פרולוג - מחיקת העקבות
1
הבוקר טילפן אלי רינו, חשבתי שהוא שוב רוצה כסף והתכוננתי לסרב לו. אלא שהוא טילפן מסיבה אחרת: לא מוצאים את אמא שלו.
“ממתי?”
“כבר שבועיים”.
“ורק עכשיו אתה מתקשר אלי?”
הטון שלי נשמע לו מן־הסתם עוין, אפילו שלא כעסתי ולא התעצבנתי, היה בו רק בדל סרקזם. הוא ניסה לענות לי, אך עשה את זה באופן מבולבל, במבוכה, חצי בדיאלקט וחצי באיטלקית. הוא אמר שהוא בטוח שאמא שלו מסתובבת בנאפולי, כמנהגה.
“גם בלילות?”
“את יודעת איך היא”.
“אני יודעת, אבל שבועיים של היעדרות נראים לך נורמאליים?”
“כן, את לא ראית אותה מזמן, היא הידרדרה: היא לא מצליחה לישון, נכנסת, יוצאת, עושה מה שמתחשק לה”.
ובכל־זאת, לבסוף החל להיות מודאג. שאל את כולם, עשה סיבוב בכל בתי־החולים, אפילו פנה למשטרה. כלום, אמא שלו לא היתה בשום מקום. איזה בן טוב: איש גדול־ממדים, בשנות הארבעים שלו, שאף־פעם בחייו לא עבד ורק עסק בנוכלויות ובבזבוזים. יכולתי לתאר לעצמי כמה קפדניים היו החיפושים שלו. שום דבר. הוא היה בן־אדם בלי מוח, ובלבו היה קיים רק הוא־עצמו.
“היא לא אצלך?” שאל אותי לפתע.
האֵם? כאן בטורינו? הוא הכיר היטב את המצב ודיבר רק כדי לדבר. הוא אהב לנסוע והגיע לביתי לפחות עשר פעמים, בלי הזמנה. את אמו דווקא הייתי מארחת ברצון, אך היא לא יצאה כל חייה מנאפולי. עניתי לו:
“לא, היא לא נמצאת אצלי”.
“את בטוחה?”
“רינו, בבקשה: אמרתי לך שהיא לא אצלי”.
“אז לאן היא הלכה?”
הוא התחיל לבכות, ואני הנחתי לו למצות את הסצנה הנואשת, את ההתייפחויות שתחילה נשמעו מעושות ואחר־כך נהיו אמיתיות. כשסיים אמרתי לו:
“בבקשה, תתנהג פעם אחת כמו שהיא היתה רוצה: אל תחפש אותה”.
“לְמה את מתכוונת?”
“בדיוק למה שאמרתי. זה חסר־תכלית. תלמד לעמוד על שתי רגליך, ואל תחפש גם אותי”.
ניתקתי את השיחה.
2
לאמו של רינו קראו רָפָאֶלָה צֶ’רוּלוֹ, אך כולם קראו לה תמיד לינה. אני לא, אף־פעם לא השתמשתי לא בשם הראשון ואף לא בשני. בשבילי, כבר יותר משישים שנה, היא לִילָה. אם הייתי קוראת לה לינה או רָפָאֶלָה, ככה, לפתע־פתאום, ודאי היתה חושבת שהחברוּת שלנו הסתיימה.
כבר לפחות שלושה עשורים היא אומרת לי שהיתה רוצה להיעלם מבלי להותיר עקבות, ורק אני מיטיבה לדעת מה פירוש הדבר. היא מעולם לא העלתה בדעתה בריחה כלשהי, החלפת זהות, או חלום לחיות חיים חדשים במקום אחר. ומעולם לא חשבה על התאבדות, הִבחילה אותה עצם המחשבה שרינו יצטרך להתעסק בגוף שלה וייאלץ לטרוח סביבו. כוונתה היתה תמיד אחרת: היא רצתה להתנדף, רצתה שכל תא מתאיה יתפזר; שלא יימצא כלום ממנה. ומפני שאני מיטיבה להכיר אותה, או לפחות אני מאמינה שאני מכירה אותה, אני בטוחה שהיא מצאה את הדרך לא להשאיר בעולם הזה, בשום מקום, אפילו שערה אחת שלה.
3
הימים חלפו. בדקתי את הדואר האלקטרוני שלי, את הדואר הרגיל, אבל בלי שום תקווה. אני כתבתי מכתבים אליה לעתים קרובות, אך היא כמעט לא ענתה לי: זה היה הנוהג תמיד. היא העדיפה את הטלפון, או את השיחות הליליות הארוכות כשהייתי מבקרת בנאפולי.
פתחתי את המגירות שלי, את קופסאות המתכת שבהן שמרתי כל־מיני דברים. מעטים. בעבר זרקתי דברים רבים, במיוחד כל מה שהיה קשור אליה, והיא ידעה על כך. גיליתי שאין לי שום דבר שלה, לא תצלום, לא פתקה, לא איזה שי קטן. אני־עצמי הופתעתי. האם אפשר שבכל השנים הללו היא לא השאירה לי שום דבר שלה, או אף גרוע מכך, שלא רציתי לשמור אצלי שום דבר שלה? אכן אפשר.
הפעם טילפנתי אני לרינו, באי־רצון. הוא לא ענה לי, לא בטלפון הביתי ולא בנייד. הוא התקשר אלי בערב, כשהיה נוח לו. היה לו קול שרוצה לעורר חמלה.
“ראיתי שהתקשרתְּ. יש לך חדשות?”
“לא. ולך?”
“שום דבר”.
הוא אמר לי דברים מבולבלים. רצה לפנות לטלוויזיה, לתוכנית שעוסקת באנשים שנעלמו, לפנות לעזרת הצופים, לבקש סליחה מאמו על הכל, להתחנן בפניה שתחזור הביתה.
הקשבתי לו באורך־רוח, אחר־כך שאלתי אותו:
“בדקת בארונות שלה?”
“בשביל מה?”
כלל לא עלה בדעתו הדבר המובן מאליו.
“לך ותסתכל”.
הוא הלך להסתכל ומצא שלא נשאר בהם כלום, אפילו לא בגד מבגדיה של אמו, לא קיצי ולא חורפי, היו רק קולבים ישנים. שלחתי אותו לחפש ביסודיות ברחבי הבית. נעלמו הנעליים. נעלמו הספרים המעטים. נעלמו כל התצלומים. נעלמו הסרטים. נעלם המחשב שלה ואתו גם הדיסקטים הישנים שפעם היו בשימוש, הכל נעלם, כל דבר שהיה קשור בניסיונה כאשפית אלקטרוניקה שהחלה לתפעל מחשבים כבר בסוף שנות השישים, בימי הכרטיסיות המנוקבות. רינו נדהם. אמרתי לו:
“קח לך את כל הזמן שאתה צריך, אבל אחר־כך טלפן אלי וספר לי אם מצאת אפילו סיכה אחת ששייכת לה”.
הוא התקשר אלי למחרת, נסער מאוד.
“אין כלום”.
“כלום־כלום?”
“שום דבר, היא גזרה את עצמה מכל התצלומים שלנו יחד, גם מאלה שאני בהם ילד קטן”.
“חיפשת היטב?”
“בכל מקום”.
“גם במרתף?”
“אמרתי לך שבכל מקום. נעלמה גם הקופסה עם המסמכים: תעודות־לידה ישנות, הסכמים עם חברת הטלפונים, קבלות על תשלומים. מה זה אומר? מישהו גנב את הכל? מה הם מחפשים? מה הם רוצים מאמא שלי וממני?”
עודדתי את רוחו, אמרתי לו שיירגע. לא סביר שמישהו רוצה משהו, בעיקר ממנו.
“אני יכול לבוא ולהיות קצת בבית שלך?”
“לא”.
“אני מבקש ממך, אני לא מצליח לישון”.
“תסתדר, רינו, אני לא יודעת איך לעזור לך”.
ניתקתי, וכשהוא שב וטילפן לא עניתי. התיישבתי אל שולחן־הכתיבה.
לִילָה, כמו תמיד, רצתה להגזים, הירהרתי.
היא הרחיבה עד אין קץ את מושג העקבות. לא רק את עצמה רצתה עכשיו להעלים, בגיל שישים־ושש, אלא גם למחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה.
זה הרגיז אותי מאוד.
נראה ידה של מי תהיה על העליונה הפעם, אמרתי לעצמי. הדלקתי את המחשב והתחלתי לכתוב כל פרט של הסיפור שלנו, כל מה שנשאר בראשי.
