אהבה במדים 4 - שתולים - כרך ב'

פרק 29: החשיפה

אף אחד מהנוכחים בחדר לא זז.

נועה לא הסירה את מבטה מעידן, אפילו לא למצמוץ קצר. עיניה היו נעוצות בו כמו מסמרים, כאילו חששה שאם רק תביט לרגע אחד הצידה, יתפוצץ רימון בתוך החדר הקטן הזה. דופק ליבה האיץ והלם בתוך אוזניה בעוצמה הרת אסון.

אסף, לעומתה, יצא מהתדהמה הראשונית די מהר. הוא הזדקף במקומו וכתפיו המתוחות, ידיו המאוגרפות והלסת המהודקת שלו התריעו על סכנה קרבה כמו אזעקת חירום שהופעלה. היה נראה שבעוד רגע הוא עומד לזנק קדימה בכל הכוח לעברו של עידן.

עידן נראה שקט ומתוח ונועה התקשתה לפענח את הבעתו.

"סגור את הדלת."

הפקודה יצאה מפיו של אסף בטון שהגדיר מחדש את המילה מוות. נועה חשבה שכבר הכירה את רוב התגובות של אסף, אם לא את כולן, וראתה את כל גווני הכעס שלו ואת כל ההתפרצויות והשבר, אבל היא עדיין לא חזתה בתגובה הזו ולא שמעה את הטון המבעית הזה. הוא נראה כמו אסף אחר לגמרי, גרסה חדשה ומפחידה באופן יוצא דופן מתוך עשרות הגרסאות שיש לו שלא חשף בפניה בעבר. אולי לא הייתה לו סיבה לחשוף או אולי לא הייתה לו הזדמנות, עד לרגע הזה שבו נחצו כל הקווים האפשריים ונרמסו כל הגבולות.

עידן ציית כמי שיודע בדיוק מה נגזר עליו. הוא שלח את ידו לאחור בלי להתיק את מבטו מאסף וסגר את הדלת לאט. החריקה הקלה של הציר נשמעה כמו רעם בשקט המעיק שמילא את החדר.

נועה לא הספיקה למצמץ ואסף כבר הגיע אל עידן, תפס בצווארון חולצתו בשתי ידיים אלימות והטיח אותו בחוזקה אכזרית על הדלת. הקול שעידן פלט כשהידית שקעה בתוך גבו היה כואב לשמיעה. נועה קמה מהכיסא בתנועה אינסטינקטיבית שהגוף שלה ביצע לפני שהמוח הספיק לעבד מה קורה. היא עקפה את השולחן במהירות ונעמדה מאחורי אסף, ולא ידעה אם היא שם כדי לעצור אותו או כדי להיות עדה מקרוב למה שעומד לקרות.

"הייתי אומר שהטיימינג שלך מדהים, כי הגעת בדיוק ברגע הדרמטי." אסף הניף את ידו והטיח אגרוף בפניו של עידן, כזה שלא נועד לשתק עדיין. עידן השתנק ופלט אנקת כאב. ראשו נשמט כראשה של בובה.

עיניה של נועה נפערו בחרדה והיא כמעט זינקה קדימה בניסיון להגן, אך בלמה את עצמה ברגע האחרון. רגליה השתרשו למקומן כשהבינה שזו לא עומדת להיות אחת מהפעמים שבהן היא ממשיכה להגן על עידן. לא אחרי שנלחמה על חפותו יותר מדי פעמים, האמינה בתום ליבו ובחרה שוב ושוב לבטוח באינסטינקטים ובתחושת הבטן שלה שאמרו שהוא בסדר. בפעם הזו, היא קיבלה את ההוכחה המרה והחד־משמעית שטעתה בגדול. לא משנה איך תבחר להסתכל על זה או מאיזו זווית לסובב את העובדות — זה נראה רע מאוד עבורו.

עידן הרים את ראשו באיטיות, ומאפו החבול זלגה טיפת דם אדומה וצלולה. עיניו נעו לעבר נועה בבלבול משולב בכאב אמיתי ובכעס של מי שמרגיש נבגד. שוב, נועה הרגישה את בטנה מתהפכת בחוסר נוחות מזעזע, ותחושת האמפתיה חזרה להציף אותה. היא ראתה את הכאב הלא מוסבר בעיניו והרגישה משהו בתוכה מתפצל ונבקע, אבל מייד אחר כך, כמו סטירה שהיא נתנה לעצמה, היא נזכרה במה שמצאה על המחשב שלו, בתמונות וברגעים האישיים שהוא שמר לעצמו שלא היו אמור להיות שם. מה שמצאה לא הצדיק רחמים או כל תגובה אחרת כלפיו, מלבד כעס ברור ודרישה לדעת את האמת כמו שהיא.

"נועה — " עידן החל לומר.

"אתה לא פונה אליה," אסף חתך בהחלטיות שלא היה אפשרי לערער עליה. "תסתכל עליי, אתה מדבר רק איתי עכשיו." הוא תפס בשתי ידיו הגדולות בצווארו של עידן, ומיקם את אצבעותיו על קו הלסת שלו בתנועה שנטרלה כל תזוזה והסטת מבט.

"את ההסברים שלי אני צריך לתת לנועה," עידן אמר, וקולו רעד קלות אך נשאר מתריס, "לא לך." נראה היה שעידן החליט למות הלילה, לא היה לזה הסבר אחר.

נועה הרגישה שליבה עוד רגע מזנק מהחזה. כל נורת אזהרה אדומה בגוף שלה נדלקה, והיא פחדה לראות את עידן חוטף חזק יותר על התשובה הטיפשית הזו, ואת אסף מאבד את הראש ואת שארית השליטה העצמית שנשארה לו. היא לא יכלה לראות את פניו של אסף שעמד בגבו אליה, אך היא שמעה אותו מגחך בצליל נמוך ומפחיד, שהיה נטול הומור. זה הבהיר לה מספיק עד כמה כועס הוא.

אסף משך בעידן ביד אחת כאילו הוא לא שוקל כלום, והטיח אותו בפראות בקיר לצד הדלת. עוצמת המכה בראשו של עידן גרמה לו להיאנק בקול נמוך וכואב, ורגליו קרסו כאילו חתכו להן את החוטים שהשאירו אותן עומדות עד לאותו הרגע. הוא גלש במורד הקיר בתנועה איטית ונפל לרצפה הקרה בקול חבטה.

אסף גהר מעליו, תפס בצווארון חולצתו ומשך אותו לעבר פניו המאיימות, עד שסנטימטר בודד הפריד ביניהם. "באמת? כי תכף אני מתכנן לעקור לך את הלשון ולהשתמש בה בתור נפנף למנגל בעל האש," הוא הדגיש כל מילה. "אז אולי כדאי שתנצל את השניות הבודדות שנשארו לך להשתמש בה ולתת הסברים." זרועו כבר הייתה מוכנה להתרומם, אך נועה קפצה ותפסה בידו.

"אסף," היא התנשפה בקול נרעד, "הוא עוד שנייה מאבד הכרה." היא העיפה מבט מודאג לעברו של עידן. הוא נראה מסוחרר ומעורפל ועיניו היו מזוגגות. היא נעצה בו מבט מתחנן שביקש ממנו ללא מילים שיבחר בשיתוף פעולה ולא יכריח את אסף לצאת מגדרו ולאבד עשתונות. "עידן, כל הסבר שאתה צריך לתת לי עכשיו, אני מבקשת ממך שתאמר ליד אסף."

אסף הפנה לעברה מבט רצחני. "את מבקשת?" הוא משך את עידן מהחולצה והעמיד אותו על רגליו. "אני לא מבקש, אני לא משאיר לו ברירה אחרת." לסתו התהדקה בקשיחות, שריריו בלטו בנוקשות ועיניו ננעצו באיום בעיניו של עידן.

"נועה..." עידן מלמל בקול חלש וחסר פוקוס. "זה אישי."

אסף איבד את זה והכניס אגרוף נוסף בבטנו של עידן. האוויר נפלט מריאותיו של עידן באנקה חנוקה ועיניו כמעט התגלגלו מחוריהן. הוא רכן קדימה הניח את ידו על בטנו, ולבסוף נשכב על הרצפה בניסיון להתאושש. "לשמור על המחשב שלך תמונות של החיילת שלך, זה אישי?" קולו של אסף היה מלא תיעוב וגועל. "לשבת איתה פה, במשרד, להעמיד פנים שאתה מפקד למופת שדואג לשלומה, בזמן שבסתר אתה צופה בה כמו סוטה חולני?" הוא רכן לעבר עידן כך שפניהם היו קרובות. "מה בדיוק חשבת לעשות לה?" השאלה נותרה באוויר כמו חבל תלייה. היא לא הייתה באמת שאלה, היא הייתה האשמה ברורה, משפט וגזר דין ביחד.

נועה נותרה דוממת בזמן שצפתה במתרחש בחרדה. כשמבטו של עידן פנה אליה שוב, עיניה התרחבו בייאוש שהיה קרוב לפאניקה. היא רצתה לצעוק עליו להציל את החיים של עצמו, את הקריירה שלו ואת שארית הכבוד שלו לפני שיהיה מאוחר מדי.

"בחיים לא הייתי פוגע בך, נועה..." המילים יצאו חנוקות מפיו של עידן, והמשפט התפרק באמצע לשיעול כואב וצרוד. עיניו התגלגלו אל עבר התקרה בערפול חושים מזעזע.

"אתה לא הולך להתעלף לפני שפתחת את הפה שלך," אסף ציווה בכעס, תפס ביד אחת את חולצתו, משך אותו על רגליו והושיב אותו על הכיסא בדחיפה פראית שכמעט הפילה את הכיסא לאחור. "זה הזמן שלך לדבר, לפני שאני מראה למג"ד מה קצין החינוך בגדוד שלו עושה במחשב בזמנו הפנוי." הוא שלף את הטלפון שלו, הלך אל המחשב וצילם את תיקיית התמונות. עידן עקב אחריו בעיניים עצומות למחצה, מטושטשות ומתקשות להתמקד, והניד בראשו באיטיות.

"אני לא..." הוא החל להשתעל שוב, נטה הצידה וכמעט נפל מהכיסא. כשהרים את פניו, הוא הביט בנועה בעיניים בורקות שמתחננות על חפותו. "אני יודע איך זה נראה, אבל זה לא — "

"זה לא מה שהיא חושבת?" אסף קטע אותו בחוסר סבלנות ובביטול מוחלט. "אני במקומך לא הייתי מנסה אותי עכשיו. אני על הקצה איתך, אתה מבין אותי?" הוא נקש באצבעותיו מול פניו של עידן כדי למקד אותו. "תשמור את כל הקלישאות והסיסמאות לאחרים שמושפעים מהעיניים הכחולות שלך. אל תנסה את זה עליי." הוא רכן קרוב אל פניו. "אני יודע שלא יהיה לך הסבר לדבר הזה, אבל אני מאמין שלכל אחד מגיע להגן על עצמו ואתן לך הזדמנות אחרונה להסביר לפני שאני מרסק לך את הגולגולת בנגיחה ומרדים אותך לכמה שעות טובות. הפעם הבאה שתפקח עיניים תהיה בכלא."

עידן בלע את רוקו בכבדות והנהן לאט, ומשהו השתחרר בחזה של נועה ואפשר לה לנשום לרגע. "לפני שאני אתחיל בכלל..." הוא הרים את מבטו לעברה של נועה, "אני צריך שתאמיני לי שאני לא סוטה או סטוקר שעקב אחרייך. זה לא מה שקרה."

נועה הנהנה בניסיון לרכך אותו ולאפשר לו לדבר בחופשיות, והחלה להתקרב בזהירות. ידו של אסף עצרה אותה במקומה והוא הניד בראשו וסימן לה לא להתקדם יותר. "אני לא אעשה לה כלום!" עידן צעק לעברו של אסף בהתגוננות, וזכה לקבל ממנו מבט קר ומשתק שהיה הופך כל דם לקרח.

"הורדת תמונות מעמוד האינסטגרם שלי ישירות למחשב שלך! מה אתה מצפה שאחשוב בדיוק?" הפעם, הייתה זו נועה שהתפרצה בקול חד. היא ריחמה על עידן וחלק ממנה עדיין רצה להאמין שיש הסבר הגיוני, אבל מצאה את עצמה מתקשחת מכעס שהגיע ממקום של פגיעות ומתחושה שמישהו פלש למרחב הפרטי שלה.

"אני יודע." הוא עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה. "אני מבין איך זה נראה."

"הוא מנסה למשוך זמן," אסף סינן.

"אני לא מנסה למשוך זמן." עידן פקח את עיניו והביט בו בעייפות, "אני רק מנסה למצוא את הכוחות לדבר על זה ולהסביר לכם את הכול."

"כדאי שתתחיל בחמש השניות הקרובות, כי את השנייה השישית אתה כבר לא תוכל לספור," אסף הודיע בקול שטוח ומוחלט, ונעץ בו מבט ריק. "אחת..." הספירה שלו גרמה לליבה של נועה להלום בחוזקה.

"אסף, חכה רגע." היא הניחה את ידה על זרועו המתוחה במטרה להרגיע אותו, אך ידעה שדבר לא יעזור הפעם. הם הגיעו לנקודת האל־חזור.

"שתיים..." אסף התעלם ממנה והמשיך בספירה הקטלנית שלו. עיניו הצטמצמו באיטיות ובאזהרה.

"עידן." נועה נעמדה מולו, "מה שזה לא יהיה שקשה לך לספר, אני בטוחה שזה עדיף על לשבת בכלא בגלל הטרדה מינית, אתה לא חושב?"

עידן נראה מזועזע מהמשפט הזה. "הטרדתי אותך?"

"לשמור תמונות אישיות של החיילת שלך על המחשב ולצפות בהן בסתר, זו לא הטרדה בעיניך?"

"כן, אבל לא במקרה הזה," עיניו ריצדו בין שתי הפנים שמולו בניסיון נואש להסביר. "לא התכוונתי להטריד אותך."

"שלוש..." הספירה של אסף נפלה כמו פטיש בחדר והבהירה כי הזמן נגמר.

"אז מה הייתה הכוונה שלך?" נועה התעקשה בקול רך יותר בניסיון ליצור גשר ומרחב בטוח. "תדבר איתי. אמרת שאתה סומך עליי."

עידן הביט בה בכניעה של מישהו שאין לו יותר מה להפסיד. "תנו לי להוציא את הטלפון מהכיס ולהראות לכם משהו," הוא ביקש לאחר רגע. "אני מבטיח שתבינו יותר טוב."

אסף החווה בראשו באישור מסויג מלווה באזהרה שקטה. עידן הושיט את ידו אל הכיס הצדדי במכנסיו, הוציא מתוכו את הטלפון הנייד וגלל בו רגעים ספורים. כעבור שניות ארוכות ומתוחות, הוא נעצר והרים את עיניו בחדות לעברם של נועה ואסף. הוא נעמד על רגליו בזהירות, בתנועות איטיות של מישהו פצוע, בעוד שמבטו הנוקב של אסף עקב אחר כל תנועה שלו. לאחר שעידן נשם נשימה עמוקה וניגב באצבעו את הדם מהאף, הוא סובב לעברם את מסך הטלפון.

מה שנועה ראתה שם גרם לליבה לשקוע, כאילו נפל לתוך בור חשוך ונטול קרקע.

אסף הביט במסך בבלבול, הפנה את ראשו לעברה של נועה וחיפש הסבר לתמונה שהוא רואה.

"תכירו..." עידן בלע את רוקו במאמץ. "זאת עדן, האקסית שלי, והיא נראית בדיוק כמו נועה."

"אתה ממש יפה כשאתה שלם..." ליה התוודתה וקירבה את הקרמבו שבידה אל שפתיה. "מצטערת על הביס הבא." רגע לפני שנגסה בו, היא עצרה ופיה נותר פעור מול משהו שחדר למרחב האישי שלה.

יד מוכרת החזיקה פרח סגול מול עיניה. היא הסיטה את מבטה הצידה באיטיות והביטה בדור. הוא אחז בגבעול העדין בין אצבעותיו וסובב את הפרח באיטיות.

"מה זה?" קולה השטוח הבהיר כי עדיין לא התגברה על חוסר ההבנה ביניהם.

"פרח."

"אני רואה שזה פרח. התכוונתי, למה אתה מביא לי פרח?"

"זו מתנת פיוס." דור חייך את חיוך הקסם שלו, זה שתמיד היה מפעיל בטבעיות בלי להיות מודע לכך.

"מתנת פיוס..." היא מלמלה. "איזה סוג של פרח זה?"

דור נראה מבולבל מהשאלה. "אני לא יודע. נראה לי שסיגלית."

ליה עיקמה את אפה ונעמדה על רגליה בהפגנתיות. "אתה אפילו לא יודע שקוראים לפרח הזה אירוס ולא סיגלית. לא כל פרח סגול הוא סיגלית!"

"אז?" הוא זקף גבה.

"אז גם זה מכעיס."

הוא החניק חיוך. "תפסיקי לחפש סיבות מטומטמות לכעוס עליי."

"אני לא צריכה לחפש. אתה נותן לי מספיק סיבות טובות."

"די, ליה. את מתחמקת ממני כבר יומיים, ועל מה? על איזה משפט מטומטם שבכלל לא הבנת מה הוא אומר?" אצבעותיו נסגרו סביב זרועה. "שנינו יודעים שאת בורחת ממשהו אחר. הכעס שלך עליי הוא רק ניסיון לדחות את מה שהיה אמור להגיע כבר מזמן," עיניו חדרו לתוך שלה בחיפוש אחר האמת, "מה שאת מפחדת ממנו כל־כך."

היא מצמצה בתנועה עצבנית ומסגירה. "ממה אני מפחדת?"

"ממה שקרה בינינו, ממה שעשית לי."

"מה כבר עשיתי לך?"

"נישקת אותי." הוא קיצר את המרחק ביניהם ורכן אל פניה באינטימיות. היא יכלה להרגיש את החום של הנשימה שלו על שפתיה. "במקום לחשוב על מה שזה אומר ולהתמודד, את בורחת ורבה איתי על שטויות."

"אלה לא שטויות. אתה מתייחס אליי כמו לילדה בת שלוש." היא כיווצה את גבותיה בכעס. "השלב הבא זה שתושיב אותי על הברכיים שלך ותאכיל אותי בגרבר."

"את רצינית?" הוא הקשיח את הלסת שלו. "אני כבר לא יודע אם את צוחקת איתי או לא."

"אני נראית לך צוחקת עכשיו?"

"את לא חושבת שאת מגזימה?" הוא שאל בחוסר אמונה. "מה בסך הכול אמרתי? הכול מדאגה!"

"הדאגה שלך חונקת אותי ושותה לי את החמצן!"

הוא העביר את ידו בשערו בתסכול. "אמרתי שאף אחד לא מתקרב לרמה שלך, זה אמור להחמיא לך."

היא גיחכה במרירות. "אף אחד לא מתקרב לרמה שלי? אם היית מדבר על מייגן פוקס זה עוד היה נשמע אמין, אבל אתה מדבר עליי."

"לא, את חתיכת — " הוא נצר את לשונו באמצע המשפט והביט בה בתערובת של תדהמה וכעס. "בכל פעם שאני חושב שאת לא יכולה להפתיע אותי יותר, את שוברת שיא חדש." הוא נשם עמוק, כאילו ניסה להרגיע את עצמו רגע לפני התפרצות קשה יותר. "בא לי לקחת אותך ככה, איך שאת, לזרוק אותך שוב לתוך הכיור במטבח ולקרצף לך את הפה טוב־טוב בסבון כלים."

"קודם תקרצף את שלך," היא ירתה. "נמאס לי שאתה מתנהג כמו הגננת שלי. זכותי לכעוס ולהתעלם ממך עכשיו, או שאתה רוצה לקחת לי גם את הזכויות שלי?"

הוא עצם את עיניו והרים את ראשו, כמו לחפש עזרה מהשמיים. "אני שונא אותך."

"יופי. אז לך מפה ותניח לי." היא ניסתה לחלוף על פניו, אך הוא הושיט את ידו לעברה, תפס בזרועה בחוזקה ומשך אותה בחזרה.

"אני לא אניח לך," הוא אמר בשקט. "בחיים."

"דור — "

"את פשוט לא יודעת איך לקבל את זה שלמישהו אכפת ממך מספיק כדי לדאוג לך ככה," סערת הרגשות פרצה ממנו. "אבל ברור... איך תדעי? לא גדלת במשפחה שדאגה לך כמו שאני דואג."

ליה הביטה בו והחזה שלה התכווץ כאילו מישהו הנחית עליו אגרוף. הלוואי שהיא יכלה לסתור אותו ולהגיד שהוא טועה ולא מבין כלום, אבל היא ידעה שהדברים שאמר הם אמת לאמיתה, מה שהפך את זה לכואב הרבה יותר.

"שאלת את עצמך פעם ממה נובעת הדאגה שלך?" קולה רעד מעט. "אני אגיד לך. היא נובעת מתוך מחשבה שאני זקוקה לשמירה והגנה, כי אני לא מישהי רגילה. אני מישהי לא צפויה ולא יציבה שצריכה טיפוח והשגחה כל הזמן. אני מישהי שלקחת על עצמך כתיק טיפולי." היא המשיכה אף על פי שכל מילה כאבה יותר מהקודמת. "אתה חושב שאני טיפשה שלא קולטת את זה."

"את באמת טיפשה," הוא נשף את המילים קרוב לשפתיה. "אנחנו חברים כל־כך הרבה זמן, וזה מה שאת חושבת עליי?"

"אולי אנחנו לא באמת חברים."

"אולי המוח שלך על מצב טיסה," הוא החזיר בכעס.

היא ניסתה להשתחרר מהאחיזה שלו, אך נתקלה בהתנגדות. "תעזוב אותי."

"אני לא יכול." עיניו ננעצו בעיניה וקדחו לתוכן. "איך אני אמור לצאת לתרגיל של ארבעה ימים כשאת כועסת עליי?" הוא עטף את ידו החזקה סביב מותנה. "מה אם יקרה לי משהו? חשבת על זה? הדבר האחרון שאמות איתו זה הריב האידיוטי הזה?"

"חס וחלילה." עיניה נפערו בחרדה. "תפסיק את המניפולציות האלה ותן לי לכעוס כמה שמתחשק לי!"

"כעסת מספיק."

"אני לא בטירונות אצלך ואתה לא תקציב לי כמה זמן מותר לי לכעוס." היא הניחה את ידה על חזהו וניסתה להרחיק אותו ללא הצלחה.

"ליה, אני מבקש ממך יפה, די עם זה. אל תגרמי לי להתחרפן." הוא נותר לעמוד יציב במקומו. "לא משנה איזה ג'וק נכנס לך לראש בימים האחרונים, היינו כבר בסרט הזה פעם וזה עבר. את זוכרת מה הרגשת אחרי?" הוא בחן אותה. "הרגשת חרא בגלל איך שהתנהגת אליי."

"זה לא אחד מהמקרים האלה." היא הדפה את חזהו שוב בתנועה חלשה יותר. "אני לא בהתקף. פשוט נשבר לי להרגיש ככה."

"את מרגישה ככה כי את מתעקשת להבין הכול לא נכון."

"להבין מה?"

"אני דואג לך יותר מדי, זה נכון, אבל זה מה יש. אני לא יכול לשלוט בזה, תביני כבר. אני..." הוא השתהה לרגע והפסיק לנשום. "אני מטורף עלייך." המילים האלה גרמו לה להשתתק. "אני אוהב אותך. לא כמו מקרה טיפולי או כמו ילדה אבודה שצריכה שמירה והגנה, אלא כמו הבחורה הכי מדהימה שפגשתי בחיים," הוא המשיך בפרץ וידוי מרגש, "שיתקת וסחררת אותי וגרמת ללב שלי לדפוק בקצב חדש. הלב שלי לא מסוגל לעמוד בפנייך אף פעם, לא משנה מה את עושה או איזה שטויות את מדברת." הוא עצר ונשם עמוק. "ולא אכפת לי שאת עומדת להשתגע אחרי שתעכלי את מה שאני אומר עכשיו. אני לא יכול להמשיך להתכחש לזה." קולו התחזק ונעשה בטוח יותר עם כל מילה. "אני אוהב אותך יותר מאת החיים שלי, ובא לי לצרוח את זה כדי שכל הבסיס ישמע," הוא חייך חיוך רחב ומלא בהקלה. "אני אוהב אותך, ליה נודלמן!" הוא צעק אל החצר כולה, לנגד פניהם המשתאות של העוברים והשבים. חיילים עצרו באמצע צעדיהם, הפנו ראשים, התלחששו בחיוכים ובצחקוקים, וחלק אפילו שלפו את הטלפונים והחלו לצלם.

ליה נותרה משותקת במקומה, המומה מכדי להגיב, לנשום או לעשות דבר מלבד לעמוד שם ולהסתכל עליו בשוק מוחלט.