פרק 1
למי אני עמל...
בשלהי שנת 2003, השנה שבה הוקמה אומ"ץ, "חגגתי" תאריך מקצועי אישי יוצא דופן וללא ספק ייחודי שאין לו אח ורע במדינה: ארבעים שנות מאבק בלתי־פוסק של עיתונאי־חוקר בשחיתות הציבורית והשלטונית. את זה עשיתי במישור המקצועי ובמישור הציבורי בעת ובעונה אחת.
מאבק מתמשך וחסר פשרות זה נעשה לאורך שנים, בעת ובעונה אחת בכמה מישורים: תחקירים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ספרים שבהם פרסמתי חומרים שנבלמו בתקשורת, עמותות למינהל תקין, הרצאות וראיונות פומביים ופעילות ענפה בתפקידי כיו"ר איגוד העיתונאים וחבר נשיאות מועצת העיתונות.
דווקא בעיתון הבית שלי, "ידיעות אחרונות", מקום שבו עבדתי לפרנסתי ברציפות ארבעים שנה, נאלצתי לא אחת להגביל את הכתיבה נגד אישים פוליטיים ואנשי עסקים שידעתי על מעורבותם בפרשיות שחיתות שונות.
קו פרשת המים של פעילותי העיתונאית החל לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. זו התקופה שבה החל תהליך ההסתאבות של החברה הישראלית והחלו לנבוט ניצני השחיתות. נביטות שהפכו עם השנים לעצים רמים ששורשיהם חודרים כמעט לכל פינה. שימשתי אז עיתונאי־חוקר, ממייסדי ומובילי ענף התחקירים בעיתונות הכתובה. באותם ימים לא היו לנו אמצעים טכניים ואלקטרוניים משוכללים כפי שיש היום. מעולם לא העסקתי לצדי תחקירנים שיסייעו לי במלאכת איסוף החומרים ובראיונות עם גיבורי הפרשות שאותן חשפתי. גם לא נזקקתי לשירותיהם של חוקרים פרטיים כפי שעשו כמה עיתונאים־חוקרים אחרים.
עשיתי את מלאכתי נאמנה על פי צו מצפוני כעיתונאי־חוקר, אבל ידעתי שככל שאעמיק בתחקירים וככל שאתקרב לנושאים רגישים ולאישים ולגופים ממלכתיים ומוניציפליים שהמו"לים שאצלם עבדתי נזקקו לשירותיהם, או ככל שאדרוך על היבלות של אילי ההון שקשורים עסקית או בכל דרך אחרת לאותם מו"לים - תיפגע עבודתי. ולא משום שלא ביצעתי אותה כראוי. ראיתי מקרוב את התהליך שבו קרה משהו עצוב לתקשורת הישראלית. היא איבדה את אחת מאבני היסוד של כל אמצעי התקשורת במדינה חופשית: את זכות הציבור לדעת. זכות זו נגזלה מהציבור ואפרט על כך בהמשך.
לא במקרה חדר במרוצת השנים חלק ניכר מאילי ההון במדינה לכלי התקשורת השונים. הם היו מודעים היטב לכך שלהשקעה זו יש ערך מוסף חשוב מאוד מבחינתם. ולא מדובר במישור הכספי. יש הבדל עקרוני ומהותי בין השקעה רגילה במפעל תעשייתי מכל סוג שהוא, לבין השקעה בכלי תקשורת שאמור לשקף דעת קהל ובמידה מסוימת לחנך את ההמונים. אותם משקיעים, אילי הון, שנכנסו לכלי התקשורת השונים, ידעו מראש שהם צפויים להפסיד שם כסף. והרבה. אבל זה לא הרתיע אותם. לא את אילי ההון המקומיים ולא את אילי ההון הזרים.
התמורה שהם קיבלו היתה לא פחות חשובה מהכסף שהשקיעו: הם התחככו באישים פוליטיים מרכזיים במדינה, היו מעורבים באופן פעיל בתיווכים ובגישורים למיניהם, ולבסוף, חלקם אף סייע לעיצוב מדיניות בינלאומית ולעתים גם בהכתבתה. שמות כמו רוברט מקסוול, שלדון אדלסון, חיים סבן וארנון מילצ'ן הם רק דוגמאות לכך.
זו הסיבה שניהלתי לאורך השנים, במסגרת תפקידַי הציבוריים במוסדות העיתונות, מאבק נגד הבעלוּת הצולבת של המו"לים בכלי התקשורת ונגד כניסתם של המו"לים של העיתונות הכתובה לערוץ השני (לאחר שהיו כבר בעלי אחזקות בטלוויזיה בכבלים, הוציאו לאור מקומונים, עיתוני נשים ונוער והיו מעורבים בפרויקטים נוספים של המדיה).
התרעתי על כך בישיבות נשיאות מועצת העיתונות, דרשתי לצאת למאבק ציבורי על אף שידעתי שבכך אני עלול לכרות את הענף הכלכלי שעליו ישבתי, אבל מהר מאוד הרגשתי שנותרתי לבדי בשדה הקרב. נציגי הציבור במועצת העיתונות, אלה שהיו אמורים להגן על האינטרסים של הציבור שבשמו הגיעו לשם, ובראשם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס יצחק זמיר, חששו להתעמת עם המו"לים שמממנים את פעילות המועצה. הצעתי כמה פעמים לוותר על תמיכתם הכספית של המו"לים, על מנת להבטיח את עצמאות המועצה, אבל נותרתי כמעט קול בודד.
המאבק האישי שלי בתחום זה כשל לא רק בגלל אותם נציגי ציבור במועצת העיתונות. אחראים לכך לא פחות חברי כנסת ואישים פוליטיים אחרים, שהשתדלו לרַצות את המו"לים בכל מחיר בידיעה שתהיה לכך תמורה מלאה: ראיונות נדיבים ומפרגנים ערב התמודדות, הצנעת נושאים שאינם נוחים להם ולעתים גם תשלום דמי לא יחרץ בדמות הוצאת ספריהם במימון אותו אמצעי תקשורת. השחיתות חוגגת לאורך השנים בתקשורת ואפילו עיתונאים בעלי מצפון ותעוזה סוגרים את פיהם בעת ההיא וגם אם פה ושם הם השמיעו כמה מילים, אין זה אלא קול ענוֹת חלושה.
הכסף יענה את הכול והצורך לשמור על מקום העבודה גבר על העקרונות.
פעילות מסוג אחר שלי במועצת העיתונות, שנעשתה בשיתוף פעולה עם עורך "מעריב" דאז, יעקב ארז ועם כמה נציגי ציבור, היתה הכנסת סעיף חדש לאמנת האתיקה של המועצה שחִייב את בעלי העיתונים בשקיפות שתיעשה באמצעות דיווח שנתי על אחזקותיהם הלא־תקשורתיות. זאת על מנת לוודא שאין להם אינטרסים בפרסומים או במניעת פרסומים בעיתוניהם.
הסעיף מופיע עד היום באמנה של כללי האתיקה בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שנחתמה בין שלושת מרכיבי מועצת העיתונות: המו"לים והעורכים, העיתונאים ונציגי הציבור. היתה לי אף הזכות לחתום על האמנה כאחד מנציגי העיתונאים, אבל עד מהרה התברר לי שהיה זה כבוד מפוקפק למדי. כללי האתיקה לגבי העיתונאים מיושמים פחות או יותר, אך הכלל שנגע למו"לים לא יושם מעולם.
כאשר ניסיתי להפעיל לחץ על נציגי הציבור בנשיאות מועצת העיתונות, הנשיא המנוח חיים צדוק, ד"ר ניצה שפירא ליבאי, פרופ' עמוס שפירא, אלוף (מיל') רפאל ורדי ואחרים, גיליתי מהר מאוד שהם אינם מוכנים ליזום מהלך שיסכן את התשתית הכלכלית של המועצה.
פעם נוספת מצאתי עצמי בודד במערכה. הרגשתי כמו גרי קופר, גיבור הסרטים של נעורַי, במערבון המיתולוגי "בצהרי היום", שיצא להציל את תושבי העיירה וגילה לפתע שכולם נעלמו והוא נותר לבדו מול האויב.
נציגי העיתונאים במועצת העיתונות, אלה שהיו אמורים להיות הראשונים שיתייצבו לצִדי, שמרו על שתיקה רועמת. שתיקת השפנים שכלפי חוץ מתיימרים להיות אריות אמיצים. גיליתי שכמה מהם אף מסרו לבוסים שלהם דיווח מדויק על הדיונים הפנימיים במוסדות העיתונות. גם בנושא זה וגם בנושאים אחרים.
לא בכדי סומנתי על ידי המו"לים, בעיקר המו"ל של "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, כ"טראבּל מייקר". עיתונאי שלא שוחה עם הזרם, שלא מחניף לו ומתרפס בפניו כמרבית העיתונאים שלו וגם לא סר למרותו בנושאים שאינם בתחום המקצועי. גם בנושאים המקצועיים, בתחקירים שעמלתי עליהם, היה לו מה להגיד ומה לפסול, אבל את זה הוא עשה תמיד באמצעות שליחים: העורכים הבכירים שעשו את העבודה המלוכלכת מבלי שייוותרו טביעות אצבעותיו.
למרבה האירוניה שילמתי גם מחיר מסוג אחר. הפעם היו אלה כוכבי הטלוויזיה ומראיינים של תוכניות אירוח שנטרו לי בעקבות תלונות שהגשתי נגדם לבית הדין לאתיקה על ביצוע עבירות אֶתיות שאותן חשפתי. ברשימה מכובדת זו אפשר למנות בין השאר את חיים יבין, דן מרגלית, ניסים משעל, יאיר לפיד. הם ואחרים "גמלו" לי והתעקשו שלא להזמין אותי לתוכניות שלהם שחלקן עסקו בתחומים שבהם טיפלתי. מבחינתי היה זה עונש לא קל, שכן ההופעה בתקשורת היתה חשובה, גם כדי לחשוף בפני הציבור את הנושאים שבהם טיפלתי וגם כדי לגייס מתנדבים למאבק בשחיתות.
למרבה האירוניה, גם בתחום זה היו פיתויים, כמו אותו עיתונאי ידוע ברשות השידור שהתחייב בפנַי שאם אצביע עבורו במכרז לתפקיד בכיר, לאחר שייבחר הוא יפתח בפנַי את המסך... מובן שוויתרתי על ההצעה הנדיבה, כמו גם על הצעות נדיבות אחרות שקיבלתי. אני בטוח שלאחר שפרשתי בשנת 1999 מתפקידי כיו"ר איגוד העיתונאים וכחבר נשיאות מועצת העיתונות, במקביל להתפטרותי מעבודתי ב"ידיעות אחרונות", כל אותם כוכבים גדולים נשמו לרווחה. כבר לא יהיה מי שירדוף אחריהם עם בעיות אתיקה. השומר פרש. אפשר להתפרע...
ולא רק הם. גם בהנהלת "ידיעות אחרונות" היו כאלה שאמרו כל בוקר "ברוך שפטרנו מעונשו של זה..." אליהם הצטרפו גם כמה עיתונאים בכירים שם, שעד היום אני לא מבין איך הם לא מתביישים לראות את עצמם כל בוקר בראי...
אבל הטענה העיקרית שלי מופנית כלפי חלק מקבוצת העיתונאים החוקרים, אלה שאמורים להיות השׂאור בעיסה. גם לענף רגיש זה חדרו עיתונאים שהושחתו: אלה שקיבלו טובות הנאה; אלה שעסקו בסחיטות למיניהן; אלה שעבדו בתשלום במשרדי חקירות ואלה שהשתמשו בכלי התקשורת שבו עבדו כדי לשרת גופים ואישים שביקשו לפגוע במתחריהם העסקיים.
זאת ועוד: כמעט כל העיתונאים החוקרים החרישו כשהמשטרה חשפה את האזנות הסתר ההדדיות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". הם לא עלו על בריקדות גם כאשר הוברר להם שהמו"לים והעורכים שלהם עסקו בהאזנות סתר בניגוד לחוק ונחשדו בביצוע עבירות פליליות נוספות. גם היום, רבים מהם מוותרים ומרימים ידיים כאשר פוסלים כתבות שלהם, ומוכנים לקבל כל הסבר מפוקפק לפסילה. הם לא נלחמים על זכות הציבור לדעת.
אחרי כל זאת, מה לי להלין על עיתונאים חוקרים שדעותיהם הפוליטיות מכתיבות את התנהלותם המקצועית כלפי גיבורי פרשיות שחיתות? עיתונאים שתומכים בשמאל ומוותרים לפוליטיקאים מהמחנה שלהם, ועיתונאים שתומכים בימין ונמנעים מתחקירים כדי שלא להפיל מישהו מהצד שלהם. ויש כמובן גם מקרים הפוכים. עיתונאים שעד יום מסוים לא הפסיקו לתקוף את ראש הממשלה אריאל שרון, וביום אחד נדם קולם. הם אלה שהמציאו את המונח "אתרוג" כדי שלא לפגוע בראש הממשלה והתעלמו מפרשיות שחיתות לכאורה שהוא היה מעורב בהן, כדי לא לטרפד את ההתנתקות מרצועת עזה, שתאמה את האג'נדה הפוליטית שלהם.
אני גאה על כך שמעולם לא הייתי מחובר לאף גורם פוליטי בעבודתי המקצועית ובפעילותי הציבורית. עשיתי כמיטב יכולתי לפעול ללא משוא פנים פוליטי ומעולם לא פעלתי כשליח לדבר מצווה מטעם מישהו. לאורך שנים, הקו המנחה בפעילות המקצועית והציבורית שלי היה ונשאר אי־תלות פוליטית.
***
אני חייב, אישית ומקצועית, להרחיב את הדיבור על המאבק הבלתי־מתפשר שלי בשחיתות ולציין כמה נקודות שיבהירו לקוראים מה עובר על עיתונאי־חוקר עצמאי, עיתונאי כמוני, שמבקש לממש את הערך של זכות הציבור לדעת ומאמין שעיתונות היא שליחות ולא בידור, ועיתונות חוקרת היא משימה לאומית ולא קרדום לחפור בו.
ברגעים של חשבון נפש שאלתי את עצמי לא אחת, למי אני עמל? למען מה אני לוקח על עצמי סיכונים אישיים? לא פעם, בהרצאות ובשיחות אישיות נתקלתי באנשים שאמרו לי, "למה להיות דון קישוט ופראייר? ממילא לא תצליח להדביר את השחיתות..."
לאיזו תשובה הם מחכים? מה עלי להשיב להם?
עיתונאי־חוקר שמבקש ליצוק תוכן לערך של זכות הציבור לדעת עומד לעתים בפני שוקת שבורה. הציבור, שעל זכותו לדעת אני ושכמותי נאבקים, מגיב לרוב באטימות, באדישות ובחוסר אמונה שניתן לשנות משהו. התחושה היא ששלטון, כל שלטון, הוא משחית ואין בעצם מה לעשות כנגד זה.
היו לא מעט אזרחים טובים שבמרוצת השנים העבירו לי מידע, לא אחת מידע חשוב שסייע לחשוף שחיתויות, אבל את המידע שהעבירו לי בדרך זו או אחרת, הם תמיד ליוו באנחה: "אנחנו נותנים לך את זה, אבל בטוחים ששום דבר לא ישתנה בעקבות הדברים האלה..." והיו גם אחרים שמצאו עצמם נרדפים בשל קשריהם עם התקשורת. חושפי שחיתות בישראל עלולים למצוא עצמם מנודים במקום עבודתם, נרדפים גם על ידי הנהלת המוסד שבו הועסקו וגם על ידי ועד העובדים שמשוכנע שאסור לכבס את הכביסה המלוכלכת מחוץ לבית. זה הגמול על כך שרצית להיות אזרח למופת!
פחות ופחות עובדי ציבור ועובדי גופים כלכליים מוכנים כיום לשתף פעולה עם עיתונאים־חוקרים. כמה מהם שנחשפו - וברוב המקרים זה לא קרה באשמת העיתונאים ההגונים שמצוּוים לשמור על חסיון מקורותיהם - הפכו לקורבנות. רובם למדו את הלקח ומשוכנעים עתה שזכותם לשמור על מקור פרנסתם חזקה יותר מאשר זכות הציבור לדעת. הם גם לא רוצים שתִדבק בהם תווית של "עושי צרות", תווית שתלווה אותם כאשר ינסו לחפש מקום עבודה חדש, לאחר שייפלטו במוקדם או במאוחר, שלא באשמתם, מהמקום הנוכחי.
ולא רק הם. גם העיתונאים למדו שיש דברים משתלמים יותר מאשר לחשוף פרשיות ושחיתויות. אני מכיר שורה ארוכה של חושפי שחיתויות עבר שלמדו ליהנות ממנעמי השׂררה. הם הסתדרו טוב מאוד בתחום הממלכתי, הציבורי, ההסתדרותי והעירוני. חלקם הצטרף לחבורת מלחכי הפנכה של אנשי עסקים עתירי ממון מהליגה הלאומית, אנשי עסקים שיודעים היטב שהכסף יענה את הכול, ולכל אדם, גם אם הוא עיתונאי לוחם, יש מחיר. ולפעמים המחיר גם לא גבוה מדי.
ואולי צדקו אלה ששאלו אותי מה הועלתי בספרים שפרסמתי במשך השנים, ספרים שעסקו בשחיתות שלטונית? במאות הגילויים שלי ב"ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר ב"מעריב"? מה תרמתי באלפי ההרצאות שנשאתי ברחבי הארץ, ובעשרות הראיונות שהענקתי? במאבקים הקשים שניהלתי במסגרת מוסדות אגודת העיתונאים?
כשבחרתי את המסלול המקצועי הזה, ידעתי היטב שלא קל לעסוק בישראל בחקירות כלכליות ופוליטיות, שני דברים ששזורים זה בזה. ידעתי שהמחיר שאדרש לשלם, החברתי, הבריאותי, ולעתים גם הכלכלי, יהיה גבוה.
ועוד לא הזכרתי את החבורה שמלווה תמיד את אלה שאני כותב נגדם. יד רוחצת יד. זו חבורה של כמה מאות אנשים, שאצל רובם מסתתרים לא מעט שלדים בארון וכאשר "עליתי" על אחד מהם, כולם מתאגדים. חלק מרצון לעזור לחבר בצרה וחלק מחשש שאולי אחריו אגיע גם אליהם. ואז מתחילה העלייה לרגל. תחילה הם מדברים בשם הידידות, למען העתיד המשותף, ומבקשים לרדת מהסיפור תוך הפרחת רמזים עבים שזה ישתלם מאוד... אם השכנוע בדרכי נועם לא מצליח, ואצלי זה מעולם לא הצליח, הם העבירו מהלך: ניסיונות סחיטה, איומים, מכתבים אנונימיים, חוקרים פרטיים שהופעלו נגדי, מכשירי האזנה שהותקנו על קו הטלפון שלי, פריצות לביתי וחדירה למחשב האישי שלי.
באירועים משמחים ומעציבים נתקלתי באנשים שכתבתי עליהם או חקרתי על אודותם וזכיתי למבטי שנאה. אויב הציבור מספר אחת. מועדון האישים הידועים, שכבר לא מדברים איתי לאחר שחשפתי את פרצופם האמיתי, מתרחב במהירות. היום כבר אפשר לכנס את כולם ב"קאנטרי קלאב". בעתיד גם אצטדיון "נוקיה" ביד אליהו לא יספיק...
במהלך השנים איבדתי קשרים חברתיים ומקצועיים. לא אחת הרגשתי שאני מנודה. מוחרם. גיליתי שגם החברים המשותפים יוצאים נגדי ומזדהים עם "קורבנותַי". הגלים שאתה עושה, הם מנסים להסביר לי, מפֵרים את השלווה החברתית והסביבתית. באירועים רבים שמתקיימים בבתים פרטיים אני מגלה שפתאום לא רוצים את נוכחותי מחשש שאוזנַי יקלטו איזו פליטת פה אומללה. להפתעתי, גם חלק נכבד מאותם שמופקדים על אכיפת החוק לא אוהבים את החטטנות, את הנבירה הקדחתנית. המסמכים שאספתי, השאלות הנוקבות ששאלתי, אני כמו עיתונאים אחרים, מקשים עליהם לא אחת למרוח, לטייח ולסגור תיקים שבתחום טיפולם. לפעמים הם מצליחים. לפעמים זה נעשה מתוך רשלנות אבל היו מקרים שבהם חוקרים לשעבר של גופי אכיפת החוק (משטרה, רשויות המס, הרשות לניירות ערך, הרשות למניעת הגבלים, הרשות למאבק בהלבנת הון וכיו"ב) שובצו בתפקידים בכירים בגופים שנחקרו בעבר על ידם. גם המבין יתקשה להבין.
כל האמור לעיל נועד להדגיש עד כמה קשים חייו של העיתונאי החוקר. אתה צריך להצטייד בעצבי פלדה ובאמונה בצִדקת דרכך כדי להמשיך במשימה. לעמוד בלחצים, לסרב לפניות של חברים וקרובי משפחה, להתעלם מפניותיהם של עמיתים למקצוע שאין להם בעיה להיות שותפים סמויים לעבירה. אולי פעם אחליט לפרסם את שמותיהם של אותם עיתונאים מושחתים שניסו, ללא הצלחה כמובן, לאסוף עלי חומר מרשיע תמורת כסף טוב. שמותיהם ידועים לי.בידי מצויה גם רשימה של עיתונאים, חברי מערכת "ידיעות אחרונות" לשעבר, שהלשינו עלי.
היו גם אישי ציבור שניסו להביא לפיטורַי מהעיתון. אחד מהם היה מיודענו אהוד אולמרט שפנה לבכירי העיתון לאחר שהתחלתי לבדוק את התנהלותו הפלילית ואיתרתי את מקורות התעשרותו על חשבון הציבור. היה לו מה להציע לעיתון כתמורה.
הנהלת "ידיעות אחרונות" לא נכנעה לדרישה של אולמרט, אבל לא מעודף אהבה אלי. היו לה שיקולים מסחריים ציניים. החשיפות שלי העלו את יוקרת העיתון ואת תפוצתו. היו גם מקרים שבהם נהגה הנהלת העיתון בשיא הצביעות: מצד אחד שיבחה אותי על הישג מקצועי שהיה לו ערך מוסף בתפוצה ומצד שני הפקירה אותי לגורלי.
מלאכתו של עיתונאי־חוקר שעושה את מלאכתו נאמנה מלאה תסכולים. לפעמים חקירות שעבדת עליהן חודשים רבים לא מתפרסמות בהיעדר הוכחות מספיקות. לעתים ההוכחות מצוינות אבל מבלי שתדע החליט העיתון להנחות את היועץ המשפטי שלו לעכב כתבה שנוגדת את האינטרס של המו"ל ול"סדר" חוות דעת משפטית שאינה מאפשרת את פרסום התחקיר. במקרים אחרים, מסתפק היועץ המשפטי במחיקת דברים עסיסיים מהתחקיר, ומסרס אותו במחי מספריים...
לא פחות מתסכל לשמוע שתחקיר שלך, שעליו עבדת שבועות אם לא חודשים והועבר לבדיקת המשטרה והפרקליטות, הסתיים בסגירת תיקים. זה יכול להיות מחמת התיישנות, תחת הסעיף ההזוי של "אין עניין לציבור", אי־העמדה לדין, שימועים, כופר, עִסקאות טיעון מפוקפקות ועוד.
זה קרה לי לא מעט. אותי זה תסכל ו"גיבורי" התחקירים שלי יכלו להמשיך לחייך בדרך לצבירת הון נוסף על חשבון הציבור.
כל אלה שביקשו להתנכל לי הבינו מהתנהגות העיתון שבעת צרה - הוא לא יעמוד מאחורַי. היה ברור לי שככל שאמשיך למלא את תפקידי נאמנה יגבר הלחץ עלי והערכתי שלא ירחק היום שבו ינסו אף להתנקש בחיי. רמז לכך קיבלתי בשעתו מסגן יו"ר ארגון מבקרי הפנים לשעבר, שלמה דולינסקי: "שמעתי שיש תוכנית לחסל אותך פיזית," הוא הפתיע אותי יום אחד, אך סירב לגלות לי את המקור לידיעה. מובן שהעברתי את המידע למשטרה, אך זו לא הצליחה להגיע לתוצאות.
כל עיתונאי־חוקר, והדברים אמורים גם לגבי, מתמודד לא אחת מול פיתויים רבים. סכומי הכסף וטובות הנאה שהוצעו לו היו יכולים להפוך אותו לאדם עשיר עתיר נכסים. וישנם גם פיתויים מסוג אחר. המידע שהגעת אליו הוא "סחורה" מבוקשת גם אצל רשויות החוק. הלשנה למס הכנסה, למשל, היא מקור לרווח מדהים: 20 אחוזים מהסכום שמצליחה הרשות לגבות מהנישום בעקבות ההלשנה. זה חוקי למהדרין. אכן, הפיתוי גדול. אני יודע שישנם לא מעט עיתונאים שהתעשרו מהלשנות על נשואי חקירתם. זה כשר, אבל מסריח. ידי לא היתה במעל...
ואם באמת רוצים לעשות כסף מהצד, יש עוד כמה כיוונים. לא כולם חוקיים וכשרים, אבל הפיתוי גדול. למשל, שימוש במידע פנים בשוק ההון. השקעה קטנה בחברה מסוימת שעומדת להנפיק או ניצבת על סף פריצה טכנולוגית מדהימה. יש לך מידע שהגיע אליך בעקבות עבודתך כעיתונאי־חוקר. ההשקעה גם לא חייבת להיות בשמך. פיתוי גדול.
לא אצלי.
יכולתי להרוויח כסף רב מפעולות תיווך. ממידע שהגיע אלַי על פרויקטים אטרקטיביים שיכולתי להשקיע בהם, או לארגן כמה משקיעים נוספים. במקום להתפתות פרסמתי חוזר המיועד לחברי איגוד העיתונאים ובו איסור אֶתי לעסוק בפעולה זו. אני יודע שהיו לא מעט עיתונאים שלגלגו על החוזר הזה, בדרך לעוד השקעה מניבה אך מדיפה ריח רע...
לפעמים ניסו לסבך אותי בשמועות כזב, בדיסאינפורמציה. האמצעים העומדים לרשות העיתונאי־החוקר הם מוגבלים. שלא כמו אנשי החוק, הוא לא יכול לעצור, לאסוף מודיעין באופן חסוי, לבצע חיפושים, לגבות עדויות, לתפוס מסמכים וחשבונות בנקים. העיתונאי החוקר חייב להשתדל יותר. רוב האנשים שפניתי אליהם במסגרת תחקירים שניהלתי פחדו לדבר. למסור מידע. האתיקה המקצועית מחייבת אותי לפנות לנשואי התחקיר ולקבל את תגובתם לדברים שאני עומד לפרסם. לא תמיד הם מוכנים להגיב. חלקם מעריכים, הערכה שגויה כמובן, שללא תגובה אחשוש לפרסם את ממצאי התחקיר. ואם בכל זאת אפרסם - הם יחכו לי עם תביעת דיבה גדולה.
נדמה לי שאני אחד העיתונאים החוקרים ה"פוריים" ביותר בתחום תביעות הדיבה. עד היום הוגשו נגדי לא פחות מ־22 תביעות כאלו, רובן המכריע בעקבות כתבות תחקיר שפרסמתי בעיתון, אבל היו גם כמה תביעות בעקבות דברים שאמרתי בראיונות בכלי תקשורת אלקטרוניים.
אני רוצה להרחיב קצת על אחת מהן. תביעה שהגיש נגדי יצחק גדיש, בעליה של חברת התעופה "מעוף", שהוקמה בשנת 1981 וקרסה שלוש שנים לאחר מכן. התביעה, על סך שבעה מיליון דולר, הוגשה בארצות הברית נגדי ונגד "ידיעות אחרונות". גדיש נמלט לארצות הברית, לא לפני שהחברה מכרה למאות אזרחים תמימים כרטיסי טיסה בהיקף של מיליוני דולרים. היתה זו תביעת הדיבה הגבוהה ביותר שהוגשה אי־פעם נגד עיתונאי ועיתון בישראל.
בשלב מסוים נטה העיתון להתפשר עם גדיש, לשלם פיצוי בסך מאה אלף דולר, לפרסם התנצלות מאירת עיניים ולהתחייב שלא לפרסם בעתיד דברים בגנותו. אני סירבתי ובסופו של דבר נכשל גדיש במאבק המשפטי שניהל נגדי בארצות הברית.
והיתה עוד פרשה שמייצגת, אולי יותר מכול, את מאבקי חסר הפשרות כנגד השחיתות במדינה. מאבק נגד אחד האישים המושחתים ביותר בישראל של שנות השמונים. אברהם שפירא. חבר כנסת, יו"ר ועדת הכספים, מלך השטיחים ומנכ"ל המדינה באותם ימים. זה היה אחד המבחנים הקשים ביותר שעמדתי בהם בחיי המקצועיים. על כף המאזניים היו מונחים כל הדברים שאני מאמין בהם. אז כמו היום.
במקביל לכתיבה בעיתון ולפעילות הציבורית שלי, כתבתי גם ספרים. בדרך כלל על נושאים ועל אישים שהעיתון סירב לפרסם. להבדיל מכתבה בעיתון, שם העיתון מגן על הכותב במקרה של תביעות דיבה, בספרים אני ניצב לבדי. מסכן את כספי ואת רכושי. לעתים, כפסע היה בין ניצחון לבין הפסד שיכול היה להותירני מרושש מכל רכושי.
אילי ההון שעליהם כתבתי העסיקו פרקליטי צמרת (חלקם אגב קיבלו את שׂכר הטרחה מהחברות הציבוריות של אותם טייקונים, כלומר מכספי ומכספכם הקוראים) ואלה עשו הכול כדי לרַצות את הבוס וללכוד או לפחות לשתק אותי.
אחד הבולטים שבהם היה אברהם שפירא, אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה בשנות השמונים. איש עתיר ממון שמשך בחוטים הפוליטיים לתועלת עסקיו הרבים. בתחילת הדרך החשבתי אותו כידידי עד שגיליתי שהוא חולב את המדינה בגדול, נהנה מקשריו המיוחדים עם כל ראשי המדינה ומכפיף למרותו אפילו את מערכות אכיפת החוק.
בתחילה רציתי לחשוף את מעלליו הפליליים בעיתון. שפירא הצליח למנוע כל פרסום. ואז החלטתי לכתוב ספר. "הגביר" קראתי לו. שפירא הופתע מהתעוזה שלי והחליט לעשות הכול כדי למנוע את הוצאתו לאור של הספר. "הכול" זה אומר גם ניסיונות לפתות אותי בסכומי כסף דמיוניים. ולאחר שנוכח שאין סיכוי שאתפתה, גם בלחצים איומים ובניסיונות סחיטה. שפירא, אגב, היה משוכנע עד יומו האחרון שהסיבה לכתיבת הספר היתה רצון אישי שלי לנקום בו כיוון שסירב לפנייתו של יעקב לוינסון המנוח, לסייע לו במאבקו נגד יורשו בבנק הפועלים, גיורא גזית, שהתנכל לו כלכלית. אני הייתי זה שהעביר את הפנייה של לוינסון לשפירא, שהיה אז יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, והוא היה בטוח שבעקבות סירובו, החלטתי לנקום בו באמצעות הספר.
לאחר שסיימתי את הכתיבה פניתי לכמה מו"לים והצעתי להם להוציא לאור את הספר. כולם התלהבו, אבל סירבו בעדינות, בנימוק שהציבור עייף מפרשיות שחיתות. הסיבה האמיתית היתה שאף אחד מהם לא רצה להסתכסך עם אחד האישים החזקים והדורסניים ביותר במשק.
רק מו"ל אחד, אהרון בר, בעל הוצאת "תמוז", נכה צה"ל, עיוור וקטוע יד, היה מוכן להסתכן וללכת איתי עד הסוף. "מה הם כבר יכולים לעשות לי," הוא אמר בחיוך אמיץ, והלך איתי עד הסוף.
הספר חשף בהרחבה את הניצנים ההרסניים, שהיו אז בשלבי לבלוב ראשונים, של קשרי הון ושלטון שאני נאבק בהם ללא לאוּת. חשפתי שח"כ אברהם שפירא, בעל תשלובת "שטיחי כרמל" נהנה מכל העולמות: כדי לסייע לעסקיו הוטלו מִסי ייבוא גבוהים על שטיחים; הוא קיבל סכומים אדירים כאשראי מהבנקים ללא מתן ערבות אישית כנדרש; לא ננקטו נגדו צעדים כאשר נמנע מלהעביר ניכויים על שכר עובדיו ומעל הכול טורפדה חקירת נסיבות קריסתה של התשלובת שבראשה עמד.
כשהבין שפירא שאני נחוש, הוא עשה מאמצים בלתי־נלאים כדי למנוע את הופעת "הגביר". שרים, חברי כנסת, מנכ"לים של חברות גדולות במשק ועיתונאים בכירים, כולם הגיעו כדי לנסות ולשכנע אותי לוותר. כולם עשו זאת במצוותו של "המנכ"ל של המדינה", שחשש שהספר יחשוף את מעלליו.
אחד הפונים אלי היה לא אחר מאשר עורך "ידיעות אחרונות", דב יודקובסקי, שלא חס על כבודו האישי והמקצועי. גם הוא לא הצליח. סירבתי גם לעורך שלי. בשלב מסוים הוטלו למערכה גם קרובי משפחה שלי, חסידי גור. סבי המנוח, חנוך ליכטנשטיין ז"ל, היה מקורב לאדמו"ר מגור, ושפירא, אחד המכובדים בחסידות גור, קיווה לשווא, שאולי דווקא הפנייה הזו תעזור.
כשנוכח מלך השטיחים שאין סיכוי שאוותר, הוא פנה לאפיק המשפטי וגייס למערכה את עו"ד אמנון זכרוני, שהיה עד אז אחד מאבירי חופש הביטוי במדינה. שפירא, באמצעות זכרוני, פנה לבית המשפט וטען שהספר כולל, כביכול, השמצות ועובדות לא נכונות שעלולות לפגוע קשות בשמו הטוב. בדרך זו הוא הצליח לעכב את הוצאתו לאור לתקופה של שנתיים ולגרום לי לנזק כספי רב.
במערכת המשפטית התעורר ויכוח סביב השאלה מה עדיף: חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת או זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב במקרה כמובן שיש לו שם טוב, והספר אמנם מכיל הכפשות חסרות בסיס.
נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר אליהו וינוגרד, הוציא צו כנגד הוצאת הספר כל עוד שפירא לא יעיין בו מראש וייתן את אישורו לכך שאינו פוגע בו. סירבתי לכך בתוקף וערערתי לבית המשפט העליון.
נותרתי בודד במערכה. כל פניותַי לאישים שונים, ובהם חברי כנסת, סופרים, אנשי אקדמיה ועמיתים למקצוע בבקשה לארגן תמיכה ציבורית למאבק שלי בזכות חופש הביטוי - מאבק שהיה בעצם גם מאבק שלהם - נענו בהתחמקות. כולם העדיפו לעמוד במרחק בטוח. אם אכשל - הם ירחצו ידיהם. אם אצליח - הם יצטרפו בשמחה לסיבוב הניצחון. חשוב גם לדעת שאני מימנתי בעצמי את המאבק המשפטי הממושך. ללא עיתון מאחורַי, ללא עזרה כספית.
בסופו של דבר הכריע נשיא בית המשפט העליון בזכות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, וטען שאם בספר אכן יש עובדות שקריות שפוגעות בשמו הטוב, שפירא יכול להגיש נגדי תביעת לשון הרע מזורזת. שפירא לא ניצל זכות זו.
פסק הדין, שזכה לכינוי "הלכת אבנרי", הפך מאז תקדים למאות פסקי דין בתביעות דיבה שממנה יצאו נשכרים עמיתַי למקצוע בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, כמו גם סופרים, מחזאים ומשוררים. כל סטודנט למשפטים מצוּוה מאז לשנן את פסק הדין בערעור שלי (214/89)שזכה בעיתונות לכותרות מאירות עיניים: "אשראי יקר לחופש הביטוי"; "כבוד גדול לדמוקרטיה"; "ביטול הצנזורה המוקדמת"; ועוד.
בשל חשיבותו של פסק הדין התקדימי, שהעדיף באופן חד־משמעי את חופש הביטוי על פני שמו הטוב של נבחר הציבור (אם בכלל יש לו שם כזה), אני מבקש לצטט קטע חשוב ממנו: "אנו עם עתיק ומדינה צעירה..." כתב נשיא בית המשפט העליון פרופ' אהרן ברק, "...חיוני הוא שתפיסות אלו יניחו בסיס איתן לעקרונות היסוד ובעיקר לזכויות האדם. מכאן החשיבות המכרעת בביסוס חופש הביטוי וזכותו של האדם לשם טוב. בהתנגשות בין השניים יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי שהוא תנאי יסוד לזכויות האדם האחרות לרבות השם הטוב ולמשטר הדמוקרטי כולו. טעות ולאו קטנה בהנחת היסודות עלולה להביא לטעות ביציבותו של המבנה כולו. מכאן הזהירות הרבה שעלינו לגלות בנושא זה. מכאן תפיסתי כי במקרה שלספק, עדיף 'לטעות' לטובת חופש הביטוי.
"אם נטיל על סופרים, מחברים, עיתונאים ומחברים אחרים להגיש דברם לעיון מוקדם, אם נאפשר הוצאת צווים לשעה רק משום שהם סירבו לכך, אם נמחק את הגנתם רק משום שהם עמדו לומר את אשר בלבם ולשאת באחריות לכך, אם נעשה כל אלה, נאפשר היום סטייה מחופש הביטוי שאת תוצאותיה מי יישורן..."
אין ספק שפסק הדין המנומק היווה סטירת לחי מצלצלת לנשיא בית המשפט המחוזי, השופט אליהו וינוגרד, שנתן לשפירא את הצו המבוקש. מאוחר יותר פורסם בתקשורת שבעקבות פרשה זו, פסל ברק את מועמדותו של וינוגרד לבית המשפט העליון, וזאת לאחר שהיה בידיו כבר מינוי זמני כשופט עליון.
אם היו לי ולאחרים ספקות לגבי חשיבותה של "הלכת אבנרי", הם נעלמו לפני כמה שנים, כשפנו אלי מהמוזיאון החדש שהוקם בין כותלי בית המשפט העליון במיקומו החדש בגבעת רם בירושלים, וביקשו לקבל מסמכים ותצלומים מהערעור שהגשתי נגד שפירא. הוסבר לי שפסק הדין בערעור "אבנרי נגד שפירא" נבחר לאחד מעשרים מפסקי הדין החשובים ביותר שפסק בית המשפט העליון בישראל בכל שנותיו!
***
עד היום אני מתקשה לסלוח להנהלת "ידיעות אחרונות", המקום שהיה במקרים רבים ביתי הראשון במשך כמעט ארבעים שנה, על הפקרתי. הנהלה שהעדיפה את הקשרים הגלויים והסמויים עם אילי הון שנמנו על "לקוחותי". קשה לזכור את כל המקרים שבהם התבקשתי על ידי המו"ל ועורכי העיתון "לרדת" מאישיות זו או אחרת. כשביקשתי הסבר, פטרו אותי בנימוקים שונים. איש מהם לא אמר את האמת: האנשים האלה שאתה "מטפל" בהם חשובים לעיתון והם ברשימה הארוכה של אנשים וגופים שאין לגעת בהם. כשסירבתי לבקשות והמשכתי לחקור ולבדוק, הרגשתי בתוך זמן קצר איך משתנה היחס אלי בעיתון שלי. הורחקתי ממוקדי קבלת ההחלטות בעיתון. למרות הוותק המקצועי, למרות עמדתי הבכירה בעיתון, מעולם לא צורפתי לפורום מערכתי שבו דוּבר על מה ואיך מותר לפרסם. הפכתי לעיתונאי מנודה ב"ידיעות אחרונות" משום שסירבתי לרקוד על פי המנגינה שניסו להכתיב לי.
פרשתי מהעיתון בנובמבר 1999 בעקבות עימות חריף שהיה לי עם נוני מוזס, המו"ל. מוזס- אדם כפוי טובה שלא הוקיר לי תודה על כך שלאחר מות אביו, נח מוזס ז"ל, סייעתי לו להיכנס לנעליו הגדולות - נטר לי טינה בעיקר משום שלא הייתי מוכן להעלים עין מתופעות של מינהל לא תקין בעיתון ומפגיעות חוזרות ונשנות בטוהר המידות.
הוא כעס עלי, בין השאר, בשל קשרַי, בתוקף תפקידי באיגוד העיתונאים, עם חברי הכנסת יובל שטייניץ ותמר גוז'נסקי, שיזמו הצעת חוק בכנסת נגד מונופוליזם בתקשורת, הצעת חוק שהיתה אמורה להתייחס כמובן גם ל"ידיעות אחרונות" שתפוצתו הגיעה ל־60 אחוזים מקוראי העיתונים בארץ והוא בהחלט היה מונופול בתחום התקשורת. נוני מוזס גם לא אהב את הקשר שלי, אישי ומקצועי, עם העיתונאי יואב יצחק, שהגיש עתירה לבג"ץ בעקבות החלטת הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום נגד מוזס בפרשת האזנות הסתר, פרשה שבה הוא היה מעורב עד צוואר. מוזס, שאצלו הכול מושתת על אינטרסים וכדאיות, לא הבין את הידידות האמיתית ביני לבין יואב יצחק, העיתונאי האמיץ שהתקשר אלי ביוזמתו כמה שנים קודם לכן כדי לתמוך בי במאבקי בפרשת "הגביר". היושר האישי והמקצועי של יואב יצחק שבו את לִבי ומאותה שיחה תמיכה צמחה ידידות ארוכת שנים, למגינת לבו של המו"ל שלי.
באותה תקופה, זמן קצר לאחר שהשתלט על עיתון "מעריב", הציע לי עופר נמרודי המו"ל והעורך הראשי החדש של העיתון, לפרוש מ"ידיעות אחרונות" ולהצטרף לעיתונו כעורך מוסף חדש "מעריב חוקר". למרות הפיתוי הגדול - שכר גבוה בהרבה ממה שהשתכרתי ב"ידיעות אחרונות" ותנאים נלווים נוספים - דחיתי את ההצעה. ברוב הגינותי דיווחתי עליה לנוני מוזס, אבל הוא לא ידע להעריך את נאמנותי לעיתון שלו.
בשלב מסוים, כשהבנתי שיחסי עם המו"ל הגיעו למבוי סתום וידעתי שלא ייתנו לי עוד לפעול באופן חופשי בעיתון, על פי העקרונות שלי, החלטתי לפרוש ביוזמתי, כמה שנים לפני גיל הפרישה הרשמי. מהלך שבעקבותיו איבדתי חלק מזכויות הפנסיה שלי.
עזבתי מקום שהיה לא אחת ביתי הראשון. מקום שהעשרתי אותו במאות תחקירים, "סקוּפּים" בלעדיים וכותרות ראשיות. עזבתי בית שלא ידע להעריך את מה שקיבל, אבל לא נטשתי את מלחמתי הארוכה בשחיתות, בתופעות הנלוזות של החברה הישראלית, בקשר הון-שלטון. המשכתי בכל דרך אפשרית להיאבק למען אחד הערכים החשובים ביותר בחברה דמוקרטית: זכות הציבור לדעת.
אומ"ץ היא ההוכחה לכך.