תיקי לא זכרה מתי התחילה האהבה שלה לתרגילי התעמלות.
ינאי, המאמן בחוג להתעמלות קרקע, שאל אותה על כך כשהגיעה לחוג שלו לפני שנה, בתחילת כיתה ג', והיא לא ידעה מה לענות. היה לה זיכרון מעורפל מאחד מחגי פורים בגן. היא התחפשה אז לרקדנית ולפני שהלכו למסיבה ניסתה לעשות שפגאט ואמא הזהירה אותה, "תיקי, קומי. עוד תלכלכי את התחפושת היפה שלך." ודאי הייתה שוכחת את הרגע הזה, לולא סבתא יהודית שקראה בהתפעלות, "תיקי'לה, את כל כך גמישה. מתאים לך להיות מתעמלת!" אולי שם נטמע בה הרעיון, או אולי נתפסה לו כשראתה באֶם.פִּי שלה את הסרט על הוֹפּ, הילדה השמנמונת שהפכה למחליקה אולימפית וזכתה באולימפיאדת החורף במדליית זהב בהחלקה על הקרח. בכל פעם שצפתה בהוֹפּ מסתחררת סביב עצמה על המחליקיים, כמו סביבון חנוכה צבעוני שמסתובב ומסתובב עד שכל הצבעים שלו מתערבבים והופכים לפס זוהר אחד, הייתה נשימתה נעצרת. הרצון שלה להפוך למתעמלת גבר כשצפתה לפני שנתיים במופע הסיום של עונת החוגים במתנ"ס. בנות כיתה י' לבושות בבגדי התעמלות צמודים הופיעו שם והדהימו את הקהל בסלטות, עמידות ידיים, גלגלונים ושפגאטים. וכשמוריה, המתעמלת הכי טובה מבין הבנות, עשתה שלושה גלגלונים ברצף, סלטה כפולה וסיימה בשפגאט, נפלט לה בקול, "את זה גם אני יכולה לעשות!" טלי וזוהר, שישבו לידה הביטו בה מופתעות וקראו ביחד: "את?" וזוהר הוסיפה בארסיות, "בחלומות שלך, תיקי. קודם תצליחי לעשות גלגול כמו שצריך ואחר כך תדברי." ואז עפעפה בריסיה וחייכה, כמו שהיא עושה תמיד כשהיא אומרת משהו מעליב.
המשפט הזה פגע בה מאוד, כי כמה שלא ניסתה לא הצליחה אף פעם להתגלגל ישר, לקום בזריזות ולהניף ידיים למעלה כמוה. בניגוד לזוהר היא תמיד סיימה את הגלגול על הרצפה בצד המזרון, והייתה קמה ואומרת, "אוף, שוב זה לא הצליח לי." אז נכון שאולי הגזימה קצת כשאמרה שהיא יכולה לעשות מה שמוריה עשתה, אבל זה היה גועלי מצדה של זוהר להזכיר לה באולם מלא הורים וילדים שהיא לא מצליחה לעשות כמו שצריך אפילו את התרגיל הכי פּוּשטי. בא לה להגיד לה: טוב, לי אין בת דודה גדולה שמשתתפת בחוג תרגילי קרקע כבר ארבע שנים ומלמדת אותי... אבל שתקה, כי בדיוק התחיל מופע גלגלי הענק של הבנות והבנים מהתיכון, והיא ידעה שאין טעם שתעיר לזוהר, כי במילא היא לא תקשיב.
