סיפור מלחמה סיפור אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפור מלחמה סיפור אהבה
מכר
מאות
עותקים
סיפור מלחמה סיפור אהבה
מכר
מאות
עותקים

סיפור מלחמה סיפור אהבה

4.6 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2554מקורי
ספר מודפס
89.6 מחיר מוטבע על הספר 128
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

גל הירש

גל הירש (נולד ב-1964), תת אלוף (מיל׳) בצה"ל, יו״ר המכון למנהיגות העתיד בישראל, יו״ר חברת דפנסיב-שילד אחזקות, המתמחה בייזום פרויקטים, באינטגרציה בין ידע וטכנולוגיה ומספקת שירותי ייעוץ ותכנון אסטרטגי וביטחוני לממשלות ולחברות גדולות. מועמדו של השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, לתפקיד מפכ"ל המשטרה.

 

בעל תואר ראשון במזרחנות מאוניברסיטת בר-אילן ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב.

באפריל 2007 הצטרף להנהלה ולסגל האקדמי של המכון למנהיגות העתיד, ובדצמבר 2013 נבחר ליושב ראש הנהלת המכון. כמו כן משמש הירש מדריך ומרצה במילואים בקורס מפקדי חטיבות בצה"ל‏ הירש משמש כיו"ר עמותת "נועם", המנציחה את זכרו של רס"ן איתן בלחסן; העמותה מקדמת חינוך למנהיגות, מעניקה מלגות ומקיימת כנס מנהיגות שנתי בתל חי. בנוסף, הירש הוא חבר בפורום האסטרטגי למנהיגות ישראל-בריטניה-אוסטרליה ומשמש בשנים האחרונות כעמית במכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי הרצליה (ICT). בפברואר 2012 נקרא לחזור לתפקיד מבצעי-פיקודי בצה"ל, ומונה לסגן המפקד (במיל') במפקדת העומק החדשה שהקים הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ‏.

תקציר

בוקר שבת אחת, חודש לפני המלחמה, בחדר שלנו בשאר ישוב, הערתי את דונה ומסרתי לה מכתב קצר ממני. משום מה היה לי חשוב לא להסתפק בשיחה בעל פה. ביקשתי שתכיר את הערכת המצב שלי: חטיפה תבוא ומלחמה תבוא - אני מדבר על רעידת אדמה שתזעזע את כל חיינו. כתבתי לה גם: "תזכרי שהיה לנו טוב"...
 
באגף השיקום, ד"ר עזריה בודק את התיק שלי, בוחן את פצעי.
"פציעה קשה," הוא אומר. איני מגיב.
"פציעה קשה," הוא שב ואומר, ואז מישיר מבט ושואל, "מהם היעדים שלך? למה תרצה להגיע בשיקום?"
פתאום, בהבזק של רגע אני מזקק את תמצית הווייתי.
"אני," אני אומר לו בנחרצות, "אני רוצה לירות, לחבק ולכתוב."
 
כוח של לוחמי "שלדג" מסתנן במהירות בין עמדות אויב, בדרך אל מתחם החיזבאללה בראש ההר.
"גל, עמוד במקום." משהו בקול המגיע מן המפקדה, אומר לי שנחום מתוח,  מוטרד. 
"מה קרה?" 
"הניחו לך מארב, ממש לפנים, אל תזוז, גל!"
זיעה קרה שוטפת אותי, אני מביט סביב, מתייעצים.
"ממשיכים," אני מחליט. מעדכן את החפ"ק, קם ומסמן לכוח לנוע אחרי.
 
סיפור אהבה סיפור מלחמה מספר על נעורים במדים, על מבצעים נועזים בשטח אויב, על בדידותו של מפקד במלחמה, על ערכים ועל משבר ערכים.  סיפור קולח ומרתק על מסירוּת, על הקרבה, על זוגיות ומשפחה תחת אש.
 
תא"ל (מיל') גל הירש, יליד 1964, נשוי לדונה, אבא של מאורי, עופרי וניר, הקדיש את חייו להגנה על מדינת ישראל.
הוא פיקד על יחידות צנחנים, על "שלדג" - יחידת הקומנדו של חיל האוויר, והוביל לוחמים במבצעים שחלקם עדיין עלומים. ב-1998 נפצע קשה ממארב מחבלים, עבר שיקום ארוך, ושב לשרת, למרות נכותו הקשה.
בהמשך תיכנן את מבצע "חומת מגן" ולאחר שפיקד על בית הספר לקצינים מונה למפקד אוגדת הגליל. בתום מלחמת לבנון השנייה נאלץ לסיים את שירותו. יותר מאוחר ציינה ועדת וינוגרד כי התפיסה המבצעית שיזם הירש "הצביעה על הבנה נכונה של האיום)[חטיפת חיילים) ומשמעויותיו, ועל היערכות מחשבתית ראויה מולו". עוד קבעה הוועדה כי במלחמה, אוגדת הגליל ביצעה את משימות ההשתלטות שלה על שטחים בהתאם למתוכנן. למרות ההערכה כלפיו כאחד הבולטים והמקוריים ממפקדי צה"ל, נאלץ לפרוש לאחר מלחמת לבנון השנייה.
הירש הוא בוגר אוניברסיטת בר-אילן בלימודי המזרח התיכון ובעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת ת"א.
 

פרק ראשון

אמנון

 
ציון ואני חוזרים ממרכז הקניות הקטן בערד. היום לא הייתם קוראים לקבוצת החנויות הדלה הזו 'מרכז'. מכולת, קצב, סנדלר - זהו. אבא ביקש שנביא משקאות תוססים לחגיגת בר־המצווה שלי, וצעדנו לנו אל החנויות בעוד אורחים רבים החלו נקבצים ובאים. יום קשה עבר עליהם. עם שחר, עוד בחשיכה, עלו והעפילו אל פסגת המצדה. שם הנחנו תפילין יחד, כל בני מחזורי, כנהוג בערד, וגם נשבענו, "שנית מצדה לא תיפול".
בחשיכה נאספנו מתחת ל'סוללה', האגף המערבי של המצדה, והתחלנו להעפיל עם שאר בני המשפחות אל ראש ההר. בתוך ההמולה השמחה החל השחר להפציע והנוף המרהיב נגלה לעיני כולם, עוצר נשימה.
שׁוּרות־שורות עמדנו והנחנו תפילין, התפללנו. הטקס היה רב־רושם ומרגש מאוד. הנסיעה הביתה היתה שמחה ומלאת שירה. עכשיו נותרה הסעודה המשפחתית, חגיגת בר־המצווה. צעדנו אל הבית, הרחק לפנינו ראינו את לבָנָה דודתי, רעייתו של ציון, באה לקראתנו. פניה היו חתומות. כשקרבנו אליה היא ספקה כפיים: "ציון... קרה אסון. אתה לא יודע איזה אסון קרה!" אמרה־בכתה.
"מה קרה?" נבהלנו.
"אמנון נהרג. הודיעו לנו עכשיו."
אמנון, בן דודי, טייס מסוקים, נספה יום קודם לכן באסון הנ"ד בבקעת הירדן. מסוק 'יסעור' התרסק אל צלע הר ועליו חמישים וארבעה צנחנים וטייסים. כולם נספו. ההודעה התעכבה בצה"ל יממה שלמה לצורך זיהוי הגופות.
כשהגענו כבר היה הבית כמרקחה, קולות בכי וצעקה והתארגנות בהולה. השולחנות נותרו עמוסים כל טוב. כל המשפחה רצה אל המכוניות, אל האבלים בפתח תקווה, לקראת הלוויה. המום וכואב נותרתי בערד עם דודתי איילה, שהתנדבה להישאר עמי לערב בני־המצווה באולם הראשי (והיחיד) בערד של אז.
אל הבמה עלִינו, כל בני המחזור, לקבל תנ"ך ותעודות, ולשיר... ואני, גרוני חנוק.
"אנחנו נעלה אל ראש ההר, עם כל הגיבורים ובן־יאיר..." שרו בני הכיתה שלי.
"אמנון נהרג," אמרתי לעצמי, "אמנון נהרג..."
"כאן בירושלים באביב הזה, הדמעות זולגות, דמעות גשם," המשיכה השירה.
במהלך הלוויה ניתך גשם עז, על אף הקיץ המתקרב. השבעה היתה תקופה מזעזעת, שבר גדול.
בתוך ימי האבל כבר החלטתי שתוכניותי משתנות: לא אלך ל'נוער שוחר מדע' באוניברסיטת הנגב (לימים אוניברסיטת בן־גוריון). אני הולך לצבא, לפנימייה הצבאית שליד גימנסיה הרצליה. הן שם התחיל אמנון את דרכו. מרוץ שליחים. שליחות!
משפחתי היתה מראשוני המתיישבים בערד. גדלתי בצריפים הראשונים ואחר כך במבני הפטיו הראשונים שנבנו בעיירה הצעירה. אבי, יצחק, עבד בהקמת הסוללה בים המלח. משמרות ארוכות, ימים ולילות, לפרנסת המשפחה. אמי, רחל, נטעה בי את אהבת הקריאה מגיל צעיר מאוד. החיים היו פשוטים מאוד, לא היו בהם כל מותרות.
כשהתחלתי את המסע הצבאי שלי לא הייתי מורגל בענייני צבא ובדרישות של יחידה צבאית, אלה היו זרים לי. אך ערכים של ביטחון וציונות היו בי תמיד.
שני הסבים שלי, אהרון ומרקו, היו אנשי 'ההגנה', ועם נשותיהם, פני ולאה, עברו מסע ארוך של ציונות חלוצית בדרך מתורכיה אל הארץ. ההעפלה הזו אל הארץ חייתה בי כמו עברתי בגופי שלי את הדברים.
משפחתי קיימה את תרבות הלַדינו ושימרה אותה: השפה, המאכלים, השירים. אלה מהדהדים בי עד היום. סבי מרקו, אביה של אמי, היה איש 'ההגנה' אך מקורב ביותר אל אנשי האצ"ל. בחצר הצריף היה 'סליק', ברחובות השכנים חיו משפחותיהם של עולי הגרדום, בני השכונה. על היציאות לפעולות השונות סיפרו לי ברעד ובלחש כמו עדיין נמצאים הצנחנים הבריטים, ה'כלניות', בחצר הצריף, בלילה נוסף של חיפושים ומעצרים. בעת שבאו הבריטים לעוצרו ולהגלותו, נמלט סבי מידיהם בדקות האחרונות ממש. ציונות, חלוציות ואהבת הארץ היו המצע שעליו גדלתי.
בנסיבות משפחתיות מורכבות של נדודים בין פתח תקווה לערד היו שני המקומות מלאי קסם לילד. תחת עץ השזיף בפתח תקווה נרקמו חלומות רבים, בתעלה הגדולה שטנו בחורף בגיגיות פח, מכבי המקומית היתה ועודה קבוצת הכדורגל שאותה אוהדים, וכשמתאפשר גם משחקים בקבוצות הילדים והנערים, פעם בה ופעם בהפועל ערד, לסירוגין.
אני זוכר כילד את הדי הצופרים במלחמת ששת הימים. איני שוכח את הלילה שבו, מחלון הבית, חזיתי במראה בלתי נשכח: התקפת טרור ברקטות קטיושה על פתח תקווה. איני שוכח את הפעם הראשונה, המבהילה, שבה שמעתי את שריקת הרקטה ואת סילוני האש של הפיצוצים הגדולים, לא רחוק מאיתנו. אני עדיין זוכר את שם הילדה שנהרגה בהתקפה הזו. אני זוכר היטב את הסערה הגדולה, הבהולה, של פרוץ מלחמת יום הכיפורים; את הריצות אל המקלט, הגיוס של אבא למילואים, בני הנוער הצובעים את פנסי המכוניות בכחול, חלוקת החוברות הלבנות עם שמות חללי המלחמה בכיכר העיר.
החגים היו עתירי מסורת. את הקריאות לסליחות טרם חגי תשרי אני שומע עד היום ובית הכנסת הספַּניולי שלנו הוא המקום שבו ספגתי מורשת יהודית וזיקה עמוקה למסורת ישראל. לימים יהיה זה גם המקום שאליו אחזור, לא אחת, לברך את ברכת הגומל.
בקיץ 1977 כבר התחלתי את המיון בלשכת הגיוס בבאר שבע. אחרי בדיקות רפואיות ארוכות ובדיקות פסיכוטכניות נמצאתי מתאים להמשך המיון. בפורים כבר התמודדתי על מקום בפנימייה הצבאית (פנמ"ץ) תל אביב בשלושה ימי מיון, שעבורי היו קשים מאוד. הם נערכו בגימנסיה בתל אביב ובבסיס הפנימייה בגלילות. הייתי קשוח ובעל חוסן מנטלי גבוה אך לא הייתי חזק מספיק פיזית.
רמת הלימודים בגימנסיה היתה גבוהה, לא בקלות עמדתי בדרישות. המבחנים תבעו ממני מאמץ נפשי עצום. כך גם הדינמיקה הקבוצתית, המבחנים הפיזיים הקשים: נשיאת קורות עץ, מסלולי מכשולים, שחייה. משימות קבוצתיות שונות תחת עינם הבוחנת של בַּקָּרים. עד אז לא התמודדתי עם מבחנים כאלה.
 
***
 
הייתי מורגל דווקא במבחנים אחרים. סיגלתי לעצמי דרך התמודדות עם קשיים, כל מיני קשיים. עם תרמיל על הגב, כמה פרוסות לחם עבות ומימייה הייתי יוצא למסעות קשים וארוכים במדבר, בוחן את יכולותַי, חש את הקרקע, מתחקה אחר בעלי חיים, לומד את הטבע. ימים ולילות ארוכים הייתי נע ברחבי הנגב, מביט בשמים זרועי הכוכבים, מנווט לאורם, לומד להסתדר גם כשחשוך, מעונן, גשום וקר מאוד. הייתי מחליף ברכות נימוסים עם בדווים, מתבונן בדרכי הרועים בצאן. מחפש גבי מים, תר אחר עקבות, נושם את אוויר המדבר, לומד וקורא ספרים בנקיקי סלע, מהרהר עמוקות ומביט בנופים הפראיים, בארמונות החוואר, במצד זוהר, במדרונות היורדים מזרחה.
מתחת לכביש היורד מערד אל ים המלח אני מוצא צינור ענק המנקז את מי השיטפונות. בקרירות הנעימה שבו אני מוצא מפלט מן החום העז, נהנה לפרוש את שמיכתי ולנוח.
אבא היה מבקש שאסמן לו על מפה את המרחב שבו אסייר, מגדיר כמה כללי זהירות וסומך עלי.
באחד מערבי יום הכיפורים יצאנו, עופר בן דודי ואני, אל נחל יעלים, עם תרמילים על הגב, ציוד נדרש ומים, אך החלטנו שלא לשבור את הצום. נחנו בצינור המים 'שלי' זמן קצר; היום שעלה היה חם. התלבטנו אם אנחנו חזקים מספיק ומרגישים בסדר, והחלטנו להמשיך. ביצענו מסע מעגלי ארוך ולקראת מוצאי יום הכיפורים שבנו אל ערד מכיוון אחר, לסעודת שבירת הצום. לא נשברנו.
באחת מחופשות הקיץ החלטנו ללמוד את ירושלים. התמקמנו בביתה של מלכה, דודתנו המשותפת. משם, מדי יום, במשך כל היום ורוב הלילה, סיירנו בעיר. בשכונות נידחות, באתרי עתיקות, בהרים שסביב לה, בסמטאות העיר העתיקה. עד היום אני מזהה בעיר כל פינה מן הימים והלילות ההם בירושלים.
 
***
 
לא יכולתי לדעת מה מצבי במבדקי הכניסה לפנימייה. חזרתי הביתה בספק גדול.
לילה אחד עברתי בפטיו שלנו וראיתי מעטפה לבנה גדולה נעוצה בתיבת הדואר. חותמות משולשות של צה"ל היו עליה. ראיתי פעם כאלה בצווי הקריאה למילואים של אבא ושל דודי מקס, איש השריון.
פתחתי אותה ברעד. התקבלתי.
רצתי במדרגות אל הדירה, אוסף אסימונים ככל שכיסַי יכלו להכיל. דהרתי אל הגבעה שעליה עמדה המועצה המקומית של ערד. שם היה גם אחד הטלפונים הציבוריים היחידים שהיו אז באזור כולו. חייגתי והשארתי הודעות לאבא ולאמא. כעבור כחודש החלה בבסיס צה"ל בגלילות תקופת ההכנה. "עליתי על מדים".

גל הירש

גל הירש (נולד ב-1964), תת אלוף (מיל׳) בצה"ל, יו״ר המכון למנהיגות העתיד בישראל, יו״ר חברת דפנסיב-שילד אחזקות, המתמחה בייזום פרויקטים, באינטגרציה בין ידע וטכנולוגיה ומספקת שירותי ייעוץ ותכנון אסטרטגי וביטחוני לממשלות ולחברות גדולות. מועמדו של השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, לתפקיד מפכ"ל המשטרה.

 

בעל תואר ראשון במזרחנות מאוניברסיטת בר-אילן ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב.

באפריל 2007 הצטרף להנהלה ולסגל האקדמי של המכון למנהיגות העתיד, ובדצמבר 2013 נבחר ליושב ראש הנהלת המכון. כמו כן משמש הירש מדריך ומרצה במילואים בקורס מפקדי חטיבות בצה"ל‏ הירש משמש כיו"ר עמותת "נועם", המנציחה את זכרו של רס"ן איתן בלחסן; העמותה מקדמת חינוך למנהיגות, מעניקה מלגות ומקיימת כנס מנהיגות שנתי בתל חי. בנוסף, הירש הוא חבר בפורום האסטרטגי למנהיגות ישראל-בריטניה-אוסטרליה ומשמש בשנים האחרונות כעמית במכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי הרצליה (ICT). בפברואר 2012 נקרא לחזור לתפקיד מבצעי-פיקודי בצה"ל, ומונה לסגן המפקד (במיל') במפקדת העומק החדשה שהקים הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ‏.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
11 דירוגים
7 דירוגים
4 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
17/9/2021

https://wp.me/p4kTCp-NA בין הספרים שנכתבו על מלחמת לבנון השנייה אחד החשובים ביותר הוא הספר "סיפור מלחמה סיפור אהבה" מאת תא"ל (מיל.) גל הירש (הוצאת ידיעות ספרים, 2009). הירש, התגייס לצה"ל ב־1982, התנדב לחטיבת הצנחנים והתקבל לסיירת הצנחנים. "הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, "יש ספק – אין ספק", את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי" (עמוד 24), כתב. לאחר קורס הקצינים פיקד על צוות בסיירת ועל פלוגה בחטיבה. אחד הפרקים המרתקים בספר נגע למבצע "חוק וסדר" במאי 1988, שבמהלכו פשט כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז (מפקד שהשפיע עליו מאוד), על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. הירש פיקד אז על כוח מפלוגת ההנדסה החטיבתית. "פתחיו של הבונקר הגדול נפערים עתה. דמויות רצות לתוכו. מחבלים. אני מרים את הנשק, מכוון, יורה לעברם ואל הפתח. מעל הפתחים מתקדם רוני, משלך רימוני עשן ובעקבותיהם מטעני חבלה. תקרת הבונקר קורסת על יושביו בקולות נפץ עזים. הכוח שלי ממשיך להתקדם אל ראש הגבעה, אל קצות התעלות, מחפים הדדית בתיאום עם רוני, חוברים לסיירת מימין. נראה שהשטח בידינו" (עמוד 56). כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ההוא, כמו גם שלושה מחיילי צה"ל בהם חבר קרוב של הירש. פרק מרתק אחר נגע לתקופת פיקודו על יחידת שלדג. הירש הוביל מבצע בעומק לבנון כנגד בסיס חזבאללה, ב־1995, במהלכו כיבה את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. להגנתו טען כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). המבצע הושלם בהצלחה והירש זכה לנזיפה מהרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק אך גם לשבחים על אומץ הלב. בשנת 2003 שימש הירש כמפקד בית הספר לקצינים. הוא זכור לי, כצוער מן הצנחנים שהיה חניך בקורס, כמפקד מרשים שחינך אותנו לקחת יוזמה, להוות דוגמה אישית לפקודינו ולנוע קדימה כל העת. כשנה לפני המלחמה מונה הירש למפקד עוצבת הגליל. "תהיה מלחמה" (עמוד 232), שינן לאנשיו כל העת ועשה כל שביכולתו להיערך אליה ולרתום את הצבא להכנות. ב־12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל, והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה. הקרב המשמעותי הראשון היה בכפר מרון א־ראס. הירש הטיל על גדוד הסיור של הצנחנים, שעליו פיקד סא"ל נמרוד אלוני, להשתלט על הכפר. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273). הקרב הסתיים כניצחון ברור לצה"ל, והירי מן הכפר לעבר יישובי הצפון פחת משמעותית. אוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה גם בהמשך בקרבות בנת ג'בייל, ובהם הקרב המפורסם שבו לחם גדוד 51 של גולני, והקרב המוצלח והמוכר פחות. "ב־7 באוגוסט יצאה האוגדה לכיבוש בִנת ג'בייל תחת השם "שינוי כיוון" 10. ההתקפה בוצעה על ידי חטיבת 'גולני' (חט' 1) חטיבת הצנחנים (חט' 35), חטיבה 7, חטיבת השריון מילואים 'מרכבות הפלדה' והאגד הארטילרי. בתוך 18-12 שעות התקבלו ידיעות ונוצרה הבנה כי מרחב 3 של חיזבאללה נשבר וכי האויב התמוטט" (עמוד 352). הירש ניזוק קשות מן המלחמה. לאחריה מונה האלוף (מיל.) דורון אלמוג, מפקדו בעבר בצנחנים, לחקור את אירוע החטיפה. הדו"ח שכתב, ככל הנראה במטרה לזעזע את צה"ל ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ, תלה בהירש אחריות ישירה לעובדה שהאוגדה כשלה בסיכול פעולת החטיפה והיה קטלני להמשך הקריירה הצבאית שלו. הירש התפטר מצה"ל, אך דרש וקיבל שימוע אצל הרמטכ"ל שבו בוטלו מסקנות הדו"ח. הירש צדק כשטען כשאינו אשם בכישלונות המלחמה שדבקו בו. הכשלים היו ברובם מערכתיים וקשה להניח שהחלפת מפקד אוגדה כזה או אחר היתה משנה את תפיסת הצבא את המערכה, את הרצון להימנע מהפעלת כוחות קרקעיים בהיקף גדול וליקויים נוספים. הירש יודע לספר סיפור, אמנם סובייקטיבי, שיוצא מהלב ותופס את הקורא ומחבר אותו לאירועים. ספרו טומן בחובו שורה של לקחים חשובים ובהם חובת המפקדים ללמוד ולגלות סקרנות מקצועית, חשיבות הניצחון בקרב הראשון לתודעת הכוחות, הקברניטים, הציבור והאויב, ובעיקר הצורך להתכונן למלחמה, כי זו תבוא, וסביר שללא כל אזהרה מוקדמת. מנגד, חבל שכלל בספר כמעט כל מסמך שכתב לחייליו ועשה שימוש מופרז בסימני קריאה ובמשפטים שמתחילים ב"אני". למרות שעומדת לחובתו פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה, הירש היה בה למפקד היוזם והלוחמני ביותר. את סיפורו חתם בקביעה כי "ערכים הם אלה הקובעים את התוצאה" (עמוד 524). זהו המסר שיש לקחת מהספר.

16/1/2021

ספר חובה לכל מפקד בצה''ל. רוח צה''ל, וערכים פוגשים את המציאות - ומנצחים

1/10/2020

מרתק! ספר חובה לכל אזרח במדינה. חוסנו של העם היהודי נשען על האמונה בצדקת הדרך. הדברים הכתובים מהווים אבן יסוד משמעותית וחיונית בבניינו של העם. ראוי שילמדו ויטמעו בכל אתר.

29/9/2020

אחד הספרים הטובים שקראתי!

21/9/2024

פעם ראשונה שיצא לי לקרוא ספר על מלחמת לבנון השניה. היה מעניין מאוד לקרוא את השתלשלות המאורעות. אך בעיקר מעציב להבין איך מתנהלות החלטות הרות גורל - נגועות בפוליטיזציה, שקרים וחוסר פרגון ללוחמים ולמפקדים האמיצים שלנו בכלל ולגל הירש בפרט. 4 כוכבים בשל העובדה שבשלב מסוים היו יותר מדי פרטים על תוכניות הקרב לטעמי.

סיפור מלחמה סיפור אהבה גל הירש

אמנון

 
ציון ואני חוזרים ממרכז הקניות הקטן בערד. היום לא הייתם קוראים לקבוצת החנויות הדלה הזו 'מרכז'. מכולת, קצב, סנדלר - זהו. אבא ביקש שנביא משקאות תוססים לחגיגת בר־המצווה שלי, וצעדנו לנו אל החנויות בעוד אורחים רבים החלו נקבצים ובאים. יום קשה עבר עליהם. עם שחר, עוד בחשיכה, עלו והעפילו אל פסגת המצדה. שם הנחנו תפילין יחד, כל בני מחזורי, כנהוג בערד, וגם נשבענו, "שנית מצדה לא תיפול".
בחשיכה נאספנו מתחת ל'סוללה', האגף המערבי של המצדה, והתחלנו להעפיל עם שאר בני המשפחות אל ראש ההר. בתוך ההמולה השמחה החל השחר להפציע והנוף המרהיב נגלה לעיני כולם, עוצר נשימה.
שׁוּרות־שורות עמדנו והנחנו תפילין, התפללנו. הטקס היה רב־רושם ומרגש מאוד. הנסיעה הביתה היתה שמחה ומלאת שירה. עכשיו נותרה הסעודה המשפחתית, חגיגת בר־המצווה. צעדנו אל הבית, הרחק לפנינו ראינו את לבָנָה דודתי, רעייתו של ציון, באה לקראתנו. פניה היו חתומות. כשקרבנו אליה היא ספקה כפיים: "ציון... קרה אסון. אתה לא יודע איזה אסון קרה!" אמרה־בכתה.
"מה קרה?" נבהלנו.
"אמנון נהרג. הודיעו לנו עכשיו."
אמנון, בן דודי, טייס מסוקים, נספה יום קודם לכן באסון הנ"ד בבקעת הירדן. מסוק 'יסעור' התרסק אל צלע הר ועליו חמישים וארבעה צנחנים וטייסים. כולם נספו. ההודעה התעכבה בצה"ל יממה שלמה לצורך זיהוי הגופות.
כשהגענו כבר היה הבית כמרקחה, קולות בכי וצעקה והתארגנות בהולה. השולחנות נותרו עמוסים כל טוב. כל המשפחה רצה אל המכוניות, אל האבלים בפתח תקווה, לקראת הלוויה. המום וכואב נותרתי בערד עם דודתי איילה, שהתנדבה להישאר עמי לערב בני־המצווה באולם הראשי (והיחיד) בערד של אז.
אל הבמה עלִינו, כל בני המחזור, לקבל תנ"ך ותעודות, ולשיר... ואני, גרוני חנוק.
"אנחנו נעלה אל ראש ההר, עם כל הגיבורים ובן־יאיר..." שרו בני הכיתה שלי.
"אמנון נהרג," אמרתי לעצמי, "אמנון נהרג..."
"כאן בירושלים באביב הזה, הדמעות זולגות, דמעות גשם," המשיכה השירה.
במהלך הלוויה ניתך גשם עז, על אף הקיץ המתקרב. השבעה היתה תקופה מזעזעת, שבר גדול.
בתוך ימי האבל כבר החלטתי שתוכניותי משתנות: לא אלך ל'נוער שוחר מדע' באוניברסיטת הנגב (לימים אוניברסיטת בן־גוריון). אני הולך לצבא, לפנימייה הצבאית שליד גימנסיה הרצליה. הן שם התחיל אמנון את דרכו. מרוץ שליחים. שליחות!
משפחתי היתה מראשוני המתיישבים בערד. גדלתי בצריפים הראשונים ואחר כך במבני הפטיו הראשונים שנבנו בעיירה הצעירה. אבי, יצחק, עבד בהקמת הסוללה בים המלח. משמרות ארוכות, ימים ולילות, לפרנסת המשפחה. אמי, רחל, נטעה בי את אהבת הקריאה מגיל צעיר מאוד. החיים היו פשוטים מאוד, לא היו בהם כל מותרות.
כשהתחלתי את המסע הצבאי שלי לא הייתי מורגל בענייני צבא ובדרישות של יחידה צבאית, אלה היו זרים לי. אך ערכים של ביטחון וציונות היו בי תמיד.
שני הסבים שלי, אהרון ומרקו, היו אנשי 'ההגנה', ועם נשותיהם, פני ולאה, עברו מסע ארוך של ציונות חלוצית בדרך מתורכיה אל הארץ. ההעפלה הזו אל הארץ חייתה בי כמו עברתי בגופי שלי את הדברים.
משפחתי קיימה את תרבות הלַדינו ושימרה אותה: השפה, המאכלים, השירים. אלה מהדהדים בי עד היום. סבי מרקו, אביה של אמי, היה איש 'ההגנה' אך מקורב ביותר אל אנשי האצ"ל. בחצר הצריף היה 'סליק', ברחובות השכנים חיו משפחותיהם של עולי הגרדום, בני השכונה. על היציאות לפעולות השונות סיפרו לי ברעד ובלחש כמו עדיין נמצאים הצנחנים הבריטים, ה'כלניות', בחצר הצריף, בלילה נוסף של חיפושים ומעצרים. בעת שבאו הבריטים לעוצרו ולהגלותו, נמלט סבי מידיהם בדקות האחרונות ממש. ציונות, חלוציות ואהבת הארץ היו המצע שעליו גדלתי.
בנסיבות משפחתיות מורכבות של נדודים בין פתח תקווה לערד היו שני המקומות מלאי קסם לילד. תחת עץ השזיף בפתח תקווה נרקמו חלומות רבים, בתעלה הגדולה שטנו בחורף בגיגיות פח, מכבי המקומית היתה ועודה קבוצת הכדורגל שאותה אוהדים, וכשמתאפשר גם משחקים בקבוצות הילדים והנערים, פעם בה ופעם בהפועל ערד, לסירוגין.
אני זוכר כילד את הדי הצופרים במלחמת ששת הימים. איני שוכח את הלילה שבו, מחלון הבית, חזיתי במראה בלתי נשכח: התקפת טרור ברקטות קטיושה על פתח תקווה. איני שוכח את הפעם הראשונה, המבהילה, שבה שמעתי את שריקת הרקטה ואת סילוני האש של הפיצוצים הגדולים, לא רחוק מאיתנו. אני עדיין זוכר את שם הילדה שנהרגה בהתקפה הזו. אני זוכר היטב את הסערה הגדולה, הבהולה, של פרוץ מלחמת יום הכיפורים; את הריצות אל המקלט, הגיוס של אבא למילואים, בני הנוער הצובעים את פנסי המכוניות בכחול, חלוקת החוברות הלבנות עם שמות חללי המלחמה בכיכר העיר.
החגים היו עתירי מסורת. את הקריאות לסליחות טרם חגי תשרי אני שומע עד היום ובית הכנסת הספַּניולי שלנו הוא המקום שבו ספגתי מורשת יהודית וזיקה עמוקה למסורת ישראל. לימים יהיה זה גם המקום שאליו אחזור, לא אחת, לברך את ברכת הגומל.
בקיץ 1977 כבר התחלתי את המיון בלשכת הגיוס בבאר שבע. אחרי בדיקות רפואיות ארוכות ובדיקות פסיכוטכניות נמצאתי מתאים להמשך המיון. בפורים כבר התמודדתי על מקום בפנימייה הצבאית (פנמ"ץ) תל אביב בשלושה ימי מיון, שעבורי היו קשים מאוד. הם נערכו בגימנסיה בתל אביב ובבסיס הפנימייה בגלילות. הייתי קשוח ובעל חוסן מנטלי גבוה אך לא הייתי חזק מספיק פיזית.
רמת הלימודים בגימנסיה היתה גבוהה, לא בקלות עמדתי בדרישות. המבחנים תבעו ממני מאמץ נפשי עצום. כך גם הדינמיקה הקבוצתית, המבחנים הפיזיים הקשים: נשיאת קורות עץ, מסלולי מכשולים, שחייה. משימות קבוצתיות שונות תחת עינם הבוחנת של בַּקָּרים. עד אז לא התמודדתי עם מבחנים כאלה.
 
***
 
הייתי מורגל דווקא במבחנים אחרים. סיגלתי לעצמי דרך התמודדות עם קשיים, כל מיני קשיים. עם תרמיל על הגב, כמה פרוסות לחם עבות ומימייה הייתי יוצא למסעות קשים וארוכים במדבר, בוחן את יכולותַי, חש את הקרקע, מתחקה אחר בעלי חיים, לומד את הטבע. ימים ולילות ארוכים הייתי נע ברחבי הנגב, מביט בשמים זרועי הכוכבים, מנווט לאורם, לומד להסתדר גם כשחשוך, מעונן, גשום וקר מאוד. הייתי מחליף ברכות נימוסים עם בדווים, מתבונן בדרכי הרועים בצאן. מחפש גבי מים, תר אחר עקבות, נושם את אוויר המדבר, לומד וקורא ספרים בנקיקי סלע, מהרהר עמוקות ומביט בנופים הפראיים, בארמונות החוואר, במצד זוהר, במדרונות היורדים מזרחה.
מתחת לכביש היורד מערד אל ים המלח אני מוצא צינור ענק המנקז את מי השיטפונות. בקרירות הנעימה שבו אני מוצא מפלט מן החום העז, נהנה לפרוש את שמיכתי ולנוח.
אבא היה מבקש שאסמן לו על מפה את המרחב שבו אסייר, מגדיר כמה כללי זהירות וסומך עלי.
באחד מערבי יום הכיפורים יצאנו, עופר בן דודי ואני, אל נחל יעלים, עם תרמילים על הגב, ציוד נדרש ומים, אך החלטנו שלא לשבור את הצום. נחנו בצינור המים 'שלי' זמן קצר; היום שעלה היה חם. התלבטנו אם אנחנו חזקים מספיק ומרגישים בסדר, והחלטנו להמשיך. ביצענו מסע מעגלי ארוך ולקראת מוצאי יום הכיפורים שבנו אל ערד מכיוון אחר, לסעודת שבירת הצום. לא נשברנו.
באחת מחופשות הקיץ החלטנו ללמוד את ירושלים. התמקמנו בביתה של מלכה, דודתנו המשותפת. משם, מדי יום, במשך כל היום ורוב הלילה, סיירנו בעיר. בשכונות נידחות, באתרי עתיקות, בהרים שסביב לה, בסמטאות העיר העתיקה. עד היום אני מזהה בעיר כל פינה מן הימים והלילות ההם בירושלים.
 
***
 
לא יכולתי לדעת מה מצבי במבדקי הכניסה לפנימייה. חזרתי הביתה בספק גדול.
לילה אחד עברתי בפטיו שלנו וראיתי מעטפה לבנה גדולה נעוצה בתיבת הדואר. חותמות משולשות של צה"ל היו עליה. ראיתי פעם כאלה בצווי הקריאה למילואים של אבא ושל דודי מקס, איש השריון.
פתחתי אותה ברעד. התקבלתי.
רצתי במדרגות אל הדירה, אוסף אסימונים ככל שכיסַי יכלו להכיל. דהרתי אל הגבעה שעליה עמדה המועצה המקומית של ערד. שם היה גם אחד הטלפונים הציבוריים היחידים שהיו אז באזור כולו. חייגתי והשארתי הודעות לאבא ולאמא. כעבור כחודש החלה בבסיס צה"ל בגלילות תקופת ההכנה. "עליתי על מדים".

המלצות נוספות