שבע הממלכות 2 - אש

1


אֵש לא הופתעה כשהאיש ביער ירה בה. הפתיע אותה שהוא ירה בה בטעות.
החץ ננעץ בזרוע שלה והשליך אותה הצידה על סלע, ומעוצמת החבטה התרוקן כל האוויר מריאותיה. הכאב היה עז מכדי שתתעלם ממנו, אבל היא הצליחה למקד את תודעתה והפכה אותה צוננת וחדה, כמו כוכב יחיד בשמי חורף שחורים. אם מדובר בגבר מחושב הבטוח במעשיו, הוא יהיה מוגן מפניה, אבל אֵש נתקלה באנשים מסוג זה רק לעתים נדירות. בדרך כלל ניסו לפגוע בה אנשים כעוסים או יהירים או מפוחדים, והיא הצליחה למצוא סדק במבנה המבוצר של תודעתם ולהידחק פנימה.
היא איתרה את תודעתו של האיש הזה מיידית — תודעה פתוחה לחלוטין, ידידותית אפילו, ואֵש תהתה אם ייתכן שמדובר באדם מוגבל שכלית שמישהו אחר שכר את שירותיו. היא גיששה אחר הסכין המוסתר במגף שלה. צעדיו של האיש, ואז קול נשימתו, נשמעו בין העצים. זמנה היה קצר, כי האיש יירה בה שוב ברגע שימצא אותה. אתה לא רוצה להרוג אותי. שינית את דעתך.
ואז הוא הופיע מאחורי עץ ועיניו הכחולות הבחינו בה, ונפערו מתדהמה ומאימה.
"נערה? לא!" הוא הזדעק.
מחשבותיה של אֵש התרוצצו. האם לא התכוון לירות בה? האם לא ידע מי היא? האם התכוון לרצוח את קַשָת? היא הכריחה את קולה להישמע רגוע. "במי התכוונת לפגוע?"
"לא במי," הוא אמר. "במה. הגלימה שלך עשויה מפרווה חומה. השמלה שלך חומה. בחיי הסלעים, ילדה," הוא אמר בפרץ כעס. הוא צעד אליה ובחן את החץ הנעוץ בקיבורת זרועה, את הדם שנספג בגלימתה, בשרוולה, במטפחת הראש שלה. "אפשר לחשוב שקיווית שצייד ירה בך."
צייד לא חוקי, אם לדייק, כיוון שקַשָת אסר ציד ביערות האלה בשעה זאת של היום כדי שאֵש תוכל לעבור כאן בלבוש הזה. חוץ מזה, האיש הנמוך הזה עם השיער הצהבהב והעיניים הבהירות לא היה מוכר לה. טוב. הוא צייד לא חוקי, וירה בה בטעות במהלך הציד, כך שאין ספק שלא ירצה להסגיר את עצמו לזעמו המפורסם של קַשָת; אבל זה בדיוק מה שיהיה עליה לגרום לו לרצות. היא המשיכה לאבד דם, וראשה התחיל להסתובב. היא תזדקק לעזרתו כדי להגיע הביתה.
"עכשיו אין לי ברֵרה אלא להרוג אותך," הוא אמר בעגמומיות. ואז, לפני שהספיקה להתחיל בכלל להתייחס להצהרה המשונה הזאת, הוא הוסיף, "רגע. מי את? תגידי לי שאת לא היא."
"לא מי?" היא התחמקה. היא גיששה שוב אחר תודעתו וגילתה שהיא עדיין ריקה במידה משונה, כאילו כוונותיו מרחפות, אבודות בערפל.
"השיער שלך מכוסה," הוא אמר. "העיניים שלך, הפנים שלך — אוי, איזו צרה." הוא נסוג ממנה. "העיניים שלך כל כך ירוקות. אני חשוב כמת."
הוא היה טיפוס משונה, כל הדיבורים האלה על להרוג אותה, ועל כך שהוא עומד למות, והתודעה המרחפת המוזרה שלו; עכשיו הוא נראה על סף בריחה, והיה אסור לאֵש להניח לו לעשות זאת. היא גיששה אחר מחשבותיו והחליקה אותן למקומן. העיניים והפנים שלי חסרות כל ייחוד בעיניך.
האיש צימצם עיניים והביט בה בבלבול.
ככל שאתה ממשיך להביט בי ככה, אתה רואה שאני סתם נערה רגילה. מצאת נערה רגילה פצועה ביער, ועכשיו אתה חייב להציל אותי. אתה חייב לקחת אותי ללורד קַשָת.
בשלב זה נתקלה אֵש במכשול מסוים שנבע מהפחד של האיש. היא הגבירה את הלחץ על תודעתו, וחייכה אליו בחיוך המקסים ביותר שהצליחה לגייס בהתחשב בכאב ובעובדה שהיא גוססת מאיבוד דם. לורד קַשָת יגמול לך ויגן עליך, ואתה תזכה לכבוד גיבורים.
האיש חדל להסס. הוא הוריד בזהירות מהגב שלה את אשפת החצים שלה ואת נרתיק הכינור ותלה אותם על כתפו, לצד אשפת החצים שלו. הוא אחז בקשתות שניהם ביד אחת וכרך סביב צווארו את זרועה הימנית, הזרוע שלא נפצעה. "בואי, העלמה," אמר. הוא ספק הוביל אותה ספק נשא אותה בין העצים, לעבר האחוזה של קַשָת.
הוא מכיר את הדרך, היא חשבה לעצמה בעייפות, ואז הרפתה מהמחשבה. לא משנה מי הוא או מהיכן הגיע. חשוב רק שתישאר ערה, ובתוך תודעתו, עד שיביא אותה הביתה ואנשיו של קַשָת יתפסו אותו. עיניה ואוזניה ותודעתה נותרו כרויות בחיפוש אחר מפלצות, משום שלא מטפחת הראש שלה ולא מגננותיה המחשבתיות יצליחו להסתיר אותה מהן אם ריח דמה יעלה באפן.
לפחות היא יכולה להסתמך על כישורי הירי הסבירים של הצייד הלא חוקי.
קַשָת בדיוק ירה חץ בדורס־מפלצת כשאֵש והצייד הלא חוקי כשלו מבין העצים. ירייה יפהפייה למרחוק מהמרפסת העליונה. במצבה הנוכחי לא היתה אֵש מסוגלת להתפעל מהירייה, אבל הצייד הלא חוקי מילמל בשקט כמה הולם את הלורד הצעיר הכינוי שניתן לו. המפלצת צנחה מהשמים והתרסקה על השביל המוביל אל הכניסה. צבעה היה כתום־זהוב עמוק, כמו חמנית.
קַשָת עמד גבוה וחינני על מרפסת האבן, עיניו נשואות השמימה והקשת הארוכה אחוזה בקלילות בידו. הוא הושיט יד לאשפת החצים שעל גבו, מתח בקשת חץ נוסף וסרק את צמרות העצים. ואז הבחין בהם, באיש הגורר את דמותה המדממת מתוך היער. קַשָת הסתובב לאחור ורץ אל תוך הבית, ואפילו מלמטה, אפילו ממרחק כזה כשקירות אבן מפרידים ביניהם, אֵש שמעה אותו צועק. היא שילחה אל תודעתו מילים ורגשות, לא שליטה מחשבתית, רק מסר. אל תדאג. תפוס אותו ופרוק אותו מנשקו, אבל אל תפגע בו. בבקשה, הוסיפה, אף שלא היתה בטוחה שיש בכך תועלת בהתחשב בכך שמדובר בקַשָת. הוא איש נחמד ונאלצתי להפיל אותו בפח.
קַשָת פרץ מבעד לכניסה הראשית הגדולה בליווי ראש המשמר שלו פּאלָה, המרפא שלו וחמישה משומריו. הוא דילג מעל הדורס ורץ אל אֵש. "מצאתי אותה ביער," צעק הצייד הלא חוקי. "אני מצאתי אותה. אני הצלתי את חייה."
ברגע שהשומרים תפסו את האיש, אֵש הרפתה מתודעתו. מרוב הקלה ברכיה פקו והיא קרסה כנגד קַשָת.
"אֵש," היא שמעה את ידידה אומר לה. "אֵש. את בסדר? נפגעת במקום נוסף?"
היא לא היתה מסוגלת לעמוד. קַשָת תפס אותה, הנמיך אותה אל הקרקע. היא הנידה את ראשה חלושות. "בשום מקום."
"הושב אותה," אמר המרפא. "השכב אותה. אני חייב לעצור את שטף הדם."
קַשָת איבד שליטה. "היא תהיה בסדר?"
"ללא ספק," אמר המרפא קצרות, "אם לא תפריע, ותניח לי לעצור את שטף הדם. הלורד."
קַשָת התנשף נשיפה נרעדת ונשק למצחה של אֵש. הוא חילץ אותה מאחיזתו והשתופף על עקביו באגרופים שנקמצו ורפו. ואז פנה להביט בצייד הלא חוקי שהחזיקו השומרים, ואֵש שילחה אליו התראה, קַשָת, כי ידעה שללא פורקן לחששותיו, קַשָת הולך ונתקף זעם.
"איש נחמד שבכל זאת יש לעצור," סינן לעבר הצייד ונעמד. "אני יכול לראות שהחץ בזרוע שלה מקורו באשפת החצים שלך. מי אתה ומי שלח אותך?"
הצייד הלא חוקי בקושי הבחין בקַשָת. הוא לטש מבט באֵש ועיניו חרגו מחוריהן. "היא שוב יפהפייה," אמר. "אני חשוב כמת."
"הוא לא יהרוג אותך," אמרה לו אֵש בקול מרגיע. "הוא לא הורג ציידים לא חוקיים, וחוץ מזה, אתה הצלת אותי."
"אם ירית בה, אני איהנה להרוג אותך," אמר קַשָת.
"לא משנה מה תעשה," אמר הצייד.
קַשָת נעץ באיש הנמוך מבט זועם. "אם כל כך רצית להציל אותה, למה לא שלפת את החץ בעצמך וחבשת את הזרוע לפני שגררת אותה על פני חצי עולם?"
"קַשָת," אמרה אֵש ואז השתתקה, מחניקה זעקה כשהמרפא תלש את השרוול שלה הספוג בדם. "הוא היה תחת שליטתי, וזה לא עלה בדעתי. עזוב אותו."
קַשָת התנפל עליה. "ולמה זה לא עלה בדעתך? מה קרה לשכל הישר שלך?"
"לורד קַשָת," אמר המרפא בקוצר רוח. "לא יהיו כאן שום צעקות על אנשים שמדממים עד אובדן הכרה. עשה משהו מועיל. רסן אותה בזמן שאני שולף את החץ, בסדר? ואז מוטב שתנעץ מבט בשמים."
קַשָת כרע לצדה ואחז בכתפיה. פניו היו קפואות אבל קולו רעד מרגש. "סלחי לי, אֵש." ולמרפא אמר, "מטורף לעשות את זה בחוץ. הן יריחו את הדם."
ואז כאב פתאומי, מבהיק ומסמא. ראשה של אֵש היטלטל והיא נאבקה במרפא, בכובד משקלו של קַשָת. המטפחת צנחה מראשה ונתנה מוצא לשלל גונֵי שערה המבליחים: זריחה, פרג, נחושת, פוקסיה, להבה. אדום עז יותר מהדם הנספג בשביל.
היא אכלה ארוחת ערב בבית האבן שלה, שנמצא סמוך לביתו של קַשָת ונהנה מהגנת חיל המשמר שלו. הוא שלח את הפגר של הדורס־המפלצת לטבח שלה. קַשָת היה אחד האנשים היחידים שלא גרמו לה לחוש בושה על כך שהיא מתאווה לטעמו של בשר מפלצות.
היא אכלה במיטה, והוא ישב לצדה. הוא חתך עבורה את הבשר ועודד אותה. האכילה הכאיבה לה, כל דבר הכאיב לה.
הצייד הלא חוקי נכלא באחד מכלובי המפלצות שאביה של אֵש, לורד קַנְסְרֶל, בנה בצלע הגבעה שמאחורי הבית. "אני מקווה שתתחולל סערת ברקים," אמר קַשָת. "אני מקווה לשיטפון. אשמח אם הקרקע מתחת לרגלי הצייד שלך תיפער ותבלע אותו."
היא התעלמה ממנו. היא ידעה שאלה סתם דיבורים.
"נתקלתי בדוֹנאָל במבואה שלך," הוא אמר, "מתגנב החוצה עם ערמת שמיכות וכריות. את בונה למתנקש שלך מיטה בחוץ, נכון? וסביר להניח שהוא אוכל טוב לא פחות ממך."
"הוא לא מתנקש. הוא בסך הכול צייד לא חוקי עם ראייה מטושטשת."
"את מאמינה בזה עוד פחות ממני."
"בסדר, אבל אני כן מאמינה שכשהוא ירה בי, הוא חשב שאני איילה."
קַשָת נשען לאחור ושילב זרועות. "אולי. נדבר איתו שוב מחר. כבר נוציא ממנו את הסיפור שלו."
"הייתי מעדיפה לא לעזור בזה."
"הייתי מעדיף לא לבקש ממך, יקירה, אבל אני צריך לדעת מי האיש הזה ומי שלח אותו. הוא הזר השני שנראה בשטח שלי בתוך שבועיים."
אֵש נשענה לאחור, עצמה עיניים, הכריחה את פיה ללעוס. כולם היו זרים. זרים הגיחו מבין הסלעים, הגבעות, ולא היה אפשר לדעת מהי האמת המסתתרת מאחורי כל אחד ואחד מהם. היא לא רצתה לדעת — וגם לא להשתמש בכוחותיה כדי לברר. השתלטות על תודעתו של אדם כדי למנוע את מותה שלה היא עניין אחד, אבל לגנוב את סודותיו זה עניין אחר לגמרי.
כשפנתה אל קַשָת שוב היא מצאה שהוא צופה בה בדממה. שׂער הפלטינה שלו ועיניו בצבע החום העמוק, פיו הגאה. תווי הפנים המוכרים שידעה מאז היתה פעוטה והוא ילד הנושא תמיד קשת שגובהה כגובהו. היא העניקה לו את הכינוי קַשָת, אַרְצֶ'ר בשפתם, במקום שמו המקורי, אַרְקְלין, והוא לימד אותה לירות. כשהביטה בפניו כעת, פני גבר האחראי על אחוזה בצפון, כספיה, חוותיה ואנשיה, היא הבינה מדוע הוא חרד. לא היו אלה זמנים של שלום בגיאיות. בעיר המלך, המלך נָאש הצעיר נאחז בכס בייאוש, בעוד מורדים כגון לורד מיידוג בצפון ולורד ג'נשן בדרום גייסו צבאות וניסו למצוא דרכים להפיל אותו מהכס.
מלחמה הלכה וקרבה. ההרים והיערות רחשו מרגלים וגנבים ופורעי חוק אחרים. אנשים זרים היו תמיד סיבה לדאגה.
קולו של קַשָת היה רך. "לא תוכלי לצאת לבדך עד שתהיי מסוגלת לירות שוב. איבדנו שליטה בדורסים. אני מצטער, אֵש."
אֵש בלעה רוק. היא התאמצה להדחיק את המחשבה המדכאת הזאת. "זה לא משנה. אני גם לא מסוגלת לנגן בכינור, או בנבל או בחליל או באף אחד מהכלים האחרים שלי. אין לי צורך לצאת מהבית."
"נודיע לתלמידים שלך." הוא נאנח ושיפשף את צווארו, "ואבדוק את מי אוכל לשלוח אליהם במקומך. עד שתחלימי, ניאלץ לתת אמון בשכנים שלנו ללא סיוע התובנה המחשבתית שלך." באותם ימים אמון לא ניתן כמובן מאליו, אפילו בין שכנים ותיקים, ואחד מתפקידיה של אֵש בזמן שלימדה נגינה היה לפקוח עיניים ואוזניים. פה ושם היא גילתה משהו — פיסת מידע, קטע שיחה, תחושה שמשהו אינו כשורה — משהו שהועיל לקַשָת ולאביו בְּרוֹקֶר, שניהם בני ברית נאמנים של המלך.
אֵש תיאלץ להסתדר פרק זמן ארוך גם בלי הנחמה שבמוזיקה שלה. היא עצמה שוב עיניים ונשמה באטיות. הפציעות שמנעו ממנה לנגן בכינור שלה היו הגרועות ביותר.
היא הימהמה לעצמה שיר של צפון הגיאיות שהכירו שניהם, שיר שאביו של קַשָת אהב שניגנה לו.
קַשָת אחז בידה הבריאה ונשק לה. הוא נישק את אצבעותיה, את מפרק היד. שפתיו ריפרפו על זרועה.
אֵש חדלה להמהם. היא פקחה עיניים וראתה את עיניו שלו, החומות והשובבות, מחייכות ישירות אליה.
אתה רציני? שידרה אליו.
הוא נגע בשׂערה, שבהק על רקע השמיכות. "את נראית אומללה."
קַשָת. כל תזוזה מכאיבה לי.
"את לא חייבת לזוז. ואני יכול להקל את הכאב שלך."
היא חייכה כנגד רצונה, ופנתה אליו בדיבור. "אין ספק. אבל גם שינה תעשה את זה. לך הביתה, קַשָת. אני בטוחה שתוכל למצוא מישהי אחרת להקל את הכאב שלה."
"כל כך קשוחה," הוא קינטר אותה. "את הרי יודעת כמה דאגתי לך היום."
היא באמת ידעה. אבל התקשתה להאמין שהדאגה שינתה את אופיו.
אחרי שהסתלק היא לא ישנה, כמובן. היא ניסתה, אבל התעוררה שוב ושוב מסיוטים. הסיוטים שלה החריפו תמיד בימים שבהם ביקרה למטה בין הכלובים, משום ששם מת אביה.
קנסרל, אביה האיש־המפלצת היפהפה. בגיאיות, ילדי מפלצות הם תמיד מפלצות. מפלצת מסוגלת להתרבות עם לא־מפלצת מאותו זן — אמה לא היתה מפלצת — אבל הצאצאים היו תמיד מפלצות. לקנסרל היה שיער כסוף נוצץ עם זהרורים של כחול, ועיניו היו בצבע כחול כהה עמוק. גופו ופניו היו עוצרי נשימה, חלקים ויפהפיים כמו גבישים המחזירים את האור, וקרנו בבוהק הלא מוחשי הזה שכל המפלצות ניחנו בו. בימי חייו לא היה גבר מהמם ממנו, או כך לפחות חשבה אֵש. הוא היה מוכשר ממנה בשליטה במוחות בני אדם. היה לו הרבה יותר ניסיון.
אֵש שכבה במיטתה וניסתה למחות את זיכרון החלום האחרון. הנמר־המפלצת הנוהם שצבעו כחול־לילה עם חברבורות של זהב, המרתק את אביה לקרקע. ריח דמו של אביה, עיניו היפהפיות הנעוצות בה בחוסר אמון. בעודו גוסס.

עכשיו היא הצטערה ששילחה את קַשָת הביתה. קַשָת הבין את הסיוטים, והיה מלא חיים ותשוקה. היא רצתה בחברתו, בחיוניותו.
היא נמלאה אי־שקט הולך וגובר במיטתה, ולבסוף עשתה משהו שהיה גורם לקַשָת לרתוח מזעם לו ידע. היא גררה את עצמה לארון הבגדים ולבשה בכוחות עצמה, באטיות ובכאב, מעיל ומכנסיים בצבעי חום כהה ושחור המתאימים לשעת לילה. הניסיון לכסות את שׂערה כמעט שילח אותה בחזרה למיטה, כיוון שהיא נזקקה לשם כך לשתי ידיים, והרמת זרועה השמאלית גרמה לה כאב עז. איכשהו היא הצליחה במשימה, אף שבשלב מסוים נאלצה להשתמש במראה כדי לוודא ששום קווצת שיער אינה גלויה מאחור. בדרך כלל היא נמנעה ממראות. היא נבוכה בכל פעם שנשימתה נעצרה למראה בבואתה שלה.
היא הכניסה סכין לחגורתה ולקחה איתה חנית, מתעלמת ממצפונה הקורא לה, שר לה, צורח לה שהלילה לא תוכל להתגונן אפילו מפני דרבן, קל וחומר מפני דורס־מפלצת או זאב־מפלצת.
כעת הגיע החלק הקשה ביותר לביצוע ביד אחת. היה עליה להתגנב מביתה דרך העץ שמחוץ לחלונה, משום שאנשיו של קַשָת שמרו על הדלתות ולעולם לא יניחו לה לשוטט בגבעות פצועה ולבדה. אלא אם כן תשתמש בכוחה לשלוט בהם, ואת זה סירבה לעשות. שומריו של קַשָת בטחו בה.
קַשָת הוא שהבחין כמה צמוד העץ העתיק לבית ובאיזו קלות הוא יכול לטפס עליו בחשכה. זה קרה שנתיים קודם לכן, כשקנסרל עדיין היה בחיים. קַשָת היה בן שמונה־עשרה ואֵש בת חמש־עשרה, והם לא רצו ששומריו של קנסרל יֵדעו לאילו כיוונים התפתחה הידידות ביניהם. אותו שינוי בא לה בהפתעה, והיה מתוק מאוד, והאריך את רשימת הדברים שגרמו לה אושר, שעד אז היתה קצרה למדי. קַשָת לא ידע שאֵש התחילה להשתמש בנתיב הזה בעצמה כמעט מיד, תחילה כדי לעקוף את אנשיו של קנסרל ואז, לאחר מותו, את אנשיו של קַשָת. לא כדי לעשות דברים מזעזעים או אסורים; רק כדי להתהלך לבדה עם לילה בלי ידיעתו של איש.
היא השליכה את החנית שלה דרך החלון. כעת הגיעה מסכת הייסורים עצמה, שפע קללות, בגדים קרועים וציפורניים שבורות. לאחר שהגיעה לקרקע מוצקה, מיוזעת ורועדת ומבינה היטב כמה מטופש היה הרעיון הזה, היא השתמשה בחנית שלה כמקל הליכה והתרחקה בצליעה מהבית. היא לא רצתה להרחיק הרבה, רק לעבור את קו העצים כדי לראות את הכוכבים. הם תמיד הקלו את בדידותה. היא דמיינה אותם כיצורים יפהפיים, בוערים וצוננים; כל אחד מהם בודד, וחשוף ושותק כמותה.
הלילה הם נראו בהירים ומושלמים בשמים.
היא עמדה על חלקת סלע שהיתמרה מעל כלובי המפלצות של קנסרל, טבלה באור הכוכבים וניסתה לספוג מעט מהשקט שלהם. היא נשמה עמוקות ושיפשפה את הנקודה בירכה שעדיין כאבה לפעמים מצלקת חץ בת חודשים. זהו אחד הקשיים שבפציעות חדשות: כל הפצעים הישנים נוטים לשוב ולכאוב גם הם.
עד כה איש לא פצע אותה מעולם בטעות. היא לא ידעה כיצד לסווג את ההתקפה הזאת במחשבתה; כמעט נדמה שיש בה משהו משעשע. היתה לאֵש צלקת פגיון בזרועה, ועוד אחת בבטנה. שקע בגבה מפגיעת חץ לפני שנים. על כל אדם שוחר שלום היה אדם אחר שרצה לפגוע בה, אפילו להרוג אותה, משום שהיתה דבר יפהפה מחוץ להישג ידו, או משום שתיעב את אביה. ועל כל התקפה שהותירה צלקת, היו חמש או שש אחרות שאש הצליחה לבלום.
סימני שיניים במפרק ידה: זאב־מפלצת. סימני טפרים בכתף אחת: דורס־מפלצת. וגם פציעות אחרות, מהסוג הקטן והבלתי נראה. רק הבוקר, בעיירה, מבטו הלוהט של גבר שננעץ בגופה, ואשתו לצדו, בוערת מקנאה ושנאה כלפי אֵש. או ההשפלה הקבועה כשנזקקה לשומר במהלך הדימום החודשי, כדי לגונן עליה מהמפלצות המבחינות בריח דמה.
"אין סיבה שתשומת הלב תביך אותך," נהג קנסרל לומר. "ברכי עליה. אינך שמחה על כך שיש לך השפעה על כל אדם ועל כל דבר מעצם היותך?"
קנסרל מעולם לא מצא בדבר מכל אלה השפלה. הוא החזיק מפלצות טורפות כחיות מחמד — דורס בצבע סגול כסוף, פומת הרים בצבע ארגמן, דוב בצבע ירוק־עשב עם זהרורי זהב, נמר בצבע כחול־לילה עם חברבורות זהב. הוא הרעיב אותן במכוון והתהלך בין כלוביהן בשיער גלוי, וחרץ בעורו שלו בסכין עד שהדם נבע. אחד הדברים האהובים עליו היה לגרום למפלצות שלו לצווח ולשאוג ולחרוק שיניים על סורגי המתכת, בעודן משתוללות מתשוקה לגוף המפלצת שלו.
היא לא היתה מסוגלת להעלות בדעתה חיים כאלה, ללא פחד, ללא בושה.
האוויר הפך לח וקר, ושלוות נפש לא נמצאה בהישג ידה באותו הלילה.
היא פנתה באטיות בחזרה אל העץ שלה. היא ניסתה להיאחז בגזע ולטפס, אבל לאחר מאמץ קצר הבינה שאין שום סיכוי שתצליח לחזור אל חדרה באותה דרך שיצאה.
אֵש נשענה על העץ, דואבת ועייפה, וקיללה את טיפשותה. עמדו בפניה שתי ברֵרות, ושתיהן בלתי מתקבלות על הדעת: או שתסגיר את עצמה לשומרים ולמחרת היום תיאלץ להילחם עם קַשָת על חירותה, או שתחדור לתודעתו של אחד השומרים הללו ותשבש את מחשבותיו.
היא גיששה בזהירות לראות מי בסביבה. תודעתו של הצייד הלא חוקי ריחפה כנגד שלה, בעודו ישן בכלוב. על ביתה שמרו כמה גברים שאת תודעותיהם זיהתה. על הכניסה הצדדית שמר גבר מזדקן בשם קְרֶל שהיה סוג של ידיד שלה — או ליתר דיוק היה יכול להיות, אלמלא נטייתו להתפעל ממנה יותר מדי. הוא היה נגן, מוכשר לא פחות ממנה ומנוסה יותר, והם ניגנו לפעמים יחד, אֵש בכינור שלה וקרל בחליל או במשרוקית. קרל היה משוכנע שהיא מושלמת ולכן לעולם לא יחשוד בה. מטרה קלה.
אֵש נאנחה. קַשָת היה חבר טוב יותר כשלא ידע כל פרט ופרט מחייה וממחשבותיה. אין לה בררה אלא לעשות זאת.
היא התקרבה בגנבה אל הבית, בין העצים הסמוכים לכניסה הצדדית. התחושה שמפלצת מנסה לחדור את שערי תודעתך אינה בולטת. אדם חזק ומתורגל יכול ללמוד לזהות את החדירה ולטרוק את השערים. הלילה היו מחשבותיו של קרל נתונות למשיגי גבול, אבל לא לחדירה מסוג זה; תודעתו היתה פתוחה ומשועממת, ואֵש התגנבה לתוכה. הוא הבחין שמשהו השתנה והתמקד מחדש, מופתע, אבל היא מיהרה להסיח את דעתו. אתה שמעת משהו. הנה זה, אתה שומע את זה שוב? צעקות מכיוון חזית הבית. התרחק מהדלת והסתובב להעיף מבט.
הוא התרחק מיד מהכניסה והפנה לה את גבו. היא התגנבה מבין העצים בכיוון הדלת.
אינך שומע דבר מאחוריך, רק מלפניך. הדלת מאחוריך סגורה.
הוא לא הסתובב לבדוק, כלל לא הטיל ספק במחשבות ששתלה בתודעתו. אֵש פתחה את הדלת מאחוריו, חמקה פנימה וסגרה אותה, ואז נשענה לרגע על קיר המסדרון, מדוכאת משום־מה מהקלות שבו עשתה את כל זה. היתה לה הרגשה שלא אמור להיות קל כל כך לשטות באדם.
בלב כבד מגועל עצמי, היא גררה רגליים למעלה לחדרה. שיר מסוים נתקע בראשה והתנגן במעורפל שוב ושוב, אף שלא הצליחה להעלות בדעתה מדוע. זאת היתה קינת המוות ששרים בגיאיות על אובדן חיים שבוזבזו.
היא תיארה לעצמה שהמחשבות על אביה הן שהזכירו לה את השיר הזה. היא מעולם לא שרה לו אותו או ניגנה אותו בכינור שלה. לאחר מותו היא שקעה בקהות חושים של אבל ושל בלבול, ולא היתה מסוגלת לנגן דבר. אמנם הוא זכה למדורת קבורה, אבל אֵש לא הלכה לראותה.
הכינור שלה היה מתנה מקנסרל. אחת ממחוות טוּב הלב המשונות שלו, משום שמעולם לא היתה לו סבלנות לנגינתה. ועכשיו אֵש נותרה לבדה, המפלצת האנושית האחרונה בגיאיות, והכינור שלה היה אחת המזכרות המשמחות היחידות שנותרו לה מאביה.
שִמחה.
ובכן, היא הניחה שהיתה שמחה מסוימת בזִכרו, לפחות חלק מהזמן. אבל זה לא שינה את המציאות. כך או כך, קנסרל היה המקור של כל הרעות החולות בגיאיות.
מחשבות מסוג זה אינן מביאות שלווה. אבל אֵש המותשת שקעה בשינה עמוקה, וקינת הגיאיות מלווה אותה כרקע לחלומותיה.