אוטופיות פיראטיות
נוודי הים ושודדי הים של המאה ה–18 יצרו ״רשת מידע״ שסבבה את הגלובוס: אמנם הייתה הרשת פרימיטיבית ומוקדשת ברובה לעסקים אכזריים, אך ראויה היא להערצתנו. איים היו פזורים במרחביה, מובלעות ומקומות מסתור נשלטים–מרחוק שבהם יכלו הספינות לזכות במים ובאספקה, בשלל נסחר, במותרות ובמצרכים חיוניים. כמה מאיים אלה תמכו ב״קהילות של רצון חופשי״ — מיני–חברות שלמות החיות בהכרה מחוץ לגבולות החוק, ונחושות להמשיך כך, אפילו לתקופת חיים קצרה אך עליזה.
לפני מספר שנים, באמצעות כמויות עצומות של מידע ממקורות משניים, למדתי את נושא הפיראטיות בתקווה למצוא מחקר שישפוך אור על אודות המובלעות הללו. והנה התברר כי אף היסטוריון טרם מצא אותן ראויות לניתוח (ויליאם אס. בורוז [Boroughs] הזכיר בזמנו את הנושא, כפי שעשה גם האנרכיסט הבריטי המנוח לארי לוֹ [Law], אך טרם נערך מחקר שיטתי בנושא). אני עצמי שבתי למקורות הראשוניים ובניתי את התיאוריה שלי, ובמסה זו אדון בחלק ממאפייניה. קראתי לנחלות אלה ״אוטופיות פיראטיות״.
לאחרונה הוציא לאור ברוס סטרלינג (Sterling) — אחד ממובילי ז'אנר הסייברפּאנק של המדע הבדיוני — רומן העוסק בעתיד הקרוב ומבוסס על ההנחה שניוונן של מערכות פוליטיות יוביל להתפשטות מבוזרת של ניסויים באופני מחיה: תאגידי ענק בבעלות העובדים, מובלעות עצמאיות המוקדשות ל״פיראטיות של נתונים״, מובלעות סוציאל–דמוקרטיות–ירוקות, מובלעות של אפס–עבודה, אזורים אנרכיסטים משוחררים וכן הלאה. כלכלת המידע התומכת במגוון הזה נקראת ״הרשת״; המובלעות (וכותרתו של אותו ספר) הן איים ברשת (Islands in the Net).
החשישיים2 של ימי הביניים הקימו ״מדינה״ שהכילה רשת של טירות ועמקי הרים מרוחקים, מופרדים באלפי קילומטרים, מוגנים אסטרטגית בפני חדירה, מחוברים בזרם מידע של סוכנים חשאיים, נמצאים במאבק מלחמתי נגד כל הממשלות ומוקדשים לידע בלבד. הטכנולוגיה המודרנית, המגיעה לשיאה בלוויין הריגול, הופכת אוטונומיה מסוג זה לחלום רומנטי גרידא: לא עוד איים פיראטיים! בעתיד אותה טכנולוגיה — משוחררת מכל סוג של שליטה פוליטית — תוכל לאפשר עולם שלם של אזורים אוטונומיים. אך נכון לעכשיו, המושג נותר מדע בדיוני מובהק — ספקולציה טהורה.
האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד, ולו לרגע אחד, על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה? האם אנו מצטמצמים לכדי נוסטלגיה לעָבָר או נוסטלגיה לעתיד? האם עלינו להמתין עד שהעולם כולו ישוחרר משליטה פוליטית אף לפני שאחד מאתנו יוכל לטעון שהוא יודע מהו חופש? היגיון ורגש מתאחדים בגינוי השערה כזו: התבונה טוענת שלא ניתן להיאבק עבור מה שלא מכירים, והלב מתקומם נגד עולם כה אכזרי — הלב שנתקל באי–צדק שכזה המופעל אך ורק על הדור שלנו מתוך כלל המין האנושי לדורותיו.
האמירה ״אני לא אהיה חופשי עד שכל בני האדם (או כל היצורים המרגישים) יהיו חופשיים״ היא בבחינת התחפרות במין נירוונה של טמטום חושים, ויתור על אנושיותנו, הגדרת עצמנו כמפסידנים.
אני מאמין כי בהשלכה מעלילות העבר והעתיד על ״איים ברשת״ נוכל לאסוף עדויות המצביעות על כך ש״מובלעת חופשית״ מסוג מסוים אינה רק אפשרית בתקופתנו, או שהתקיימה בעבר, אלא שהיא מתקיימת הלכה למעשה היום. כל מחקריי והשערותיי התגבשו סביב המושג אזור אוטונומי ארעי (אשר מכאן ואילך יופיע בראשי תיבות T.A.Z = TEMPORARY AUTONOMOUS ZONE). למרות הכוח המאחד שיש למושג עבור החשיבה שלי, אין בכוונתי שה–TAZ ייחשב ליותר מחיבור (״ניסיון״), הצעה, כמעט גחמה פואטית.3 אף על פי שלעתים שפתי גולשת להתרגשות מליצית, איני מנסה לבנות דוֹגמה פוליטית. למעשה, נמנעתי במכוון מהגדרת ה–TAZ — אני סב סביב הנושא, יורה אלומות גישוש. בסופו של דבר ה–TAZ כמעט מסביר את עצמו. אם המונח יהפוך להיות אקטואלי הוא יובן ללא קושי... יובן מתוך פעולה.
