איך אדם צריך להיות

1

שולם מצַיֵיר

אכלנו בראנץ' יחד. זה היה יום ראשון. הגעתי לשם ראשונה, ואז מישה ומרגו הגיעו, ואז שוֹלֶם והחבר שלו ג'ון.
כמה שבועות קודם לכן צבעו הבעלים את קירות הדיינר מבז' עם נתזי שומן לכחול פסטלי סמיך, וריססו עליהם ציורים ענקיים של ביצים מקושקשות ורצועות בייקון ופנקייקים עם סירופ. זה קצת הרס את המקום, אבל האוכל היה זול, אף פעם לא היה צפוף שם, ותמיד היה להם שולחן בשבילנו.
אני חלקתי עם מרגו ארוחת בוקר וטוסט גבינה. ג'ון ביקש את הצ'יפס שלנו. אני לא זוכרת על מה התחלנו לדבר, או מי היה המצחיק ביותר באותו יום. אני לא זוכרת דבר מפרטי השיחה שלנו, עד שהגענו לנושא הכיעור. אני אמרתי שכמה שנים קודם לכן בחנתי את החיים שלי וקלטתי שניכשתי מהם את כל האנשים המכוערים. שולם אמר שהוא לא מסוגל ליהנות אפילו מידידות עם אדם שהוא לא נמשך אליו. מרגו אמרה שהיא לא מסוגלת לדמיין אדם מכוער, ומישה העיר שאנשים מכוערים נוטים להישאר בבית.
אלה הם כמה מהפירות הבאושים שהובילו לתחרות הציור המכוער.


בנערותו חלם שולם להיות שחקן תיאטרון, אבל ההורים שלו לא רצו שילמד בבית ספר למשחק. זה נראה להם לא מעשי, ובמקום זאת עודדו אותו ללמוד בבית ספר לאמנות. אז הוא למד שם, ובשנה הראשונה שלו, לאחר לילה של ציור, כשהבוקר עלה והשמש התחילה לזרוח, מילאה אותו פתאום תחושה רבת־עוצמה: אני חייב להיות אמן. אני חייב לצייר כל חיי. לא אתפשר על שום דבר אחר. שום עתיד אחר אינו קביל מבחינתי.
זאת היתה התגלות והחלטה גם יחד, שאין מהן חזרה — הנדר הראשון והרציני ביותר בחייו. באביב האחרון הוא השלים את התזה שלו וסיים תואר שני באמנות.


של מי היה הרעיון לתחרות הציור המכוער? אני לא זוכרת אבל הייתי הראשונה להתלהב, ופתאום כולנו התלהבנו. הרעיון היה שמרגו ושולם יתחרו ביניהם מי יצליח לצייר ציור מכוער יותר. קיוויתי שזה באמת יקרה. הייתי סקרנית מאוד לראות את התוצאות, ובסתר לבי קינאתי בהם. רציתי להיות גם אני ציירת. רציתי לצייר ציור מכוער — להציב את שלי מול שלהם ולראות מי ינצח. איך היה נראה הציור שלי? איך הייתי מציירת אותו? חשבתי לעצמי שזה היה יכול להיות כיף. הקדשתי זמן רב כל כך לניסיון להפוך את המחזה שכתבתי — ואת החיים שלי, ואת עצמי — לסמל ומופת ליופי. זה היה מתיש וזה היה כל שידעתי לעשות.
מרגו הסכימה לתחרות מיד, אבל שולם היסס. הוא אמר שהוא לא מבין מה הטעם. הנחת היסוד כל כך דחתה אותו — לצייר במכוון משהו מכוער. אבל אני דירבנתי אותו והתחננתי, ובסופו של דבר הוא נכנע.
ברגע ששולם חזר הביתה מהבראנץ', הוא פנה לצייר את היצירה שלו — כדי שלא יצטרך לחשוב על זה יותר, כך הסביר לי מאוחר יותר, ושלא תעיב עליו ללא הרף הידיעה שעליו לצייר משהו מכוער.
הוא פנה ישירות לסטודיו שלו, וכבר ידע מה יצייר. נראה לו שיהיה מדובר בתרגיל אינטלקטואלי שיוכל לבצע באופן קר ומחושב. הוא פשוט יעשה כל דבר שהוא שונא שתלמידיו עושים. הוא התחיל את הקומפוזיציה במרכזו של גיליון נייר, כיוון שנייר מכוער יותר מקנווס. ואז צייר צדודית של גבר משונה, קריקטורי, עם עיני ביצים מטוגנות, בקווי מִתאר במקום בהצללות, שירטט כל ריס וריס. במקום נחיר הוא צייר מעין חור. ברקע הוא צייר עננים אווריריים ולבנים מעל משולשי הרים כתומים. לרקע הוא בחר גוון דוחה של אפור חום־ורדרד, מהמשקעים שגירד מתחתית הצנצנת ששימשה אותו לשטיפת מכחולים. לגון העור הוא פשוט עירבב אדום ולבן, ולצללים השתמש בכחול. אף שבמקור חשב שבסופו של דבר בכל זאת יהיה ניתן למצוא בציור תכונות חיוביות כלשהן, התברר שהוא רק הופך יותר ויותר דוחה, ושולם התחיל להרגיש כל כך נורא, שהוא היה חייב לסיים אותו במהירות. הוא טבל מכחול עבה בצבע שחור וכתב בתחתית הציור ברשלנות מכוונת: "השמש תזרח מחר". ואז נסוג צעד לאחור והסתכל על התוצאה, ומצא אותה כה מאוסה, שהוא נאלץ לצאת מהסטודיו והשאיר את הציור על שולחן המטבח להתייבש.
שולם יצא לקנות מצרכים לארוחת הערב, אבל כל אותו הזמן שנמצא מחוץ לבית הרגיש על סף הקאה. כשחזר הביתה והניח את השקיות על השיש, הוא ראה את הציור נח שם וחשב, אני לא מסוגל לראות את הדבר הזה בכל פעם שאני נכנס למטבח. ולכן לקח אותו למרתף והניח אותו ליד הכביסה.
היום רק הלך והידרדר. יצירת הציור חוללה שרשרת של מחשבות מדכאות ונתעבות, ועד שהערב ירד הוא שקע בייאוש עמוק. ג'ון חזר הביתה, ושולם התחיל להסתובב בעקבותיו ברחבי הדירה, לקטר ולהתלונן על כל דבר. גם לאחר שג'ון נכנס לחדר האמבטיה וסגר את הדלת אחריו, עמד שולם מחוץ לדלת והמשיך להיאנק שהוא כישלון, ששום דבר טוב לא יקרה לו לעולם, ואכן שום דבר טוב לא קרה עד כה; חייו היו בזבוז מוחלט. כאילו עבדת קשה לאלף כלב להיות טוב! קרא מבעד לדלת. והכלב הוא היד שלך! ואז יום אחד אתה נאלץ להוציא במכות את כל הטוב מהכלב כדי לעשות אותו אכזרי. היום הזה היה היום!
איזו יד היתה הכלב? שאל ג'ון בניגון האטי הטיפוסי לו.
שולם גרר רגליים לסלון ושלח אימייל לכולנו כדלקמן, הפרויקט הזה ממלא אותי בושה ותיעוב עצמי. גמרתי לצייר את הציור המכוער שלי, ואני מרגיש כאילו אנסתי את עצמי. איך הולך לך, מרגו?
מרגו, האמנית המוצלחת מבין השניים, ענתה: נשארתי כל היום במיטה וקראתי את הניו יורק טיימס.


לפני חמש־עשרה שנה היה בעיר שלנו צייר בשם איליי לנגר. בגיל עשרים ושש הוא הציג תערוכה ראשונה בגלריה בניהול אמנים. הציורים היו יפהפיים וטורדי מנוחה, יצירות מופת שצוירו כולן בחומים ובאדומים עשירים. אלה היו ציורים מצוברחים ואפלוליים, ובהם גברים זקנים, ילדות וכיסאות קטיפה, חלונות וחיקים עירומים. עצב ניכר בפרצופים המעטים שהחשכה טישטשה ושהוארו רק באור ירח קלוש. הבדים היו גדולים מאוד, ונראה שמדובר במעשי ידיו של אדם אשר ניחן בשפע ביטחון עצמי וחופש.
לאחר שבוע בלבד סגרה המשטרה את התערוכה. אנשים טענו שמדובר בפורנוגרפיית ילדים. הציורים הוחרמו, ובית המשפט גזר שיושמדו.
עיתונים בכל רחבי הארץ דיווחו על הסיפור, ורשתות הטלוויזיה סיקרו את המשפט במשך שנה שלמה. הוגי דעות ואמנים מובילים הפכו מעורבים, דיברו על הנושא בפומבי וכתבו מאמרי מערכת על חופש אמנותי. בסופו של דבר, פסק השופט לטובתו של איליי באופן חלקי; הציורים הוחזרו לו, אך בתנאי שאיש לא יראה אותם שוב. הוא ערם אותם בפינת עליית הגג של אמא שלו, שם הם נמצאים עד היום, מכוסים פיח ועובש.
המשפט הותיר את איליי מותש ומעורער. בכל פעם שניצב כעת מול הבד והמכחול בידו, הוא גילה שנפשו מתה בתוכו. הוא עבר מטורונטו ללוס אנג'לס, מתוך מחשבה ששם אולי ירגיש חופשי יותר, אבל התמונות בכל זאת לא עלו בו כבעבר.
הלום עכבות והיסוס חדשים, הוא משך על הבדים הזעירים־כעת רק לבנים מהוססים, או לבנים מוכתמים בוורוד, או מעט צהוב, או כחול מתנצל ביותר — כך שגם כשהתקרבת מאוד אל הציורים, בקושי הצלחת לזהות דבר. לְתערוכות היחיד המעטות שהצליח להשלים בשנים שלאחר המשפט, הוא יצר רק יצירות מופשטות מאוד, בלי שמץ של פיגורטיביות.
כמה פעמים בשנה נהג איליי לחזור לטורונטו למשך כשבוע. הוא ביקר במסיבות אמנים ושוחח על ציירים ועל חשיבות הציור, דיבר בביטחון רב על משיכות מכחול וצבעים וקווים, עשה קוק ונהג כאדם רגיש וחייתי. בזרועותיו קועקעו אותיות בגודל שתים־עשרה נקודות — ראשי התיבות של אמניות מקומיות שאהב, ושאף אחת מהן לא דיברה איתו עוד. הציירים הגברים אימצו אותו אל לבם כבן אובד, והשמועה תמיד עשתה לה כנפיים: ראיתם את איליי לנגר? איליי חזר העירה!
בשלהי החורף האחרון מרגו דיברה איתו בפעם הראשונה. הם ישבו על ספסל ברזל מאחורי הגלריה לאחר ערב הפתיחה, מוקפים שלג, והתחממו מול אש שבערה בחבית.
מרגו עבדה על האמנות שלה יותר מכל אמן אחר שהכרתי, והיתה ספקנית יותר מכולם בנוגע להשפעותיה. אף שהיתה מאושרת בסטודיו שלה יותר מבכל מקום אחר, מעולם לא שמעתי אותה טוענת שיש לציור חשיבות. היא קיוותה שתוכל להיות לו משמעות, אבל היו לה ספקות, ולכן עבדה קשה פי כמה כדי לוודא שלבחירה שלה להיות ציירת יש ממשות רבה ככל האפשר. היא מעולם לא דיברה על גלריות או האריכה בדברים לגבי סוגי הצבעים הטובים ביותר. לפעמים היא חשה אשמה ובלבול על כך שלא נכנסה לפוליטיקה — אשר נראתה לה שימושית באופן מובהק יותר, והיא הרגישה שתחום זה היה מתאים לה משום שיש בה משהו מהדיקטטורית, או לפחות משהו מהוודאות הנוראה של הדיקטטורית. הרגש הראשון שהרגישה בכל בוקר היה בושה על כל הדברים הרעים בעולם שהיא אינה מנסה לתקן. ולכן היתה נבוכה כשאנשים העירו הערות על משיכות המכחול הייחודיות שלה, או כשקראו ליצירותיה "יפהפיות", מילה שטענה שאינה מבינה.
ואז לילה אחד, סביב האש הבוערת בחבית, היא ואיליי שוחחו במשך כמה שעות על צבעים ומשיכות מכחול וקווים. הם התכתבו באימייל במשך כמה חודשים, ולזמן קצר היא הפכה לציירת מהסוג שלו — ציירת המכבדת את הציור כשלעצמו. אבל לאחר חודשיים התפוגגה ההתאהבות האמנותית שלה.
"הוא סתם עוד גבר שרוצה ללמד אותי משהו," אמרה.


מישה ואני תיכננו לצאת להליכה אחר הצהריים, ולכן הגעתי לדירה שלו ושל מרגו. מצאתי אותו בחדר העבודה שלו, מול המחשב, בודק אימיילים כביטוי לדאגה שלו בנוגע לחייו.
יצאנו יחד וחצינו את השכונה בדרכנו צפונה. זה היה אחד הימים החמים באמת היחידים שהיו לנו באותו הקיץ. כשהשמים התחילו להחשיך בין ערביים, שאלתי אותו אם מרגו כבר התחילה בציור המכוער שלה. הוא אמר שנראה לו שלא. אמרתי שאני מחכה בקוצר רוח לראות את התוצאה.
מישה אמר, "זה ממש יועיל לשולם. הוא כל כך מפחד מכל דבר היפי."
"לצייר ציור מכוער זה דבר היפי?" שאלתי אותו.
"סוג של," הוא אמר. "זאת, כאילו, התנסות שאין לה מטרה בעלת ערך ברור. זה בהחלט יותר היפי מאשר לצייר ציור שאתה יודע שיהיה טוב."
"למה כדאי ששולם יצייר ציור שהוא לא יודע שיהיה טוב?"
"לא יודע," הוא אמר, "אבל אני חושב ששולם מפחד להיות גרוע או לעשות את הדבר הלא נכון. נראה שהוא ממש מפחד מצעד לא נכון בכל רגע, בכל כיוון. ואם הדבר שאתה מפחד ממנו הוא צעד לא נכון בכל רגע בכל כיוון, זה עלול להיות מגביל. טוב לאמן לנסות דברים. טוב לאמן להיות מגוחך. שולם צריך להיות היפי כי תמיד יש בו מידה עצומה של זהירות."
"מה הבעיה עם זהירות?" שאלתי.
"טוב, יש פה חוסר הבנה, לא? זה לא מה שקרה בבראנץ'? שולם אמר שעבורו, חופש הוא הכישרון הטכני להוציא לפועל כל דבר שהוא רוצה, כל תמונה שעולה לו בראש. אבל זה לא חופש! זה שליטה, או כוח. אני חושב שלתפיסתה של מרגו, חופש הוא החופש לקחת סיכונים, החופש לעשות משהו רע או להיראות מטופשת. לא לזהות את ההבדל בין זה לזה הוא עניין די רציני."
לא אמרתי דבר והרגשתי מתוחה. רציתי לגונן על שולם, אבל לא ידעתי איך.
"זה כמו באימפרוביזציה," אמר מישה. "העניין באימפרוביזציה אמיתית הוא להפתיע את עצמך — אבל רוב האנשים לא עושים את זה בכנות. הם מפחדים. מה שהם עושים זה לשלוף דברים ממאגר התעלולים הקיים שלהם. הם לוקחים דבר שהם כבר יודעים לעשות ומחילים אותו על המצב הנוכחי. אבל זאת רמאות! ורמאות מזיקה לאמן. היא מזיקה גם בחיים — אבל באמנות היא ממש מזיקה."
הקפנו עשרה רחובות והשמש שקעה בזמן שדיברנו. הבתים והעצים היו צבועים עכשיו כחול כהה, מעושן. מישה אמר שיש לו פגישה טלפונית, אז התחלנו לחזור בכיוון הדירה שלו. חיי העבודה שלו היו משונים ולא ממש הבנתי אותם, אבל גם הוא לא, ולפעמים זה התמיה והעציב אותו. נראה היה שאין בהם שום מבנה או לכידוּת. הוא עשה רק את הדברים שהיה הכי מוכשר בהם ואת הדברים שגרמו לו הנאה. לפעמים הוא העביר שיעורי אימפרוביזציה לאנשים שאינם שחקנים, לפעמים ניסה למנוע פתיחת מועדוני לילה בשכונה הפורטוגזית שם התגורר, לפעמים הנחה הופעות. לא היה שם שניתן להצמיד לכל זה. בביוגרפיה הקצרה שהגיש להרווארד — עבור מה שיהפוך לכרך עב כרס, כרוך בעור, שיופץ בפגישת המחזור החמש־עשרה שלהם, שם כתבו חבריו לספסל הלימודים רשומות ארוכות על הצלחתם החומרית, על ילדיהם ועל בני זוגם — הרישום של מישה ציין בפשטות:
עוד מישהו מלבדי מרגיש ממש מוזר לגבי הלימודים בהרווארד, בהתחשב בחיים שלו כיום? אני גר בדירת שלושה חדרים מעל חנות ביקיני בטורונטו עם החברה שלי מרגו.
"לילה טוב," אמרתי.
"לילה טוב."


לפני כמה שנים, כשהייתי מאורסת אבל פחדתי ללכת עם זה עד הסוף — פחדתי שבסופו של דבר אתגרש כמו ההורים שלי, ולא רציתי לעשות את הטעות הגדולה הזאת — פניתי למישה לשוחח על הדאגות שלי. שתינו במסיבה יחד ויצאנו אל הלילה להתהלך יחד, רגלינו מתחככות קלות בשלג הקל שירד.
בזמן שהלכנו, חלקתי עם מישה את הפחדים שלי. ואז, אחרי שהקשיב זמן ממושך, הוא אמר לבסוף, "הדבר היחיד שהבנתי אי־פעם זה שכולם צריכים לעשות את השגיאות הגדולות."
אז לקחתי לתשומת לבי את מה שאמר והתחתנתי. כעבור שלוש שנים הייתי גרושה.