אהובי היחיד

פרולוג

7 בדצמבר, 1998. ערן.

ברבע לשש בבוקר לערך עמד ערן מול האסלה בעיניים חצי עצומות והשתין על דופנותיה כדי לא להרעיש. הוא רצה להציץ בשעון אבל אז נזכר שזו שבת וחזר למיטה בניסיון להירדם שוב.

במרחק נגיעה ממנו שכבה נאוה, ידיה לצידי גופה וחזה עולה ויורד בנשימה קצובה.

לרגע חלפה במוחו של ערן מחשבה: "אולי אושיט יד אל מתחת לכותונת הלילה שלה ואתחיל ללטף לה את הירך?"

אבל תחת זאת הוא החליט לקום מהמיטה.

הוא ידע שמחר בערב יוכל לממש פנטזיה כזו או אחרת, אבל לא היה יכול להתאפק, ונכנס לאתר הפורנו המוכּר ופרק את ריגושו. כשגופו נרגע, הוא התפנה להכנת קורס הניהול.

הוא פתח את המצגת הראשונה והחל לעבור על השקפים. אז שמע מלמטה את חריקת צמיגי כיסא הגלגלים ואת פתיחת הדלת של חדר האמבטיה, והבין שנאוה התעוררה. ערן התרומם מהכיסא, ירד למטבח, כמו כל בוקר, והחל לערוך את השולחן.

חלק ראשון

(1973)

זריחה

23 באוקטובר. ערן.

מפוחד ורועד שכב ערן שׂרוע בתוך שׁוּחה שנחפרה בצד מסלול הנחיתה בשדה התעופה ברפידים. אריק היה לצידו ורעד אף הוא. אוזניו איימו להיקרע מפיצוצי הפגזים ותותחי הנ"מ. המוות היה קרוב, קרוב מאוד, והעלטה הכבדה הגבירה את פחדו אף יותר – הוא לא ראה דבר. תחת זאת חש היטב בריח חדש וחריף של אבק שריפה ועשן. הריח העיב מעט על הריח האחר שכבר הורגל אליו – צחנת בגדיו שלא ראו כביסה כבר ימים רבים. פיו היבש התמלא בטעם אבק מדבר.

ההפגזה נפסקה לפתע, כפי שהחלה. השניים הרימו את ראשם בזהירות וניסו לשעֵר את המתרחש בחוץ מבעד לעלטה.

אריק פתח ראשון את פיו מלא האבק:

"אתה רואה משהו, ערן?"

"ממש כלום," ענה תשובה בלתי מפתיעה.

ענני הפיח היתמרו עדיין והתמזגו למעֵין כְּסות שחורה, שאורו החיוור של הירח לא הצליח לחדור דרכה.

"אתה חושב שהם הפסיקו?" שאל ערן. קולו הרועד הסגיר מייד את פחדו, אך אריק נזהר שלא לציין זאת.

הפחד גרם לערן לחוש, בליבו וגם ממש בגופו, שאריק קרוב אליו יותר מאי־פעם. הוא הבין, גם מתוך שתיקת שניהם, שכך חש גם אריק. אבל ערן רצה יותר – הוא ממש השתוקק להתכנס לתוך חיבוק חם, אך אריק לא היה הגוף המתאים לכך.

לפיכך החלה מחשבתו של ערן נודדת אל נאוה אהובתו – הוא דמיין אותה מתהדקת אליו כפי שהכיר, והמחשבה עליה הִשרתה עליו רוגע מסוים.

אריק העיף מבט לעבר ערן השקוע בהרהוריו. מאחר שידע, באופן טלפתי כמעט, בדיוק מה עבר בראשו של ערן ברגע ההוא, החלה דמותה של נאוה לעלות גם בדמיונו: מהרגע הראשון שראה אותה בביתו של ערן החלה לגעוש בתוכו התאהבות. הוא לא גילה זאת עד עתה, לא לערן ולא לנאוה, וככל שהעמיקה ידידותו עם ערן, כך כפה על עצמו להתרחק מרגשותיו. עם זאת, הקסם שהִשרו עליו חזותה ואישיותה נותר חי בתוכו. רגשותיו של אריק נרמסו בדרך כלל תחת שרשראות של ערכי מוסר נוקשים כפלדה, לכן לא הבין בעצמו מדוע נפלטה מפיו השאלה:

"אז מה, בסוף תתחתנו?"

השאלה עוררה את ערן מהרהוריו ודמותה של נאוה נעלמה מהזייתו. שאלתו של אריק לא הסגירה דבר, אבל הוא הופתע מכך שידידו קורא כביכול את מחשבותיו. מאחר שלא היה בטוח בתשובתו היסס לרגע, חשב כיצד להגיב. הדבר היחיד שהצליח להוציא מפיו היה "אני חושב שהמנוולים מתחילים שוב להפגיז."

בבת אחת הופר השקט על ידי פגז נוסף שנחת בקרבת מקום. ערן זינק שוב אל השוחה ואריק בעקבותיו.

7 בנובמבר. ערן.

כשבועיים לאחר אותה התרחשות מפחידה, שוב היה שרוע ערן לצידו של אריק, הפעם על גג בונקר מצרי נטוש במבואות העיר סואץ. ירח ענק ובוהק של אמצע חודש חשוון היה תלוי מעל המישורים הגדולים שהקיפו את הבונקר. הייתה זו שעת ערב מאוחרת והשקט סביבם העיד אף הוא שכל החיילים שבתוך הבונקר כבר ישנים. ערן ואריק טרם נרדמו – שניהם שכבו פרקדן, ראשו של כל אחד מהם נח בידיו השלובות על שק חול, ובהו בירח המלא. האוויר היה חמים ויבש, ורוח מזרחית קלה, כמעט בלתי מורגשת, נשאה מרחוק את המשב של מֵי התעלה הגדולה. למרות שהוכרזה הפסקת אש קודם לכן, עדיין התגנבו לאפם מדי פעם ריחות טורדי מנוחה של פלדה שרופה.

"אז מה", שאל אריק פתאום, "בסוף תתחתנו?"

גם בפעם הזו ערן השתהה ואריק לא האיץ בו. עבר זמן, ואת השאלה "נרדמתָ?" שבאה מפיו של ערן, כבר לא שמע כלל. גם עפעפיו של ערן הלכו וכַבדוּ, אך מוחו היה ער לחלוטין. שאלתו של אריק השיבה אותו להרהוריו והחזירה אותו לנאוה, אותה לא ראה כבר למעלה מחודש. מחשבותיו נדדו כשנתיים לאחור – ליום שבו פגש את נאוה לראשונה.

*

כשראה ערן את נאוה נכנסת לחדר החזרות אחזה בו התרגשות שבקושי הצליח להסוותה, כזו שהצליחה אפילו להעיב לרגע על דמותה הזוהרת של דיאנה – הדמות שנשא בזיכרונו בימים ובעיקר בלילות. הוא הכיר את נאוה מימי הילדות, הוריהם היו אפילו ידידים רחוקים, אבל מעולם לא החליף עימה מילה – עד לאותו יום שבו הוזמנה להצטרף כנגנית בלהקה החובבנית שהקים עם חבריו בכיתה י"ב.

במהלך החזרה התרוצץ על הבמה במִצוָות הבמאי, בעוד היא ניצבה זקופה בפינת התזמורת הקטנה, לא מסירה עין מהמנצח המנופף בידיו. למרות זאת הצליח להגניב מדי פעם מבט חטוף לכיוונה. פעם אל שׂערה הארוך, הזהוב, שירד עד מתחת למותניה, ופעם אחרת אל לחייה התַפּוחיות. באחת מהפעמים, כשהתקרב לקצה הבמה שליד פינת התזמורת, שם לב גם לאפה הישר, שכאילו נלקח מציור יווני קדמון. אילו היה נועז יותר בוודאי היה מגניב מבטים אל שדיה ואל גופה כולו, אבל ברגע זה די היה במראה פניה כדי להפנט אותו. בראשו החלו לחלוף מחשבות על נשיקות, והוא השתוקק להביט בשפתיה, אבל הן היו מהודקות היטב לפיית הקלרינט ולכן רק היה יכול להמשיך ולדמיין אותן.

"היי, ערן, על מה אתה חולם?!"

הגערה הקולנית מפיו של הבמאי הפתיעה אותו.

"על... כלום..." גמגם וניסה לחזור למציאות, אם כי ללא הצלחה יתרה.

בְּסוף החזרה מיהר לרדת מהבמה. הוא התקרב לעברה של נאוה וראה שהיא שקועה בשיחה עם המנצח. הוא שאף שאיפה ארוכה, אך הפך נסער עוד יותר מהניחוח שאפף את שׂערה. הוא הזדקף מעט ואסף את בטנו במאמץ להיראות גבוה יותר ורזה יותר משהיה, ומפיו היבש הצליחה לצאת מילה אחת:

"נאוה?"

היא הפסיקה את שיחתה עם המנצח והסתובבה אליו. מבטה החוּם, שפגש את מבטו, גרם לברכיו להתחיל לרטוט.

"ערן?" היא ענתה באותה נימת קול וחייכה.

הוא שמַח שהיא זוכרת מיהו והתעודד, ובלי להשתהות ירה מפיו בבת אחת צרור של מילים:

"אני מכיר אותך. את לומדת... אֶה... שנתיים מתחתיי. קוראים לך נאוה, נכון? את חברה של רונית, נכון? רציתי להגיד לך אֶה... שמחר, אֶה... כמו בכל יום שישי, אֶה... יש סרט במועדון התלמיד."

לרגע עצר ובחן את השאלה שהביעו פניה. נבוך נוכח מבטה שלא סר ממנו, השפיל את עיניו, בלע מעט רוק והמשיך:

"אני יכול להזמין אותך לבוא איתי, אֶה... לסרט...? אומרים שזה סרט טוב."

היה נדמה לו שהיא מהססת, וכבר התייסר על גיבוב המילים ועל הפנייה הישירה. אבל אז שמע:

"אוקיי."

הוא בקושי הצליח לשלוט ברעד שבברכיו.

במהלך השעות, שעברו לאט מדי לדעתו, לא אכל כמעט דבר. כל פעם כשאימו המודאגת פנתה אליו בשאלה "ערנצ'וּק, אתה לא אוכל שום דבר?" הבין שעליו לרָצות אותה ודחף לפיו עוד במזלג.

לבסוף צלח איכשהו את השעות וערב יום המוחרת המיוחל הגיע. הוא טס על האופניים לביתה.

"שלום, ערן." פתחה לו נאוה את הדלת בחיוך שכל כך ציפה לו, והוא חש איך ליבו צונח מטה.

שניהם חשו שהאהבה לוכדת אותם מייד. בימים שלאחר סוף השבוע הוא שמח לראות שבכל פעם שיצא מהכיתה בהפסקה היא המתינה לו ליד הבִּרזייה שבחצר בית־הספר. פתאום שם לב שהוא מגלה פחות עניין בתנועה ובחברים ויותר עניין באהובתו החדשה. לא שלא ידע אהבה מהי – אבל הוא הופתע מהעוצמה הגדולה שהִכתה בו, ושגרמה לו אפילו לשכוח את אהובתו הקודמת, דיאנה.

הוא היה מופיע אצלה זמן קצר לאחר סיום יום הלימודים, בתירוץ שגמר להכין את שיעורי הבית שלו "צ'יק־צ'ק", למרות שכלל לא הקדיש להם זמן. הוא ידע שימצא אותה דוגרת בשקידה על שיעורי הבית שלה. הוא אהב במיוחד כשפתחה את חוברת התרגילים במתמטיקה, הפנתה לכיוונו את השאלה שהתחילה במילים: "שלושה ברזים ממלאים בריכה..." ותלתה בו עיניים שואלות.

את אותן עיניים תלתה בו גם כששאלה:

"למה אתה תמיד אוהב ללכת על המדרכה, כשאני על הכביש?"

הוא ידע את התשובה, אבל במקום מילים, התקרב אליה וחיבק את כתפה. הם המשיכו ללכת והיא לא חזרה על השאלה, בין שידעה את התשובה ובין שלאו.

באחד הימים אף העז להושיט את ידו ולשלב את אצבעותיו בשֶלה, ושמח שהיא לא התנגדה. הנשיקה הראשונה לא איחרה לבוא.

*

קול צורם של התנעת גנרטור בחצר הבונקר ניער את ערן, שרבץ על גגו, ממחשבות העבר. הוא התבונן לימינו וכשהבחין באריק הישֵן קם לאט ובשקט. זיכרונות העבר חיממו את ליבו, אולם באותו הרגע, כשהתקרר מעט, חזרה ועלתה בו התחושה שאולי היום נראים הדברים קצת אחרת. מצפונו דחק בו להעלות את תחושותיו על הכתב. הוא הוציא מכיסו צרור ניירות מכתבים ופנס, התיישב למרגלות ארגז התחמושת ותלה שוב בירח את עיניו, כשואל אותו איך להתחיל. מאחר שלא זכה לתשובה, התחיל בעצמו:

"נאוה יקרה שלי, הרבה הרבה שלום לך".

הוא פתח בשגרת יומם בגדוד, וסיפר על אריק, על המפקדים, על החברים. העט רץ מעצמו על פני הנייר, משרבט מילים, אך הלב הסתחרר בקצב משלו עד שהתחבר אל היד, ומשפטים אחרים החלו לקלוח מתוכו:

"את בוודאי זוכרת שכשהלכתי לקיבוץ בסוף התיכון התוודיתי בפנייך שאינני נאמן ואל לך לבטוח בי. ואכן, בשנה האחרונה, השנה שבה הייתי רחוק ממך, חייתי במציאות שונה מזו שהייתה בתיכון ושבילינו בה יחד ימים שלמים."

חלק ניכר מדבריו אכן היה אמת – החלק האחר נחבא מאחורי המילים.

הוא עצר לרגע, וליבו הגביר את קצב פעימותיו. הוא ידע מה הוא רוצה לכתוב, אך השתהה. היו אלה דברים ששמר לעצמו ולא גילה אותם לאיש, אף לא לאריק. לאחר זמן קצר התעשת והמשיך לכתוב:

"זה לא קל לי, אבל אני חייב לך את זה: את זוכרת את גלית, זו שהייתה בגרעין מחולון ואחר כך התנדבנו יחד בקיבוץ לפני הטירונות? אני חושב שפגשת אותה כמה פעמים כשבאת לבקר אותי. פה ושם יצא לי ולה לדבר על דברים שבשגרה, אבל די מהר מצאנו את עצמנו שוקעים בשיחות עמוקות יותר ויותר, אפילו עד כדי שיחות נפש של ממש. לא הספקתי לספר לך על זה, כי די מהר הגיע הגיוס לטירונות והקשר ביני לבין גלית התנתק."

הוא נעצר ושב לחלום, כשהעט עוד בידו. דמויות של בחורות אחרות החלו לנוע מול עיניו: ראשונה עלתה דמותה של דיאנה, שכשחזרה לארץ שברה את ליבו. אומנם עברו כמה שנים מאז, אך הוא ידע שהשבר הזה לעולם לא יתאחה בשלמותו.

אז עלתה דמותה של גלית, זו שהחל לספר עליה במכתב. הוא מיהר לסלק אותה ממחשבותיו, אבל במקומה עלתה דמות נוספת, שלא הכיר ולא ידע לנקוב בשמה. אחר כך חזרה דמותה של נאוה. הוא היה בטוח שלאור המילים שכתב עד עתה ליבה יבשר לה רעות, אבל גם ידע שהיא תמשיך לקרוא מבעד לערפל הדמעות.

בראשו עלתה מחשבה שעליו לקרוע את הדפים ולכתוב מכתב פחות אכזרי ויותר מנחם. אולם לאחר דקה קצרה חש שהוא חייב לשפוך את ליבו בפניה, גם מהמרחק הזה, והמשיך בכתיבה בשטף. את הדפים, כך חשב, יוכל תמיד להשמיד.

"את בטח זוכרת ששברתי את הרגל לקראת סוף הטירונות, ואחרי שבוע בבית חולים יצאתי לכמה ימים לבית הבראה צבאי. באופן מפתיע פגשתי שם את גלית. היא החלימה ממשהו, אני לא ממש זוכר ממה. בימים הראשונים אכן רק דיברנו, אבל בהמשך ניצת משהו בינינו ולבסוף עשינו מה שעשינו."

המילים "עשינו מה שעשינו" לא ממש מצאו חן בעיניו, אבל מאחר שלא מצא דרך טובה יותר לומר את אותם הדברים, הניח להן והמשיך בכתיבתו.

"לאחר מכן שוב לא ראיתי אותה זמן רב. לא חשבתי עליה הרבה. הבנתי שמה שקרה היה נחמד, אך לא יחזור עוד. מהר מאוד התחלתי להרגיש חלל קטן נפער בנשמה שלי. את ואני המשכנו לצאת כהרגלנו, אבל בכל פעם שחזרתי לגדוד אחרי הסופשבוע המתוק שלנו הרגשתי את החלל הזה, שלא ידעתי לקרוא לו בשם, הולך ומתרחב. כשירד לי הפרופיל והוצבתי כפקיד בגדוד, גלית באה פעם־פעמיים לבקר אותי. למרות שלא התאהבתי בה כמו שהתאהבתי בך, כבר לא עמדו ביני ובינה מחסומים. החלל ההוא לא הציק לי כשהייתי איתה, אבל בכל פעם שעזבה, חזרתי להרהר בך והרגשתי את החלל הזה מתרחב עוד."

ערן עצר מכתיבתו. הוא ידע שהדברים שכתב ברגע זה ישברו את ליבה של חברתו, אולם כעת שם לב שגם הוא עדיין לא שלם לחלוטין עם עצמו. הוא לא השגיח בכך עד שהעלה את המילים על הנייר. לקחו לו מספר רגעים להתעשת ולחזור לכתיבה:

"המלחמה פרצה והכול נכנס לכאוס. בינתיים התגייסת גם את, ולמעשה עבר זמן רב שבו לא נפגשנו בכלל. הניתוק הזה נתן לי שהות לחשוב עלינו. אני מתגעגע אלייך מאוד, אבל אחרי השנתיים וחצי האלה, שבהן ניצלנו כל רגע פנוי להיות יחד, התחלתי לחשוב שאולי אנחנו צריכים לקחת קצת מרחק זה מזו..."

הוא לא היה בטוח בחשיפת הסיפור עם גלית – עד עתה הסתיר אותו בהצלחה לא קטנה, אך מאחר שכיוון את הכול אל המשפט האחרון, היה זה תירוץ משכנע למדי שאולי באמת הוא רוצה לקחת מרחק מנאוה. עכשיו היה משוכנע שהדברים שנכתבו יביאו את נאוה לכדי בכי. הוא לא ממש רצה בזה, אבל ידע שזה בלתי נמנע.

"אתה החבר הכי טוב שלי, ואני מספרת לך הכול. הכול!" הוא שמע הצהרה זו מנאוה לא מעט, אך מעולם לא מצא בנפשו אומץ לומר לה את אותם דברים. הקל עליו מאוד שהיא גם לא ציפתה לכך.

רצף הכתיבה נעצר שוב. ערן ניסה לחפש עוד מילים, אך מכיוון שלא מצא, החליט להסתפק באלה. הוא הוסיף התנצלות על שטף הדברים הסוערים והגניב כמה הלצות כדי להשיב את רוחו או אולי את רוחה, שבוודאי תסור ממנה בזמן קריאת דבריו החושפניים. לבסוף חתם במילים שחשב שיביעו את מה שעובר בראשו:

"כמו שכתבתי קודם, אני נורא מתגעגע אלייך. אני מקווה שבכל זאת נתראה בקרוב, אבל מקווה גם שאת מבינה את המצב ושתתייחסי לדברים האלה ב..."

שוב חיפש מילה מתאימה, ולבסוף כתב "בכובד ראש", אף על פי שלא היה משוכנע.

כשסיים את המכתב עלה בו רצון לדבר עם אריק ולשתף אותו במה שעובר עליו, אבל הוא לא רצה להעיר אותו. הוא גם שמע בתוך־תוכו את קולו של אריק נוזף בו:

"שמע, ערן, זה לא ראוי שנאוה תקבל מכתב כזה מרחוק. אם אתה גבר, אתה צריך להגיד לה את הדברים פנים אל פנים."

בסתר ליבו ידע שאריק צודק, גם אם דבריו אלה לא ממש נאמרו.

הוא דימה תרחיש שבו הוא יושב אל מול נאוה, אוחז את כפות ידיה ואומר: "תראי, נאוה..." אבל אז היא מביטה בו בעיניה השואלות והוא לא מסוגל להמשיך. המחשבה על העצב העמוק שיתגנב למבטה, בעוד היא מבינה את מה שהוא כבר יודע, שיתקה אותו, והוא הדף את התרחיש הדמיוני מראשו.

תחתיו החל להיבנות בדמיונו תרחיש חדש. הוא ניגש בבוקר למג"ד, מספר לו שמצבה הבריאותי של אימו הורע מאוד בחודש האחרון ומשכנע אותו שהוא חייב לראות אותה לפני שיהיה מאוחר מדי. זה היה נכון רק בחלקו, והוא קיווה שלא יגמגם. אז הרהר שוב בדבריו המדומים של אריק ולרגע חשב לקרוע את דפי המכתב ולשרוף אותם בהזדמנות הראשונה, אבל בכל זאת קיפל בזריזות את הדפים, צררם במעטפה, והוסיף בשוליה: "ד"ש מאריק". הוא עיווה את פניו כשליקק את הדבק המריר, חתם את המעטפה וטמן אותה בכיסו. לאחר מכן חזר לשכב ונרדם כעבור זמן קצר.