבוא בעקבותי. לא אהיה עוד אסירה בביתי שלי. לא עוד ישגיחו עלי וילכו אחרי מחדר לחדר. אה, חירות נשגבה.

ג'ניפר, את לא מתכוונת לזה, אומרת מגדלנה. היא נכשלה לחלוטין בניסיונה לשמור על פנים חתומות. אי־אפשר לטעות בהבעה על פניה. חדוות ניצחון כמוסה.

את אל תתערבי. בעצם את כבר מעורבת, נכון? את שותפה למזימה הזאת. בסדר, את מפוטרת. שתיכן, החוצה. אני עסוקה.

מגדלנה מניחה את ידיה על מותניה. את לא יכולה לפטר אותי.

מה?

את לא יכולה לפטר אותי. את לא המעסיקה שלי.

אם אני לא המעסיקה שלך, אז מי?

מגדלנה מצביעה על פיונה. היא. יחד עם הבן שלך. הם שכרו אותי. הם חתמו על הטפסים של הסוכנות. הם משלמים לי.

לא. זה הכסף שלי. את זה אני יודעת.

זה לא השם שלך שמופיע על הצ'ק כל חודש.

להטוטנות, זה הכול. שודדים מישהו אחד כדי לשלם למישהו אחר. חוץ מזה, את שוכחת. זה הבית שלי. אני מחליטה מי נכנס ומי יוצא.

פיונה שוב מדברת. לחייה רועדות. לא לאורך זמן, היא אומרת.

סליחה?

זה לא יהיה הבית שלך לאורך זמן. מארק ואני מסכימים.

ממתי את ומארק חברים?

אנחנו מדברים. אנחנו משתפים פעולה. כשצריך. ואנחנו לא נהסס להכריז עלייך רשמית כבלתי כשירה שכלית ולהכניס אותך לדיור תומך. יש לנו מספיק ראיות. אינספור שיחות למוקד החירום. ביקורים בחדר המיון. דיווחים של עדי ראייה. שלא לומר, החקירה הנוכחית.

אז אתם כולכם משתפים פעולה.

כן, כולנו, אומרת מגדלנה. העולם כולו! היא ניגשת לכיריים, שופתת קומקום. הגיע הזמן לשתות תה, היא אומרת. אחר כך טיול. אנחנו צריכות לקנות כמה דברים. תעזרי לי להכין רשימה. חלב, בטוח. ופסטה. נאכל פסטה לארוחת ערב. אני אכין את רוטב המרינרה שלי אם נמצא עלי ריחן טריים. אם לא, רק נגרד קצת פרמזן מעל. זה עוד משהו שאנחנו צריכות. וגם כמעט נגמר לנו המלח. את רואה, הנה הרשימה. יש לך משהו להוסיף? משהו ששכחתי?

אני לוקחת את הרשימה. אני מסתכלת בסימנים על הנייר. כתב חרטומים. איני מבינה דבר. אני מהנהנת בפיקחות כדי להראות שאני מבינה. משהו מציק לי. הקומקום רותח. תה. חלב. סוכר. מה קרה עכשיו? ולמה פיונה מוחה עיניים אדומות, מסרבת להביט בי?

כן, ככה, תירגעי. הגיע הזמן להירגע. נשתה כוס תה ונדבר ואחר כך נלך לסופרמרקט. היא פונה לפיונה. לכי עכשיו הביתה. יהיה בסדר. זה עבר לה. היא לא תזכור שום דבר מזה מחר. או אפילו בעוד שעה.

אבל היא אף פעם לא התנפלה עלי בצורה כזאת. על מארק כן, אבל אף פעם לא עלי.

למען האמת זה לא נכון. פשוט לא היית כאן. הסיפורים שיכולתי לספר לך. המצב שלה מידרדר.

זה מה שד"ר צ'ן אומר. הוא אומר שהיא נכנסה לשלב החמור ביותר. השלב הבא יהיה קל יותר. עצוב הרבה יותר, אבל קל יותר. כמעט הגיע הזמן. האפשרויות שלנו הולכות ואוזלות.

אני מקשיבה קשב רב, נדמה לי שזה חשוב, אבל המילים מתפוגגות באוויר ברגע שהן נאמרות.

אני מקבלת עוגייה מצלחת. אני נוגסת במתיקותה. אני שותה את הנוזל הרטוב החם בספל שמולי. ואני מתעלמת משתי הנשים שיושבות במטבח שלי, שתיים מהמוני הזרים המוכרים למחצה שפולשים לחיי, שלוקחים לעצמם חירויות כאלה בביתי, בגופי.

אפילו כעת מישהי רוכנת מעל כיסאי, ידה מושטת, מנסה ללטף את ראשי. ללטף אותי. לא. תפסיקי. אני לא איזה חיית פרא שיש להרגיע במגע. אני לא מוכנה שירגיעו אותי.

***

 

יש תמונה אחת ויחידה של ג'יימס שאני אוהבת. היא מציגה את ג'יימס במלוא יהירותו, במלוא התהדרותו, זחיחותו. אפילו עם כתר על הראש וגלימה מעור נמר הוא לא היה נראה מגוחך יותר.

אני אוהבת אותה כי היא מהימנה. אני אוהבת אותה כי היא מדויקת. בתצלומים אחרים שלו הוא נראה ספונטני, פתוח, חדור רוח קרב. אבל זאת היתה העמדת פנים. במציאות הוא ייחס לעצמו חשיבות רבה כל כך, עד שלא היה מסוגל לראות אחרים כשווים לו. העובדה שאני מכירה בזה אינה מפחיתה מאהבתי אליו.

***

 

אני מבקרת את אמנדה. אני סוגרת את הדלת מאחורי, מכניסה את המפתח לכיסי. הכול שקט. אני מגששת, מוצאת את המתג, מרימה, והמסדרון נשטף אור. היי! אני אומרת, בקול רם יותר הפעם. כלום. אולי היא מחוץ לעיר? אבל היא היתה אומרת לי. מזכירה לי להשקות את העציצים שלה, לאסוף את הדואר שלה, להאכיל את מקס.

ואז אני נזכרת. מקס! אני קוראת. חתלתול טוב! אבל שום פעמון אינו מצלצל, שום חיכוך טפרים על רצפת העץ.

סרט צהוב נמתח לרוחב הכניסה לסלון: משטרה אין מעבר. אני נכנסת למטבח שאני מכירה היטב כמו את המטבח שלי. משהו לא בסדר. אין קולות של בית חי. אין זמזום חשמלי מהמקרר. אני פותחת את הדלת. תוכו חשוך ומדיף ריח רע. צינורות המים שבעטיים סבלה אמנדה נדודי שינה נצחיים, דוממים. רצפת העץ אינה חורקת.

ובכל יש כאן משהו, משהו שרוצה לתקשר איתי. איני מאמינה בעל־טבעי. איני נוטה לדמיונות, וגם אינני אדם מאמין. אבל זאת אני יודעת: ההתגלות קרובה. משום שאיני לבד.

ומהצללים היא מגיחה, דמותה בקושי ניתנת לזיהוי, עור פניה בוהק כל כך, שערה זהוב כל כך. היא לבושה בחליפה כחולה פשוטה ובגרבונים שקופים ונועלת נעליים נמוכות עקב. אף פעם לא ראיתי אותה לבושה כך, כמו מנהלת זוטרה משנות השבעים שנחושה לטפס במעלה הסולם הארגוני. מלאך תאגידי. אבל פניה מעוותים בכאב, וידיה חבושות. היא מושיטה אותן אלי.

אני אוחזת במפרק ידה הימני ומתחילה להסיר בעדינות את הכותנה הגסה מידה. מסביב ולמטה ומסביב עד שהיא נגלית לעיני: שלמה ולבנה ורכה למגע. ידה התמימה של ילדה טובה. אני משווה אותה לידי שלי המכוסות כתמי זקנה. ידֵי המכשפה המפתה את הילדה אל היער, מפטמת כדי לאכול אותה. ידיה של חוטאת.

לפתע אמנדה ואני איננו לבד. אמא שלי שם בחברת הבתולות הקדושות שלה. וכן אבי בקסדה ובמעיל אופנוענים, למרבה התימהון, שכן בחייו פחד להוציא רישיון נהיגה אפילו למכונית. וג'יימס, כמובן, ואנה וג'ים וקימי ובֶּת מבית החולים וג'נט ואדוארד ושירלי מהשכונה.

אפילו סינדי ובֶּת מהקולג' וג'נט שהכרתי לפני כן. סבתא אוניל. אחותה, הדודה־רבתא מיי. אנשים שלא היו במחשבותי זה עשורים. החדר מלא פנים שאני מזהה, ואם איני אוהבת אותם, לכל הפחות אני יודעת את שמם, וזה בהחלט מספיק לי. אולי זאת ההתגלות שלי? אולי זה גן עדן? לשוטט בקרב המוני אנשים ולדעת לנקוב בשמם.

***

 

חשוך כאן בבית שלי. אני נתקלת במשהו בעל קצה חד, נחבלת בירך. אני שולחת ידיים קדימה ונוגעת בקיר, במשקוף, בדלת סגורה. אני מנסה את הידית. היא מסרבת להיפתח. אני צריכה לשירותים, דחוף. היכן האור. אני רוצה ללכת הביתה. הביתה לפילדלפיה. הייתי כאן מספיק זמן. אסירה.

איזה פשע ביצעתי? כמה זמן אני כלואה? לעתים עדיף להיות בכבלים מלהיות חופשי.5 מי אמר את זה? הלחץ על השלפוחית שלי כבד. אני משתופפת. אני מרימה את כתונת הלילה שלי, פושטת את התחתונים. משחררת. מתיזה על קרסולי החשופים, על כפות רגלי. לא חשוב.

5 מתוך "המשפט" מאת פרנץ קפקא, בתרגום אברהם כרמל, שוקן, 1992.

 

ההקלה! עכשיו אני יכולה לישון. עכשיו אני יכולה ללכת לישון. אני נשכבת במקומי. אני חשה רכות תחתי, לא כמו של מיטה, אבל סבירה. אני מחבקת את גופי כדי להתחמם. אם אשכב כאן, בשקט, יהיה לי טוב. אם אשמח בכבלי, אהיה חופשייה.

***

 

בפנים מסוכן. חשוך מדי, והבית נושם. הוא נושם, וזרים מופיעים ונוגעים בך. מושכים בבגדייך. פותחים את פיך בכוח וממלאים אותו בכדורים מרים. כאן בחוץ מואר יותר, הירח ופנסי הרחובות מתמזגים כדי לנסוך הילה מרגיעה על המדרכות, הגינות מתעוררות כעת משנת החורף.

הכול נמצא היכן שהוא אמור להימצא. אפילו החפץ הנמוך והרחב ממתכת שצבוע באדום בוהק הוא מראה מלבב. הוא תמיד היה שם, מול הבית. הוא תמיד יהיה שם. ייתכן שיש דברים שאורבים בצללים, אבל פניהם לשלום. הם מניחים לי לשבת כאן, מבלי לפגוע בי, על חלקת הדשא הזאת.

אני יכולה להביט לימיני ולראות את הכנסייה בקצה הרחוב. משמאלי, את מכבסת ברייט אנד איזי. ולמעלה, את הכוכבים. מדקרות סיכה בורקות. רובם נשארים במקומם, אחרים מהבהבים, שולחים אותות בזמן שהם מזדחלים על פני מרחבי החשכה.

אילו רק יכולתי לפרש את המסר הזה. אני רוצה את החברה שלי. היא תבין. היא ביטחון. היא נחמה. תווי פניה אינם משתנים, קולה אינו עולה או צעקני. היא אינה שולחת את ידה אל הטלפון. היא אינה מאלצת אותי לשתות תה, לבלוע דברים מרירים עגולים קטנים. אני הולכת עכשיו. אני פותחת את השער. חולפת על פני שלושה בתים. סופרת בזהירות. שלוש היא ספרת הקסם, אומרת חברתי.

השער תקוע, אבל אני מצליחה לפתוח אותו. שביל הלבנים גבשושי, ולכן אני מתקדמת בזהירות אל פסל האבן הלבן של הבודהה המחייך החולש על הגינה הקדמית. הבודהה מחזיק את המפתח, אומרת חברתי. ואת יודעת שתמיד תתקבלי בברכה, יום ולילה.

אני שולפת את המפתח ממקומו תחת לחייו העגלגלות של הבודהה ונכנסת. אני אמצא את החברה שלי. היא תסביר הכול. היא יודעת הכול. היא יודעת כל דבר.

***

 

נראה שיום הולדתי היום. עשרים ושניים במאי. מגדלנה חישבה עבורי: אני בת שישים וחמש. פיונה ומארק מתכננים לקחת אותי לארוחת ערב בלֶה טיטי. אחר הצהריים העוזרת שלי לשעבר, שרה, קפצה לבקר. לא ייאמן שהיא זכרה. אני, אפילו במיטבי לא הייתי זוכרת את יום ההולדת שלה. אפילו בשיאי. אפילו לא הייתי שואלת. שרה הגישה לי מתנה מבית החולים: פסל בגובה מטר של ריטה הקדושה מקאשה. מהמאה השמונה־עשרה. יפהפה.

נולדתן באותו יום, אמרה שרה.

מבחינה טכנית היא מתה ביום שנולדתי, כן. אבל זה לא הדבר היחיד שמשותף לנו.

נכון מאוד — לא פעם אמרו עלייך שאת הרופאה שאליה פונים כמוצא אחרון.

אני רואה שאת יודעת דבר או שניים על תולדות הקדושים.

תוצאה טבעית של עבודה תחתייך יותר מחמש־עשרה שנים. בכל מקרה, כולם הרגישו מרומים כי לא היתה להם הזדמנות לערוך לך מסיבת פרישה. עזבת בפתאומיות כזאת. אז כולנו ישבנו וחשבנו. הנה. הנה הכרטיס.

לכבוד הוא לי.

ובאמת כך חשתי. נרגשת מעומק לבי.

כולנו הרגשנו כך. היה לנו הכבוד לעבוד איתך.

שלחתי את ידי ונגעתי בפסל, התחקיתי אחר הכתר המוזהב, אחרי קפלי הגלימה מכתפיה ועד הרצפה.

שרה הצביעה על הפסל. למה יש לה חתך באמצע המצח?

לפי האגדה על ריטה הקדושה, היא ביקשה מאלוהים שיניח לה לסבול כפי שסבל הוא, וקוץ נפל מעל פסלון ישו צלוב שהיה תלוי על הקיר ופצע אותה.

ומה עם הוורד שהיא מחזיקה?

כששכבה על ערש דווי, בן דודה שאל אותה אם יש משהו שהיא רוצה. היא ביקשה ורד מהגן שלה. אף שהיה חורף, ורד ליבלב שם.

אני פשוט אוהבת את האגדות הישנות האלה, גם את?

חלקן מעניינות יותר מאחרות. הסיפור של ריטה אינו מרתק במיוחד בעיני. האב האכזר, הבעל השיכור, הבנים הסוררים. דברים נדושים. אני אוהבת את הרעיון שיש מישהו שאפשר לפנות אליו כשכלים כל הקִצים.

התפללת אליה פעם? סתם סקרנות.

לא. לא. במקרים הנדירים שנזקקתי לעזרה, היו אחרים שיכולתי לפנות אליהם.

את מדברת על התערבות אנושית. אני מדברת על משהו אחר.

את מתכוונת, כוח עליון?

אני מתכוונת... לדיאגנוזה שלך. שרה אמרה זאת בהיסוס. אף פעם לא דיברנו על זה. באופן רשמי אף אחד בבית החולים לא יודע למה פרשתי בטרם עת. באופן לא רשמי זה כבר סיפור אחר, אני מניחה.

לא אגיד לך שלא קיוויתי שחלה טעות.

לא התפללת לנס?

אף פעם לא.

ומה בקשר לתקווה פשוטה?

גם זה, אף פעם לא.

מאיפה הכוחות להמשיך? אני לא מבינה.

מה יש להבין? אני סובלת ממחלה ניוונית. אין תרופה למחלה הזאת. עם המצב הזה נאלצים להתמודד מאות אלפי אנשים ברחבי העולם.

את מתייחסת למצב בשכלתנות כזאת. אלה החיים שלך, לא של איזה מטופל היפותטי.

ואיזו ברירה יש לי, שרה יקירתי?

אני מצטערת. אני מתפללת. אני מניחה שאני פשוט תוהה. איך את מחזיקה מעמד.

בשלב כלשהו אנחנו מתים. ואלא אם כן זה קורה בנסיבות לא טבעיות, אנחנו בדרך כלל מקבלים התראה מוקדמת, כזו או אחרת. חלקנו יודעים מוקדם יותר מאחרים. חלקנו נסבול יותר מאחרים. את שואלת איך אני מחזיקה מעמד בפער הזמן שבין הידיעה על המוות הצפוי לי לבין המוות בפועל?

כן, אני מניחה.

אני חושבת שכל אחד מתמודד בדרכו. ריטה הקדושה למשל, כדי לאזור כוח ביקשה את הבלתי אפשרי: ורד באמצע החורף.

ואת?

הייתי נבוכה. אף אחד כבר לא שואל אותי דברים כאלה. הם שואלים אותי אם אני רוצה תה. אם קר לי. אם אני רוצה לשמוע קצת באך. נמנעים מהשאלות הגדולות.

המשאלה שלפני המוות שלי?

טוב, לא מוות! אבל את חושבת שתישארי מעשית כזאת ככל שיחלוף הזמן? או שאולי תתפתי לבקש את הבלתי אפשרי?

אחד המאפיינים של המחלה שלי הוא שהקו בין שני אלה הולך ומיטשטש. עיינתי במחברת שלי הבוקר, ונראה שיש ימים שבהם ההורים שלי עדיין איתי. מגדלנה תיעדה כמה שיחות ארוכות שאני מנהלת איתם. אני לא זוכרת דבר, כמובן. אבל הרעיון מוצא חן בעיני מאוד.

אז אולי כמה בקשות בלתי אפשריות נענות.

אולי. כן. וגם חשבתי. לגבי השאלה שלך, איך מחזיקים מעמד.

כן?

חברה טובה שלי מתה לא מזמן.

כן, שמעתי. אני מצטערת.

ובתוך כל היגון והכעס מצאתי את עצמי חשה הכרת תודה — הכרת תודה שזאת לא אני. אז ברמה מסוימת אני עדיין רואה במוות משהו שיש לדחות. זה לא שאני לא חושבת על זה — ואני לא אגיד לך שבימים רעים אני לא מתכוננת לזמנים שבהם יהיה גרוע יותר. אבל אני עדיין לא מוכנה.

אני שמחה לשמוע! שרה שלחה את ידיה וחיבקה אותי לפני שאספה את חפציה. נופפתי לה לשלום מהדלת הקדמית, אחר כך סגרתי אותה והתיישבתי לבחון את המתנה שלי. איזה פרס נפלא. הוא יקבל מקום של כבוד בסלון, על אדן האח, ליד האיקונין.

אני באמת מרגישה בת מזל היום.

לא, עוד לא הגיע הזמן. עוד לא.

***

 

אנחנו צופות בטלוויזיה, משהו שככל הנראה אנחנו נוהגות לעשות בערב. קל לעקוב אחרי התוכנית. אני לא צריכה להתאמץ לזכור שום דבר לאורך זמן. שעשועון בהשתתפות אוסף מגוון של מתחרים בעלי אוצר ידע בלתי נדלה לכאורה של פרטי טריוויה.

הבלונדינית אוהבת את התוכנית. היא אומרת דברים כמו אותו אני הכי אוהבת ואני לא מאמינה שהיא לא הגיעה לסיבוב השני. אני מתקשה להתרכז. אני מנסה לעשות מה ששלט חדש במטבח מצווה עלי: חיי את הרגע. אני מוכרחה. אין דרך אחרת עבורי, כבר לא. אבל גבר צעיר שעיניו מאופרות בהגזמה קופץ מעלה־מטה אחרי שהדגים את ידיעותיו הנעלות בעניין הרגלי הרבייה של הפינגווינים. האם אני באמת רוצה לחיות את הרגע הזה? אני קמה לעזוב את החדר בדיוק כשהטלפון מצלצל. אני מסתובבת ועונה.

אמא, זאת פיונה.

מי?

פיונה. הבת שלך. אפשר לדבר עם מגדלנה? הגברת הנחמדה שמתגוררת איתך?

אני מוסרת לה את השפופרת, אבל איני יוצאת מהחדר. שיחות על אודותי התנהלו. החלטות התקבלו.

הבלונדינית אינה אומרת הרבה אבל מסכימה עם מה שלא יהיה שאומרת לה האישה בטלפון. כן. או־קיי. בטח. כן, אנחנו נהיה שם. היא מנתקת.

אז על מה דיברתן? איפה אנחנו נהיה?

אני שמחה שיש לי משהו להיאחז בו. נהנית שאני יכולה להרים את קולי ולשחרר את המתח הזה.

תירגעי, ג'ניפר. זה לא סיפור גדול. למשטרה יש עוד כמה שאלות. הם ביקשו שתבואי שוב לתחנה מחר. פיונה תהיה שם ועורכת הדין שלך — את זוכרת אותה?

למה אני צריכה לדבר עם המשטרה?

על אמנדה.

מה היא פשעה?

כלום. ממש כלום. בדיוק הפוך. המשטרה מנסה לברר מי רצח אותה.

הרבה אנשים היו רוצים.

הבלונדינית פולטת נחירת צחוק קצרה. כן. זה מה שאמרתי להם. ואחר כך הצטערתי על זה, כי הם התחילו לשאול אותי הרבה שאלות.

עכשיו אישה צעירה בעלת שיער בצבע אדום בלתי סביר מתקשה להשיב על שאלה שקשורה למוזיקת פופ בשנות השבעים. הקהל באולפן משתולל.

למה שאת תגידי את זה? מה את יודעת על אמנדה?

אני גרה כאן כבר שמונה חודשים. היו לי לא מעט הזדמנויות להתבונן מהצד.

כמו מה?

היא תמיד נהגה בך בכבוד. ביראת כבוד, אפילו. אפילו ברגעים המעורפלים ביותר שלך. היא אף פעם לא ביטלה את הדברים שלך. תמיד התייחסה אלייך כאל שווה לה. או אפילו טובה ממנה. ובדרך כלל התעלית על עצמך. לא היו התפרצויות לידה.

כל זה נשמע לי ראוי לשבח. מה יש לא לאהוב?

היה לזה גם צד שני. היא לא עשתה לך שום הנחות. היא היתה מאבדת את הסבלנות שלה כשנאלצה לענות על אותן שאלות שוב ושוב, ופשוט הפסיקה לענות אחרי כמה זמן. פעם אחת שמעתי אותה אומרת, כל זה קרה לפני שנים רבות והרחק מכאן, בטון שאומר שהנושא סגור.

מהתיאורים שלך זה נשמע אכזרי.

טוב, בשבילך הרבה דברים נפתחו מחדש. שאלות ישנות, פצעים ישנים, שמחות ורגעי צער ישנים. זה כמו לרדת למרתף ולמצוא את כל הארגזים הישנים של דברים שהתכוונת לתת לצדקה פתוחים ועולים על גדותיהם. דברים שחשבת שמתו ונקברו. עכשיו את צריכה לעבור על הכול שוב. ושוב. כמו אתמול. ביקשת ממני לרוץ לדראגסטור כדי להביא לך טמפונים. אמרת שזה מקרה חירום.

אולי זה היה מקרה חירום.

ג'ניפר, את בת שישים וחמש.

אה. כן.

בכל מקרה, אמנדה עשתה או אמרה משהו שציער אותך מאוד זמן קצר לפני שמתה.

מה זה היה?

אני לא יודעת. הייתי בחדר הטלוויזיה. שמעתי צעקות. אבל עד שהגעתי לסלון, זה נגמר. לפחות הצעקות. אבל משהו קרה בין שתיכן שלא נפתר. אמנדה היתה בדרך החוצה. היא אמרה עוד דבר אחד לפני שעזבה.

אני לא אהסס רגע אחד, היא אמרה. את היית עצבנית מאוד. באותו ערב סבלת מאחת ההתפרצויות שלך. הייתי צריכה לקחת אותך לחדר המיון. לא הסכמת לקחת את הוואליום שלך. הם היו צריכים להזריק לך משהו כדי להרגיע אותך.

אני לא זוכרת שום דבר.

אני יודעת שלא. למחרת בבוקר רצית ללכת לבקר את אמנדה — לשאול מה נשמע, אמרת, כי לא ראית אותה כבר כמה זמן. העמדתי פנים שאני מתקשרת אליה, ניתקתי ואמרתי לך שהיא לא בבית.

והאמנתי לך?

כן. והתברר שיום קודם לכן, אחר הצהריים, היתה הפעם האחרונה שראינו אותה. היא עדיין היתה בחיים — הם הצליחו להתחקות אחרי הצעדים שלה בעיר, לפגישה, לחנות. אבל למחרת היא הפסיקה לאסוף את גיליונות ה"טריביון" שלה, וכשבוע לאחר מכן הגברת בארנס הלכה לבדוק מה קורה איתה ומצאה את הגופה שלה.

הסברת את כל זה למשטרה?

כן, הרבה פעמים.

אז למה הם רוצים לראות אותי? אני לא אוכל לספר להם שום דבר.

הם עדיין מנסים. מאז שידית האזמל והלהבים שלך הגיעו לידיים שלהם. עורכת הדין שלך אומרת שהתקווה שלהם היא שאם הם ישאלו אותך הרבה פעמים ובהרבה דרכים שונות, הם יקבלו תשובות שונות.

מישהו לא אמר פעם שזאת התגלמות הטירוף? לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם ולקוות לתוצאה שונה?

טוב, לפעמים את כן זוכרת דברים. מפתיעה את כולנו. כמו באותו יום. פתאום שאלת אותי על המרפק שלי — זה שנָחַתי עליו כשמעדתי על המדרכה. זה קרה כמה ימים לפני כן, אבל את היית צלולה מאוד, זכרת שבדקת אותי וקבעת ששום דבר לא נשבר ולא נקרע. אחד היתרונות שבלעבוד עבור רופאה — וגם מזל, כי הביטוח שלי עלוב כל כך.

אני לא זוכרת. דברים באים והולכים. למשל, איך קוראים לך?

מגדלנה. תראי — זה כתוב ממש כאן. על הכרזה הזאת.

כמה זמן את כאן?

קיבלת אותי לעבודה לפני כמעט שמונה חודשים בדיוק. באוקטובר שעבר. זמן קצר לפני ליל כל הקדושים.

אני אוהבת את ליל כל הקדושים.

אני יודעת. מאז שהילדים שלי היו קטנים לא נהניתי כל כך. התעקשת ששתינו נתחפש. למכשפות. התחפושת המכובדת היחידה לזקנות בלות, אמרת. קישטת את הבית יפה כל כך. קנית את הממתקים שילדים נלחמים עליהם ולא מוכנים להחליף. והתעקשת לפתוח את הדלת בעצמך ולהתלהב מהתחפושות. באמת הפתעת אותי. הראשונה מבין הרבה הפתעות.

כן, ליל כל הקדושים מרגש אותי. כל התקופה הזאת בשנה, הסתיו, מעוררת אותי. עונה שופעת תשוקה. היתר תפלות כל כך. בסתיו יש הזדמנויות לשינוי. שינוי אמיתי. האפשרויות נפרשות לפנייך. בלי כל הקלישאות האלה על התחדשות וגאולה שבאביב. לא. משהו אפל יותר וראשוני יותר וחשוב יותר מזה.

באותו לילה צעדת הלוך ושוב עד השעה שלוש. בהחלט היית נרגשת. אבל לא במובן השלילי של המילה. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותך עושה את זה. הלוך ושוב, כל הלילה. נרדמתי בכיסא שלי בסלון. את נרדמת על הספה בסופו של דבר, כששתינו עדיין בתחפושות המכשפות שלנו.

תמיד אהבתי להתחפש. לחלק ממתקים. לעטות את המסווה ההולם ללילה.

כן, התחפושת שלך התאימה לך. המייק־אפ הלבן שעמד בניגוד לעיניים המוקפות עיגולים כהים, הפאה האפורה־שחורה הארוכה גולשת על הכתפיים. השומה המזויפת מימין לפה שמשכה תשומת לב לעצמות הלחיים הגבוהות שלך. יפהפייה נרדמת מסוג משונה מאוד, אבל אף על פי כן, יפהפייה. פקחת את העיניים וגילית אותי בוחנת אותך. חגיגה לא נורמלית, את לחשת.

***

 

מארק במצב רוח טוב. זה לא משמח את לבה של האם המסוימת הזאת. זה מעורר בה חשד. האופוריה. מפגן השנינויות המסחרר. ההערכה הרבה מדי לכריך סלט הביצים העלוב שמגדלנה הגישה לנו לארוחת צהריים. אי־יכולתו לזהות שהווילונות בסלון הם באותו גוון של אדום מרהיב שתמיד היו. הרצון שלו לנהל שיחת נפש.

מה שלומך, אמא?

כמה אתה צריך? אני שואלת.

הוא לא מהסס. כמה שאת יכולה לתת לי.

עד כדי כך המצב חמור?

גרוע מזה.

אתה ישיר לשם שינוי. זה בגלל שאתה מסטול?

סביר להניח. בכל מצב אחר אני מתקשה לעכל אותך.

תצטרך לבקש מאחותך.

מה?

אני כבר לא מחזיקה אפילו פנקס צ'קים. גם אם אני רוצה. פיונה מטפלת בכול.

אבל את בטח יכולה לכתוב צ'ק.

אין לי אפילו אחד. פיונה היתה יסודית מאוד.

אבל כתבת לי צ'ק לפני שישה חודשים.

כן. מצאתי פנקס צ'קים ישן בשולחן העבודה שלי. וברגע שהוא נפדה, פיונה עברה על כל המגירות שלי והחרימה אותו.

הכלבה.

התפוח לא נופל רחוק מהעץ.

זה את אמרת.

הוא מתופף באצבעותיו על השולחן במקצב שכמעט אפשר לזהותו. דה־דה־דה דיי־דיי־דה דה־דה־דה־דהדה.

את חדה היום.

כן.

מעניין איך שזה בא והולך.

מעניין זאת לא המילה שהייתי בוחרת.

אנחנו בחדר הטלוויזיה כי המנקים כאן, והם הבריחו אותנו מהסלון ומהמטבח, המקומות הקבועים שלנו, ואנחנו יכולים לשמוע את השאגה הקרבה של שואב האבק, את חריקת המגבים והדליים בזמן שהם מנקים את דרכם לעבר החדר הזה האחרון.

אני סקרן. את בכלל תזכרי את השיחה הזאת מחר? מארק עומד ליד הטלוויזיה, עובר בעצלתיים על אוסף סרטי הדי־וי־די הקלאסיים של ג'יימס. לא היה פילם נואר אחד שג'יימס לא הכיר בעל פה.

אולי כן. אולי לא. זה תלוי, אני אומרת. אני מביטה במארק בזמן שהוא שולף את "ריפיפי" ודוחה אותו לטובת "להט לבן".

אז לא כדאי לי להגיד שום דבר שאני עלול להתחרט עליו? הוא פותח את אריזת הפלסטיק, שולף את הדיסק הכסוף, תוחב את אצבעו לחור שבמרכזו ומסובב אותו.

זה תלוי במקור החרטה. אתה תתחרט כי אמרת משהו אכזרי או נבזי, או בגלל שאזכור שאמרת אותו? אני שואלת.

האפשרות הראשונה, מן הסתם. אני לא נוטה להתחרט על דברים אלא אם כן יש לכך השלכות. הוא מחייך, מניח את הדי־וי־די על הטלוויזיה ומתיישב מולי. נראה שעצבנותו שככה. ואת? הוא שואל. מתחרטת על משהו? אף שטון קולו לגלגני, אני מרגישה שהוא באמת רוצה לדעת.

אצלי זה בדיוק הפוך, אני אומרת. אני לא מניחה לאפשרות שיש השלכות להשפיע על ההחלטות שאני מקבלת.

מה לגבי החלטות רפואיות? לא חששת שלהחלטות שקיבלת עלולות להיות השפעות מסוימות? כמו למשל... מוות? פניו הכהים עוטים כובד ראש מופרז. הוא מחכה לתפוס אותי באיזו אמירה. אני לא אתן לו.

אלה תוצאות. תוצאות שונות מהשלכות.

אני חשבתי שאלה מילים נרדפות, הוא אומר.

יש ניואנסים, אני אומרת. השיחה מתחילה למצוא חן בעיני. כל דבר עדיף מעוד שיחה בטלה אינסופית על כוס תה עם מגדלנה. השלכה כוללת ניואנס של ענישה. תוצאה היא בפשטות פועל יוצא. את עושה משהו, ויש תוצאה. פלט של קלט.

ותמיד היית מרוצה מה...פלטים... של המעשים שלך?

לא הייתי מרוצה מהתוצאות של כמה מהניתוחים שלי, בהחלט — אחוז קטן, ואף על פי כן זה קרה. אבל קיבלתי את ההחלטות הטובות ביותר בנסיבות הקיימות. אלה לא היו טעויות. אלה היו החלטות שהיו להן תוצאות.

מארק שותק לרגע. את בהחלט במיטבך, הוא אומר. היום אף אחד לא היה יכול למשוך אותך באף.

דבריו ממש גורמים לי לחייך. הוא נשמע בן עשר בערך, שזה עתה נתפס מעשן סיגריות עם ג'ימי פיטרסון מאחורי הסופרמרקט.

למה? אני שואלת. קיווית שכן?

הוא לא משיב, במקום זאת הוא משנה את הנושא.

אמנדה דיברה איתך?

בקשר למה? אה. אז גם אליה פנית?

קיבלתי ממך צ'ק נכבד. זה היה חוסר טעם מצדי לבקש ממך שוב כל כך מהר.

ומה היא אמרה?

אז היא לא אמרה לך? משונה. הייתי חושב שזה הדבר הראשון שהיא תעשה.

לא. היא העדיפה לשמור את מחשבותיה לעצמה. אז מה היא אמרה?

היא צחקה עלי. אמרה לי ללכת לעזאזל.

זה נשמע כמו אמנדה.

רתחתי מזעם. הייתי מסוגל להרוג אותה. מארק נע בעצבנות בכיסאו. אוי, אני מצטער. לא הייתי צריך להגיד את זה.

להגיד מה?

את יודעת. הוא מביט בי. ואולי לא. לא חשוב.

אנחנו יושבים בדממה לרגע. כשמארק מדבר שוב, קולו שוב נשמע כמו של ילד קטן.

לא שאלת מה שלומי, הוא אומר. איך בעבודה, איך חיי האהבה שלי.

אני קמה על רגלי. צוות הניקיון מתקרב, הם יהיו כאן בעוד כמה דקות ואנחנו נצטרך לעבור. אני שמחה. השיחה מרגיזה אותי.

הנחתי שאם היה לך משהו לומר לי, היית אומר, אמרתי. אתה כבר לא ילד קטן. יש לך פה, תשתמש בו.

מארק נעמד גם הוא ובאופן בלתי צפוי פורץ בצחוק. הייתי צריך לדעת שלא תקני את זה, הוא אומר. אבל היה שווה לנסות.

אף פעם לא התרשמתי מסחטנות רגשית, אני אומרת. וחרף המוח החולה שלי, אין לי שום כוונה להתחיל עכשיו.

ובכן, תרשי לי להשתמש בפה שלי כמו שהצעת, ולשאת בפנייך סקירה קצרה של המתרחש בחיי לאחרונה, אומר מארק. עורך דין בן עשרים ותשע, נאה, שחרחר וגבוה, עם בעיה קלה של שימוש בסמים, מחפש אהבה וכסף כפי הנראה בכל המקומות הלא נכונים. קולו לעגני, אך בכתפיו ניכרת שפיפות קלה. אני שמה לב שבגדיו תלויים לו על גופו ברפיון, שחפתי הז'קט שלו גולשים אל מעבר למפרקי ידיו, ושחגורתו הדוקה היטב כדי להחזיק את מכנסיו סביב מותניו הצרים מדי.

אני מוצאת את עצמי שולחת את ידי וכמעט נוגעת בלחיו הימנית, אך הוא מתכווץ ונסוג.

את מוצאת חן בעיני יותר כשאת לא רגשנית, הוא אומר. מתאים לך יותר. הוא מצביע על המנקים שעומדים בפתח חדר הטלוויזיה, מחכים לאישור להיכנס. ובזאת מסתיים ביקור נוסף אצל אמא היקרה, הוא אומר, וכשהוא יוצא מהחדר הוא מוסיף, ואם להשתמש בעוד ביטוי אירוני הולם, בואי נשכח שהשיחה הזאת התקיימה.

***

 

מתוך המחברת שלי. חמישה־עשר בדצמבר 2008. שמה של אמנדה כתוב בראש העמוד.

ג'ניפר,

היום החלטנו ללכת למסעדת הטייק־אאוט המזרח תיכונית האהובה עלינו ברחוב לינקולן, זאת עם החומוס האלוהי, ומשם לפארק כדי לערוך פיקניק. כן, היה חם עד כדי כך! הכרחתי אותך ללבוש את הכפפות שלך ולחבוש כובע, כי את עדיין נאבקת בשיעול הזה. מגדלנה מחתה קצת, אבל אנחנו התעקשנו. היה ברור שאת משתוקקת לצאת.

כל הזמן אמרת כמה חבל שג'יימס ופיטר לא יכולים להצטרף. לא ידעתי תחילה למה לדעתך הם אינם, ומתברר שייחסת את היעדרותם לתירוץ הגברי השחוק — עבודה. לא משנה שפיטר פרש לפני יותר מעשור, ושג'יימס היה פורש בשנה שעברה אילו היה חי.

מצחיק איך בשלהי החיים קצב האירועים הולך וגובר עד מעבר ליכולתנו לעכל אותם. שלוש שנים אחרי שפרשתי, עוד הייתי מתעוררת בשש בבוקר כדי להתכונן לשיעור. אני עדיין מתקשה להאמין שלא הייתי בכיתה כמעט שתים־עשרה שנים, שלא נאלצתי לעמוד מול בן שתים־עשרה מייבב או הורה כעוס כל כך הרבה זמן. נדמה שרק אתמול. איך היינו לועגות להורים ולסבים שלנו שהיו משתמשים בביטוי הזה. ועבורך, לא נדמה שרק אתמול, אלא היום. עכשיו.

בכל אופן, קנינו את החומוס שלנו וסלט חצילים והלכנו לאיטנו אל הפארק. מצאנו ספסל ריק ליד גן החיות. יום מרהיב. הפארק עמוס רצים, תינוקות וכלבים.

אב צעיר ושאפתני אחד התהלך עם תינוק במנשא על גבו וכלב קשור ברצועה מלופפת סביב חגורתו, וסייע לבתו בת הארבע להעיף עפיפון. לא היית מודעת למצבך כפי שראיתי אותך בפעמים אחרות. נראה שלא היית מודעת לכך שאת סובלת מלקות כלשהי. מעניין איך שהידיעה העצמית הזאת באה והולכת. אבל תיפקדת ברמה גבוהה מספיק כדי שמצבך לא יהווה בעיה באותו יום.

אולי מהסיבה הזאת רצית לדבר על העבר. היה לי מושג קלוש — רק מושג קלוש — איך הרגשת כששאלת, אני אמורה להשתמש בזה? והצגת לי כף פלסטיק וקופסת פלסטיק של סלט טאבולה.

דיברנו על פיטר וג'יימס, שום דבר מיוחד, רק התלונות הרגילות שלנו על החולשות הקטנות שלהם. מה שנשים עושות כשהן משועממות ואין להן שום דבר לומר באמת אבל הן אוהבות את צליל קולן כשהן מגיבות זו לזו. תחילה אני, אחר כך את, ואז שוב אני. מספק כמו חבטה טובה בטניס.

לשם שינוי לא תיקנתי אותך. בדרך כלל אני לא מוותרת לך — זה משהו שאני תמיד מתווכחת עליו עם פיונה — אבל הייתי צריכה להקפיד לתקן את עצמי כששגיתי ודיברתי בזמן עבר. כן, ג'יימס היה קצת גנדרן. לא, לא היה קשה עד כדי כך לחיות עם פיטר.

רגע אחד לא הלם את אווירת העצלתיים הנעימה של אותו יום. בשלב מסוים פלטה אחת החיות בגן צווחה. אני לא יודעת איזו בדיוק — פיל? חתול גדול? למעשה היא דמתה יותר ליללת צער. זה נגמר מהר, אבל את נתקפת רוגז.

תחזיר לילדה את השמיכה שלה! צעקת בקול והבהלת את כולם סביבנו.

בהחלט הבהלת אותי, ואני הפלתי את השתייה שלי והרטבתי את המכנסיים. ונדמה ששכחת את ההתלקחות שלך ברגע שיצאה מפיך. אני נזכרתי במה שמגדלנה אומרת לגבי השינויים הפתאומיים בהתנהגות שלך. זה לא משהו שנתקלתי בו קודם. מצבך קצת יותר טוב או קצת יותר גרוע.

אני יודעת שאת סובלת ממה שכולם מכנים התפרצויות. אני אומרת למגדלנה ולפיונה לקרוא לי כשהן צריכות עזרה. עד כה זה לא קרה. אני חושבת שיש שם איזו רכושנות כלפייך, איזו יריבות.

לכל הפחות אותו יום הזכיר לי איך אנחנו מסתגלים אט־אט לטרגדיות. כיוון שזו טרגדיה, חברתי משכבר הימים, מה שקורה לך.

אני אנוכית מאוד: אני חושבת יותר על עצמי מאשר עלייך בעניין הזה. את תעברי את השלב הזה של מודעוּת, והמחלה תהפוך למשטר של ניהול כאב. אבל אני. בילויים קטנים כאלה מזכירים לי לכמה סמי טשטוש אזדקק אני. כמו הרדמה מקומית שמתחילה להשפיע לפני המחט הגדולה, כל מה שעשיתי כדי להתכונן לא יספיק כדי לעמוד בכאב הפרידה הממשמשת ובאה.

קץ נישואי הוא כאין וכאפס לעומת קִִצה של ידידותנו — אם תרצי לכנותה כך. די לומר שאני רוצה לשרוף את הגשר ולהשאיר אותך בצד השני. יותר מדי פרידות עוד לפנַי. כמה פעמים נאלצת לשאת את מותו של ג'יימס? כמה פעמים אצטרך להיפרד ממך, רק כדי שתשובי ותופיעי כמו משיח חדש שקם לתחייה. כן, מוטב לשרוף את הגשר ולמנוע את האפשרות שיֵיחצה שוב ושוב עד שהלב שלי יקרוס מתשישות טהורה.

***

 

אני מבצעת ניתוח מורכב של מקלעת הזרוע, כשכל הנגעים התפשטו אל שורשי העצב. המטופל תחת הרדמה כללית. הפנים שלו (שלה?) מכוסים.

הדברים אינם מתנהלים כשורה. אני מנסה הליך של העברת עצב באמצעות שימוש בחלקים משורשי העצב שעדיין מחוברים לעמוד השדרה כ"תורמים" לעצבים המבותקים. אבל אני טועה בחישובי ופוגעת בווריד התת־בריחי. כמויות מבעיתות של דם. אני מפעילה על המקום לחץ ומזמינה כירורג כלי דם, אבל זה מאוחר מדי.

אני חושבת על פניהם של בני המשפחה בחדר ההמתנה. גם אינני יכולה שלא לחשוב, כמה מביש, על עורכי הדין, על החקירה הפנימית שבית החולים ינהל באופן בלתי נמנע בעקבות המקרה. על הניירת המשעממת שמתלווה לשגיאות קטנות כגדולות.

ואז חלה בחדר איזו תנודה סיסמית, וכבר איני בחדר הניתוח. אין מטופל מורדם על השולחן. במקום זאת אני משפילה מבט אל מיטה שסדיניה הפרחוניים מקומטים. אני עדיין מזיעה, לבי עדיין הולם בחזה בקצב לא סדיר, אבל ידי כבר לא נתונות בכפפות גומי, כבר לא אוחזות כלים חדים. זאת מיטה גדולה בעלת שלד אלון. שידה תואמת. שטיח אוריינטלי אדום מעוטר. שום דבר מוכר.

אני רוצה לחזור לחדר הניתוח, לקירות הירוקים המרגיעים, כלי הפלדה שמטילים ברק על פני ריהוט הפלדה. הכול מונח במסודר. אבל זה. הסביבה הלא סטרילית המרוהטת בהידור שכזה. היא מעוררת בי אי־נוחות. אני רוצה לשטוף ידיים, להתלבש ולנסות שוב. אני עוצמת את עינַי, אבל כשאני פוקחת אותן אני עדיין באותו חדר.

ואז אני שומעת קולות. אני מוצאת את הדלת לחדר בקושי רב. אני צריכה לבחון כל סנטימטר של כל קיר לפני שהיא מופיעה לנגד עיני. מחוץ לדלת, מסדרון ארוך צבוע ארגמן עמוק ומעוטר בתצלומים. ובסופו, הדרך למטה. אריג קטיפתי רך תחת רגלי, מעל עץ מבריק, ועליו דוגמה של פרחים כחולים וירוקים שזורים זה בזה.

אני פוסעת בזהירות, משגיחה על כפות רגלי ונאחזת בפיסת עץ ארוכה וחלקה. אני יורדת וסופרת. עשרים פעם אני מותחת את רגלי הימנית ומניחה אותה על משטח נמוך יותר. עשרים פעם אני מושכת את רגלי השמאלית מטה עד שהיא מונחת לצד הימנית. ואז שוב. הקולות גוברים בזמן שאני יורדת. אני שומעת צחוק. אני שומעת את שמי. אני אתקדם בזהירות.

שני אנשים, גבר ואישה, יושבים בסלון על ספה עשויה עץ אלון. האישה בעלת שיער זהוב באורך הכתפיים, צבוע בלי ספק. זה לא מתאים לה. היא כבדת גוף. מכנסיה צמודים מכדי להיות נוחים, אני יכולה לראות את הכפתור העליון חותך בבטנה.

הגבר נעמד כשהוא רואה אותי. איש מבוגר. איש זקן. הוא פושט את זרועותיו. ג'ני! הוא אומר, ומבלי להמתין זרועותיו נכרכות סביבי. הוא מריח טוב. חולצתו המשובצת רכה על לחיי, אבל זקנו מעקצץ. שערו לבן כשלג וקרחת בקודקודו. זקנו אפור, לא לבן. הוא נראה מלוכלך לעומת שערו, משווה לו מראה מפוקפק משהו.

את לא שמחה לראות את החבר הוותיק שלך, פיטר? שואלת הבלונדינית.

אה כן, אני אומרת ומחייכת. פיטר. מה שלומך? אני מפיחה בקולי חמימות. אני אפילו מכריחה את עצמי לאחוז בידו. צריך להיות נכלוליים. לשחק את המשחק.

לא רע, הוא אומר. נהנה מהשמש. כמו שאת יודעת, אף פעם לא אהבתי את החורפים בשיקגו. אף שנראה שהחורף הנוכחי סוף־סוף נגמר. הנה, שבי, שבי. כאן. הוא גורר כיסא בז', ואני צונחת אל רכותו. הוא שוב אוחז בידי. עבר הרבה יותר מדי זמן, ג'ן.

כמה זמן עבר? שואלת הבלונדינית. היא אינה מחכה לתשובה. בטח לא הפסקת להתעטש! היא אומרת. פיטר לא עשה שום דבר חוץ מלדבר עלייך!

היא מחייכת. הוא מחייך. אני מחייכת.

כן, באמת, אני אומרת, התעטשתי בלי סוף.

שתיקה משתררת, מביכה למדי. ואז האיש שוב מדבר, בפחות לבביות ויותר עדינות.

את לא באמת זוכרת אותי, נכון? הוא שואל. אבל בעיניו לא ניכר המבט המשדל, הפגוע, שיש בדרך כלל לאנשים כשהם שואלים אותי את זה. המבט הזה שמתחנן שאשקר, שאפיג את חששם.

הוא מיד מוצא חן בעיני יותר. לא, אני אומרת, אפילו לא טיפה.

הגעתי העירה כדי לסגור עניינים, הוא אומר. הייתי כאן בַּלוויה, אבל כולם חשבו שמוטב שלא אטריד אותך. לצערי, הדברים מסובכים קצת. אמנדה לא עידכנה את הצוואה שלה אחרי הגירושים. הבית צריך לעבור הליך של אישור צוואה. יעברו חודשים עד שיסתיים, עד שיימצא שאר הבשר שיירש את הבית. זה למעשה היה הנכס היחיד שלה. אבל אפילו בשוק הזה, מדובר בסכום לא מבוטל. לעת עתה ידי קשורות.

איזה גירושים? שאלתי. איזו לוויה?

הוא משתתק. טוב, אני פשוט אזכור בשביל שנינו, הוא אומר בחיוך. אחר כך הוא מתפכח. אני מבין שנקלעת לתסבוכת קטנה, הוא אומר. רציתי שתדעי שאני מאמין בך. בלי הסתייגויות. את קרוב לוודאי לא יודעת על מה אני מדבר. את בטח לא תזכרי את זה. אבל למען הסיכוי שכמה מזה בכל זאת תזכרי, רציתי לומר את זה.

הבלונדינית מתכוננת לקום מהשולחן.

לא, לא. את לא צריכה ללכת, הוא אומר. זאת לא שיחה פרטית. זה רק משהו שרציתי לשים על השולחן. למען עצמי, בעיקר, כפי שמתברר. אחרת הייתי מעדיף לדבר על דברים נעימים, הוא אומר. אולי זה יצית בך משהו.

אני אהיה המזכירה, אומרת הבלונדינית. אני אכתוב הכול. ככה היא תוכל לעבור על זה כשמצבה ישתפר. אולי ככה היא תבין את זה יותר טוב. היא יוצאת מהחדר, חוזרת עם מחברת גדולה בכריכת עור, פותחת אותה בעמוד ריק, לוקחת לידה עט. היא כותבת משהו בראש העמוד, עוצרת ומביטה בגבר בציפייה.

איפה להתחיל? שואל האיש. היֹה היו. כן, זאת הדרך לעשות את זה. אירוע מכונן מיתוסים. גדוש ארכיטיפים.

אני סקרנית. קדימה, אני אומרת.

היֹה היו שישה אנשים. ארבעה מבוגרים ושני ילדים. שני זוגות נשואים. זוג אחד, מבוגר יותר בעשור בערך, חשוך ילדים. לזוג הצעיר יותר היו ילדה וילד. הילדה היתה קטנה מאוד, אולי בת שנתיים. הילד בן שבע. למרות פער השנים, שני הזוגות חברים קרובים. הוא משתתק וחושב. מה אספר לך עליהם? לא תיאורים כלליים. אספר על אירוע מסוים אחד. והוא ממשיך.

יום אחד הם מחליטים לנסוע לחוף. הם אורזים כריכי בשר, ביצים קשות, תפוחים, אגסים ובקבוקי יין לא מעטים.

הם מחליטים לנסוע אל מחוץ לעיר. הרחק צפונה. לפארק על גדת אגם עם דיונות חול גדולות שעל פי רוב שוממות בימי ראשון יפים של קיץ כמו זה.

יש לכך סיבה, כמובן. תחנת כוח גרעינית גדולה מזדקרת מאחורי דיונות החול, מטילה את שפכיה אל המים הרדודים. כל מי שלבבו רך סבור שהיא מעיבה על הנוף. אבל המבוגרים שבשתי משפחות אלה בהחלט אינם כאלה. הם צוחקים על החמימות היחסית של מי האגם, על דגים שעברו מוטציה ועל ציפורי חוף גדולות יתר על המידה.

בת השנתיים, אחרי שהופשטה מכל בגדיה פרט לחיתול, נלקחת אל שפת האגם על ידי אמה כדי להרטיב את כפות רגליה. הילד לוקח את האת והדלי ומתחיל לחפור בורות מקריים בחול. האישה המבוגרת יותר ושני הגברים מתיישבים על כיסאות חוף ומדברים. הכול שלֵו. יום שגרתי על שפת האגם. כשהם נתקפים רעב, הם מחלקים את המזון, אוכלים כמה נגיסות חוליות, שוטפים אותן ביין אדום. אחר צהריים אידילי על החוף בקרב חברים טובים. הכול מושלם. מושלם יותר משישוב להיות אי־פעם. הוא משתתק, ונראה כחולם בהקיץ.

הבלונדינית כותבת בשצף קצף. איזו מתנה נפלאה, הסיפור הזה, היא אומרת. ג'ניפר תיהנה לקרוא אותו אחר כך. אבל הבזק זיכרון ניצת בי. יותר מהבזק, סרט בשלל צבעים. הוא עולה בפרצים של תמונות. מעורר את החושים כולם. אני מדברת במהירות לפני שיתפוגג.

כן. כריכי הבשר החוליים שנגרסים בין השיניים. היין החמצמץ. תחנת הכוח מזדקרת מעלינו. המבוגרים אולי שותים קצת יותר מדי. קולות עולים. הצחוק מתגלגל בקלות רבה יותר. הגבר המבוגר יותר מתנזר: הוא הנהג, אבל הוא ממשיך למזוג. יתר השלושה שותים ועוברים את נקודת ההנאה. עוברים את נקודת הכנוּת. אל מקום ראשוני יותר.

נכון, אומר האיש. הוא פותח את פיו כמו כדי לומר משהו נוסף, אבל אני ממשיכה, מתחקה אחרי הסרט בראשי. אני יכולה לחוש את להט שמש הצהריים של אותו יום על זרועותי החשופות. את החול כנגד ירכַי. לשמוע את קריאות הציפורים המוטנטיות.

האישה המבוגרת יותר מתחילה בזה. היא שואלת את הגבר הצעיר אם הבחין בשינוי כלשהו באשתו.

מאיזו בחינה? שואל הגבר הצעיר יותר.

השיער שלה. הבגדים. זוהר כללי.

אני לא יכול לומר שהבחנתי. היא תמיד נראית נהדר. והוא שולח לאשתו חיוך חמים ומסמן למבוגר למלא את כוס היין שלה.

האישה הצעירה יותר מופתעת. משהו שלא צפתה מתרחש.

לא עלה בדעתך, למשל, שאולי יש לה סיבה לחגוג? שואלת האישה המבוגרת. שקרה משהו שלתפיסתה הוא חיובי? אולי לא חדשות שכל אישה היתה מברכת עליהן. אבל היא לא אישה רגילה.

הגבר הצעיר לא מחמיץ אף פרט. הוא עורך דין שהולך וצובר לעצמו מוניטין. כך הוא בבית המשפט, בחדר הישיבות. אין כדור מסובב שהוא לא יכול לתפוס, ואיש אינו יכול להפתיעו עם גילוי חדש לכאורה שלא למד לפרטי פרטים מבעוד מועד.

אשתי לא טיפשה, הוא אומר.

אבל אתה אולי כן, אומרת המבוגרת. היא לוגמת מהיין שלה אבל לא מתיקה את עיניה ממנו.

אני לא מבין.

כוח הוא עניין מוזר.

אכן. אבל איך זה קשור לשיחה הזאת?

אומרים שידע הוא כוח, אומרת המבוגרת.

ושבּורוּת היא ברכה, אומר הגבר הצעיר בלגלוג.

זאת אומרת שאתה רוצה לסיים את השיחה הזאת?

הצעיר שוקל בדעתו. לא, הוא אומר. מעניין אותי לדעת לאן את חותרת.

האישה הצעירה מדברת: גם אותי, למעשה.

הגבר המבוגר יותר הוא היחיד שלא מבין על מה הם מדברים. יתר השלושה מתייצבים זה מול זה. הילדים רבים על צעצועים.

הגבר הצעיר הוא הראשון להפר את השתיקה. אז היא יודעת. לא ממש הקפדתי על חשאיות. אם היא היתה שואלת הייתי מספר לה. זה לא משנה. שום דבר לא יכול להרוס את מה שיש בינינו.

האישה הצעירה נושמת לרווחה. התשובה שלו מרגיעה אותה, והמתח מתפוגג מכתפיה. היא מושכת בהן באדישות. לא היה שום דבר שרציתי לשאול. שום דבר ששווה את הטרחה שבלשאול. ערכתי כמה בדיקות משלי. גיליתי מה שרציתי לדעת, רומן חסר משמעות שיבוא אל קצו במהרה. וזהו זה.

הגבר הצעיר מחייך, חיוך משונה, כמעט מלא גאווה. כן, חיי הנישואים שלנו לא שבריריים כל כך.

בהחלט לא.

אה, אומרת המבוגרת. אבל אני לא מדברת על הטריוויאלי. לא, בהחלט לא. סקס זה בנאלי. לא על סקס רציתי לדבר. רציתי לדבר על הדבר שמחזיק משפחות או קורע אותן לגזרים. משהו שמתעלה בעוצמתו על סקס או אפילו על אהבה. כסף.

הצעירה מתקשחת שוב, תווי פניה הופכים נוקשים. אל תעשי את זה, היא אומרת.

המבוגרת פונה אל הגבר הצעיר. אתה נועל את דלת המשרד. אתה נועל את מגירת המכתבה בתוך חדר נעול. אתה לא משתף את אשתך. למה זה?

הילדים, כמובן. יש שם מסמכים חשובים. אני לא יכול להרשות שהם יקשקשו באדום על ראיות למזכרים חסויים.

בגלל הילדים?

כי כך יש לנהוג כשמוציאים מסמכים רגישים מהמשרד.

אבל מה יימצא שם אם מישהו יצליח לעקוף את הדלתות והמגירות הנעולות? שואלת האישה המבוגרת. מה אם מישהו מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת איפה תחביא את המפתחות?

הוא לא ימצא שום דבר שיעניין מישהו שאינו מתמחה במימון חברות, אומר הצעיר.

המבוגרת זוקפת את גבתה הימנית. המחווה נראית כמו משהו שתירגלה, אמצעי דרמטי שנועד לשלוט באחרים.

האישה הצעירה קוטעת אותם. זה לא לגמרי נכון. נראה שהנימה המבטלת של הגבר הצעיר מרגיזה אותה.

הצעיר יותר מישיר אליה מבט. אז מה?

אז, אומרת הצעירה יותר וחוזרת, ידע הוא כוח.

נראה שוויתרת על מעט מהכוח הזה. לטובת החברה הטובה שלך כאן. למה שתעשי דבר כזה לעזאזל? קור רוחו מתחיל להיסדק.

נראה שאתה צודק, אומרת הצעירה מבלי להביט באישה האחרת. בטיפשותי, מתברר.

אז? שואל הגבר הצעיר את האישה הצעירה. אז מה? מה את מתכוונת לעשות? להסגיר אותי? זה לא ישרת את האינטרסים שלך.

בלי ספק, אומרת הצעירה. התלבטתי לא מעט אבל החלטתי לא לערער את הסטטוס קוו. לא להתעמת איתך. הגילוי הזה היה רק חפץ נדיר ששלפתי מהכיס שלי והבטתי בו מדי פעם. כמו שאומרת חברתי היקרה כאן, זה היה עניין של כוח. זה שימח אותי.

עשיתי את זה למען שנינו, לא רק למעני, אומר האיש. הוא לוגם מהיין שלו. הוא שולח את ידו ולוקח את הבקבוק מהמבוגר ממנו, שבאמת ובתמים נראה מבולבל, ומוזג לעצמו כוס מלאה נוספת. מה שלקחתי לא יחסר. וידאתי את זה. לא פגעתי באיש, לא שדדתי ילדים ויתומים. רק למוסדות יש סטנדרטים. סכומים קטנים שגרפתי עם הזמן. הם הצטברו. אבל שום נזק לא נגרם לאף אחד. זה לעולם לא יתגלה. וזה בשבילך ולא רק בשבילי.

אני מאמינה לך, אומרת האישה הצעירה. אני מאמינה שכך אתה אומר לעצמך ומתכוון לזה בכנות.

ובשביל הילדים.

גם לזה אני מאמינה, אומרת הצעירה. היא נפנית אל הילדה הקטנה, מסלקת חול ממצחה, מחליקה את שערה. הילד עדיין שקוע באת ובדלי שלו. הוא חופר מנהרה לסין. הדיון נגמר ככל שזה נוגע לה. היא מוכנה להמשיך הלאה. אבל המבוגרת אינה מסכימה לכך. היא נעמדת.

אבל זה לא רק בין שניכם. זה עניין של מוסר. ה... פעילות הזאת, חייבת להיפסק. כאן ועכשיו. די לשחק עם הספרים. די לפשע נטול הקורבנות הזה.

איש אינו מטיל ספק בכך שמדובר בפקודה חד־משמעית. ואיש אינו מטיל ספק בכך שההשלכות של אי־ציות לפקודה יהיו חמורות.

אני עוצרת את הסרט, חוזרת מנטלית לעולם. אני שואלת את הזקן, למה אמנדה עשתה את זה? מה היה המניע שלה?

נראה שפיטר נכנע לתפנית שחלה בשיחה. מי יודע? הוא אומר. אף פעם לא היה אפשר לדעת עם אמנדה. נקמה? שובבות? אולי היא חשבה שהיא עושה את הדבר הנכון: מונעת פשע רציני. או חוסכת לחברים שלה את ההשפלה שבמעצר, שבמאסר. אבל לא סיימת את הסיפור.

אני כבר לא זקוקה לסרט שידריך אותי. היתר נוצר מעצמו בראשי.

בחזרה אל החוף, אני אומרת. האיש המבוגר מוטרד. עולמו הזדעזע.

תתנצלי! הוא אומר לאשתו. תתנצלי על ההתנהגות המבישה שלך. לא אכפת לי כמה את שיכורה, את לא הורסת חיים רק בשביל השעשוע.

אבל הצעירה יותר קוטעת אותו ופונה אל המבוגרת ישירות. אין צורך בהתנצלויות כי התנצלויות לא יתקבלו. שום דבר לא יתקבל. את בגדת באמון שלי.

את רואה? אומרת המבוגרת. אמון בכל זאת חשוב. בגידה היא מעשה חמור.

האישה הצעירה שוקלת את הדברים. בסדר גמור, היא אומרת. היא מרימה ביצה קשה. אבל לפני שבע מאות שנה הייתי נוקטת אמצעים חריפים יותר.

ומה הם היו? שואלת המבוגרת. היא משועשעת.

הייתי קוברת את העניין תחת ירח חרמש בחצר שלך, כפי שעשו נשים בימי הביניים לאויבים שלהן.

ו...?

היית מתחילה להירקב. הצעירה משתתקת לרגע. את, כמובן, כבר רקובה בשכלך וברוחך, היא אומרת. שני הגברים, המבוגר והצעיר, מזדקפים ונדרכים. הדברים חמורים. מילים כאלה אי־אפשר לקחת בחזרה.

אבל אני מדברת על הגוף. זה היה מתחיל מבפנים. מהלב. אחר כך יתר האיברים. היית מתחילה להסריח. הריקבון היה מגיע לאפידרמיס החיצוני שלך. הוא היה מתחיל להתפרק. ואוכלי הנבלות היו מטפלים ביתר. העיניים שלך, איברי המין שלך. האיברים הקיצוניים — האוזניים, אצבעות הרגליים, אצבעות הידיים.

האישה המבוגרת צוחקת לשמע הדברים. נראה שהיא נהנית. אני תמיד שוכחת שלמדת היסטוריה של ימי הביניים לפני בית הספר לרפואה. איזה שילוב רב עוצמה!

זאת לא אנקדוטה, אומרת הצעירה. זאת אזהרה. מוטב לך לשים לב אליה. והיא מתחילה לארוז את כלי הפיקניק, כאילו זה עתה הגיעה לסיומה שיחה הגיונית בין אנשים הגיוניים.

מגדלנה כבר אינה כותבת. המחברת והעט מונחים בחיקה.

מה עם הגברים? והילדים? מה הם עשו בזמן שנאמרו הדברים האלה? היא שואלת.

הם הקהל. הקהל ההכרחי. כי הנשים האלה אינן אלא דרמטיסטיות מיומנות.

אבל הילדים!

כן, הילדים. בדיוק.

אבל מה קרה אחר כך? היא שואלת.

כלום. ממש שום דבר. השפעות היין פגו, הם נסעו הביתה יחד במכונית אחת, מצטופפים מרפק אל מרפק. הילדה היתה צעירה מכדי להפנים את הדברים. הילד שמר את מחשבותיו לעצמו. שום השפעות שליליות.

הם הגיעו הביתה, פרקו את המכונית. הנשים התנשקו, נשקו זו לבעלה של זו. הבעלים לחצו ידיים. הם נכנסו איש־איש לביתו. והמשיכו בחייהם כאילו כלום לא קרה.

אז הנישואים שלך לא באו אל קצם, אומרת מגדלנה. לא בנימת שאלה.

פיטר מדבר.

הם אולי סבלו תנודה קלה. אבל איש לא עזב את הבית. איש לא הגיש מסמכים. הזוג הצעיר יותר הוסיף להפגין אחווה וכבוד כתמיד. אם זאת היתה הצגה, הם שיחקו נפלא. איש לא הבחין בסדקים.

ומה קרה לכסף? אני מבינה שה...גנֵבה... או מה שזה לא יהיה, פסקה, אומרת מגדלנה.

כן. לא פרץ סקנדל, ולא היה משפט, ולא כלא. אבל הזוג הפסיק לצאת לטיולים יקרים, לקנות ריהוט, שטיחים, חפצי אמנות יקרים. ולמרות זאת הם המשיכו לחיות חיים מאושרים למראה.

ומה בנוגע לשתי הנשים? שואלת מגדלנה.

שום דבר לא השתנה. כאילו היום הזה מעולם לא קרה. כאילו הזיכרון המשותף נמחק. הפרעה פסיכוטית משותפת לארבעה אנשים נמוגה.

המזוקן מדבר. ואת זוכרת, הוא אומר לי. מכל הדברים, דווקא הסיפור הזה שורד. הוא נאנח בכבדות. מוטב שהשיחה הזאת לא היתה מתקיימת, הוא אומר.

הוא קם ללכת, ומשהו בדרך שבה נעמד, ההישענות על רגלו הימנית, הדליקו ניצוץ. אתה פיטר, אני אומרת.

הוא שב ומתיישב. נכון מאוד, הוא אומר. נכון מאוד. הוא מחייך. זה חיוך מקסים.

פיטר! ידידי היקר כל כך! אני רוכנת ומחבקת אותו. לא, מאמצת אל לבי. אני מתקשה להרפות.

עברו שנים! אני אומרת. למה לא באת לבקר עד היום?

למעשה עברו רק שמונה־עשר חודשים מאז שעזבתי. אבל זה נראה כמו זמן רב. לא היו לי הרבה סיבות לחזור. לא עד... האירועים האחרונים.

אתה מתכוון לרצח של אמנדה?

הוא פולט צחוק קצר. כן, זה.

איך אתה מחזיק מעמד?

לא משהו. תודה על השאלה. זה משעשע — טוב, לא משעשע, אבל תמים — מצדם של אנשים לחשוב שרק בגלל שהתגרשת, כל קשר אנושי נותק.

אני יודעת. ראיתי את זה כל הזמן בבית החולים. הסצנות המרגשות ביותר בחדר ההתאוששות היו של הזוגות הגרושים.

מגדלנה נוגעת בזרועי. אני מתכווצת ונסוגה. הגיע הזמן להתלבש, היא אומרת.

אני מרכינה מבט ומגלה שאני עדיין בכתונת הלילה שלי. אני מסמיקה. כמובן, אני אומרת. מיד ארד.

אבל משהו קורה. בראש המדרגות אני מאבדת את חוש ההתמצאות. רעיון קינן בירכתי מוחי. כוונה כלשהי. וכעת הם נעלמו. רק מסדרון אפלולי שהאור היחיד שמאיר אותו חודר בעד הדלתות הפתוחות.

בעדן אני רואה מיטות מוצעות היטב, שמש שוטפת מבעד לחלונות. אני חשה בווריד פועם בצווארי. אני מתקשה לנשום. אני שולחת את זרועותי לפנים, נוגעת בקיר, יוצרת מגע עם לוחית פלסטיק מלבנית. אני יודעת מה זה. מתג האור. אני מדליקה אותו. קירות בכחול כהה. תצלומים של אנשים מחייכים. איך כל כך הרבה אנשים יכולים להיות שמחים כל כך כל הזמן?

אני מכבה את האור, וצללים יורדים על הכול. מעלה, אור, מטה, ייאוש. מעלה־מטה. הנקישה המוכרת המספקת. אני יודעת מה זה. אני יודעת מה זה עושה. גופי שוב נעשה נינוח, נשימתי שבה לסדרה. אני מוסיפה לעשות כך עד שהבלונדינית באה ולוקחת אותי משם.

***

 

יש דברים שלא שוכחים. אני נשמעת לעצת ידידי הנוירולוג קרל וסורקת את הזיכרון שלי. רק תראי מה יצוץ, הוא אומר. תראי לאן זה יוביל אותך. תפעילי את הנוירונים האלה.

דברים מפתיעים. לא מה שציפיתי. לא חתונות, לא לוויות. לא לידות, לא מיתות. רגעים קטנים. החתול שלי, בינקי, על צמרת עץ כשהייתי בת חמש. זוג תחתונים שלי עפים ברוח מחבל הכביסה אל החצר השכנה של בילי פּלֶנֶר כשהייתי בכיתה ז' — תקרית שהוא אף פעם לא נתן לי לשכוח. שטר של חמישה דולרים שמצאתי על רצפת זירת ההחלקה והתחושה שאני עשירה. אני ופיונה מתגלגלות בעשב בלינקולן פארק כשהיתה בת תשע.

היום שאחרי יום הולדתי החמישים, אחרי מסיבה שג'יימס ערך לכבודי. תוהה אם הדברים נהרסו אחת ולתמיד הפעם.

זה היה ערב מאושר. אנשים הצטופפו בסלון, זלגו אל המטבח, מקצתם ישבו על המדרגות. שתינו את היין המצוין שג'יימס בחר. העמיתים שלי מבית החולים. קרל היקר והעוזרת שלי, שרה, וכמובן, צוות המחלקה האורתופדית: מיץ' וג'ון. גם המחלקה הקרדיו־וסקולרית הפגינה נוכחות מרשימה, והפסיכיאטרית. והמשפחה שלי. מארק, בן חמש־עשרה, נראה נאה מתמיד, כורך את זרועו סביב כתפי ומשאיר אותה שם בזמן שהוא מוביל אותי אל השולחן העמוס בקבוקים ומיני מעדנים נהדרים. מחבק אותי לפני שהוא מוזג לי כוס יין. כמו חברים טובים. פיונה מתרוצצת בין החוגגים, מגיחה מדי פעם כדי לגעת בזרועי. וג'יימס. היה מרגש לדעת שהוא בחדר. מפעם לפעם נפגשנו בין האנשים. בכל פעם הוא נשק בחטף על שפתי נשיקה לוהטת. כאילו הוא מתכוון לזה. אושר.

אבל אחר כך באה הנפילה, הצלילה אל הגיהינום. חיפשתי את ג'יימס, הוא נעלם. תרתי את המטבח, את הסלון, את חדר האוכל, אפילו נקשתי על דלת השירותים. ג'יימס לא היה שם.

לפתע נתקפתי תחושה שהחדר הומה מדי, חם מדי. פתחתי את הדלת הקדמית ונמלטתי אל מדרגות הכניסה לחוש את האוויר הקריר של חודש מאי. אבל אז שמעתי קולות חדים. פיטר ואמנדה. שקועים כל כך זה בזה שלא הבחינו בי.

עברת את הגבול, אמר פיטר. הוא דיבר בקול נמוך אבל ניכר שהוא רותח מכעס.

אבל לא עשיתי שום דבר... קולה של אמנדה היה קריר ומרוסן.

שום דבר? את אף פעם לא עושה שום דבר. אף פעם. ועכשיו, שקר. נוסף על האכזריות הזאת. כמו שאמרתי, עברת את הגבול.

הירח היה בהיר מספיק שאוכל לראות את פניהם. משניהם זרחה צדקנות. קרב בין שני מלאכי נקמה.

הגיע הזמן שג'יימס יֵדע, שיבין שבמשפחה הקטנה שלו יש כמה חריגות, כמה... תקדימים לא שגרתיים. שיש לו ביצה זרה בקן. שבעצם אשתו בגדה באמונו. שהוא לא היחיד שסטה מהדרך. הוא החזיק ביד של פיונה. הוא התלוצץ שבטח החליפו אותה בבית החולים, שהיא כל כך שונה ממנו. זאת היתה ההזדמנות המושלמת, זאת שחיכיתי לה. הזדמנות שאסור להחמיץ. האמת חייבת לצאת לאור.

ואַת מה? שליחת האמת?

לא אמרתי דבר. רק הסתכלתי. רק נעצתי מבט. זה כל מה שג'יימס היה צריך. הוא כבר כמעט הבין את זה בעצמו. איך אפשר שלא?

אז כן שיקרת כשאמרת שלא עשית שום דבר.

פיטר התקשה לשלוט בקולו והתנשם בכבדות. מעולם לא ראיתי אותו כך. בדרך כלל היה קשה להכעיס את הענק הנרדם הזה.

אני אף פעם לא משקרת. לא אמרתי מילה, אחרי הכול. אף לא מילה אחת. אז לא. אני אף פעם לא משקרת.

אלא בנסיבות קיצוניות, זה נכון.

מה אתה מנסה לומר?

שכשזה חשוב לך מספיק, כשאת צריכה להגן על עצמך מפני השלכות בלתי נסבלות, אז גם את כמונו בני התמותה.

תזכיר לי פעם אחת ששיקרתי. רק אחת. חוץ מאשר לכאורה במקרה הזה.

אני צריך לחזור חמישים שנה לאחור. אבל זה קרה ויש לי זיכרון ארוך. פיטר היה רגוע יותר עכשיו, בשליטה. דיבורו היה מחושב. המבחן בפילוסופיה ב־1966, הוא אמר.

דממה. אמנדה לא זעה. לא שמעתי דבר פרט למכוניות החולפות ברחוב פוּלֶרטון.

איך גילית את זה?

הייתי עוזר המחקר של פרופסור גרֶנדוֹל. חיכיתי מחוץ למשרד שלו. הדלת היתה פתוחה למחצה. ואת הכחשת הכול. שרימית, שהעתקת ממישהו אחר. שיקרת במקרה הזה.

מובן ששיקרתי. זה היה הכרחי.

ואחרי שהלכת, פרופסור גרנדול יצא, ראה אותי, ניענע בראשו ואמר, איזו אישה. איזו אכזריות. היא תגיע רחוק.

ואתה אמרת?

תיזהר. אתה מדבר על אשתי לעתיד.

אז כשניגשת אלי בחצר באותה שנה?

כבר החלטתי.

השתררה שתיקה. אמנדה נסוגה צעד לאחור, הניחה את ידה על השער בגינה הקדמית וכרכה את אצבעותיה סביב אחד מחודי הברזל.

אתה בהחלט יודע איך לנצח בוויכוח.

זאת לא היתה המטרה שלי.

הפיטר שאני מכירה החל להופיע שוב. המתח עזב את כתפיו, והוא הביא את ידו אל ראשו וליטף את שערו — מחוות פיוס שהשתמש בה תכופות עם אמנדה.

לא, זאת אף פעם לא המטרה שלך. ראיתי את אצבעותיה מרפות לאיטן מהשער. גם היא נגעה בראשה בידה, אבל כאילו הוא כואב.

אז למה עשית את זה, שאל פיטר. גרמת לכך שיהיה מודע לאבהותו ה...מעורפלת לפיונה. לפעם היחידה שג'ניפר סטתה מהדרך, למה שכולם יודעים כבר תשע שנים. כמו שאמרתי, את אף פעם לא תשקרי אלא בנסיבות קיצוניות. אז מה קורה?

ושוב, דממה פרט לקולות המכוניות.

פיטר דיבר לאט יותר עכשיו וניסה לפענח את העניין.

המסיבה. זה משהו שקשור למסיבה. אבל מה? אנחנו חוגגים — זה דבר משמח. ומכבדים את החברה הכי טובה שלך. עזרת לג'יימס לארגן את המסיבה. והכול התנהל נפלא. רק לעתים רחוקות ראיתי את ג'ניפר מאושרת כל כך. קשה מאוד לרַצות אותה. אבל את הצלחת. בטח ראית את זה. את גילויי החיבה הפומביים בין ג'ניפר וג'יימס. את מארק גאה כל כך באמו, נס של ממש לילד בגילו. את פיונה יוצאת לגיחות אמיצות בין האורחים לפני שרצה חזרה לחפש מפלט אצל ג'ניפר או ג'יימס. אז מה?

אמנדה היתה מאובנת. היא לא התכוונה לעזור לו.

פיטר חדל ללטף את שערו, ידו נחה על עורפו. היא הרים את ידו האחרת והושיטה אל אמנדה. לרגע היתה מושטת ומתוחה קדימה, אבל ברגע האחרון קפץ אותה לאגרוף רפוי.

זהו זה, נכון? יותר מדי אושר. את מקנאה. חברה לימי סגריר.

בנקודה זו פניתי חרש ונכנסתי פנימה אל החמימות ואל האור. ג'יימס לא נראה בשום מקום. חייכתי והינהנתי עד ששרירי פני וצווארי כאבו והאורח האחרון עזב. השכבתי את פיונה לישון ונישקתי את מארק נשיקת לילה טוב. אחר כך שכבתי ערנית במיטתי עד הבוקר.

למחרת היום סירב ג'יימס ללכת לפארק עם פיונה ואיתי. הוא לקח את מארק לגן החיות. הוא שלל את הרעיון של ארוחת ערב משפחתית, והוא ומארק הלכו למקדונלד'ס. במשך כל החודש שלאחר מכן הוא בלע את לשונו בכל פעם שפניתי אליו. הפנה לי את גבו במיטה. הפנה את לחיו כשפיונה ניסתה לנשק לו נשיקת לילה טוב.

וכעבור חודש בערך חלפה הסערה. כפי שקרה תמיד ביני ובין ג'יימס. אתה מגלה, אתה מתאבל, אתה סולח, או לפחות משלים. זאת הסיבה שהחזקנו מעמד. זאת הסיבה ששרדנו. הסוד לחיי נישואים מאושרים: לא כנות, לא סלחנות, אלא השלמה שפירושה לכבד את זכותו של האחר לטעות. או מוטב, את זכותו לבחור. על בחירות אי־אפשר להצטער, כיוון שהן היו הבחירות הנכונות. אז מעולם לא התנצלתי. וכך גווע העניין בינינו, אבל איתו משהו נוסף. לא מספיק כדי לכרות את אילן נישואינו, אבל ענף נפל ולא שב לצמוח.

מארק ופיונה הרגישו, כמובן. וכמו אצל ילדים, רגשותיהם באו לידי ביטוי בהתנהגותם. מארק נהג בג'יימס בזעף ובחוצפה. בי הוא נהג בניכור. אבל פיונה — לה היה קשה מכול. היא היתה יושבת על הספה ביני ובין ג'יימס כשצפינו בסרט, מניחה את ידיה, אחת על זרועי ואחת על זרועו של ג'יימס, כאילו יש ביכולתה לשמש מתווכת. של מה? עדיין היתה חיבה. הנאה זה מחברתו של זה, גם אם נעכרה מעט. אבל כבוד — כן, זאת היתה הבעיה. כעת כשהיה מדבר איתי ניכרה בקולו נימה שונה במקצת, היתה איזו קשיחות בחיבוקיו. במיטה היה עיקש ואגרסיבי. בעיני זה לא היה רע בהכרח. אבל פיונה התקשתה מאוד לקבל את השינוי שחל בביתנו. היא היטלטלה בפראות בין ניסיונות פיוס להתקפי זעם. כשהיתה טובה, היא היתה מאוד־מאוד טובה. עד להתפרצויות הזעם. ובגיל צעיר מכדי לתלות את האשמה בהורמונים של ההתבגרות. אף שככל שקרבה לבגרות מינית, גברה עוצמתן. היא בילתה זמן רב עם אמנדה. כשלא מצאתי אותה בסלון או בחדר השינה, הייתי הולכת לביתה שבמרחק שלוש דלתות כדי להחזיר אותה. אמנדה היתה עומדת בפתח ומנופפת בידה, נפנוף שהיה הזמנה ופרידה כאחד. פיונה התנהגה כזרה עיקשת וסרבנית. וכעבור כמה שעות מאחורי דלתה הסגורה היתה מופיעה פיונה האחרת, מציעה לשטוף את הכלים, לעזור למארק בשיעורים במתמטיקה.

אלה היו שנים קשות, מוזרות. לקחתי על עצמי משמרות נוספות, קיבלתי מטופלים חדשים שלא היה לי זמן עבורם. פירסמתי מאמרים. התחלתי להתנדב במרפאת החינם. העסקתי את מוחי ואת גופי, אבל מבחינה רגשית שקעתי בייאוש. ומי שהבחינה בכך היתה אמנדה, כמובן, ואט־אט היא סייעה לי להשתקם. היא היתה הן המקור והן המזור לכאבי.

***

 

אני פותחת את הדלת, והנה הם. שני ילדי. הבן והבת. מבוגרים יותר, נראים תשושים יותר מדאגה, במיוחד הבן. אני מצמידה את שניהם אלי, זרוע אחת סביב כל אחד מהם, לחיי נחה־לא־נחה על כתפה של בתי.

למה צילצלתם בפעמון? אני שואלת. זה הבית שלכם! אתם תמיד מוזמנים. אתם יודעים את זה!

שניהם מחייכים בתיאום. דומה שהמחווה מתוזמרת כמעט. נראה שרווח להם. אה, לא רצינו להתגנב פנימה ולהבהיל אותך! אומר בני, בני הנאה כל כך. אפילו עוד לפני שהתחלף קולו, החלו הבנות להתקשר.

היכנסו! אני אומרת. חברה שלי ואני בדיוק הכנו עוגיות. הבלונדינית קרבה מאחורי. היא מחייכת לגבר ולאישה הצעירים.

אנחנו מתיישבים סביב שולחן המטבח. הבלונדינית מציעה קפה, תה, עוגיות. שניהם מסרבים, אף שהבן ניאות לכוס מים. הבלונדינית מתיישבת גם היא. אני חשה שיש כוונות נסתרות.

מה שלומך? שואל הבן.

לא רע, אני אומרת.

הבן מביט לעבר הבלונדינית. היא מנענעת בראשה קלות.

את בטוחה? את נראית קצת... נרגשת. מותשת אפילו.

את זה אומרת הבת, בתי. הנחש מלופף ברכות רבה כל כך סביב עצמותיה העדינות. למרבה הפלא, בזה היא דומה לג'יימס. גבוה ככל שהוא, הוא צנום משום מה. תמיד רזה מדי בחמישה קילוגרמים. הוא, כמובן, אינו חושב כך. תמיד רץ, תמיד שוחה, תמיד בתנועה. בימים שבהם הוא לא יכול לצאת בגלל גשם או שלג או קור כבדים, הוא רץ מעלה־מטה במדרגות במשך שעה ברציפות.

אני מהרהרת בשאלה שלה. אני שוקלת את האפשרויות. ומחליטה.

את השיחה הזאת נצטרך לנהל במוקדם או במאוחר, אני אומרת. דחיתי אותה. אבל מאחר ששניכם כאן, מוטב עכשיו.

הבת מהנהנת. הבן מביט בי. הבלונדינית נועצת את מבטה בשולחן.

אבא שלכם לא יודע. עדיין לא. אז אני מבקשת שלא תספרו לו.

בסדר גמור, אומר הבן. מילה שלנו. הוא מחייך במרירות כשהוא אומר זאת.

זה התחיל לפני זמן מה. חודשים אחדים. שמתי לב שאני שוכחת דברים. דברים קטנים, כמו איפה שמתי את המפתחות שלי או את הארנק שלי או קופסה של פסטה שהוצאתי מהמזווה. אחר כך הפערים האלה. רגע אחד אני במשרד שלי, וברגע הבא במחלקת הקפואים בסופרמרקט, ואין לי מושג איך הגעתי לשם. אחר כך מילים התחילו לחמוק ממני. הייתי באמצע ניתוח ושכחתי את המילה מלחציים. נזכרתי בה מאוחר יותר, בדרך הביתה. אבל באותו רגע נאלצתי לומר, תנו לי את הכלי המבריק הזה שלוחץ ותופס. ראיתי את המתמחים שלי מחליפים מבטים. משפיל.

הבן והבת לא נראים המומים. זה טוב. החלק הקשה עוד לפני.

אני אפילו אתוודה, אני אומרת. אני לא יודעת מה שמכם. הילדים שלי. הפנים שלכם מוכרים לי היטב — ועל כך אני אסירת תודה. אחרים מתערפלים עד שאיני יכולה לזהות אותם. חדרים נסגרים ללא דלתות, בלי שום דרך פנימה או החוצה. וחדרי שירותים הפכו חמקמקים להחריד.

אני פיונה, אומרת הבת. וזה הבן שלך, מארק.

תודה. כמובן. פיונה ומארק. ובכן, בקצרה, הלכתי לרופא — לקרל צ'ן. אתם מכירים את קרל, כמובן. הוא שאל אותי כמה שאלות, שלח אותי למומחה באוניברסיטת שיקגו. יש להם שם מרפאה מיוחדת. הם קוראים לה, בלי שמץ של אירוניה, יחידת הזיכרון.

הם ערכו כמה בדיקות. אולי אתם יודעים, אבל אין דרך חד־משמעית לאבחן אלצהיימר. זה בעיקר תהליך של אלימינציה. הם ערכו כמה בדיקות דם. שללו את קיומם של זיהומים חבויים. שללו תת־פעילות של בלוטת התריס, דיכאון. הם בעיקר שאלו הרבה שאלות. ובסופו של דבר לא השאירו לי הרבה מקום לתקווה.

שני ילדי מהנהנים בשלווה. הם אינם בוכים. הם אינם נראים מוטרדים. הבלונדינית היא ששולחת את ידה ומכסה את ידי.

אולי אני לא מצליחה להבהיר את עצמי, אני אומרת. מדובר בגזר דין מוות. מותה של הדעת. כבר הודעתי על התפטרותי בבית החולים, הצהרתי על פרישה. התחלתי לנהל יומן כדי לשמר מידה מסוימת של המשכיות בחיי. אבל לא אוכל לחיות לבד עוד הרבה זמן. ואני לא רוצה להיות עליכם לנטל.

הבת שולחת את ידה ואוחזת בידי האחרת. המחווה אינה מנחמת, זה מביך ששתי הידיים שלי לכודות בידי הנשים עלומות השם הללו. אני נחלצת משתיהן ומניחה את ידי בחיקי.

את בטח מפחדת מאוד, אומרת הבת.

הבן מחייך אלי חיוך רפה. את ציפור קשוחה, הוא אומר. את תפילי את המחלה הזאת אל הקרקע ותשברי לה את היד לפני שהיא תביס אותך.

אתם לא נראים מופתעים.

לא, אומרת הבת.

הבחנתם?

קצת קשה שלא! אומר הבן.

ששש! אומרת הבת. למען האמת, זה קצת קשור לסיבה שלשמה הגענו לכאן, אמא.

לא רק שאנחנו לא מופתעים, אומר הבן, למעשה המצב החמיר כל כך שהגיע הזמן לשינוי. למכור את הבית. לעבור ל...תנאי דיור... הולמים יותר.

מה זאת אומרת למכור את הבית? אני שואלת. זה הבית שלי. זה תמיד יהיה הבית שלי. כשנכנסתי אליו לפני עשרים ותשע שנים — בהיריון איתך, דרך אגב — אמרתי, סוף־סוף מצאתי את המקום שאוכל למות בו. רק בגלל שלפעמים אני לא זוכרת איפה שמתי את המפתחות שלי...

זה לא רק המפתחות, אמא, אומר הבן. זאת העצבנות. האגרסיה. ההיעלמויות מהבית. אי־היכולת שלך להשתמש בשירותים, לדאוג לעצמך לצרכים סניטריים בסיסיים. הסירוב לקחת את התרופות שלך. זה יותר מדי בשביל מגדלנה.

מי זאת מגדלנה?

מגדלנה. זאת כאן. את רואה? את אפילו לא זוכרת את האישה שגרה איתך. שמטפלת בך. מטפלת בך נהדר. את אפילו לא זוכרת שאבא מת.

אבא שלכם לא מת! הוא רק בעבודה. הוא יחזור הביתה — מה השעה? — עוד מעט.

הבן פונה אל הבת. מה הטעם? בואי פשוט נפעל כמו שתיכננו. יש לנו את כל התיעוד שאנחנו צריכים. זה הדבר הנכון לעשות. את יודעת את זה. שקלנו את כל האפשרויות — כולל האפשרות שתעברי לכאן כדי לעזור למגדלנה. הרעיון הזה היה טירוף מוחלט.

הבת מהנהנת באיטיות.

אנחנו יכולים לשכור אחות מוסמכת. להתחיל להשתמש במנעולים שהתקנו על הדלתות. אבל זה ציער אותה כל כך, שזה גרם ליותר נזק מתועלת. והמצב שלה מידרדר במהירות. היא תהיה מוגנת רק בסביבה מבוקרת היטב.

הבת אינה משיבה. הבלונדינית קמה לפתע ויוצאת מהחדר. נראה שלא הבן ולא הבת מבחינים בכך.

אני לא מבינה את מה שאומר הבן, אז אני מתרכזת בהבעת פניו. האם הוא ידיד או אויב? אני חושבת שידיד, אבל אינני בטוחה. אני חשה אי־נוחות. קורטוב של עוינות ניבט מעיניו, מתיחות בכתפיו, אלה יכולים להיות שרידים של פציעות ישנות, של חשדות ישנים.

אני יושבת ליד שולחן עם שני צעירים. הם קמים ללכת. הבת נסוגה למקום כלשהו, היא כבר אינה נוכחת בנפשה. ולפתע היא חוזרת.

אמא, אני מקווה שתסלחי לנו. דמעות ממלאות את עיניה.

פיונה, היא אפילו לא תזכור את זה. השיחה הזאת חסרת טעם. אמרתי לך.

הבת לובשת את הסוודר שלה, מוחה את עיניה. ומה עם מגדלנה. היא היתה חשובה לנו כל כך בשמונת החודשים האלה. גם זה קשה.

הבן מושך בכתפיו. היא שכירה. זאת היתה מערכת יחסים עסקית. קוויד פּרוֹ קווֹ.

שמוק, אומרת הבת. אחר כך משתתקת. אני עדיין שמחה שבאנו, היא אומרת. מצחיק, אף פעם לא ידעתי איך היא הרגישה כשהבינה מה קורה לה. איך היא הבינה את זה. החלק הזה היה תמיד תעלומה.

טוב, שיתוף ברגשות אף פעם לא היה הצד החזק שלה.

לא, אבל אני מרגישה... כאילו זאת היתה זכות.

היא כרעה ליד הכיסא שלי.

אמא, אני יודעת שאת כבר לא פה. אני יודעת שלא תזכרי את זה. וזה כל כך עצוב. אבל היו רגעים של חסד. זה היה אחד מהם. אני מודה לך עליו. לא משנה מה יקרה, תדעי שאני אוהבת אותך.

הקשבתי לקולה הרך עולה ויורד והתרכזתי במקצבים. תהיתי מי היא. הציפור הססגונית הזאת במטבח שלי. הבת היפהפייה הזאת בעלת פני המלאך שרוכנת אלי ומחככת את שפתיה בשערי.

הבן נראה משועשע. תמיד היית רגשנית, הוא אומר.

ואתה תמיד היית שמוק.

היא מעניקה לו דחיפה קלה כשהם הולכים לעבר הדלת. זה סופו של עידן, אני שומעת את הבן אומר כשהוא סוגר אותה מאחוריו.

זה סופו, אני מחרה מחזיקה אחריו, והמילים נתלות בבית הריק כעת.