מישהו השאיר את החלון פתוח

1

עד אותה שנה הכול היה ברור. חיפה היתה כר נרחב לחלומותיו הממוצעים של ילד בן שבע. עירונית מספיק ומיוערת דיה, סיפור אורבני בג'ונגל. בית הספר היה במרחק הליכה, מדרכות מסומנות בגירים הפכו למגרשי משחקים, בלוקים צמחו בין גזעים וסיפקו חדרי מדרגות מקוּרים. עיניים החלו לבלוש, לוטשות אחר חללים לא מתוכננים, כאלה שנפערו לפתע בין בניינים, מצַמחים ממלכות וימים, הרים וטירות.
השחר בביתם עלה כמו ביקורו של תייר במדינה זרה, מודד צעדיו בזהירות בין רהיטי הבית, משתהה מול המראות, מתעכב על קולות הבוקר, לחן קבוע: צלילים מפכים מחדר השינה של ההורים, קולו המנחם של אלכס אנסקי מתוך רדיו העץ הישן וקולות המבשרים כל אחד על קימה של אחר: מים זורמים מברז הכיור, מים מודחים בחדר השירותים, מים קרים נמזגים לקומקום, מים רותחים מבעבעים, סימן התעוררות אחרון. דינה מהלכת בשניות המטושטשות האחרונות שבין ערות לשינה, מוזגת מים לכוס שמוֹנִי כבר טמן בה כפית גדושה של קפה נמס וזרע בו שני עיגולי סוכרזית. זמן חסד, טרום עבודה.
אביתר היה הולך כסהרורי למטבח ומתיישב לצד אביו אל מול תה הארל־גריי הכהה הממתין. יחד היו ידיהם מניעות את כנפי העיתון בדפדוף מהיר, מערבולת לתוכה היה מתכנס אבשלום אל מול כוסו שלו, משקה מאבקת קקאו, על אריזתה הגלילית שני ילדים מחויכים בנימוס בין שתי קשיות. ולאורך המפה לצדי הכוסות, חתיכות ביסקוויטים מפוזרות, המשקה הוא רק תירוץ לטבול.
ובשבתות היה הזמן מתנהל אחרת. נמרח. ברזל אופניים לוהט באור השמש, ספונג'ה, צינור לרחיצת מכוניות מפוטם במים, שקט מופר בקולות השכנים, ריח דפוס עיתוני סוף השבוע ברחבי הבית, בהייה ארוכה בשקופית מקלט הטלוויזיה — עיגול צבעוני עשוי קוביות נח בתוך שדה משבצות אפור, שחור ולבן. השידורים יתחדשו בערב, עד אז צליל ארוך עקשן, חותך ודק. היו ארוחות צהריים מוקדמות אצל סבתא (כבר באחת־עשרה וחצי) ושנת צהריים מייגעת.
ובאחת, הדברים השתנו לבלי הכר.
שנתיים אל תוך שנות השמונים ושבועיים מאז שהלכה אל בית החולים הופיעה דינה, ממהרת לחדרה, שם התכנסה במיטה בתוך כיסוי הפּוך. אחריה נכנס אל הבית מוני, נושא סל קש עטוף בד תכלת. אבשלום עקב בדריכות אחרי אמו, וכשניסה לקלף מעליה את אהיל שמיכתה התכדררה בין המצעים כאילו היתה שרשרת צעיפים טמונה ביד קוסם. לבסוף שלפה את ראשה המתולתל, הביטה בו בעיניים נפוחות, מכבידות במשקלן על זוג לחייה הרטובות, וביקשה שיצא מהחדר. לשעה היא לא רוצה להיות אמא של אף אחד, מילמלה לעצמה.
מהרגע שמיקי נולד חש אבשלום שמשהו הולך להשתנות, ולא רק כפי שיודע ילד שהוא עומד לאבד את קצהָ השני של הבכורה. בתחילה הורו להם להימנע מביקור בבית החולים והם ניזונו רק מדיווחים קצרים של סבתא. אביהם, שמיעט במילים, היה שב עייף וטרוד בלילות. לבסוף, כשחזר עם דינה הביתה, התחלפו קולות השמחה המצטלצלים בחדרים עת מגיע תינוק חדש במחוות שקטות, דולפות דרך פנים נבוכות, מבקשות לחייך את האלם.
מכונסים בשתיקתם סביב הסל ישבו מוני ואביתר בסלון. מהצד כבר ניתן היה להבחין בבירור שאביתר גבוה מאביו בראש. צריך לקנות קלסר עבה, אמר מוני, מדבר לעצמו. כל כך הרבה מסמכים, הוא כבר רואה איך הם הולכים לטבוע בים של ניירת. מבט עקום במיקי, העוויה חטופה אל אביתר ושאלה אחת, זה כל שנדרש מאבשלום כדי להעלות את חמתו של אביו. הוא לא מבין, אמר, מה יש לו למיקי, לו הוא נראה נורמלי לגמרי! מוני חרק זה בזה את שני לוחות שיניו, כיווץ את זיפי גבותיו הסומרות תחת שערו המאפיר וגילגל שוב ושוב בפיו את המילים נורמלי לגמרי. פניו המחודדות, בגילוח מוקפד, היו סמוקות מכעס. מֵילא כל השאר, אבל בביתו הוא מצפה ליחס אחר. גופו המלא הזיע. שני עיגולים קטנים, לא גדולים יותר מביצה, נקוו לו דרך קבע תחת בית השחי. עוד בבית החולים אמר שהוא מייחל לרגע בו יהיה כבר בחזרה, בסלון, נווה מדבר ממבטים ושאלות. ועכשיו זה.
במשפטים קצרים תימצת להם שרשרת של עובדות שחברו זו לזו באזיקים בשבועיים שחלפו:
קשה לו לינוק עכשיו. מדובר בחולשה בשרירים, היפוטוניה, הוא מסביר להם מושג שזה עתה פרץ באלימות לחייו, אבל עוד לא יודעים איך זה ישפיע על הראש, על השכל הוא מתכוון, כי בהתחלה כולם אמרו שזה שום דבר, שאין להם מה לדאוג, ורק רופא צעיר אחד שהגיע לא מזמן מארצות הברית אמר שיכול להיות שזה מעיד על משהו, אבל הוא באמת כל כך צעיר, מה הוא יודע? ועדיין לא ברור איזה טיפול יעשו, אם בכלל צריך יהיה לעשות משהו, ולא צריך להאמין לכל דבר ששומעים, היו כבר מקרים! עכשיו יזדקקו לעזרה רבה מכולם, סיכם. וזהו. חסל סדר השאלות.
אבשלום התבונן בילד מולו, אחיו. תינוק יפה תואר, גפיו רפויים, כמעט אינו זז, בובת סמרטוטים. ככל שהעמיק בו עירטל מבטו את היקף ראשו הצר, עיניו שהתעקלו לכדי צורת שקד ופלומה שעירה על אוזניו ומצחו שסתרה את רכות פניו השקטות. הוא חיפש תשובות אצל אביתר, אבל נתקל במבט חתום. למרות שידע כי הוא מגזים, כמו שהיה עושה לעתים כשהיה מוזג מים לכוס וממשיך ומוזג גם כשהיו עולים על גדותיהם, המשיך ושאל. שאל אם הדבר הזה, שלא יודעים מה הוא, אם זה מידבק, והתעקש אל מול זוג המבטים הדוממים של אחיו ואביו ושאל שוב אם מיקי מידבק. מוני, שכבר הגביר את קולו לקצהו הרועד של טווח הלחישה, הדף את השאלה. דבריו שילחו גל ארוך בחלל הסלון, שעבר דרך חדר האוכל למסדרון והתפשט בכל הבית, מנסה לסוכך על דינה בחדר הסמוך ולחזור אליו, לעטוף את זעמו ולמנוע ממנו להתפרץ. הוא לא מוכן לשמוע יותר, זה ברור? והמילים האחרונות דקרו באבשלום, כאילו ניסו לפתוח לו מטרייה בתוך הבטן.
מעכשיו יצטרך לעבוד הרבה יותר, הודיע מוני כשחזר כעבור שבוע למפעל. כל הזמן הזה מיקי שָקַט, כלל לא בכה. זה הפתיע את אבשלום. כשניסה לסכּוֹם את דקות הערוּת שלו, כמו מלקט פירורי נמלים, הן נאספו לכדי שעה ביום. הקושי להשאיר אותו ער בזמן ההאכלה החוויר מול זה שלא יכול היה לינוק, והעיסוק במזון העמיק והפך להיות הנושא המדובר ביותר, כמעט היחידי בבית. דינה הילכה אובדת עצות, ובין הדמעות שלה וטיפות חלב חמוץ ששאבה ונקרשו על עור השד הגדוש, ניסתה למצוא פתרונות. הילד חייב לאכול!
הם היו שלושה, גילם מדלג בהפרשים של שש שנים זה מזה: אביתר, אבשלום, מיקי. אבשלום היה נמוך לגילו, שערו גלי ולחייו שקועות תחת זוג עיניים כהות וצלולות שלרוב היו פעורות לרווחה, כמעט מסרבות למצמץ. גודל אישוניו הטבעי הפתיע, כאילו הורחבו בטיפות. הוא צפה באחיו הצעיר מן הצד. ממילא נאסר עליו להרים אותו או לסייע לעורר אותו כפי שעשו האחרים, כל שאר בני הבית שהתמידו בניסיונות ההאכלה תוך שהם מלטפים את כפות רגליו ומעסים את לחייו. הוא, לעומתם, הופקד על המסלול המתסכל שבין סל החיתולים לפח שבקצה הרחוב. הוא היה מביט בהם בקנאה, עד שפעם אחת לפני שיצא מהבית אמר לו אביתר כבדרך אגב שהוא לא מפסיד דבר וסינן שרק חסר לו שמישהו מהשכבה שלו יראה אותו עם הממזר הזה.
והבכי האמור, זה ששמע עליו אבשלום, זה שאמור היה להגיע עם לידת תינוק חדש, לבקוע מגרונו של מיקי ולהיקוות בדמעות סביב עיניו כמו חֵלֶב נר, בושש. מיקי נותר דומם במיטתו והיתה זו דווקא דינה שמילאה את מקומו. קולה העמום, חדר אחד שמאלה מהצפוי, נשמע מדי לילה, שוכבת לצדו של מוני, מתייפחת. עיניה טבעו בזוג טבעות כהות שתפחו סביבן, כמו מתוך זוג גלגלי הצלה רחבים מדי. מוני, לצדה, ניסה להחריש במילותיו, אך כל מה שאמר לא סייע לברוח מההכרה שהלכה והתחוורה לה: שֶחַיֶיהָ, חייהם, נלכדו מעתה נעולים; אפילו שניסה לנחם — לפחות יצא להם בן, את כל הבגדים והצעצועים, המפלצות, הרובוטים והמשאיות כבר יש להם.
* * *

בשעת צהריים שקטה של שבת החליט אבשלום לעשות מעשה. תזוזת העננים פינתה לשונות בהירות של שמש וצבעה באור זהוב את המדרכות והשבילים. ניכר איזון עדין של משקלים על מיטות: חדריהם של אבשלום ואביתר היו ריקים ואילו דינה ומיקי ישנו, היא על הספה בסלון והוא בלול לידה. כל שינוי, כל ניע, עלול היה להפר משהו גדול יותר. אבשלום הציץ באמו לרגע. רגליה הארוכות התכווצו כדי להתאים לתוך מלבן־ספה, וגופה התפתל על המושבים. שמלתה הביתית, מעוטרת פרחים זעירים, דהויים מרוב כביסות, נטפה מעל כתפיה הרחבות ששקעו בכבדות על הריפוד המשומש, ופניה הבהירות, שלרוב ארשת החלטיות נחה עליהן, כמו נמחקו. הוא ניגש והרים את מיקי. משם קרה הכול מאוד מהר: עגלה, דלת, הליכה קצובה ושניהם היו בחוץ.
מיקי פקח זוג עיניים לכל אורך המשעול המסתעף מהבית אל הרחוב המקביל, בסופו עצר אבשלום וקירב אליו את פניו הזעופות. חבל שנולדת, אמר לו, היה עדיף לכולם אם לא היית.
מיקי פיהק ועצם את עיניו כשאבשלום גילגל על לשונו את המילים דפוק וממזר כל הדרך לאורך השביל העגול, שחזר והוביל אותם שוב ושוב אל הרחוב ממנו יצאו. בעת ההקפה השלישית, כשהחל מיקי לרייר, החיש אבשלום את צעדיו עד שהגיעו בחזרה לביתם. שם נעל אבשלום את מעצור העגלה והחנה אותה על המדרכה המשקיפה לכביש, מול זוג עצים שהגנן ניסה כבר שנים לגדל כך שיחברו זה אל זה וישלימו מעל הכניסה לבניין צורת קשת.
הוא ראה בחדשות: יש מקומות בעולם, ארצות סקנדינביות, שבהם ימים של שמש הם סיבה לחגיגה. הורים מוציאים את ילדיהם למדרכות, ובשעות צהריים ניתן לחזות בשורות של עגלות מנקדות את צדי הכבישים, כמו איור בשולי נייר מכתבים.
הניח את העגלה ברחוב ובהה בו לעוד רגע אחד, איך האור מסנוור את גופו, את פניו. משם המשיך ועלה, בצעדים חפוזים, אל הבניין, אל הדירה, אל הסלון.
כשנכנס חלף על פני אמו, שהתעוררה מקולות פתיחת הדלת, וכשניגשה אל הלול הריק החווירה. ריבועים של שמיכת פיקה שיבצו חריצים בלחייהּ הימנית והיא צעקה. שערה הנפוח נדבק לעורפה הלח, עיניה הבריקו והיא הכריחה אותו לדבר, שידבר עכשיו. אחר כך רצה למטה, בולעת בצעדים לא מחושבים את המדרגות, פתחה את הדלת והקיאה את עצמה מתוך הבית. אבשלום עקב אחריה כשהיא מתקרבת אל המדרכה, ומשהבחינה בעגלה החונה מול הכביש נעצרה לרגע. גופה לא זז, כאילו נוצר בתוכה מעצור כמו זה המותקן סמוך לגלגלי העגלה. כעבור שנייה התעשתה וניגשה למיקי. ילד שלי, קראה, הרימה והצמידה אותו אל צווארה.
כשהסתובבה וחלפה על פני אבשלום הקיפה בידה הגדולה את ראשו של מיקי, כמו ביקשה להגן עליו מפניו, וסיננה לעברו שיעלה את העגלה וייכנס הביתה מיד. חכה שאבא יבוא, אמרה לו, הפעם ייענש כך שלא ישכח את זה לעולם. כששיחרר את גלגליה והרים, היתה העגלה כבדה מתמיד.