מכל התחפושות שלבשתי, זאת אולי הכי אהובה עלי.
שיער אדמוני כהה, מספיק שונה מהבלונד־פלטינה הרגיל שלי, מסופר עד קצת למטה מהכתפיים ואסוף בקוקו. עדשות מגע ירוקות שנראות טבעיות על עיני הכחולות. חולצת צווארון מקומטת תחובה למחצה במכנסיים, מעיל צבאי דק, מכנסיים שחורים ומגפיים עם חרטומים מצופי מתכת, ונוסף על אלה צעיף אפור עבה שכרוך סביב הצוואר, הסנטר והפה שלי. כומתת צבא כהה משוכה נמוך על מצחי, וקעקוע ארגמני צבוע נמתח על כל צד שמאל של פני והופך אותי למישהו לא מוּכּר. מעבר לזה אני מצויד במערכת קשר של מיקרופון ואוזנייה שנוכחים תמידית. הרפובליקה מתעקשת על כך.
ברוב הערים האחרות ודאי הייתי זוכה אפילו ביותר מבטים מהרגיל בגלל הקעקוע הענקי המטופש — לא בדיוק סמל מעודן, אני חייב להודות. אבל פה בסן פרנסיסקו אני מתמזג יפה עם כל האחרים. הדבר הראשון שהבחנתי בו כשעדן ואני עברנו לפריסקו לפני שמונה חודשים היה הטרנד המקומי: צעירים צובעים דוגמאות שחורות או אדומות על פניהם, חלקן עדינות וקטנות, כמו חותמות הרפובליקה על הרקות או משהו דומה, ואחרות עצומות ונרחבות, כמו תבניות ענקיות של צורת השטח של הרפובליקה. הערב בחרתי בקעקוע שגרתי למדי, מפני שאני לא מספיק נאמן לרפובליקה כדי להטביע את הנאמנות הזאת על הפרצוף שלי. את זה יוני יכולה לעשות. במקום זה יש לי ציור של להבות מסוגננות. מספיק טוב.
האינסומניה שלי פעילה הלילה, כך שבמקום לישון אני הולך לבדי דרך סקטור שנקרא מָרינה, שככל הידוע לי הוא הכי הררי, המקבילה של פריסקו לסקטור לייק בלוס אנג'לס. הלילה קריר ושקט מדי, וגשם זרזיפי נישא ממפרץ העיר. הרחובות צרים, בוהקים מרטיבות וזרועים מהמורות, והבניינים שמתרוממים משני הצדדים — רובם מספיק גבוהים להיעלם בתוך העננים הנמוכים — אקלקטיים, צבועים באדום וזהב ושחור דוהים, צדיהם מחוזקים בקורות פלדה עצומות כנגד רעשי האדמה שמתרחשים פעם בחודשיים בערך. מסכי ענק בגובה חמש או שש קומות ממוקמים בכל רחוב שני ומרעימים עם המטחים הרגילים של חדשות הרפובליקה. לאוויר יש ריח מלוח ומריר, כמו עשן ופסולת תעשייתית מהולים במי ים, ואיפשהו מסתתר גם ניחוח קל של דגים מטוגנים. לפעמים, כשאני עובר פינה, פתאום אני מוצא את עצמי קרוב כל כך לקו המים, שהמגפיים שלי נרטבים. כאן הקרקע משתפלת ישירות לתוך המפרץ, ומאות בניינים מבצבצים באופק, טבולים למחצה בים. בכל פעם שאני רואה את המפרץ, אני רואה גם את הריסות הגולדן גייט, ששרידיו המעוקמים הנושנים ערומים בצדו השני של החוף. קומץ אנשים נדחקים על פנַי מדי פעם, אבל העיר ברובה ישֵנה. מדורות פזורות מאירות סמטאות במקומות התכנסות של אנשי הרחוב של הסקטור. לא כל כך שונה מלייק.
טוב... כנראה שעכשיו יש כמה הבדלים. היכל המבדקים של סן פרנסיסקו, בתור התחלה, שעומד במרחק, ריק ולא מואר. בסקטורים היותר עניים יש פחות ניידות משטרה. הגרפיטי של העיר שונה; תמיד אפשר לקבל מושג איך המקומיים מרגישים דרך התבוננות בגרפיטי עכשוויים. רבים מהמסרים שראיתי בזמן האחרון ממש מביעים תמיכה באלקטור החדש של הרפובליקה. הוא תקוותנו, אומרת כתובת המשורבטת על קיר בניין. אחת אחרת ברחוב מכריזה: האלקטור ינחה אותנו החוצה מן החושך. קצת אופטימי מדי, אם תשאלו אותי, אבל אלה סימנים טובים. כנראה שאנדן עושה משהו כמו שצריך. ובכל זאת. מדי פעם אני רואה גם כתובות שטוענות, האלקטור הוא בדיחה, או שטוף־מוח, או דיי שהכרנו מת.
לא יודע. לפעמים יש לי תחושה שהאמון החדש הזה בין אנדן לבין העם הוא כמו חוט... ואני הוא החוט הזה. חוץ מזה, אולי הגרפיטי השמח מזויף, וצויר על ידי פקידי תעמולה. למה לא?
עם הרפובליקה לעולם אי־אפשר לדעת.
לעדן ולי יש כמובן דירה בפריסקו, בסקטור עשיר שנקרא פָּסיפיקָה, ואנחנו גרים בה עם האומנת שלנו לוסי. הרפובליקה צריכה הרי לטפל בפושע־המבוקש־ביותר־בן־השש־עשרה־שהפך־לגיבור־לאומי, לא? אני זוכר עד כמה לא בטחתי בלוסי — גבירה חמורת סבר, מוצקה, בת חמישים ושתיים, לבושה בצבעי רפובליקה קלאסיים — כשהיא הופיעה בפעם הראשונה בפתח דלתנו בדנוור. "הרפובליקה מינתה אותי לסייע לשניכם," אמרה לי כשדישדשה לתוך הדירה שלנו. עיניה ננעצו מיד בעדן. "במיוחד בקטן הזה."
כן. זה לא התלבש עלי טוב. בתור התחלה לקח חודשיים לפני שהייתי מסוגל בכלל לתת לעדן לצאת מטווח הראייה שלי. אכלנו זה לצד זה; ישנו זה לצד זה; הוא לא היה לבד לרגע. הרחקתי לכת עד כדי כך שעמדתי ליד דלת חדר האמבטיה כשהוא התקלח, כאילו חיילי הרפובליקה ישאבו אותו איכשהו דרך פתח האוורור, ייקחו אותו למעבדה ויחברו אותו לכל מיני מכשירים.
"עדן לא זקוק לךְ," תקפתי את לוסי. "יש לו אותי. אני יכול לטפל בו."
אבל הבריאות שלי נעשתה לא יציבה בחודשיים הראשונים ההם. היו ימים שהרגשתי בסדר, ואילו בימים אחרים הייתי תקוע במיטה עם כאב ראש משתק. בימים הגרועים ההם לוסי היתה משתלטת על העניינים — ואחרי כמה קרבות צעקות היא ואני נכנסנו לשגרה של טינה הדדית. היא באמת מכינה פאי בשר מעולה. וכשעברנו לכאן, לפריסקו, היא באה איתנו. היא מדריכה את עדן. היא מנהלת את משטר התרופות שלי.
בשלב שבו נמאס לי מההליכה, אני שם לב ששוטטתי אל מחוץ למרינה, אל המחוז השכן העשיר יותר. אני עוצר מול מועדון שהמילים "הזכוכית הגעשית" צרובות בלוח מתכת מעל הכניסה שלו. אני מחליק בגבי לקיר לתנוחת ישיבה כשזרועותי על ברכי ומרגיש את רטט המוזיקה. רגל המתכת שלי קרה כקרח מבעד לבד המכנסיים שלי. על הקיר מולי יש כתובת גרפיטי אדומה: דיי = בוגד. אני נאנח, מוציא קופסת כסף מכיסי ושולף מתוכה סיגריה ארוכה. אני מעביר את האצבע על המילים "בי"ח מרכזי סן פרנסיסקו" שמודפסות לאורכה. סיגריות מרשם. זה מה שהרופא ציווה, לא? אני מכניס אותה לפה באצבעות רועדות ומדליק אותה. עוצם את העיניים. שואף. בהדרגה אני מאבד את עצמי בעננת העשן הכחול בציפייה שההשפעה ההזייתית המתוקה תשטוף אותי.
הלילה זה לא לוקח יותר מדי זמן. כאב הראש התמידי, העמום, נעלם עד מהרה, והעולם סביבי מקבל ברק מטושטש שאני יודע שאינו תוצאה של הגשם בלבד. בחורה יושבת לידי. זאת טס.
היא שולחת אלי חיוך שהיה מוכר לי היטב ברחובות לייק. "יש חדשות ממסכי הענק?" היא שואלת אותי ומצביעה על מסך בצדו השני של הרחוב.
אני נושף עשן כחול ונד בראשי בעצלתיים. "לא. זאת אומרת, ראיתי שתי כותרות בנוגע לפטריוטים, אבל נדמה כאילו נעלמתם מעל פני האדמה. איפה אתם? לאן אתם הולכים?"
"אתה מתגעגע אלי?" שואלת טס במקום לענות.
אני מביט בדמותה המרצדת. היא כמו שאני זוכר אותה מהרחובות — השיער החום־אדמדם שלה עשוי בצמה מבולגנת, עיניה גדולות ומאירות, אדיבות ועדינות. טס התינוקת הקטנה. מה היו המילים האחרונות שאמרתי לה... אז, כששיבשנו את ניסיון ההתנקשות של הפטריוטים באנדן? בבקשה, טס... אני לא יכול להשאיר אותך כאן. אבל זה בדיוק מה שעשיתי.
אני מסתובב ולוקח עוד שאיפה מהסיגריה שלי. האם אני מתגעגע אליה? "בכל יום ויום," אני עונה.
"ניסית למצוא אותי," אומרת טס ומתקרבת עוד. אני נשבע שאני כמעט יכול להרגיש את הכתף שלה נוגעת בשלי. "ראיתי אותך סורק את מסכי הענק ואת גלי האתר בחיפוש אחר חדשות, מטה אוזן ברחובות. אבל הפטריוטים מתחבאים כרגע."
מובן מאליו שהם מתחבאים. למה להם להתקיף עכשיו, כשאנדן שולט ונחתם הסכם שלום בר־תוקף בין הרפובליקה לקולוניות? מה עשויה להיות המטרה החדשה שלהם? אין לי שום מושג. אולי אין להם מטרה. אולי הם אפילו כבר לא קיימים. "הלוואי שהיית יכולה לחזור," אני ממלמל אל טס. "זה יהיה נחמד לראות אותך שוב."
"מה בנוגע ליוני?"
בזמן שהיא שואלת את זה, דמותה נעלמת. היא מוחלפת ביוני עם זנב הסוס הארוך שלה ועיניה הכהות הזוהרות בנימי זהב, רציניות ומנתחות, תמיד מנתחות. אני משעין את ראשי על הברך ועוצם את עיני. אפילו האשליה של יוני יש בה כדי לשלוח מדקרת כאב בלבי. לעזאזל. אני כל כך מתגעגע אליה.
אני זוכר איך נפרדתי ממנה לשלום בדנוור, לפני שעדן ואני עברנו לפריסקו. "אני בטוח שנחזור," אמרתי לה במיקרופון בניסיון למלא את שתיקת המבוכה בינינו, "אחרי שהטיפול בעדן יסתיים." זה היה שקר, כמובן. נסענו לפריסקו בשביל הטיפול שלי, לא של עדן. אבל יוני לא ידעה את זה, אז היא רק אמרה, "תחזרו מהר."
זה היה לפני שמונה חודשים כמעט. מאז לא שמעתי ממנה. אני לא יודע אם זה מפני ששנינו מהססים מדי להטריד אחד את השני, פוחדים שהשני לא רוצה לדבר, או ששנינו גאים מכדי להיות הראשונים שיישברו וייצרו קשר. אולי היא פשוט לא מספיק מתעניינת. אבל אתם יודעים איך זה. שבוע עובר בלי קשר, ואז חודש, ודי מהר עובר כל כך הרבה זמן, שפתאום להתקשר אליה נראה צעד משונה ואקראי. אז אני לא מתקשר. חוץ מזה, מה אגיד? אל תדאגי, הרופאים נלחמים להציל את חיי. אל תדאגי, הם מנסים לצמק את האזור הבעייתי במוח שלי עם הר של תרופות, לפני שיעזו להסתכן בניתוח. אל תדאגי, אנטרקטיקה עשויים להעניק לי גישה לריפוי בבתי החולים הטובים בהרבה שלהם. אל תדאגי, יהיה בסדר.
מה הטעם לשמור על קשר עם הבחורה שאתה מטורף עליה, כשאתה גוסס?
התזכורת הזאת משגרת כאב פועם בעורפי. "עדיף ככה," אני אומר לעצמי בפעם המאה. וזה באמת עדיף. בגלל שלא ראיתי אותה זמן רב כל כך, זכר הפגישה שלנו התעמעם, ואני מוצא את עצמי חושב פחות על הקשר שלה למות המשפחה שלי.
מסיבה מסוימת, בניגוד לטס, דמותה של יוני אף פעם לא מוציאה מילה. אני מנסה להתעלם מחזיון השווא המרצד, אבל היא מסרבת ללכת. כזאת עקשנית, לעזאזל.
בסוף אני נעמד, מועך את הסיגריה שלי על המדרכה ונכנס למועדון הזכוכית הוולקנית. אולי המוזיקה והאורות ינערו אותה מתוכי.
לרגע קל אני לא מסוגל לראות דבר. המועדון חשוך עד אימה, והמוזיקה מחרישת אוזניים. אני נעצר מיד על ידי שני חיילים. אחד מהם מניח יד מוצקה על כתפי. "שם וחיִל?" הוא שואל.
אין לי כל עניין להסגיר את זהותי האמיתית. "רב־טוראי שוסטר. חיל האוויר," אני פולט בתשובה שם אקראי ואת החיִל הראשון שעולה על דעתי. אני תמיד חושב קודם על חיל האוויר, בעיקר בגלל קיידה. "אני מוצב בבסיס הצי."
השומר מהנהן. "החבר'ה של חיל האוויר אחורה משמאל, ליד השירותים. ואם אני שומע שאתה מתחיל בלגן באזור של חיל רגלים, אתה עף החוצה והמפקד שלך שומע מזה על הבוקר, ברור?"
אני מהנהן, והחיילים מניחים לי לעבור. אני הולך במסדרון חשוך ועובר בדלת שנייה, ואז משתלב בתוך הקהל והאורות המבזיקים בפנים.
רחבת הריקודים עמוסה אנשים עם חולצות רפויות ושרוולים מקופלים, שמלות בשילוב עם מדים מקומטים. אני מוצא את תאי חיל האוויר בחלק האחורי של המקום. יפה, יש שם כמה ריקים. אני מחליק לתוך תא, מניח את מגפי על המושבים המרופדים ומשעין את הראש לאחור. לפחות דמותה של יוני נעלמה. המוזיקה הרועמת מפזרת את מחשבותי לכל עבר.
דקות ספורות אחרי שאני נכנס לתא, מישהי חוצה את רחבת הריקודים ועושה את דרכה ישירות אלי. היא נראית סמוקה, עיניה מאירות ומקניטות. מאחוריה אני מבחין בגוש של נערות מצחקקות שמביטות בנו. אני מעלה חיוך מאולץ. בדרך כלל אני אוהב את תשומת הלב במועדונים, אבל לפעמים כל מה שאני רוצה זה לעצום עיניים ולהניח לתוהו לקחת אותי.
היא מתכופפת לעברי ומקרבת את שפתיה לאוזני. "סליחה," היא צועקת על רקע הרעש. "החברות שלי רוצות לדעת אם אתה דיי."
כבר זיהו אותי? אני מתרחק ומתכווץ אינסטינקטיבית, ונד בראשי כדי שהאחרות יוכלו לראות. "הבנאדם הלא נכון," אני עונה בחיוך אירוני. "אבל תודה על המחמאה."
פניה של הבחורה מכוסים צללים כמעט לחלוטין, אבל גם ככה אני מסוגל לראות שהיא מסמיקה בפראות. החברות שלה פורצות בצחוק. אף אחת מהן לא נראית כאילו היא מאמינה להכחשה שלי. "רוצה לרקוד?" שואלת הבחורה. היא מביטה מעבר לכתפה, אל האורות הכחולים־זהובים שמבזיקים, ואז בחזרה אלי. זה בטח משהו שהחברות שלה איתגרו אותה לעשות.
בעודי מתלבט איך לנסח סירוב מנומס כלשהו, אני מעכל את חזותה של הנערה. המועדון חשוך מכדי שאוכל להביט בה היטב, וכל מה שאני רואה זה נצנוצים של אור על עורה, את זנב הסוס הארוך שלה, השפתיים המרוחות בגלוס ומעוקלות בחיוך, גופה הרזה והחלק הנתון בשמלה קצרה ומגפיים צבאיים. הסירוב שלי נמוג על לשוני. משהו בה מזכיר לי את יוני. בשמונת החודשים מאז שיוני הפכה להיות מועמדת לתפקיד פְּרִינְקֶפְּס, לא התרגשתי מיותר מדי בנות — אבל עכשיו, כשהכפילה המוצללת הזאת מזמינה אותי אל רחבת הריקודים, אני מרשה לעצמי לחזור להרגיש תקווה.
"כן, למה לא?" אני אומר.
חיוך רחב מפציע על פניה של הנערה. כשאני קם מהתא ולוקח את ידה, כל החברות שלה משתנקות בהפתעה, ולאחר מכן מריעות בקול. הבחורה מובילה אותי דרכן, ולפני שאני מבין מה קורה, כבר נדחפנו אל תוך הקהל ופינינו לעצמנו חלל קטן ממש באמצע הפעילות.
אני נצמד אליה, היא מעבירה יד על עורפי, ואנחנו מניחים לקצב ההולם לסחוף אותנו. היא חמודה, אני מודה ביני לבין עצמי, סומא בים הזה של אורות ואיברים. השיר משתנה, ואז משתנה שוב. אין לי מושג כמה זמן אנחנו אבודים ככה, אבל כשהיא נשענת קדימה ומחככת את שפתיה בשפתי, אני עוצם את עיני ומניח לה. אני אפילו מרגיש רעד חולף בגווי. היא מנשקת אותי פעמיים, פיה רך ונוזלי, וללשונה טעם של וודקה ופירות. אני מצמיד את כף ידי לתחתית גבה ומהדק אותה אלי, עד שגופה צמוד אלי היטב. הנשיקות שלה נעשות בהולות יותר. היא יוני, אני אומר לעצמי, בוחר לשקוע בפנטזיה. בעיניים עצומות, כשמוחי עדיין ערפילי מהזיות הסיגריה שלי, אני מסוגל להאמין לזה לרגע — אני יכול לדמיין אותה מנשקת אותי כאן, גוזלת את אחרונת נשימותי. הבחורה כנראה חשה בשינוי בתנועות שלי, ברעב ובתשוקה הפתאומיים שלי, מפני שהיא מחייכת בצמוד לשפתי. היא יוני. זה שערה הכהה של יוני שמתחכך בפני, ריסיה הארוכים של יוני שנוגעים בלחיי, זרועה של יוני הכרוכה סביב צווארי, גופה של יוני המחליק כנגד גופי. גניחה רכה נמלטת ממני.
"קדימה," היא אומרת, ומילותיה טבולות בשובבות ממזרית. "בוא נצא לנשום קצת אוויר."
כמה זמן כבר עבר? אני לא רוצה לצאת, כי משמעות הדבר תהיה שאיאלץ לפקוח עיניים ויוני תיעלם, תתחלף בבחורה הזאת שאני לא מכיר. אבל היא מושכת את ידי, ואני נאלץ להביט סביב. יוני אינה שם, כמובן. אורות המועדון מבזיקים, ולרגע אני מסתמא. היא מובילה אותי דרך המוני הרוקדים, דרך המסדרון החשוך של המועדון, והחוצה בעד דלת אחורית ללא שלט. אנחנו יוצאים אל סמטה אחורית שקטה. כמה זרקורים חלשים מאירים בהמשך הנתיב, צובעים הכול בנוגה ירקרק מצמרר.
היא דוחפת אותי אל הקיר ומטביעה אותי בנשיקה נוספת. עורה לח, והוא מצטמרר תחת מגעי. אני מנשק אותה בחזרה, וצחוק הפתעה קל נפלט ממנה כשאני מסובב אותנו ומצמיד אותה לקיר.
היא יוני, אני אומר לעצמי שוב ושוב. שפתי עוברות בחמדנות על צווארה, טועמות עשן ובושם.
רחש סטאטי קלוש מפצפץ באוזנייה שלי, צליל של גשם וביצים מיטגנות. אני מנסה להתעלם מהשיחה הנכנסת, גם כשקול של גבר ממלא את אוזני. חתיכת דלי מים בפרצוף. "מר וינג," הוא אומר.
אני לא עונה. לֵך. אני עסוק.
כמה שניות אחרי כן הקול שוב מתחיל. "מר וינג, זה סרן דיוויד גוזמן מסיור ארבע־עשרה של העיר דנוור. אני יודע שאתה שם."
אה, הטיפוס הזה. תמיד מפילים על הסרן האומלל הזה את המשימה להשיג אותי.
אני נאנח ומתנתק מהבחורה. "סליחה," אני אומר בקוצר נשימה. אני מביט בה בהתנצלות ומחווה על אוזני. "אפשר לקבל פרטיות לרגע?"
היא מחייכת ומיישרת את שמלתה. "אני בפנים," היא עונה. "תחפש אותי." ואז היא נכנסת בחזרה למועדון.
אני מפעיל את המיקרופון ומתחיל לפסוע הלוך ושוב לאיטי בסמטה. "מה אתה רוצה?" אני שואל בלחישה עצבנית.
הסרן נאנח באוזנייה ופוצח בהודעה שלו. "מר וינג, אתה נדרש להיות נוכח מחר בערב בדנוור, ביום העצמאות, באולם הנשפים של הקפיטול. כמו תמיד, אתה רשאי לסרב לבקשה — כפי שאתה עושה על פי רוב," הוא ממלמל בחצי קול. "עם זאת, הנשף הזה הוא מפגש יוצא דופן בעל חשיבות רבה. אם תבחר להופיע, בבוקר יחכה לך מטוס סילון פרטי."
מפגש יוצא דופן בעל חשיבות רבה? שמעתם פעם כל כך הרבה מילים מגונדרות במשפט אחד? אני מגלגל עיניים. מדי חודש בערך אני מקבל הזמנה לאיזה אירוע מטופש בבירה, כמו משתה לכל המצביאים הגנרלים, או חגיגה לרגל זה שאנדן ביטל סופסוף את המבדקים. אבל הסיבה היחידה לכך שהם רוצים אותי באירועים האלה היא כדי לנפנף בי ולהזכיר לאנשים, "תראו, רק למקרה ששכחתם, דיי בצד שלנו!" אל תתגרה במזלך הטוב, אנדן.
"מר וינג," אומר הסרן כשאני נותר דומם, כאילו הוא מגייס איזה טיעון אחרון, "האלקטור המהולל מבקש באופן אישי שתגיע. וכך גם הפרינקפס."
הפרינקפס.
מגפי נעצרים בכתישת חצץ באמצע הסמטה. אני שוכח לנשום.
אל תתרגש מדי — אחרי הכול יש שלושה שמיועדים לתפקיד הפרינקפס, וזה עשוי להיות כל אחד מהם. חולפות כמה שניות לפני שאני שואל בסופו של דבר, "מי מהפרינקפס המיועדים?"
"זאת שבאמת חשובה לך."
לחיי מתחממות בתגובה להקנטה בקולו. "יוני?"
"כן, העלמה יוני איפריס," עונה הסרן. נשמע שהוא חש הקלה מכך שסופסוף זכה לתשומת לבי. "היא רצתה שהפעם זאת תהיה בקשה אישית. היא מאוד מעוניינת לראות אותך בנשף בבניין הקפיטול."
הראש שלי כואב, ואני נאבק לייצב את נשימתי. כל המחשבות על הבחורה במועדון עפות לכל הרוחות. יוני לא ביקשה לראות אותי באופן אישי זה שמונה חודשים — זאת הפעם הראשונה שהיא מבקשת שאהיה נוכח באירוע ציבורי. "מה המטרה?" אני שואל. "סתם מסיבת יום עצמאות? מה כל כך חשוב?"
הסרן מהסס. "זה עניין של ביטחון לאומי."
"מה זה אמור להביע?" ההתרגשות הראשונית שלי דועכת לאיטה — אולי הוא סתם מבלף. "תביט, סרן, יש לי כמה דברים לא גמורים שאני צריך לטפל בהם. תנסה לשכנע אותי שוב בבוקר."
הסרן מקלל בחצי קול. "בסדר, מר וינג. איך שתרצה." הוא ממלמל משהו שאני לא מצליח לפענח, ואז מתנתק. אני מקמט את מצחי בכעס בזמן שההתרגשות הראשונית שחשתי הופכת לאכזבה מתפשטת. אולי כדאי שאלך הביתה. בכל מקרה, הגיע הזמן שאחזור לבדוק מה עם עדן. איזו בדיחה. רוב הסיכויים שהוא ממילא משקר בנוגע לבקשה של יוני, מפני שאם היא באמת היתה כל כך להוטה שאחזור לבירה, היא... "דיי?"
קול חדש מפציע באוזנייה. אני קופא.
ההשפעה של חומרי ההזיה מהתרופות כבר התפוגגה? האם דמיינתי את קולה? למרות שלא שמעתי אותו כבר קרוב לשנה, הייתי מזהה אותו בכל מקום, ודי בצליל עצמו כדי להעלות את דמותה של יוני עומדת מולי, כאילו נתקלתי בה בסמטה. בבקשה, שזאת לא תהיה היא. בבקשה, שזאת תהיה היא.
הקול שלה תמיד השפיע עלי ככה?
אין לי מושג כמה זמן נשארתי קפוא ככה, אבל כנראה עבר לא מעט זמן, מפני שהיא חוזרת, "דיי, זאת אני. יוני. אתה שם?" רטט חולף בי.
זה אמיתי. זאת באמת היא.
הנימה שלה שונה ממה שאני זוכר. מהוססת ורשמית, כאילו היא מדברת עם זר. בסוף אני מצליח למשול בעצמי ומדליק בחזרה את המיקרופון. "אני פה," אני עונה. גם הנימה שלי שונה — מהוססת באותה המידה, רשמית באותה המידה. אני מקווה שהיא לא שומעת את הרעד הקל בקולי.
יש הפסקה קלה בקצה השני של הקו לפני שיוני ממשיכה. "היי." אחרי זה דממה ארוכה, ואז, "איך אתה?"
סופת מילים מתגבשת בי פתאום, מאיימת לפרוץ החוצה. אני רוצה לפלוט הכול: חשבתי עלייך כל יום ביומו מאז הפרידה האחרונה שלנו, אני מצטער שלא יצרתי איתך קשר, הלוואי שהיית יוצרת איתי קשר. אני מתגעגע אלייך. אני מתגעגע אלייך.
אני לא אומר שום דבר מכל זה. הדבר היחיד שאני כן מצליח להגיד זה, "בסדר. מה קורה?"
היא משתהה. "אה. יופי. סליחה על השעה המאוחרת, אתה בטח מנסה לישון. אבל הסנאט והאלקטור ביקשו ממני להעביר לך את הבקשה הזאת באופן אישי. לא הייתי עושה את זה אילולא חשבתי שזה באמת חשוב. דנוור עורכת נשף לרגל יום העצמאות, ובמהלך האירוע נקיים פגישת חירום. אנחנו צריכים אותך כאן."
"למה?" נראה שעברתי לתשובות של מילה אחת. מסיבה כלשהי זה הדבר היחיד שהמוח שלי מצליח לייצר אל מול קולה של יוני בטלפון.
היא נושפת, מה שמפיח פרץ קלוש של רעש סטאטי באוזנייה, ואז אומרת, "שמעת על הסכם השלום שנרקח בין הרפובליקה לבין הקולוניות, נכון?"
"כן, ברור." כל הארץ יודעת על זה: השאיפה הגדולה ביותר של אנדן היקר שלנו — לסיים את המלחמה שנמשכת כבר השד־יודע־כמה. ועד כה נראה שזה הולך בכיוון הנכון, עד כדי כך שחזית המלחמה נתונה בקיפאון שקט בארבעת החודשים האחרונים. מי חשב שיום כזה יגיע? בדיוק כפי שמעולם לא ציפינו שהיכלי המבדקים יעמדו ללא שימוש ברחבי הארץ. "נשמע שהאלקטור בדרך להפוך לגיבור הרפובליקה, מה?"
"אל תמהר לקפוץ למסקנות." קולה של יוני מתקדר, ואני כמעט מסוגל לראות את הבעת פניה דרך האוזנייה. "אתמול קיבלנו מסר זועם מהקולוניות. מגפה מתפשטת בערי חזית המלחמה שלהן, האנשים שם מאמינים שהיא נגרמה מכמה מהנשקים הביולוגיים ששיחררנו בגבולות שלהן. הם אפילו איתרו את המספרים הסידוריים של תרמילי הפגזים, שלפי דעתם התחילו את המגפה."
דבריה מתעמעמים דרך מסך ההלם במחשבתי, דרך הערפל שמחזיר זיכרונות של עדן ועיניו השחורות המדממות, של הילד על הרכבת, שעשו בו שימוש כחלק מהלחימה. "אז זה אומר שהסכם השלום יורד מהפרק?" אני שואל.
"כן." קולה של יוני כושל. "הקולוניות טוענות שהמגפה היא אקט מלחמתי מובהק נגדן."
"ואיך זה קשור אלי?"
עוד השתהות ארוכה ומבשרת רעות. הדבר ממלא אותי בחרדה כל כך קרה, שאצבעותי כאילו מאבדות תחושה. המגפה. זה קורה. חזרה לנקודת ההתחלה.
"אני אספר לך כשתגיע," אומרת יוני בסוף. "אבל אל תדבר על זה בקשר."
