חיים במלחמה

מבוא

לאורך שנים שאלו אותי חברים ובני משפחה מדוע לא כתבתי ספר זיכרונות על שנות שירותי בצה"ל. אחרי הכל מדובר בכמעט 30 שנות שירות, מלחמות, מבצעים ומגוון תפקידים. תשובתי היתה כי לספרי זיכרונות של ותיקי צה"ל יש שלושה מאפיינים בולטים: הראשון, המחבר מסדר את העבר ברוורס. השני, הוא צדק יותר מאחרים. והשלישי, בלי משים - או במתכוון - המחבר פוגע באנשים אחרים. לבסוף, למען הנראות, המחבר מודה בכמה טעויות מינוריות.

לא רציתי להצטרף לסגנון הזה. מה אם כן השתנה?

בגיל 80 פרשתי מהוראה באוניברסיטת תל אביב וממכללת בית ברל, ואז באו מגפת הקורונה והסגרים, ובעיקר: אשתי לחצה. לחץ מתון כמובן. השתכנעתי, אבל רק חלקית.

גם מצה"ל פרשתי בגיל מתקדם. פניתי ללימודים אקדמיים ומשם להוראה - על פי רוב בתחום הביטחון הלאומי, חקר המלחמות שעברנו והגנת העורף. מחקר והוראה משולבים זה בזה, והתוצאה היתה מסע שתחילתו בתובנות שהיו לי בעָבר לעֵבר הבנות חדשות, שהיו לעתים שונות באורח קיצוני.

כמקובל בעולם האקדמי, פרסמתי מאמרים וכתבתי שני ספרים. האחד, "ואיך נדע? מודיעין, מבצעים, מדיניות", יחד עם אלוף אהרן זאבי פרקש, ראש אמ"ן לשעבר. השני, "האומה החמושה", שהוא מסה ביקורתית על צה"ל דרך ניתוח תופעת המילואים מראשיתה.

באותן שנים הצטבר אצלי חומר רב, ששימש אותי לכתיבה ולהוראה. היתה בו הגות ביקורתית על מלחמות ומעשי עבר של צה"ל וממשלות ישראל, וחשבתי שראוי לתמצת אותה לספר (המושג הגות ביקורתית שונה מהמושג ביקורת, שכן הגות ביקורתית עניינה ספקנות, המאפשרת פנייה למחשבה שונה ואולי גם מחדשת).

מתוך ידיעה שישראלים לא מרבים לקרוא ספרים מתחום המחקר האקדמי, למעט החוקרים עצמם, החלטתי לכתוב ספר המתאר כיצד הבנתי בעבר את מה שחוויתי בשירות הצבאי, גם אם חלפו שנים רבות, ולעמת את ההבנה ההיא עם ההבנה שלי היום. השתדלתי לבחור נושאים שהם רלוונטיים גם בהווה, והצבתי אותם אל מול ההתנסות האישית שלי. לא אתייחס, אם כן, אל כל מה שחוויתי וראיתי בשירות הצבאי, אלא רק אל מה שתומך בנושאים שבחרתי לדון בהם.

להסדרת המבנה של שני ספרים בספר אחד - הגות ביקורתית עם סיפורים אישיים - פניתי לעורך, אורי דרומי, שסייע בידי לוותר על הסגנון האקדמי, הקשה לקריאה. ויתרתי כמעט לחלוטין גם על הערות השוליים ועל פירוט המקורות שספרים אקדמיים מתנאים בהם.

מצד שני, הסיפורים האישיים מבוססים על הזיכרון, וכיוון שהזיכרון איננו מקור היסטורי אמין במיוחד, דרשתי מעצמי זהירות יתרה. בשירותי הצבאי נוכחתי פעמים רבות כי הסיפור של כל אחד מהמשתתפים באותו אירוע עצמו שונה מסיפורי חבריו. קרו גם מקרים שחוקרי צבא וביטחון, במיוחד כאלה שעסקו במלחמת יום הכיפורים, כתבו גם עלי, לחיוב או לשלילה, דברים שלא היו ולא נבראו. לדמיון שמקורו בזיכרון עוצמה רבה, וחוקרים לא תמיד נמנעים מלגלוש אליו.

הגישה שלי העמידה למבחן את המתח המתמיד בין זיכרון להיסטוריוגרפיה, שכן הזיכרון נבנה מן ההווה אל העבר ואילו ההיסטוריוגרפיה נבנית מן העבר אל ההווה. אמירה קצרה זו שמעתי לראשונה מפי מורי, פרופ' שאול פרידלנדר, לפני הרבה שנים, ומאוחר יותר מפרופ' מוטי גולני. העובדות הן רק ההתחלה כאשר הזיכרון בונה ומעצב מיתוס, ואחריהן מככב הדמיון. אולם המיתוס אינו רק סיפור, הוא גם מכוון אותנו כיצד לנהוג.

בספר "מיתוס וזיכרון" כותבים פרופ' רוברט ויסטריך ופרופ' דוד אוחנה:¹

המיתוס הוא סיפור אידיאלי אשר אינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה - מאין היא באה ולאן היא הולכת. האנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים - את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם. המיתוס והזיכרון הם שני גורמים המַפרים זה את זה, יוצרים זה את זה ומעצבים זה את זה. המיתוס גם משקף תרבות וגם יוצר אותה; הזיכרון גם משמר את המיתוס וגם נבנה ממנו.

לעומת זאת, היסטוריוגרפיה בוחנת את האופן שבו מיוצגים אירועים היסטוריים, מאחר שכתיבת היסטוריה נשענת על בחירות מושכלות של ההיסטוריון - למשל, באילו מקורות להשתמש ובאיזה היקף - וגם מושפעת מהשקפת עולמו. במילים אחרות, לכל מחקר היסטורי יש נרטיב, והוא עומד תמיד למבחן ולעולם אינו מוחלט וסופי. הזיכרון, לעומת זאת, אם התקבע, נוטה להיות מוחלט, ובמתח בין הזיכרון להיסטוריוגרפיה הזיכרון תמיד ידו על העליונה.

לרוע המזל, הגורם המעצב את חיינו בישראל הוא המלחמה. רבים מאיתנו השתתפו באחת המלחמות או ביותר, ואם לא אנחנו אזי הורינו או בנינו, או האנשים סביבנו. המלחמה נמצאת בתודעה, בהשקפת העולם בה בחרנו - וכמובן בשפת המושגים שלנו. המלחמה מצויה בתקשורת, בספרות ובשירה, כמו גם בחינוך. היא מפרנסת את המיתוסים הישראליים, את הזיכרון הקולקטיבי ואפילו את אוהדי הספורט השואגים מהטריבונה "מל־ח־מה, מל־ח־מה".

בקצרה, המלחמה כה מושרשת בהווייתנו, עד שרכשה לה מעמד כרעיון המסדר של החברה הישראלית, ויש כאלה הרואים בה עד היום עניין רב תועלת.

כל הדברים הללו היו לי להנחיה, שלאורה כתבתי את הספר. דהיינו, להתרחק מהזיכרון המתקבע ומהמיתוסים.

נושא נוסף שהיה עלי להיזהר מפניו הוא הנטייה לשפוט את שנעשה בעבר באמצעות מושגים, ידע, כלים ותובנות של היום, אף כי ברור שהידע, ההבנה והפרספקטיבה של מי שקדמו לנו היו שונים לגמרי. היטיב לנסח זאת פרופ' דימיטרי שומסקי, שכתב:² 

אחד הפגמים העמוקים שעל ההיסטוריונים להימנע מהם מכל וכל: הוצאתה של תופעת עבר נתונה מההקשר ההיסטורי של תקופתה וכפייה עליה, הר כגיגית, את דפוסי ההוויה של ימינו.

הרבה חומרים שאבתי ממסמכי שני ארכיונים: ארכיון צה"ל וארכיון מחלקת ההיסטוריה במטכ"ל. לפני כ-25 שנים התאפשר לי לעיין ביסודיות כמעט בכל מסמכי הארכיונים הללו לגבי מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה שביניהן, אשר חלקם מסווגים עד היום.

השתדלתי להשתמש במונחים שהיו מקובלים בזמן בו התרחשו האירועים. לדוגמה, בשנים האחרונות חיילי צה"ל לא הורגים. המחבל מנוטרל או משותק או מסוכל. בעבר, מה לעשות, הרגנו וגם נהרגנו, וכך דיברנו.

לבסוף עוד שתי הערות: ראשית, בתיאורים רבים לא ציינתי את שם המשתתף או המשתתפים, משום שלא רציתי להטות את הקורא אל האיש. במקרים אחרים, כאשר הדבר התבקש, ציינתי שמות מלאים.

והערה שנייה: הצנזורה סרקה את הספר בקפידה וגזרה בעיקר בתחום המבצעים המיוחדים. יצא לי להשתתף או להיות עד למבצעים חסויים שעדיין אסור לספר עליהם. אם אחיה עד 120 והחיסיון יוסר - אוציא מהדורה נוספת של הספר.

חובה נעימה לי להודות לעורך שעבר ראשון על כתב היד, אורי דרומי, ולעורכת הלשונית רותי חזנוביץ. אחריהם ליהודה יערי, שעשה עבודה נפלאה בספר קשה. ברצוני להודות לפרופ' חנה נוה, שאיתה ועם בעלה, שמעון נוה, אני נמצא בידידות זה שנים. ביקשתיה לעיין בטיוטה עוד בזמן שהיה לי ספק של ממש, והיא פסקה את פסוקה: יש לך ספר!

ד"ר דב תמרי, תת־אלוף בדימוס

כך הכול החל

עין חרוד: קודם כול עבודה והגנה 

את ילדותי ונעורי העברתי בקיבוץ עין חרוד, בו נולדתי ובו נולדו שני אחי הצעירים ממני, וככל שאני זוכר היו לי ילדות ונעורים מאושרים. הקִרבה הפיזית להורים לא היתה רבה, משום ששניהם, כמו שאר חברי הקיבוץ, עבדו קשה, ימים ארוכים, ואנחנו, הילדים, גדלנו בבתי התינוקות ובבתי הילדים בהשגחת המטפלות.

אחרי כיתה ד' הפכנו לחלק מחברת הנוער, שהשלימה את בית הספר וסיפקה פעילות חברתית, ספורטיבית ותנועתית. השתייכנו לקיבוץ המאוחד - תנועת ההתיישבות הבולטת אז, שהיוותה אוונגרד חברתי ופוליטי, עיצבה את הפלמ"ח וקיימה אותו כלכלית.

עין חרוד נחשב באותן שנים לקיבוץ מוביל, משום שהיה הראשון שקם והתנהל כקיבוץ פתוח, ולא היה קבוצה קטנה וייחודית כמו דגניה. הוא נוסד ב-1921 בידי אנשי העלייה השנייה והשלישית, ובשנות ה-30 הצטרפו אליהם צעירים וצעירות מעליית הנוער מגרמניה הנאצית.

אבי, צבי, עלה לארץ מפולין ב-1924, בהיותו בן 12. משפחתו - משפחה חרדית מחסידות ויז'ניץ - היתה ענייה מאוד, ועד עלייתו לארץ הוא למד ב"חיידר" תנ"ך, תורה שבעל פה ומעט חשבון. המשפחה בת שמונה הנפשות גרה בחדר אחד בכפר הערבי מנשייה, בין יפו לתל אביב. מתנשאים שם היום מלונות גדולים, ומהכפר נותר רק המסגד. אבי למד בבית ספר תחכמוני, ובסוף כיתה ח' יצא לעבוד לפרנסת המשפחה כשוליית אופים. הוא הגיע לקיבוץ בגיל 17, אחרי שחל נתק בינו לבין סבי. הם לא דיברו אחד עם השני שבע שנים - החרדי עם המשומד - עד שנולדתי.

אמי, מרים, באה מרוסיה עם הוריה ואחיה ב-1913, בת שלוש. ב-1915 המשפחה גורשה על ידי השלטונות הטורקיים למצרים, משם המשיכה לרוסיה ובחזרה לארץ ישראל ב-1919. הם חיו בנשר, ואמי הלכה ברגל לבית ספר בחיפה שמונה קילומטרים כל יום. בסיום כיתה ח' היא התקבלה לבית הספר החקלאי בנהלל בתנאי פנימייה, ונשארה מאז בעמק. היא פגשה את אבי במקרה, כשקיבל שנת חופש לחפש כלה והיא השתלמה בשתלנות במגדיאל.

החיים בקיבוץ היו חיי עוני במושגים של ימינו. אוכל פשוט מאספקה עצמית, חדר זוגי קטן, שלושה על ארבעה מטרים, חם מאוד בקיץ העמק יזרעאלי וקר בחורף, שכן לא היו תנורים וגם לא מאווררים.

לבשנו בגדים יד שנייה ושלישית ורביעית. בכל ראש השנה, לקראת החורף, ובכל פסח, לקראת הקיץ, מדדנו את הבגדים של בני הקיבוץ המבוגרים מאיתנו, והם את של המבוגרים מהם. בלומה, האחראית על מחסן הבגדים, היתה מסתכלת ופוסקת: אם הבגד קצת קטן - לא נורא, הוא יתרחב בכביסה. אם גדול מדי - הוא יתכווץ בכביסה. וכמובן, זוג נעליים אחד. לכל צורך שהוא. בגיל 13, לבר מצווה, קיבלתי לראשונה נעליים חצאיות חדשות. בחורף הלכנו במגפי גומי, משום שלא היו עדיין מדרכות. בקיץ הלכנו יחפים. יש לי זיכרון עמום שבערבים, ברוב חדרי החברים, עששית נפט סיפקה את התאורה.

לא הרגשנו עניים. מגיל צעיר לימדו אותנו לעבוד הרבה, להסתפק במועט ולעשות כל מה שרק אפשר במו ידינו. רוב ענפי המשק היו ענפים חקלאיים, כגון פלחה לגרעיני חיטה ושעורה, ירקות, פרות וצאן לחלב, ואפילו אבטיחים בקיץ לשמחת כולנו - ולצדם ענפי שירות כמו נפחייה ומסגרייה, סנדלרייה ומאפייה ומכבסה גדולה. כולם, ילדים, נשים וגברים, התקלחו במקלחות ציבוריות. לילדים ולנוער היה חדר מקלחת נפרד, וביציאה ממנו עמדה קערה עם נפט ובתוכה מסרקים, לטיפול בכינים. אסור היה להדליק גפרור קרוב לשיער מחשש שריפה.

עבודת השדה נעשתה בעזרת טרקטורים ובהמות עבודה. היו גם כמה סוסי רכיבה לשומרי השדות, וחמורים לרועי עדר הכבשים.

הטבע שסבב אותנו הידלדל מאז. בעלי חיים בהם פגשנו - תנים, צבועים, נשרים בגלבוע - כמעט נעלמו. מעל הקיבוץ, ממש בית ליד בית, היה כפר ערבי קטן בשם קומי, שהמשק סיפק לו מים לשתייה ולהשקיית הצאן. במלחמת העצמאות תושביו פונו יום אחד במשאיות לבית שאן, ומשם במהלך המלחמה מן הסתם לירדן. ראינו את הנשים עם ילדים יושבות על מטלטליהן על המשאיות ובוכות. והיתה לקיבוץ בריכת שחייה מופלאה - בריכת השקיה מעפר, שקרקעיתה בוץ טובעני.

ככל שאני זוכר, חלק מחברי הקיבוץ לא האריכו ימים. אף שהיה בית חולים בעפולה הסמוכה, למחלות רבות לא היה מזור.

במלחמת העולם השנייה התגייסו לא מעט חברים וחברות לצבא הבריטי. הם שירתו במצרים ובמדבר המערבי, לא הגיעו לחופשות, ושמרו על קשר במכתבים למשפחה ובמכתבים לכל חברי המשק, שנתלו על לוח המודעות בכניסה לחדר האוכל. לא היו עיתונים בחדרים וגם לא רדיו, ואחרי יום העבודה אפשר היה לקרוא עיתון או להאזין לרדיו בחדר הקריאה הצמוד לספרייה. גם בשיא העוני היתה ספרייה.

חדשות מהארץ, מהעולם ומהמלחמה עניינו מאוד את כולם, ולכן נקבע שסדרן העבודה יציב כל יום חבר או חברה בחדר הקריאה, כדי להאזין לקול ירושלים המנדטורי בעברית, לרשום את החדשות, ולדווח לכל המתעניין בערב, בחדר האוכל, מה חדש במלחמה.

יום אחד שובץ להאזנה חבר ששמיעתו היתה לקויה, אבל סדר זה סדר. בערב, כשנשאל בחדר האוכל מה התרחש, הוא ענה ביידיש: "א מייסה מיט א צוללת" (מעשייה עם איזו צוללת). התחוללה באותו יום מערכה ימית גדולה, וכל שהוא הצליח לשמוע היה צוללת.

עניין מיוחד היה לי לעבוד עם החברים הוותיקים, אנשי העלייה השנייה והשלישית, שחלקם היו בזמנו בגדוד העבודה, ולשאוב מהם סיפורים. אחד מהם היה עם יוסף טרומפלדור בתל חי, ולכן הוא קרא לבנו השלישי, שנולד בי"א באדר, יוסף. חבר ותיק אחר, איש העלייה השנייה, שירת בצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה והגיע בסוריה עד נהר הפרת. הוא ראה את השמדת הארמנים בידי הצבא הטורקי, וסיפר לי איך מאות גופות צפו לאט במורד הנהר.

עם כל הכבוד לעבודה, בעין חרוד היה יחס מיוחד לאמנות ולמוזיקה. חבר אחד היה אחראי לתחזק ולהפעיל נגן תקליטים עם מיטב הקונצרטים הקלאסיים, והיה משמיע אותם על הדשא על פי בקשות החברים. חבר אחר, חיים אתר, התמסר לציור, והקיבוץ הקים עבורו סטודיו קטן ואִפשר לו לנסוע לפריז להשתלם בציור. עם שובו הוא פעל נמרצות להקמת "המשכן לאמנות", שקיים עד היום. גם מארק שאגאל הציג שם מיצירותיו, וכל כיתה ערכה סיור מודרך בתערוכה בנוכחות האמן.

כל אמן יהודי בעל שם שביקר בארץ כלל בביקורו סיור בעין חרוד. אני זוכר את הקונצרט של מנצח צעיר בשם ליאונרד ברנשטיין, שניצח על התזמורת הסימפונית הארצישראלית. כל הקיבוץ ישב באמפיתיאטרון על ספסלי עץ לא מעובד, והאזין ל"ירמיהו" של ברנשטיין ול"רפסודיה בכחול" של גרשווין. אמן אחר, החזן וזמר האופרה היהודי יאן פירס, נתן קונצרט בחדר האוכל.

"לא ניצחנו ולא ננצח עד שנעלה העולים, ניישב הגבולות ונפריח השממה"

מנהיגי היישוב ואחר כך מנהיגי המדינה הרבו "לשאת דברים" - כך נהגו לקרוא לזה - בעין חרוד. אני זוכר את בן־גוריון נואם בחדר האוכל ב-1950, כשאנחנו, הנערים והנערות, עומדים בחוץ נרגשים ומקשיבים דרך החלונות, כי לא הרשו לנו להיכנס. שלמה לביא, ממייסדי הקיבוץ, פתח והציג את חברו הקרוב דוד, שנולד וגדל כמוהו בפלונסק ועלה לארץ כמוהו בעלייה השנייה.

לביא אמר בדבריו הקצרים כמה פעמים "אחרי שניצחנו במלחמה", אולם בן־גוריון פתח ואמר: "לא ניצחנו ולא ננצח עד שנעלה העולים, ניישב הגבולות ונפריח השממה". כנער בן 14 התרשמתי מאוד מהדברים וגם מכך שלא השתמש אף פעם במילה "את". אפילו ניסיתי לחקות אותו, ולא הצלחתי.

הלימודים בבית הספר והתוספות החינוכיות לאחר שעות הלימודים היו רוויים הכרה מעמדית. בסופו של כל טקס שרנו שלושה המנונים: "תחזקנה" מאת חיים נחמן ביאליק, "האינטרנציונל", שחשבנו כי מקורו בברית המועצות ולימים למדתי שהוא חובר בקומונה הפריזאית של שנות ה-80 של המאה ה-19, ולבסוף "התקווה". הלימודים עצמם לא היו תובעניים, ובחינות לתעודת בגרות לא היו. זה לא נחשב לדבר חשוב או הכרחי.

רבים מהמורים היו חסרי הכשרה פורמלית אבל בעלי אישיות חינוכית מרשימה. המורה לספרות ותנ"ך היה בן למשפחת רבנים ברוסיה, שהוסמך בנעוריו לרבנות ובבגרותו, כמו רבים אחרים, פנה לציונות ועלה לארץ. כשמורה החסיר שיעור היה נכנס במקומו לכיתה לוייב החצרן, שכל שיעור איתו היה פנינה.

מוטיב משמעותי בחינוך היה עבודת כפיים. איש לא סידר ולא ניקה אחרינו. היתה בינינו תורנות לניקוי הכיתות, השירותים והחצר, תורנות לעריכת חדר האוכל, לשטיפת הכלים ולשטיפת הרצפות, ותורנות לניקוי המקלחות המשותפות.

בכיתה ה' התחלנו לעבוד אחרי הלימודים בענפי המשק, בתחילה שעתיים כל יום, ומשנה לשנה המִכסה עלתה. בכיתות י"א וי"ב למדנו רק עד פסח, ובעונת הקציר עבדנו ימים ארוכים. בגיל 17 כבר הייתי נהג טרקטור מיומן, והפעלתי כלי חריש וקציר. הרעיון של יום עבודה בן שמונה שעות עוד לא נולד. עבדנו כמה שנדרש - ונדרש הרבה. אם שאלת "איך הוא?" בנוגע למאן דהוא בקיבוץ, התשובה היתה מתייחסת אוטומטית לאיך הוא עובד. זה היה הקריטריון הקובע לטיבו ולערכו של חבר קיבוץ.

ברבות הימים, כשהתבוננתי לאחור על נעורי, טבעתי לעצמי את האמירה: "זכיתי להשכלה עלובה למדי ולחינוך מעולה". השכלה השלמתי, גם אם באיחור. חינוך ראוי קשה להשלים.

את עין חרוד אפפה תמיד אווירה צבאית. למלחמת העולם יצאו, כאמור, לא מעט חברים וחברות, אחרים היו חברי ה"הגנה", ותמיד היה בפאתי המשק מאהל ובו מחלקת פלמ"ח. נערים יודעי דבר ידעו לספר - בלחש, שאיש לא ישמע - על סליקים בירכתי מתבן הקש שבקומה השנייה של אורוות הסוסים, ובעוד מקומות מסתוריים, מעוררי התפעלות ופחד.

"השבת השחורה", ביוני 1946, לא פסחה על הקיבוץ. העירו אותנו השכם בבוקר, עדיין בחשיכה, וראינו חיילים בריטים צרים על גדר הקיבוץ ואחר כך פורצים פנימה. חבר קיבוץ מבוגר אסף אותנו, והורה לכל שני ילדים לעקוב אחרי חוליית חיילים שנכנסה לחדרי מגורים לחפש נשק ועולים בלתי לגאליים. הוא הורה לנו להתקרב לחיילים עם כל פתיחת דלת ולצעוק THIEVS - גנבים. בפעם הראשונה שעשינו את זה החייל בעט אותנו מכל המדרגות.

הפילוג הגדול, שקרע את הקיבוץ המאוחד בתחילת שנות ה-50, פיצל קיבוצים וקרע לשניים גם את עין חרוד. במבט לאחור הוא מספק עדות עצובה על ההרס שעלולות לגרום מחלוקות חסרות היגיון. חברים שבנו יחד את עין חרוד והפכו אותו ליישוב פורח, נפרדה דרכם עד כדי שנאה תהומית למען (או נגד) אידיאולוגיה שהתפוגגה ונמוגה מעצמה כעבור שנים אחדות, עם מותו של סטלין.

עבורי היתה לפילוג משמעות אישית, שכן אבי השתייך למפא"י ואמי לאחדות העבודה. בניגוד לזוגות שהסתכסכו והתגרשו, הורי החליטו להישאר ביחד ועברו למושב בני עטרות. הם לקחו איתם את אחי הצעירים ואת סבי וסבתי, ובגיל 16 נשארתי לבדי. תקופה קצרה גרתי אצל דודי ודודתי בקיבוץ בטרם התפצל סופית. אחרי זמן־מה, משהתברר שמחנה הנח"ל שהוקם ליד בית העלמין לא יאויש, עברתי לגור בצריפיו עם עוד כמה אסופים ואסופיות שהיו תלמידי חוץ בבית הספר. לא היו לנו מים חמים בחורף אבל היה חופש מהורים וממבוגרים בכלל, ועד מהרה הפך המקום למרכז חברתי לנוער.

בכיתה י"ב עלתה שאלת הגיוס לצה"ל, וזו לא היתה בחירה חופשית של הנער או הנערה. הקיבוץ, דהיינו התנועה, כיוונו את השירות הצבאי שלנו, ובאותן שנים ניתנה עדיפות לנח"ל - העתודה שהקימה וחיזקה את קיבוצי הספר. אפשר היה גם להתנדב לקורס טיס, ושני טייסים חברי עין חרוד נהרגו בתאונות טיסה בשבוע שבו התגייסתי.

מבחינתי, הגיוס לנח"ל לא היה מובן מאליו. ב-1953, שנה לפני שהגיע תורי ללבוש מדים, הוקמה יחידה 101. שירתו בה חמישה בני עין חרוד, ומאיר הר־ציון בראשם. שמענו שהם יצאו לפעולות מעבר לגבול, והופעתם לחופשות במדי צנחנים ובכומתה אדומה הותירה עלי רושם עז. הם לא הִרבו לדבר ולספר, אך שתיקתם הרשימה הרבה יותר.

מסרב פקודה ומתנדב לצנחנים 

הגענו ביום הגיוס לקלט בתל ליטווינסקי, כיום הבקו"ם בתל השומר, עם הנחיה תנועתית להתגייס לנח"ל. היינו ארבעה חברים משני העין חרודים, וקיבלנו זריקות, מדים ומספרים אישיים. שלי היה ונשאר מ.א. 305214, והוא משמש אותי לפעמים עד היום כשאני מתבקש לבחור סיסמה.

בהחלטה משותפת סירבנו לצו התנועה. מצאנו את אוהל הרישום לצנחנים, ואחרי שלושה ימים הגענו לתל נוף. כמונו, רוב הטירונים הגיעו מקיבוצים. הכרנו אותם ממחנות קיץ ומטיולים משותפים. זו היתה "הפלוגה הקיבוצניקית" הראשונה בצנחנים. אחרינו באו רבות.

היינו כ-100 טירונים וגרנו בשני צריפים שהותיר הצבא הבריטי. חודש ראשון עבר בתרגילי סדר, הרכבת חגור קרב והתאמתו לגוף והכרת הנשק האישי - הרובה הצ'כי המיתולוגי. פריטי החגור - שממש לא נראה כמו האפוד של היום, ולא סיפק אף טיפת הגנה - היו מורשת הצבא הבריטי, שהצטיין יותר מכל צבא אחר בחגור לא אנושי. לא הבנתי איך החיילים הבריטים הצליחו ללחום איתו, אבל צה"ל של השנים הראשונות אימץ ציוד צבאי בריטי, שיטות אימון בריטיות, נוהגי משטר ומשמעת בריטיים, ולמרבה הצער, כך הבנתי כמה שנים אחר כך, גם צורת חשיבה בריטית, שלא התאימה לייחוד הצה"לי ולחברה הישראלית.

היתה זו מורשת מלחמת העולם השנייה, והיא השתרשה באופן טבעי מאחר שהחיילים הארצישראלים ששירתו בצבא הבריטי ובבריגדה היהודית השתלבו בצה"ל. מה עוד שהרעיון היה לסתום את הגולל על הסגנון והאווירה החברמניים שאפיינו את המחתרות ואת הפלמ"ח.

נעלנו נעליים שחורות כבדות, לא תמיד לפי מידת הרגל. הביגוד כלל מכנסיים קצרים בנוסח בריטי ומדי חורף צמריים מגרדים, כולל מעיל ועניבה הדוקה לצוואר.

רובי ה"מאוזר" דגם 98 של צה"ל אמנם נרכשו מצ'כיה, וכך קיבלו את שמם, אבל היו במקור רובי שירות גרמניים מודל 1898, ששירתו את חיילי הצבא הגרמני בשתי מלחמות העולם. זה היה רובה כבד, עם מחסנית בת חמישה כדורים שדרשה דריכה נפרדת לכל כדור. מנגד, לזכותו ניתן לציין שהיה מדויק.

אימוני הכושר הגופני התבססו על ריצות עם חגור ותרמיל גב קטן מלא בציוד חיוני ותחמושת. היו חיילים, בעיקר מהערים והמושבות, שהריצות הוציאו את רוחם כמעט עד שבירה. גם לי לא היה קל, אבל באתי עם כושר סביר מהקיבוץ, וכמו שאומרים: הכול בראש.

מפקד הפלוגה, שהיו בה שתי מחלקות גדולות, היה רס"ן מרסל טוביאס. לפי הסיפורים, הוא גדל בווינה, שירת בצבא האוסטרי, הסתלק ממנו ללגיון הזרים הצרפתי, התנדב לצבא הבריטי ושירת כסמל במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה - ובאמצע היה גם חבר בפלוגת בית"ר בראש פינה. שפמו הקטן היה מעוצב בסגנון בריטי מובהק, כמו גם מדיו. הוא היה מפקד פלוגות הטירונים, מאמנן ומחנכן כאחד.

שעות לא מעטות הוקדשו להרצאות משטר ומשמעת, כך הן הוגדרו, בהן למדנו כיצד אמור לנהוג חייל במחנה ומחוצה לו. שתי הרצאות הוקדשו להימנעות ממחלות מין - מחלות שלא שמעתי עליהן עד אז. נראה שטוביאס העלה את הנושא בעקבות חוויותיו בלגיון הצרפתי. ההדגמה נעשתה על הקיר הלבן בצריף המגורים באמצעות "פנס קסם", הגרסה המוקדמת עד מאוד למקרן שקפים. זכורה לי תמונה של צעיר עירום, נגוע בפצעי מחלת מין קשה, ואת המ"פ מסכם: "זו תמונה יפה מאוד של בחור שלא שמע הרצאה של המ"פ, וזה מה שקרה לו". אחר כך הוא הוסיף שאם הבחורה מקיבוץ אין חשש, "הן נקיות". נרגענו.

ככלל, היתה לטוביאס הערכה רבה לקיבוצים אף שמעולם לא היה חבר קיבוץ. באחד הלילות, במסדר ענישה על כמה גרגרי חול, לכאורה, ברובה שלי, הוא אמר: מה יגידו בקיבוץ אם יֵדעו שהרובה שלך מלוכלך?

סגל הפלוגה היה רובו מש"קים. רק המ"פ וסגנו היו קצינים. המ"מ שלי היה סמל והמ"כים רב"טים. הסמל, שעלה מעיראק, הודיע לנו בקול רועם שהוא הכי שחור בצה"ל ודופק את החיילים שלו בלי חשבון. ואכן, הענישה הרקיעה שחקים והרסה לילות.

את המסדרים הנוספים בחצות עשינו ליד משרד הפלוגה, עם כל הציוד והנשק, לעתים גם עם המיטות והמזרנים. באחד הלילות היינו שישה לפני המשרד, והרב־סמל הפלוגתי צעק על כל אחד בתורו בגין עבירה של מה בכך. הייתי השישי בשורה. כאשר הגיע אלי הוא עמד רגע בשקט ואז אמר: "תמרי, אתה חייל כבר לא תהיה".

באותו לילה חשבתי שהוא צודק. מפקדי הכיתות בטירונות לא היו מטובי המ"כים בגדוד, כי הטובים היו נחוצים בפלוגות המבצעיות. לאחר זמן הבנתי שזה היה שיקול מוטעה. המפגש הראשון של הטירון עם הצבא מלחיץ מאוד. נוקשות המשטר והמשמעת נועדו, כפי שאמר לנו אוחנה, הסמל שהורד לטר"ש, לשבור את הנער האזרח ולהופכו לחייל.

אוחנה לא הבין רק שמדובר באותו אדם, אם חייל ואם אזרח. מ"כ אבהי, ולו במקצת, יכול להציל טירונים רבים משבירה. אחרי שנים העניין הובן ותוקן.

במסע לילי מזורז, ארבעה שבועות אחרי תחילת הטירונות, צעדנו לחוף נבי רובין, ממזרח לקיבוץ פלמחים. היו שם מטווחים, ירושת הצבא הבריטי, וכמה גבעות חול וכורכר כשטח אש. תרגלנו יסודות של אימון פרט ולמדנו לירות בכל המצבים. תחמושת היתה בשפע. מקלחות דווקא לא היו, ומי שתייה מילאנו ממעיין קטן בוואדי הסמוך למכלי מתכת כבדים. היום הטוב ביותר בטירונות היה יום כיפור. מנוחה ומנת קרב אישית לכל אחד. נפלא.

צניחה ראשונה

בתום חודשיים סיימנו את הטירונות והתחלנו קורס צניחה. הוא נמשך שלושה שבועות, כמו היום, והיה לא קשה אבל רצוף עונשים. מדריך הדבוקה שלנו נהנה לאלץ אותנו לחגור מצנחי תרגול בעודנו מחזיקים על כתף שמאל עמוד טלפון מעץ - יד אחת אוחזת במצנח והשנייה בעמוד הטלפון.

הצניחה עצמה לא היתה מפחידה במיוחד, אבל שונה מאוד מהצניחה הצבאית של היום. ראשית, צנחנו ממטוסי דקוטה, שכן רק אלה היו ברשות חיל האוויר. שנית, לא היו מצנחים רזרביים. וכך, את 16 הצניחות הראשונות שלי, מתוך כ-150, עשיתי ללא מצנח רזרבי.

לרוב זה הצליח, אולם היו כמה מקרים שלא. לכמה מהם הייתי עד. אחדים נהרגו ואחדים נפצעו. רק בקורס הקצינים, לקראת אחת מחופשות סוף השבוע, נסענו לתל נוף ולמדנו לצנוח עם המצנח הצרפתי, שהיה לו מצנח רזרבי צמוד.

בצניחה הראשונה שלנו קפץ ראשון הסמג"ד, רס"ן אהרון דוידי. הוא התנהג במטוס כמי שזה עניין פעוט עבורו, וזה היה בהחלט מרגיע. בסוף הקורס קיבלנו כומתה אדומה, נעלי צנחנים חומות עם סוליית קרפ רכה יחסית, כנפי צניחה ומדי זית עם ירכית וחגורה מעל המכנסיים. זו היתה שמחה גדולה ובעיקר תחושת גאווה.

אגב נעליים: אומרים שהצבא, או החייל, צועד על קיבתו. טעות! הוא צועד בנעליו, ואם הן לא מתאימות, לא רק שהוא מתייסר - הביצועים שלו יורדים. אנחנו קיבלנו זוג נעלי צנחנים חדשות וזוג שני של נעליים ישנות, שעברו כמה זוגות רגליים וביקורים בסנדלרייה הצבאית. מכאן ואילך, כל אימת שהנעליים החדשות התבלו, ובישנות לא יכולתי ללכת יותר, קיבלתי באפסנאות זוג ישן - מתוקן אבל מעוּות מרגליו של הנועל האחרון - בתמורה לזוג הבלוי והקרוע שלי. הלוואי שיהיו לי שנים כמספר היבלות המדממות שצמחו והכאיבו לי ברגלי.

לימים, באחת החופשות הנדירות בקורס מ"כים, נסעתי לקיבוץ ונכנסתי אל דודתי שרה, שם הורדתי את הנעליים אבל לא את הגרביים, שהיו דבוקים בדם קרוש לבשר החשוף. שרה חיממה מים עם סבון, ובסבלנות אין קץ הסירה את הגרביים וחבשה את כפות רגלי. רגליים של בחור צעיר מחלימות מהר. כאשר בני הצעיר הפך לחייל, נהגתי לטפל ביבלות שלו ולגזור נכון את ציפורני רגליו, גרסא דקורס מ"כים.

אירוע יוצא דופן התרחש לפני צניחתנו הראשונה. הגדוד על שלוש פלוגותיו הקרביות יצא לתרגיל, שנפתח בצניחה לילית דרומית לקריית גת. כאשר צנחן מפלוגה ד', בפיקודו של סרן מוטה גור, צנח, כמעט כל מיתרי המצנח שלו נקרעו - למעט שלושה באותו צד. לא היה לנו אז כאמור מצנח רזרבי - והוא נהרג עם הפגיעה בקרקע. חיילי הפלוגה התאספו סביבו, הבינו מה קרה, רצו לכביש הראשי ונעלמו איש־איש לביתו. שבועיים עברו עד שמוטה ושלושת המ"מים שלו השיבו אותם לגדוד.

הגדוד כולו סער באותו לילה. כעבור ימים אחדים נערך מפגן הרגעה, וכדי שנירגע הושיבו אותנו על הרגבים בשדה חרוש. המג"ד, סא"ל אריאל (אריק) שרון, עמד מולנו, ושתי דקוטות הצניחו מול עינינו את קציני הגדוד. שרון אמר בטון מנהיגותי בוטח כי הם צנחו עם אותם מצנחים, וכולנו חזרנו לצנוח.

כעבור שנים אחדות שאלתי את אחד מוותיקי הקצינים בבית הספר לצניחה על אודות המקרה ההוא. הוא סיפר שלא היו די מצנחים לתרגיל הגדודי, משום שלפי הוראת מטכ"ל נשמרה מנת חירום של מצנחים בכוננות למקרה שתפרוץ מלחמה. כדי להצניח שלוש פלוגות הביאו ממחסן נידח מצנחים ישנים, שחלקם אוחסנו בתנאי רטיבות חמורים. הקצינים לא צנחו במצנחי התרגיל, אבל תצוגת התכלית עבדה.

המשך הפרק בספר המלא