שורה של טעויות 4 - הגבר הלא נכון

נא לקרוא בבקשה...

קוראים יקרים,

שימו לב כי מדובר ברומן אפלולי, וככזה הוא עלול להכיל, ואף מכיל, תכנים שעשויים לעורר טריגרים. חלקים בסיפור הזה הם פרי הדמיון בלבד, ואין לראות בהם התנהגות מקובלת בחיים האמיתיים. הגיבור שלנו רכושני, אובססיבי, ובדיוק בגוון האדום המושלם לכל חובבות הנורות האדומות. אין כאן שום גוון של ורוד בכל הנוגע למה שקמדן ג'יימס מוכן לעשות כדי להשיג את הבחורה שלו.

אין בספר הרמון, בגידות או שיתוף בני זוג מסוג כלשהו. קמדן ג'יימס רואה רק אותה.

התכוננו להיכנס לעולם של הדאלאס נייטס... ראו הוזהרתם.

פרולוג

אנסטסיה

גיל עשר

"היית נהדרת היום, אנה. את כמעט עושה את זה מושלם," לחשה מיס גלאגר. קרנתי לשמע המחמאות שלה. היא חילקה אותן לעיתים רחוקות, אבל כשהיא החמיאה, זה היה קסום.

"חשבת על השיעור הנוסף שהצעתי? שיעור מחול מודרני יעזור לך מאוד להגיע לשלב הבא."

הרכנתי את הראש, לא רציתי להסתכל לה בעיניים. חשבתי על זה.

הרבה.

רציתי את זה כל כך.

אבל הייתי כאן על מלגה. פחדתי לשאול אם הם יוכלו לממן גם שיעור חדש. הבנות כבר צחקו עליי מספיק. הילדים בשיעור המחול המודרני היו גדולים יותר, הם בטח יהיו מרושעים אפילו יותר.

"אנה," אמרה מיס גלאגר בהבנה ונקשה באצבעה על הסנטר שלי כך שנאלצתי להביט בה. היא שנאה כשלא היישרתי אליה מבט.

"כן?" שאלתי והתעלמתי מהרעד בקולי. היא תמיד אמרה שאין בכי בריקוד.

אבל הייתי קרובה מאוד לבכי כרגע.

"אם את צריכה משהו, את רק צריכה לבקש. הסטודיו הזה משקיע בך הרבה. אנחנו רוצים שתצליחי."

"כן, גברתי," משכתי באף וניגבתי את העיניים במרץ, כי לא הצלחתי לעצור את הדמעות.

הייתה שתיקה לרגע, ואז הקול שלה היה נמוך עוד יותר. "הכול בסדר בבית?"

קפאתי.

למה מבוגרים תמיד שואלים את השאלה הזאת כאילו אני באמת יכולה לספר להם את האמת?

אבא יכעס כל כך אם הוא ידע שאני בכלל מדברת איתה.

וכשהוא כועס — קורים דברים ממש, אבל ממש רעים.

עצרתי את הרעד וניסיתי כמיטב יכולתי לשמור על הבעת פנים חתומה.

היא רק ניסתה לעזור. כולם ניסו.

אבל לא היה אף אחד שיכול לעזור לי. פשוט הייתי צריכה להיות בסדר עד שאהיה גדולה.

או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי.

"הכול בסדר," אמרתי בטון גבוה וצפצפני באופן מחשיד. ניסיתי לעטות את חיוך הרקדנית שלימדו אותי בשיעור הראשון.

'האושר צריך לזרוח מהעיניים שלכן,' אמרה לנו מיס פרנקה באותו יום.

הרמתי את מבטי אל מיס גלאגר עם כל האושר המזויף שהצלחתי לגייס, אבל לא הייתי בטוחה שהיא קנתה את זה.

מיס גלאגר נאנחה כאילו אכזבתי אותה וטפחה על כתפי. "יום אחד את תבטחי בי, מא שרי," היא אמרה לפני שהתרחקה משם ביציבה אלגנטית ומלאת ביטחון — היא הייתה כל מה שרציתי להיות.

רציתי לרוץ אחריה ולספר לה הכול על אבא ועל כמה אכזרי הוא נעשה בשנים האחרונות מאז שאימא עזבה. רציתי לספר לה כמה אני בודדה ומפוחדת ורעבה כל הזמן.

אבל בפעם האחרונה שסיפרתי למישהו, הוא הכה אותי חזק כל כך עד שהראש שלי נפתח. עדיין היו לי כאבי ראש כל הזמן בגלל זה.

לא. רציתי לרוץ אחריה, לכרוך את הזרועות סביב המותניים שלה ולהתחנן בפניה שלא תיתן לי לחזור הביתה.

אבל לא הרשיתי לעצמי.

לקחתי את התיק ויצאתי מהסטודיו לריקוד, אימה הצטברה לי בבטן עם כל צעד.

בצעדים כבדים עשיתי את דרכי לעבר תחנת האוטובוס, ניסיתי ככל יכולתי להיאחז בשאריות האושר. ריקוד היה הזמן היחיד שבו הרגשתי מאושרת. הזמן היחיד שבו הרגשתי שהכול יהיה בסדר. החיים שלי לא חייבים להיות נוראים רק כי עכשיו ממש קשה.

השמש שקעה נמוך באופק והטילה צללים ארוכים על המדרכה הסדוקה בזמן שבהיתי בבטון וניסיתי לא למשוך תשומת לב. הנוסעים הקבועים בקו הזה כבר היו רגילים לראות ילדה בת עשר נוסעת לבד. אבל הנוסעים החדשים אף פעם לא הצליחו להישאר אדישים.

הנהנתי לנהג, איש מיוזע עם שערות שבצבצו מאפו הפחוס וכתמי זיעה מתחת לבית השחי שהגיעו עד לאמצע החולצה שלו. הוא לא הנהן אליי בחזרה, הוא רק וידא שהעברתי את כרטיס האוטובוס לפני שמבטו עבר לאדם שעלה אחריי.

האוטובוס היה כמו תנור מתכת ענק שאפה אותנו בחום השמש השוקעת. אבל במקום עוגיות הוא הסריח מתערובת של גרביים ישנים וגבינה מעופשת. בכל פעם שמישהו פתח חלון, זה רק החמיר את המצב והכניס משב רוח חם ועוד ריחות מוזרים.

ניסיתי להתעלם מזה, נצמדתי לזכוכית הקרירה והתבוננתי בעולם שחלף על פניי כמו כתם מטושטש של צבעים.

כבר הייתי אמורה להתרגל לצחנה — בטח גם לי לא היה ריח טוב במיוחד אחרי שעות של ריקודים. בדרך כלל הייתי מתקלחת בסטודיו, אבל מיס גלאגר עצרה אותי וגזלה ממני את הזמן שנשאר לי לפני שהייתי צריכה להגיע לאוטובוס.

אבא בדרך כלל היה מעולף או בבר. אבל אם הוא היה ער ובמקרה הייתי מאחרת...

זה היה ממש רע.

מיששתי באצבעותיי את סימן הכווייה הוורוד והמבריק על הזרוע שלי, במקום שבו הוא הצמיד אותה לכיריים של הגז לפני חצי שנה.

איחרתי רק בכמה דקות באותו יום...

בזמן שבהיתי מחוץ לחלון, ספגתי את החלק היפה של העיר כשעברנו דרכו. היה בעיר הזאת קו בלתי נראה אבל מורגש ברגע שחוצים אותו.

הצד העשיר והצד העני.

לרוע מזלי, לא גרתי סתם בצד העני. גרתי בצד שהיה כל כך עני עד שכולם שכחו ממך, מקום שאליו אפילו לא טרחו לשלוח אוטובוסים, כי מעט מאוד אנשים — אם בכלל — עזבו אותו אי פעם. לכן תחנת האוטובוס הייתה במרחק של קילומטר וחצי מהבית שלי.

הבניינים וחזיתות החנויות הנוצצות, המדשאות המטופחות והאחוזות הגדולות נעלמו ופינו את מקומם לבניינים מתפוררים ולרחובות מלאים באשפה.

זה היה סמלי למה שהרגשתי במעבר הביתה משיעורי הריקוד שלי.

מסטודיו לריקוד נוצץ ומבריק לחלונות אטומים בקרשים ולמאבק הישרדות יום־יומי.

לא הבנתי איך באותו עולם יש אנשים שיש להם כל כך הרבה, ואחרים שיש להם כל כך מעט.

האוטובוס נעצר, חריקת הבלמים גרמה לי להתכווץ כשהיא תקפה את עור התוף שלי. זרקתי "להתראות" לנהג, בידיעה שהוא לא יטרח לענות.

אבל לפעמים אהבתי להעמיד פנים שאנחנו חברים.

"אנה!" קרא קול מוכר, נאנחתי לפני שהקשחתי את ההבעה והסתובבתי.

מייקל קארבר העביר בי צמרמורת. זו הייתה הדרך היחידה לתאר את זה.

וזה אומר הרבה בהתחשב במקום שבו גרתי, שם נדמה היה שגברים קשי יום אורבים בכל פינת רחוב.

אולי זה היה המראה שלו.

מושלם כל כך. נקי כל כך. שום שערה בראשו לא זזה ממקומה.

אף אחד אחר לא נראה ככה בסביבה הזאת, כאילו הוא יצא מפרק של 'משפחת בריידי'.

אפילו כשהייתי לבושה בבגדי הריקוד לא נראיתי ככה.

אולי זו הייתה העובדה שהוא היה תלמיד כיתה י' בתיכון המקומי, וכבר הסתובבו שמועות בחטיבת הביניים על כך שהוא מוכר סמים.

ויכול להיות שהסיבה לכך הייתה שתמיד נראה כאילו הוא אורב לי, צץ בכל פעם שהייתי מחוץ לבית, וידעתי שהוא לא גר בשום מקום קרוב לכאן.

זו כנראה הייתה הסיבה.

"היי, מייקל," אמרתי בנימוס. "אין לי זמן לדבר היום. אני צריכה להגיע הביתה."

הוא חייך בזחיחות והעביר עליי מבט איטי ודוחה מלמטה עד למעלה, כאילו לא הייתי סתם ילדה.

הייתי בגיל שבו בהחלט שמתי לב לבנים, גם אם שמרתי מרחק מהם.

אבל השדיים שלי אפילו לא התחילו לצמוח. לא אכלתי מספיק כדי שיהיו לי את הקימורים שהבנים בבית הספר כבר דיברו עליהם.

הדרך שבה הוא בהה בי...

הייתה מפחידה.

לא עזרה העובדה שצבע העיניים שלו היה מה שהייתי מתארת ככחול מים. משום מה הצבע הזה תמיד העביר בי צמרמורת. קראתי פעם על דמות שתוארה כך בספר, וזה נתקע לי בראש. העיניים של מייקל נראו ריקות... זאת הייתה המילה. כאילו הוא עוטה מסכה שאין מתחתיה שום דבר באמת.

צמרמורת זחלה במעלה הגב שלי וניסיתי לרסן אותה.

"אני לא מבין למה את מתאמצת כל כך שלא נהיה חברים, אנה. אני באמת יכול לעזור לך." הוא הסיט קווצת שיער בלתי נראית מפניו, ניסה לעשות תנועה של חתיך שלעולם לא תעבוד לו — לפחות לא בעיניי.

"אנסטסיה," אמרתי בנוקשות.

"מה?"

"אנסטסיה. השם שלי הוא אנסטסיה."

הוא נחר בבוז. "שמעתי כבר אנשים אחרים קוראים לך אנה."

פתחתי את הפה כדי לענות — לומר לו שהאנשים היחידים שקראו לי ככה הם אנשים שחיבבתי — או לפחות סבלתי.

לבסוף הידקתי את שפתיי ולא אמרתי דבר.

אבל איכשהו המילים עדיין ריחפו באוויר בינינו, והחיוך על פניו התחלף בזעף.

"אוקיי, היה נחמד לדבר איתך," אמרתי במקום זה והסתובבתי כדי להתרחק. באמת הייתי צריכה להגיע הביתה, וזה אמר משהו על כמה מייקל גרם לי להרגיש לא בנוח, אם העדפתי להיות בבית מאשר לדבר איתו.

זה אמר הרבה, למען האמת.

היד שלו נשלחה קדימה ותפסה את הזרוע שלי.

חזק.

"איי," נהמתי וניסיתי להשתחרר.

"אנה," הוא הדגיש את הכינוי בקול רגוע שאיכשהו גרם לי להירתע, "את פשוט צריכה לקבל את זה שאנחנו נהיה חברים, ושזה יהיה דבר טוב בשבילך."

"אה־הא," עניתי והצלחתי והשתחרר מהאחיזה שלו. עדיין יכולתי להרגיש את הלחץ של אצבעותיו בזמן שהתרחקתי בלי להוריד ממנו את העיניים.

הוא לא זינק אחריי או משהו כזה.

מייקל עשה משהו מפחיד יותר.

הוא חייך.

היו הרבה הבטחות בחיוך הזה שלא רציתי שום קשר אליהן.

ברגע שהוא הסתובב, מיהרתי הביתה וחשבתי שיום אחד לא אברח משום דבר שמפחיד אותי.

אבל היום האחד הזה ממש לא היה היום.

גררתי את רגליי העייפות במעלה שביל החצץ המוזנח שהיה בלגן סבוך של עשבים שוטים וקוצים.

אין כמו בבית.

טוב, זו הייתה יותר בקתה עם גג שקוע, אבל היא השאירה את הגשם בחוץ.

לפעמים.

איכשהו היא נראתה אפילו מוזנחת יותר ממה שנראתה הבוקר כשעזבתי. הצבע התקלף ברצועות ארוכות ומשוננות וחשף את העץ שנרקב מתחתיו. החלונות היו מוכתמים בלכלוך.

פתחתי את הדלת הקדמית החורקת, הצירים גנחו במחאה. התכווצתי, ייחלתי שהייתה דרך שקטה יותר להיכנס לבית. היה עדיף לי להיות כמה שיותר בלתי מורגשת.

צעד אחד פנימה, והצחנה המוכרת של האלכוהול הכתה בי כמו אגרוף בבטן. פניתי בפינה ונעצרתי בבת אחת. אבא היה שמוט בכורסה, זו שהייתה דהויה, בלויה ומלוכלכת עד כדי כך שלא היה אפשר לנחש באיזה צבע היא הייתה פעם.

הוא עדיין לא נחר — וזה לא היה טוב. הוא נחר כשישן שינה ממש עמוקה. היה לי מבחן בהיסטוריה ללמוד אליו למחר, ולא רציתי שהוא יתעורר ויהרוס לי את התוכניות.

התבוננתי בו לרגע, רציתי לוודא שהוא לא עומד לזנק עליי כשאעבור לידו. עורו היה בצבע אדמדם סמוק מתחת לרעמה סבוכה של שיער מוזנח ושומני. הבגדים היו מוכתמים ומקומטים מהימים שהעביר בערפול חושים של שכרות.

אפילו בשינה פניו היו מעוותות בכעס ובמרירות, הקווים נחרטו עמוק במצח שלו כמו מפת דרכים של השדים שרדפו אותו.

ובזמן שהסתכלתי עליו, פחד ותיעוב התפתלו בבטן שלי.

בקבוקים היו פזורים בכל מקום על הרצפה, מנצנצים באור העמום. התכווצתי כשראיתי אותם, כי הם לא היו שם הבוקר כשעזבתי, וזה אומר שהוא בזבז כסף שלא היה לנו. ידעתי שאקבל מחר ארוחת צהריים בחינם בבית הספר, אבל עד אז היה לי ממש קשה לעבור את הערב. רקדתי כל כך הרבה שעות ושרפתי הרבה קלוריות. משולש פיצה במרקם של פלסטיק וקרטון חלב פשוט לא הספיקו.

לא טרחתי להרים את הבקבוקים, רק התמקדתי בלא למעוד עליהם.

לפעמים חשבתי מה יקרה אם הוא פשוט ימות. אם יום אחד הוא ישתה כל כך הרבה עד שלא יתעורר לעולם.

ואז הרגשתי רע, כי ידעתי שאימא עזבה אותו וזה באמת הרס לו את החיים.

אבל ביום שבו היא נעלמה, הוא אמר לי שהוא לעולם לא יעזוב אותי.

הוא שיקר.

הוא עזב אותי בכל יום. עם כל טיפה שהוא שתה. עם כל צעד שהוא התרחק מהאדם שהוא היה למי שהוא עכשיו.

זה גרם לי להרגיש שזה בסדר שלפעמים גם לי היה קשה לקיים את ההבטחות שהבטחתי לו.

הבטן שלי קרקרה כשהגעתי למסדרון, בהיתי במטבח ונשכתי את השפה.

אולי...

נכנסתי למטבח על קצות האצבעות והבחנתי בכלים המלוכלכים בכיור... ובמגש פיצה.

האם הוא הזמין לנו ארוחת ערב לשם שינוי?

זינקתי לעבר המגש כמו אחוזת דיבוק, לא אכלתי 'פאפא ג'ונס' כבר נצח.

הרמתי את המכסה וכמעט בכיתי.

הכול נגמר. לא נשאר אפילו פירור.

שכחתי שהייתי אמורה להיות בשקט, פתחתי את דלת המקרר בתנופה ובהיתי בבקבוק החרדל היחיד שפג תוקפו, וקהות מוזרה הציפה את איבריי.

במשך שבועות לא אכלתי כלום מלבד ארוחות צהריים בבית הספר ולחם יבש, והוא הזמין פיצה... ואכל את כולה.

דמעות זלגו על לחיי, והנחתי להן לטפטף על הרצפה.

הבטן שלי קרקרה שוב, שפשפתי אותה, לקחתי את הכוס ששמרתי נקייה בארון ומילאתי אותה עד הסוף במים. לפעמים כששתיתי מספיק מים, הבטן לא כאבה לי כל כך.

הייתי צריכה פשוט לנסות להקסים מחר את עובדות המטבח כדי להשיג עוד קצת אוכל שיעזור לי לעבור את היום.

הצלחתי להגיע לחדר שלי בלי להעיר אותו והתמוטטתי על המיטה, ניסיתי לא להתכווץ כשקפיץ ננעץ לי בגב. בהיתי בתקרה, בכתמי הרטיבות ובסדקים ששיננתי בעל פה.

יום אחד אני אהיה הבלרינה הגדולה ביותר שהעולם ראה אי פעם. אני ארקוד על הבמה עם להקת הבלט של ניו־יורק וכל הקהל יעמוד ויריע לי.

כולם יכירו את השם שלי.

הם יזרקו פרחים לבמה והם יאהבו אותי.

אני אגרום להם לאהוב אותי.

קול התרסקות הדהד מהסלון, זינקתי מהמיטה והכנתי את עצמי נפשית, רק ליתר ביטחון.

הלכתי על קצות האצבעות לדלת והצמדתי בזהירות את האוזן לעץ השחוק, ניסיתי לשמוע מה אבא עושה שם בחוץ.

לא שמעתי כלום מלבד שקט.

אולי זה סתם היה עוד אחד מההתקפים האלה שהוא חוטף לפעמים, כשהוא משתולל מתוך שינה ועושה בלגן אבל איכשהו ממשיך לישון.

אחרי דקה החלטתי שזה כנראה המצב, והתחלתי ללמוד.

אחרי שסיימתי, נכנסתי למיטה ומשכתי מעליי את השמיכה הבלויה, העיניים שלי נעצמו כמעט בשנייה שבה ראשי נגע בכרית — יתרון אחד בלרקוד במשך שעות, לא משנה מה, תמיד הצלחתי להירדם בקלות.

מחר יהיה יום חדש...

הדלת שלי נפתחה בבת אחת והתנגשה בקיר בבום שגרם לי להשתנק ולשאוף אוויר כשנקרעתי מתוך השינה.

מצמצתי בניסיון להתעשת, וכשהצלחתי, הייתי ערה לגמרי.

ומבועתת.

אבא עמד בפתח הדלת, והגוף שלו התנדנד.

לא אמרתי כלום. לא זזתי. כאילו הוא היה טורף שאולי לא יראה אותי אם לא אזוז בכלל.

"שד," הוא נהם פתאום.

התחלתי לרעוד, כי לפעמים כשהוא שתה הרבה, הוא התחיל לדמיין דברים שלא באמת קרו, וזה תמיד היה הזמן שבו הדברים הכי גרועים קרו.

הרמתי את ידיי לאט וניסיתי להרגיע את עצמי ולחשוב.

"אבא, כדאי שתחזור לכורסה שלך. הכול בסדר," התחלתי להגיד בקול הכי מרגיע שהצלחתי לגייס.

"שד!" הוא זעם וזינק לעבר המיטה, תנועותיו היו מגושמות ולא יציבות, שאר המילים שהוא מלמל היו מרוחות ובלתי מובנות.

"אבא! לא!" צרחתי וניסיתי להשתחרר מהשמיכה שהסתבכה סביב רגליי.

הוא תפס את מפרק כף היד שלי ומשך אותי אליו, הנשימה שלו הייתה חמה ומצחינה על פניי.

"אני לא אתן לך לתפוס אותי," הוא צעק וזרק אותי לרצפה.

אבא לפת את השיער שלי באגרופו, הברך שלו ננעצה בצווארי. השתעלתי והתפתלתי תחתיו, נאבקתי לנשום.

"שטן קטן ומלוכלך. שד!" הוא צרח, ורסיסי רוק ניתזו על פניי עם כל מילה.

"בב...קשה," ניסיתי ללחוש מבעד למחנק.

כף הרגל שלו פגעה ברגל שלי בצליל פיצוח מחליא. כאב התפוצץ בתוכי כמו זיקוקים. התמוטטתי לרצפה ואחזתי באיבר המרוסק בזמן שדמעות טשטשו את ראייתי.

מצמצתי אל התקרה כשהלם התפשט בתוכי. הוא עמד מעליי ורכן לעברי, הנשימה שלו הסריחה מוויסקי כשהוא נעץ בי מבט מלא גועל.

"את גנבת יפה," הוא מלמל כשכרע מולי.

עוד דמעה זלגה במורד הלחי שלי, כי פתאום הוא לא נשמע שיכור כמו קודם.

כף ידו ליטפה את פניי, וראשי צנח הצידה. התחלתי להקיא, כי הכול היה יותר מדי. הכאב, הבחילה מהכאב, הכול.

הוא התרחק בצעדים כושלים והותיר אותי להתפתל על הרצפה, חסרת אונים ושבורה.

בסופו של דבר הבטתי למטה אל הרגל שלי, נשימתי נקטעה כשראיתי עצם מבצבצת מתוך העור.

ראשי נשמט בחזרה לרצפה כשדם זלג סביבי.

היה קר כל כך.

לא רציתי למות.

רציתי לחיות.

רציתי לרקוד...

1

אנסטסיה

פקחתי את העיניים לאט, האורות החזקים של חדר בית החולים סנוורו אותי לרגע לפני שהראייה שלי התחדדה.

איפה הייתי?

החדר הסתחרר סביבי והתכווצתי, עצמתי שוב את עיניי במהירות ונשמתי עמוק.

כל גופי כאב.

אוקיי, אני יכולה לעשות את זה, אמרתי לעצמי ופקחתי את העיניים הפעם רק כדי סדק כדי שאוכל להתרגל לאור.

כשסוף־סוף הצלחתי לפקוח את העיניים לרווחה, מבטי נדד מייד אל הרגל שלי שהייתה נתונה בתוך גבס ענק מהקרסול ועד הירך.

מה קרה?

הייתי צריכה רגע אבל אז הכול חזר, סיפור האימה האישי שלי התנגן בראשי בצבעים מעוותים ומחרידים. אבא מזנק עליי, קול הפיצוח החד ברגל, וכאב שלא חוויתי מעולם.

החזה שלי התכווץ כשבהיתי בגבס, נשימותיי היו התנשפויות שטחיות, והרגשתי כאילו יד קפואה לופתת את ליבי.

האם אי פעם אוכל לרקוד שוב?

שולי הראייה שלי התחילו להחשיך, התקף חרדה השתלט עליי לגמרי. ואז יד הונחה בעדינות על זרועי וגרמה לי לקפוץ בבהלה. סובבתי את הראש וראיתי את... מייקל? הוא עמד ליד המיטה, והחיוך המושלם מדי הזה גרם למיצי מרה לעלות בגרוני. מה הוא עושה כאן?

המראה שלו, נוסף על כל השאר, גרם לי לרצות לצרוח, אבל כל מה שהצלחתי להפיק היה יבבה חנוקה.

"היי, היי, זה בסדר," הוא אמר, קולו נשמע רגוע באופן מטריד. "את תהיי בסדר, אנה."

הנדתי בראשי בטירוף, דמעות צרבו את עיניי כשניסיתי להבין מה קורה. מייקל היה האדם האחרון שרציתי לראות. מה לעזאזל קורה פה?

"למה אתה כאן?" הצלחתי לשאול, קולי היה בקושי יותר מלחישה.

אבל מייקל רק חייך את אותו חיוך פסיכופתי שחשף יותר מדי שיניים, העיניים שלו נצצו בברק שגרם לי לרצות לקפוץ מהמיטה ולרוץ במורד המסדרון הכי מהר שאני יכולה, לכל מקום, רק לא להישאר כאן.

"נפצעת קשה. רק רציתי להיות כאן בשבילך," הוא ענה, קולו נשמע כמעט לועג, כאילו הוא ידע משהו שאני לא ידעתי. "לא רציתי שתהיי לבד."

עדיין לא הבנתי מה קורה. איך הגעתי לבית החולים? איפה אבא? למה מכל האנשים דווקא מייקל כאן?

הוא הושיט יד למטה בזמן שהסתכלתי עליו ודחף את כף הרגל שלי הצידה.

צרחתי.

הרגשתי כאילו קורעים אותי לגזרים, הכאב הקרין במעלה הרגל והתפשט לכל תא בגופי.

הדלת נפתחה בתנופה, וצוות רופאים מיהר פנימה, הקולות שלהם היו בליל של קריאות בהולות בזמן שהם ניסו להרגיע אותי. הרגשתי ידיים על כתפיי שהחזיקו אותי במקום בזמן שהזריקו משהו לעירוי, העולם סביבי הפך מעורפל ומרוחק.

ניסיתי לספר להם מה הוא עשה, אבל לא הצלחתי ליצור מילים מבעד לערפל הכאב והתרופות. הפנים של מייקל ריחפו מעליי, העיניים שלו מלאות בסיפוק מצמרר. החשכה סגרה עליי, ולא יכולתי שלא לתהות אם דבר נורא אחד הפך למשהו גרוע הרבה יותר.

"לילה טוב, ארנבונת קטנה," הוא לחש בזמן שהתחלתי לאבד את ההכרה.

המצב לא השתפר כשהתעוררתי, אבל הכאב היה לפחות נסבל כדי שאפסיק לצרוח.

מייקל עדיין היה שם והסתובב קרוב אליי. רוב הזמן ידו הייתה על כתפי במחווה שהייתה נראית מנחמת בעיני כל אחד אחר — אבל מבחינתי היא הייתה לגמרי איום. במשך כל השנה האחרונה נרתעתי מהמגע שלו, ובשעה האחרונה הוא נגע בי בלי הפסקה.

אחיות נכנסו ויצאו, אבל אף אחת מהן לא קלטה את המבטים הנואשים שלי. הייתי צריכה להגיד משהו — אבל האם מישהו בכלל יאמין לי?

נקישה חדה על הדלת הקפיצה אותי, הצליל הדהד בחדר בית החולים הסטרילי כמו ירייה. התרופות שנתנו לי עדיין הוציאו אותי מאיזון, וקפצתי מכל רעש או תנועה פתאומיים.

הדלת נפתחה לרווחה בלי לחכות לאישור ממני וחשפה שתי דמויות גדולות במדי משטרה ואישה במראה חמור סבר בחליפת חצאית נוקשה. הנוכחות שלהם מילאה מייד את החדר בכובד מעיק, ואני התכווצתי מתוך אינסטינקט, עיניי היו פקוחות לרווחה בחשש כשהם נכנסו. קשר של אימה התפתל בבטן שלי כשהבטתי בהם.

"שלום לך, אנסטסיה," בירך אותי השוטר הגבוה יותר בהנהון קודר. למרבה ההפתעה, הקול שלו היה עדין ביחס לנוכחותו המאיימת. "אני השוטר רודריגז, וזה השוטר תומפסון. אנחנו כאן כדי לדבר איתך."

האישה בחליפת החצאית הציעה חיוך מאולץ כשצעדה קדימה. "ואני גברת ג'נקינס, העובדת הסוציאלית שלך. איך את מרגישה, יקירה?" היא ניסתה להישמע אדיבה, אבל היא לא הייתה טובה בזה במיוחד. לא פספסתי גם את העובדה שהיא קראה לעצמה העובדת הסוציאלית שלי. מה המשמעות של זה מבחינתי?

בלעתי רוק בכבדות, גרוני היה יבש פתאום כשהתאמצתי למצוא את הקול. "הכול כואב," מלמלתי, העיניים שלי ריצדו בעצבנות בין שלושתם. "מה קורה?"

השוטר רודריגז החליף מבט עם השוטר תומפסון לפני שדיבר שוב. "את זוכרת מה קרה לך?" הוא שאל, עיניו החומות הנעימות נראו מלאות חמלה.

התכווצתי עמוק יותר לתוך המיטה, פחדתי לענות להם, כי שמעתי סיפורי אימה בבית הספר על מה שקורה לילדים כשהם נלקחים מההורים שלהם.

דברים גרועים יותר מאלה שחוויתי עם אבא שלי.

"אנסטסיה, זה בסדר," הרגיע אותי השוטר רודריגז.

"אבא שלי היה שיכור. הוא חשב שאני מישהו אחר והוא... הוא פגע בי," לחשתי לבסוף, מבטי היה ממוקד ברגל. אף אחד עוד לא הסביר לי כמה חמורה הפציעה. הייתי חייבת לדעת.

"תודה שהיית אמיצה וסיפרת לנו. הוא נעצר, אבל היינו צריכים לשמוע אותך אומרת את זה כדי שנוכל למנוע ממנו לפגוע בך שוב," אמר השוטר השני, הקול שלו היה מחוספס וסמכותי. "אחרי מה שהוא עשה, אנסטסיה, הוא לא ישתחרר מהכלא בזמן הקרוב."

אפילו בגילי היה לי ברור שאי אפשר פשוט לפגוע בילדים שלך כמו שאבא שלי פגע בי, בלי שיהיו לזה השלכות, אבל עדיין הרגשתי כאילו הקרקע נשמטה מתחתיי והותירה אותי מפרפרת בחוסר ודאות. "מה יהיה איתי עכשיו?" הצלחתי ללחוש, קולי בקושי נשמע.

השוטרים החליפו מבט. "כאן אני נכנסת לתמונה," התערבה גברת ג'נקינס, הטון שלה היה נלהב באופן מזויף כשהיא צעדה קדימה. "את תישארי אצל משפחת קארבר בינתיים. את אפילו לא תצטרכי לעבור בית ספר! הם משפחה מקסימה, ואני בטוחה שיהיה לך מאוד נוח שם."

"מה?" פלטתי בהתנשפות כשהאצבעות של מייקל ננעצו בי. הרמתי אליו מבט ונרתעתי מהחיוך הזחוח שמתח את שפתיו. הבטן שלי התחילה לכאוב כשהמציאות חלחלה.

קפאתי, אימה זחלה מתחת לעורי, והאצבעות של מייקל התהדקו, אבל ניערתי את הכתף, והוא סוף־סוף הרפה ממני, כנראה רצה להעמיד פנים מול האנשים האלה שהוא נחמד.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*